ליל הסדר, שחגגנו לפני זמן קצר, עיקרו קיום מצוות "והגדת לבנך", "כל המרבה לספר … הרי זה משובח. זוהי מצווה המדגישה גם את חובתנו כלפי בני אותו דור שקולם כמעט ולא נשמע- לשמור, לתעד, להנציח, ולהנחיל לדורות הבאים את זכר השואה. מה שנקרא, "המסע מדור לדור". לפני כחמש שנים בחרתי לשתף ביום השואה את סיפור גבורתה של לילי קשטיכר, ניצולת שואה מעוררת השראה. מוזמנים לקרוא, בבלוג תחת הכותרת- "יום השואה והגבורה- לילי אליס קשטיכר- כנגד כל הסיכויים."
דניאלה סלה, בתה של לילי קשטיכר שבמקרה ראתה את השיתוף בבלוג שלי, יצרה עימי קשר. מיותר לציין שהתרגשתי, זו הייתה זכות לשמוע את סיפור חייה של לילי ישירות מבתה, דור ההמשך שקם בארץ ישראל למרות ואף על פי התכנית המחרידה וההזויה של הנאצים. דניאלה סיפרה לי רבות על פועלה ומאמציה לשמר ולהפיץ את סיפורה של אמה הגיבורה. עד היום דניאלה מצאה תשע נשים שהיו עם אמה, לילי, שהצילה את יצירות הכתיבה והציורים שלהן מהשואה.
השנה, לרגל יום השואה, דניאלה משתפת את וואלה בסיפור המשפחתי והאישי שלה, סיפור של אומץ ותעצומות נפש הכולל "חוקי ההתנהגות" שניסחה אמה במהלך השואה. חוקים אלו הינם רק חלק מהירושה המעוררת השראה שקיבלו מהסבתא הגיבורה, לילי קשטיכר, ושבנות המשפחה לגמרי חיות לאורה. נראה שמציאת נקודת האור בחשכה בלתי נסבלת הוא מוטיב חוזר שמלווה את הסיפור חיים של המשפחה היקרה.
ממליצה ממש לקרוא הכל, ולקבל כוחות והשראה מניצחון הרוח והיכולת לשמור על צלם אנוש. תודה רבה דניאלה יקרה על השיתוף החשוב וחיבוק אוהב לכל המשפחה❤️
יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח הערב. לפני מספר שנים שיתפתי את סיפור גבורתה של לילי קשיטכר ז"ל, ניצולת שואה. לימים יצרה איתי קשר הבת היקרה שלה, דניאלה סלה, שהתרגשה מהשיתוף וחיזקה שזו הייתה צוואתה של אמה, להפיץ ולספר. וכך מתעדת הנכדה, לילי בן עמי- "בהגעתה למחנה אושוויץ בירקנאו, לילי, צעירה ובודדה בת 21 ,שרדה את הסלקציה ונבחרה לחיים. בתוך אושוויץ בירקנאו היא הפכה לאסירה חפה מפשע. כל חפציה, בגדיה ושיערה נלקחו ממנה. היא קיבלה סט אחד של מדי אסיר מפוספסים וניסתה להשיג מטפחת שתכסה את ראשה הקירח. מעט המזון היה מרק מים אפורים עם אבנים; מזון שלא ראוי לבהמות כך סיפרה. היא התגעגעה מאד למשפחתה ודאגה להם. הייתה מאד מאוד רעבה. סדר היום היה שעות ארוכות של עמידה במסדרים בקור או תחת השמש הקופחת. הייאוש היה גדול והיו שהתאבדו על גדרות התיל החשמליים… בלאגר בבלוק 3 נולד כעת תינוק קטן. הוא הביא אור לחיינו. כולן רצו להציל את התינוק ולמנוע מהגרמנים לדעת מהתינוק! אבל איך מסתירים תינוק? כנראה שחייל S.S הגרמני ידע על התינוק, כי לפתע הוא החל לעשות חיפושים במגורינו בכל בוקר ובכל ערב. התינוק הוסתר בפינה חשוכה, אבל אי אפשר היה להציל יותר את הקטן. מספיק שאת אמו, היולדת, יכולנו להציל. כי ההרגל היה שאת האם ואת תינוקה ביחד לוקחים לכיוון השער על עגלה קטנה. אנו האסירות היינו מאוחדות מאוד. החלטנו למסור את התינוק לידי חייל ה S.S הגרמני מבלי שהוא יידע של מי התינוק. עטפנו את התינוק בשמיכה והנחנו אותו בחוץ ליד דלת הכניסה לבלוק. בכל רגע יכול היה לבוא הגרמני הרשע. התינוק העטוף נשם בכבדות. הרמתי בזרועותיי את הנולד הרך האומלל, וראיתי שבכף ידו הקטנה יש קו חיים ארוכים." מתוך יומן זיכרונות מאושוויץ, לילי קשטיכר, 1951 כדי לעודד את האסירות, לילי קראה להן גורלות בכף היד. האסירות התגודדו סביב לילי שהשתדלה לעודד אותן ב"נבואותיה". "רציתי לעזור לנשים שם, התעסקתי ב'נבואות' למיואשות, דיברנו על ארץ ישראל בעתיד וחיברנו למנגינת 'התקווה' מילים וחרוזים.""פעם קראתי את הספר 'היד המדברת' מאתMajleuy Jozsef קריאה בכף היד ופענוח כתב היד ביסודו היה הפתגם: 'אם תעזרי לעצמך, גם ה' יעזור לך' וזה באמת הרבה פעמים הצליח." מתוך המאמר "איך נשארתי בחיים?" לילי קשיטכר הירט, ירושלים. "פעם הקאפו הגרמנייה ביקשה גם לדעת מכף ידה את גורלה. היא קראה לי בפנים קודרות לבוא אליה. היא הגיעה עם כלב הזאב ובידה מקל. היא הרביצה לי בחוזקה על גבי ועל כתפי. עמדתי מולה עם קרחת, בבגד האסירות המפוספס. "בואי" צעקה ולקחה אותי לעליית הגג. רק שתינו היינו שם. היא הושיטה לי את כפות ידיה. עצמות ידיה היו חזקות. הסקרנות בערה בה. כנראה פנתה אלי לשמוע טובות על עצמה ועל חייה. היא הבהילה אותי בשאלותיה: "האם היטלר יצליח במלחמתו?"אלוהים ייתן לי רעיון להינצל התפללתי בתוכי "'האם היטלר ינצח במלחמה? רק מכף ידו של היטלר אני יכולה לראות את זה ולענות לך' ותכף המשכתי ודיברתי על האהוב שלה שבוודאי הוא בחזית (כל הגברים היו שם). היא התפלאה שקראתי את מחשבותיה הנסתרות, שכחה את המדים שלה, תווי פניה התרככו. האם אהובה אוהב אותה עדיין? האם יגיע ממנו מכתב? רק זה עניין אותה. היא אמרה שתביא את מכתביו ומכתב ידו אפשר יהיה לדעת יותר. למחרת, שחררה אותי מהעבודות ומהמסדרים המייגעים ובקשה ממני לעטר את מכתביה בלבבות צבעוניים. כך הגעתי לצבעים! ידעתי, שכל עוד אני עובדת עבורה, היא לא תשלח אותי לסלקציה, לאש של תנורי הגז וההשמדה. אבל אין לדעת מתי היא שוב תשתגע. מתוך המאמר "איך נשארתי בחיים?" לילי קשיטכר הירט, ירושלים 13.2.1951 "הקאפו והגרמנים לא חשבו שאנחנו כותבות שירה בזמן הזה, הם חשבו שאנחנו עסוקות בניקיון אישי ובהשמדת כינים. עודדתי את חברותי לבטא את עצמן בכתיבה ובציור, למחות נגד המשטר הגרמני ונגד אי הצדק של הגרמנים. גם נתנו פרס אחת לשנייה. בקשתי מהאחראית שמחלקת את האוכל להשאיר בקערה כמה כפות מרק ותפוחי אדמה כפרסים. את הפרס קיבלה מי שהוציאה פתק עם שמה. את היצירות סימנו במספרים, שחס וחלילה לא יישאר שם על הדף. השחלנו את הדפים בחוט כדי לשמור אותם ביתר קלות.מעל למיטה שלי, לילי, הייתה תלויה קופסא על חבל ושם התרכזו ה"כתובים" של ימי הראשון. אם הגרמנים היו מוצאים את זה, זה היה מוות בטוח. אז לקחתי על עצמי שהכל שלי. … לכל אחת היה מספר מזהה, היו בנות שסיפרו בעל פה ולא כתבו." מתוך המאמר "מה ששמרתי לבני" / לילי קשטיכר, 1950 "בין השירים והסיפורים, נמצאו דפים דהויים וקרועים הנוגעים בנושא יוצא דופן הקשור ישירות לחייהן של האסירות היהודיות. בדפים אלו, לילי מתווה כללי התנהגות הומאניים ברורים בתוך חברת האסירות. הטקסטים כתובים בשפה ההונגרית והם כוללים מחשבות בדבר הצורך להתחשב האחת בשנייה, להגיע להבנה, לדעת לקבל ביקורת כי היא נובעת רק מאהבה ומדאגה. כמו כן, מובאים כללי התנהגות של העמידה בתור במשך זמן רב. "אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמור על כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו." כללים אלו נקבעו על ידי האסירות, למרות הכל ואף על פי כן, בניגוד וללא שום קשר לכללים שקבעו מפקדי המחנה. על פי החיבור – הדרך לשרוד היא באמצעות שיתוף פעולה."
השבוע פותחת פרשת קדושים- "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ": (ויקרא יט, ב).הרב מאיר משה מסביר- "בלשון פשוטה יותר: להיות קדוש משמע להיות מותאם, כל אשר בך – החומרי הרגשי והרוחני כולם פועלים בהתאמה על פי קוד מוסרי אחד. האדם הקדוש הוא אדם פשוט במובן זה שאין בו מורכבות, אין בו סתירות בין מחשבה למעשה, בין פנים שונות שבו. הוא אדם אותנטי, שתוכו כברו." ובאותו הקשר הפרשה ממשיכה- "(יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:" (ויקרא יט).
ללא ספק, קדושים היו הם, תוכם כברם. להיות קדושים בתנאים הזויים וכל כך לא אנושיים זה אומר להיות ממש אלוקיים. תכניתם של הנאצים הייתה לרצוח ולהשמיד את היהודים באשר הם, ועד האחרון שבהם. אנחנו מצווים לזכור ולהנציח את כל אלו שניספו וגם אלו שניצלו מאותן זוועות. בדבריהם האחרונים ובכתביהם הם הרבו לבקש- "אל תשכחו". הזיכרון היהודי אינו רק אקט של זכירה, אלא פעולה שיש בה עדות ומתווה דרך על-דורי. "זכור"- זוהי מצווה של הנצחה וזיכרון לשם המשך הקיום של כולנו. בדבריהם יש סוג של צוואה חיה שמורה דרך לדורות הבאים. ניצולים כמו לילי קשטיכר ז"ל מעוררים בנו השראה ומעבירים לנו מסר חשוב- בידנו הבחירה לחיות את החיים ולגלות תעצומות נפש ואומץ לב. הם שביטאו גילויי עוצמה אנושית שהצליחה לשמור על המוסר, ראיית האחר, התרבות והאנושיות גם במקום הכי אפל שיש. בזכותם אנו לומדים להעריך יותר את המשמעות והערך של ה-חיים, ואת היותנו במדינה עצמאית וריבונית. יהי זכרם ברוך.
שבת רגועה ומבורכת❤
אווה פרנקל Franckel Evaציירה תמונת נוף מהחלון הסמוך של מגורנו. בתמונה הכל חי, כך רואים הכול. מה שהן ראו במשך שישה חודשים כל הארבע מאות נשים". מתוך המאמר "מה ששמרתי לבני" / לילי קשטיכר, 1950
אתמול בערב זכינו לקיים זיכרון בסלון בביתנו עם קהל מגוון ומפרגן. מיכל מלכובסקי, חברה קרובה ובת גרעין שלי, שיתפה וסיפרה את הסיפור מעורר ההשראה של אביה שניצל בשואה ונפטר לפני כ-4 שנים. העדויות השונות שאנו שומעים מעוררות פליאה ותהייה מהיכן שאבו אותם ניצולים את כוחם ועוצמתם. כמו אביה של מיכל שנותר בודד בעודו ילד צעיר כי כל משפחתו הושמדה בשואה כפי שתואר בספר לזכרו- "אני זוכר את המראות במחנות… אני זוכר את אבי חנן- לפי מה שנודע לי עוד נראה באושוויץ יום לפני השחרור בלי משקפיים, כשהוא לא יכול לראות. לא שרד. אני זוכר את אימי צבייה ואחותי ציפורה- נרצחו בטרבלינקה אני זוכר את אחי מרדכי- סוזאנה סיפרה לי שנתפס בניסיון לעזור ליהודים, עונה ונורה. אני זוכר את סבתא פרומה- נותרה גוססת לבדה בגטו. אני זוכר את האחות של אמא שלי ומשפחתה- בעת חיסול הגטו הסתתרו עם עוד יהודים. כשהילד שלה בכה, היא סתמה לו את הפה וחנקה אותו, אך לבסוף נמצאו ונרצחו. אני זוכר את בן דודי- ילד קטן, צעיר ממני בשנתיים, יפהפה שהומת בידי אימו."
מיכל תיארה בפנינו כיצד אביה שהגיע ממשפחה ענפה, בזכות אומץ ליבו, והתושייה שלו ובזכות אישה יקרה ופולנייה, סוזאנה, שהחביאה אותו ושמרה עליו כאילו היה בנה, ובהמשך בזכות הפרטיזנים, ניצל אביה, בנימין מלכובסקי ז"ל. מה שבטוח בליבו של בני ז"ל כמו של ניצולים רבים הייתה בערה פנימית- הבערה הפנימית לחיים למרות ואף על פי כל הזוועות שחוו. וכך מתאר בנימין מלכובסקי ז"ל שהיה אז ילד כ-בן 9- "בבית סידרו לי מקום מתחת למיטה. חפרו שוחה לפי מידותיי, ושם הייתי שוכב מהבוקר, עם אור ראשון עד השקיעה. פנימה הוחדר צינור על מנת שאוכל לנשום. היה לי קשה לשכב כך יום שלם, יום אחר יום בכיתי, לא רציתי. הם החלו להשקות אותי וודקה ולתת לי לעשן סיגריה לפני שנכנסתי לבור. כך רוב הזמן הייתי מטושטש. בלילה סוזאנה הייתה מוציאה אותי לנשום אוויר בבית הקברות שליד ביתה… אחכ סוזאנה הייתה מחבקת אותי ואומרת: "אל תשכח מאיזה בית אתה בא, אתה רוצה לחיות? אתה חייב להסתתר כך."
אותה אש שבערה בבנימין ז"ל והביאה אותו לבחירה בחיים היא שהובילה והניעה אותו לעלות לארץ, ללמוד, לעבוד ולהתחתן. והוא, אכן זכה להקים בית לתפארת עם ילדים, נכדים ונינים, ולשרת שנים רבות כקצין בכיר במשטרה. לשמחתי זכיתי להכיר אדם שלמרות כל הזוועות שעבר היה עם שמחת חיים ייחודית וטוב לב.
בפרק ו' (ויקרא, הפרשה הקודמת, פרשת צו) נאמר בפירוש- "(ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה." כלומר, כל אחד צריך אש שתבער בו תמיד, אחרת הוא כבה ומת מבפנים. אש תמיד צריכה לבעור בנו, אש שמייצרת בערה פנימית שהיא אנחנו. כשהאש בוערת-אנחנו חיים. הבערה הזו חיונית בכל גיל ובכל מצב שבו אנו מצויים בפרט ברגעים המאתגרים כשאנו מתקשים לראות את קרן האור והתקווה לעתיד טוב יותר. יחד עם זאת, הפרשה השבוע מזכירה לנו להיות זהירים – שלא נתלהב מדי והאש תכלה אותנו. ובאותה מידה, שלא תדעך ותהפוך לגיץ מהבהב שכמעט כבה.
הפרשה הקודמת, פרשת צו נחתמה בשבעת הימים שבמהלכם שוהים אהרון ובניו בתוך המשכן כחלק מתהליך ההתקדשות שלהם. והשבוע הפרשה שלנו, פרשת שמיני, נפתחת ביום השמיני – הוא יום היציאה מהמשכן והכניסה הממשית אל תוך התפקיד החדש, והתגלות השכינה- התרגשות גדולה. אך בעיצומה של החגיגה, הקדשת אהרון ובניו הופכת לאסון. מתואר לנו כי נדב ואביהוא, מקריבים לפני ה' אש זרה שלא צוו עליה. והתגובה היא מיידית- "…וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי." ותגובתם של משה ואהרון, האב השכול, לאסון לא מאחרת לבוא- "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן."
למותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, בהדליקם אש זרה, אין הסבר אחד משכנע. פרשנים שונים פירשו את חטאם או את העדר עוונם בדרכים שונות, האש הזרה לנו יתכן והיא קדושה בעיני אחרים ולהיפך, מה שבטוח היא מתריעה בפנינו לברר מהי. משברים בחיינו, שבעה, ימים כמו- יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות מזכירים לנו שאש כאמור תמיד צריכה לבעור בנו, ולהזכיר לנו מה באמת חשוב בחיינו– לאהוב ולהרגיש אהובים, לחזק את תא המשפחה, להרגיש משמעותיים וממומשים, ולפתח רגש לזולת. אחרי הכל, אנחנו לא חיים כאן לנצח. ובו בזמן, להבחין ולברר מהם אותם דברים בחיינו ששואבים מאתנו אנרגיות מיותרות ומבעירים בנו אש זרה.
אהרון שאיבד את שני בניו ביום החגיגה הגדולה חווה טרגדיה נוראית, והוא בוחר להגיב בדממה, 'וידם אהרון'. יש מצבים שבהם כל מילה מצמצמת את עוצמת התחושות. בכל שנה שאיננה מעוברת, כמו השנה, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני". רבים מאוד מניצולי הזוועה ושורדי הקרבות בחרו גם בתגובת- הדממה. המשימה של כולנו לכבד את הדומייה של אלו הבוחרים בה, ויחד עם זאת להזמין ברגישות ובאהבה את אותם ניצולים לפרוץ את מחסומי הלב ולשתף בכדי שנצליח להעביר זאת גם לדורות הבאים. מחובתינו להיות קשובים יותר מתמיד ולהבין שעדויות אלו בטח ממקור ראשון הולכות ומתמעטות, רבים מהם כבר לא בחיים, ודבריהם חשובים מאין כמותם בכדי שנצליח להנציח, ולממש "והגדת לבנך". רק כך נצליח להבטיח את המשכיותו של העם היהודי, לחדש את יכולת האמונה והתקווה, ולפעול למען תיקון עולם. יהי זכרם של כל קורבנות השואה, חללי צה"ל, וקורבנות האיבה ברוך, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים. אמכי"ר.
שבת שלום❤️
מוקדש לעילוי נשמתו של בנימין בן צבייה ז"ל ולעילוי נשמתה של שרון בת אתי, בת כיתתי, שנפטרה לצערנו בטרם עת. אמן, יהי זכרם ברוך.
משתפת אותכם בשיר מרגש שחברה שלי, צהלה כהן, כתבה ברוח יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה״ל-
אינני צריכה להחביא אותך תינוק שלי קטן. לא אדאג כשתבכה, חרדה שמא יביא בכיך מפגעים שמא הצליל המתוק של קולך יקרא להם לבוא, מסתירה בשמיכות שלא ידעו שלא ישמעו בלילות מקשיבה בחלון אם נשמע קול צעדים, אולי הם באים לא אתפלל ליד מיטתך תפילה חרישית לא נרדמת מפחד לילה הדמעות כבר יבשו מאימה. לא אטמין אותך בתיבת גומא, מצפה מפנים ומחוץ, באהבה אינסופית עוטפת ברכות את כל החלומות, ושולחת אל פני המים. כשאני אוחזת אותך, תינוק שלי קטן ומביטה בפניך הבהירות אני רואה דורות של אמהות מטענים של כאב ואהבת אם שלא תתרפא לעולם ואתה צוחק לי בפנים אתה, שנולדת בצד המואר נקי כמו הבטחה אמיתי כמו אבני הארץ הזאת תינוק של אור תינוק של דור גאולה.
דניאלה עם אמה, לילי אליס קשטיכר, ניצולת שואה שהייתה דוגמא ומופת לכל הדעות
ב-2018 כתבתי ביום השואה על סיפור גבורתה של לילי קשטיכר, ניצולת שואה מעוררת השראה. מוזמנים לקרוא, זה נמצא בבלוג תחת הכותרת- "יום השואה והגבורה- לילי אליס קשטיכר- כנגד כל הסיכויים."
כשנה מאוחר יותר קיבלתי שיחת טלפון מדניאלה סלה, בתה של לילי קשטיכר. היא חיפשה מידע באינטרנט על אמה וכך הגיעה לבלוג- "דנה בפרשה". כמובן שהתרגשתי, מבחינתי זו הייתה זכות לשמוע על סיפור חייה של לילי ישירות מבתה, דור ההמשך שקם בארץ ישראל למרות ואף על פי התכנית הזדונית של הנאצים. דניאלה סיפרה לי רבות על פועלה ומאמציה לשמר ולהפיץ את סיפורה של אמה הגיבורה ברבים. עד היום דניאלה מצאה תשע נשים שהיו עם אמה לילי שהצילה את יצירות הכתיבה והציורים שלהן מהשואה.
בשבוע שעבר שאלתי את דניאלה אם היא רוצה לכתוב כמה מילים ליום השואה, והיא ללא שהיות הבטיחה מיד שתנסה ותשלח לנו. בינתיים, התברר לי שמשפחתה של דניאלה חוותה טראומה נוראית, באוקטובר האחרון, 2019 נרצחה בתה של דניאלה, מיכל סלה, טרגדיה עצומה. מיכל סלה, נכדתה של לילי קשטיכר, שע"פ התאריך העברי אומרת דניאלה, הן כנראה נולדו באותו היום.
לפניכם דבריה של לילי סלה, בתה הבכורה של דניאלה ואחותה של מיכל-
לילי אליס קשטיכר בצעירותה
"סבתי לילי קשטיכר ז"ל שרדה את לאגר C באושוויץ בירקנאו. שם היא חיה כאסירה יהודיה, מורעבת, גלוחת ראש. כל רכושה היה סט אחד של מדים מפוספסים. אחרי ששרדה את הסלקציה של מנגלה בפעם השניה, קועקע מספר על זרועה. ביומנה היא כתבה על ריח המתים. גדרות התיל. על מרק האבנים האפורות שניתן להם כמזון – מזון שאפילו לחיות המשק לא נתנו. היא כתבה על לידה בתוך הלאגר ועל האחווה ההדדית- כיצד האסירות הסתירו יולדת בלאגר, כדי שהנאצים לא ישלחו אותה חיה למשרפות יחד עם הרך הנולד. לילי היתה צעירה, חזקה, אמיצה, יצירתית ובעלת אמפתיה ותושיה. חברותיה ששרדו כתבו אודות גבורתה, כמי שסיכנה את חייה כדי להציל את נפשן ורוחן, באמצעות פעילות תרבותית שהיא הנהיגה בתוך התופת.
לילי קשטיכר נפטרה בישראל כשאמי היתה רק בת 15. כשאמי הייתה בת 21 היא ילדה אותי וקראה לי על שמה. משחר ילדותי ינקתי סיפורים מעוררי השראה אודותיה. אמי תמיד מהלה את הסיפורים בעצב מכמיר לב: מורשת מפוארת "אוצר בלום" המעלה אבק במחסני יד ושם.
בשנים האחרונות אמי פועלת בנמרצות ובזכותה ייצא לאור בקרוב מחקר מקיף וחשיפה מכובדת של הסיפור. גם אני, מצאתי עצמי נוברת בארכיוני יד ושם. חקרתי וכתבתי שתי עבודות סמינריונית, בניתי אתר אינטרנט לזכרה ואני מלמדת ומרצה עליה מדי שנה.
הנאצים רצחו 52 מקרובי משפחתה של אמי, ילידי יגוסלביה. בעבור סבתא לילי וסבא אברהם כהן ז"ל (שהיה פרטיזן) עצם הישרדותם היא ניצחון. לידת ילדיהם זה ניצחון על ניצחון. נצחון החיים על המוות.
לפני חצי שנה המוות גבר על החיים במשפחתי. אחותי מיכל סלה נשחטה בביתה באכזריות בלתי נתפסת. המחשבות מכרסמות: איך אפשר לשרוד זוועה כזו? איך הורי ישרדו? ילדיי? בתה של מיכל? משימת החיים היא להצליח לא ליפול. לשרוד גם את הזוועות שעוד לפנינו, כי הרוצח חי ואנחנו עדים במשפט. ברביעי הקרוב הרוצח היה אמור למסור לראשונה -סוף סוף- גרסתו על מה שארע שם בליל הזוועות. הבוקר נודע לנו שכל הדיונים בוטלו במצוות שר המשפטים ואין מועד חלופי. מדוע עינוי הדין?
לאחרונה הקמתי עמותה לזיכרה "פורום מיכל סלה" שפועלת להצלת חיים בכלים טכנולוגים. ההרגשה, בין הפגישות והעשייה ההתנדבותית הזו, היא גם תירפוייטית. סוג של התמודדות מרפאה עם האבל והקושי האישי. כל התקדמות מעוררת התרגשות ואף שמחה שמהולה במיכל. מהולה בטוב שמיכל היתה ובמהות חייה -כפי שהיא ראתה אותה- ראיית כל אדם. כי כל אדם הוא עולם ומלואו. הושטת יד תמיד ומתוך כבוד כנה ובגובה העיניים.
גם סבתא לילי היתה כזו. וגם היא אהבה לכתוב ולתעד את חייה ומחשבותיה ביומן אישי. לילי כתבה על אסירה יהודיה יפה ועצובה, שגבה שבור ממכות, מכווצת על רצפת הלאגר בבגד מרוט, כציפור קצוצת כנפיים. לילי ניגשה אליה ועודדה אותה. קראה לה בכף ידה, שקו חייה ארוך. שיום אחד המלחמה תגמר והיא תראה את אהוביה.
לילי אספה ניירות מהפח, הזמנות סורגים ושלטי סימון, שברי עפרונות – וכך ארגנה בקרב האסירות – מנחת תרבות. תחרות ציורים, סיפורים ושירים. הפרס תפוח אדמה שחסכה ממנתה. את היצירות של כולן לילי החביאה על גופה. כדי שאם הנאצים ימצאו, יוציאו להורג רק אותה.
לילי היתה נחושה לשרוד כדי להביא את הניירות, עדות נדירה לזוועות וגם למעשי החסד. לאחר השחרור עלתה ארצה, כשבידיה כ 300 ניירות אותנטיים אותם חילצה בעור שיניה מתוך המוות. פיסות נייר ועליהן יצירות חיות ומרגשות בכתב ידן של עשרות אסירות. צוואתה היתה לספר, לזכור ולא לשכוח.
"מי שיש לה למה, תשרוד כל איך" כתב ניטשה. המוות של מיכל הוא מיותר וחורך. מרפא לצקת לתוכו משמעות. הצלת חיים לא פחות. הצלת הנרצחת הבאה. כשהתינוקת של מיכל תתבגר, היא תכיר את המורשת שהותירו לה אמהות אמהותיה. והיא תחייה את מורשתה של מיכל בחייה ולאחר מותה. היא תחייה את סיפור חייה ותגדל להיות אשה חזקה ומחזקת."
הערב בטקס ממלכתי יוכרז יום הזיכרון לשואה ולגבורה-
יום השואה מתייחס להשמדתם של כ-6,000,000 יהודים בידי הנאצים ועוזריהם. מיום פלישתה של גרמניה לברית-המועצות, בקיץ 1941, ועד סוף מלחמת העולם השנייה, במאי 1945. בנוסף, מספר רב של קבוצות מיעוט שונות נפלו קרבן למדיניות הרצחנית של המשטר הנאצי בגלל סיבות פוליטיות, חברתיות או גזעיות.
בני, יונתן, שנולד ב-כז' בניסן, יום השואה, זכה להיוולד בתאריך עם משמעות עצומה; ביטוי לכך שעם ישראל חי וקיים. תאריך שבו אנו מנציחים את זכרם של שישה מיליון יהודים באמצעות החיים, למרות הניסיונות במהלך ההיסטוריה והשואה הנוראית במלחמת העולם השנייה הילודה ממשיכה, ואנו, עם ישראל, כיחידים וכאומה גדלים, מתפתחים וצומחים. השנה אני מזמינה את כולנו לבחור ולשתף לפחות סיפור חיים אחד שנזכור וננצור בליבנו את הזכות הלא מובנית מאליה של קדושת החיים.
מתוך האתר של יד ושם רשות לזיכרון לשואה ולגבורה. בחרתי לשתף את הסיפור חיים של לילי קשטיכר, ניצולת שואה שבכל הטירוף, האכזריות וחוסר השפיות ששררו סביב היא הייתה דוגמא למופת שמעוררת השראה לרצון העז לחיות תוך שמירה על הכבוד והתרבות האנושית שנותרה…
"לילי-אליס קשטיכר נולדה בפטרובאסלו (Petrovaselo) שביוגוסלביה ב-1923.
באפריל 1944 נלקחו לילי ודודתה בטרנספורט לאושוויץ–בירקנאו. דודתה ניסתה להסתיר בחיקה מעט תכשיטים ונורתה בידי חייל גרמני. לילי שרדה בסלקציה ויצרה קשר עם אחת מהקאפו. בנצלה מוניטין שיצאו לה כקוראת עתידות בכף היד, הצליחה לקבל עטים ועפרונות צבע ליצירה… באושוויץ כתבה יצירות שירה וחיבורים קצרים. כמו כן כתבה חיבור קצר בהונגרית ששמו "חוקי ההתנהגות", ובו ציינה שהדרך לשרוד היא על ידי שיתוף פעולה בין האסירות:
אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמר את כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו.
ביצירותיה במחנה תיארה לילי את הרעב, ההשפלה, המכות, עבודות הפרך, הצפיפות ופחד המוות המתמיד. בזכרונותיה מאושוויץ, אותם כתבה בישראל ב-1951, תארה ארוע בו ילדה אחת האסירות תינוק, והאסירות, לאחר לבטים קשים, החליטו לעטוף אותו ולהניחו בפתח הצריף כך שהוא אמנם לא ישרוד אך זהות האם לא תתגלה ולפחות היא תינצל.
בדצמבר 1944, לאחר שעברה מיון של ועדה רפואית, נשלחה לילי למחנה אובר-הוהנאלבה (Ober-Hohenelbe) בחבל הסודטים, תת-מחנה של גרוס רוזן, שם עבדה בבית החרושת "לורנץ". העבודה כללה ייצור מכשירים אלקטרוניים עדינים ורוב העובדות היו נשים צעירות. גם במחנה זה, תחת איום הסלקציות שבהן נבחרו החלשות להישלח לאושוויץ, המשיכה לילי בפעילותה האמנותית המחתרתית….
פעם בשבועיים, ביום ראשון, קיבלו הנשים זמן לניקיון אישי, כביסה וטיפול בכינמת. בזמן זה ארגנה לילי ארוע תרבות בו השתתפו כ־20 נשים שהתחרו בציור ובכתיבת שירים וסיפורים. הן בנו במה מארגזים, דקלמו, הציגו, יצרו פסלים מתפוחי אדמה, הלחינו מנגינות לשירים ושרו.
גם במחנה זה כתבה לילי וציירה על ניירות שלקחה מדלתות המפעל או ממכלי אשפה. היא ארגנה תחרויות כתיבה בהן היה הפרס חלק ממנת המזון האישית שלה. סיפרה רחל אבניאל, חברתה של לילי:
החלטנו שהרוצחים העלובים האלה לא יצמיתו מלבנו את הזיק האנושי, עלינו לעשות משהו כדי לתת מזון לרוחנו. עלינו לאזור כוח וליצור משהו יפה וטוב, וזה יעזור לנו לעבור את הזמנים הנוראים האלה. לילי פעלה נמרצות כדי לעודד את הבנות שיציירו, יכתבו, ילחינו ויעסקו בכל תחום אפשרי של פעילות יוצרת. כך נולדה אצלנו מנחת התרבות של יום ראשון אשר זכתה להצלחה רבה…
כדי לעודדן להתאמץ, הכריזה לילי על תחרות נושאת פרסים והעלתה על הכתב את כלליה:
כתבי, ציירי ותוכלי לזכות:
הפרסים:
1. קערת תפוחי אדמה.
2. מחט לתפירה.
3. קריאה בכף היד.
כרטיסי הגרלה חלופיים יוגרלו בין הטובים ביותר…
היצירות מוספרו כדי שלא לחשוף את זהות היוצרות. את דפי השירה והציור הסתירה לילי מתחת לחולצתה. חלק מהדפים שרדו עד השחרור. כאשר עלתה לילי ארצה בשנת 1948 הביאה איתה את הדפים שנותרו…. גם בארץ המשיכה לילי ליצור. היא כתבה שירה, פרוזה וזכרונות מתקופת השואה, ציירה ויצרה יצירות אמנות בבד.
לילי קשטיכר נפטרה ב-1973." יהי זכרה ברוך.
