קטגוריה: יום כיפור

Image by Frauke Riether from Pixabay

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

פרשת האזינו לא במקרה בסמוך ליום הכיפורים. ביכולתה של פרשה זו לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, והעוצמתי ממקום של אהבה וחיבור. רוב הפרשה היא עדות לבני ישראל ולמה שעתיד לקרות אותם בדורות הבאים. תורת החיים של עם ישראל מוגשת בשירה שמעניקה הכשרה נפשית שונה. זו פנייה לרובד אחר בנפש, … "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).
בשירה יש תיאור של כל מה שארע לעם ישראל בעבר, ומה שעתיד לקרות, תיאור העונש של הגירוש מארץ ישראל, הגלות הארוכה ולבסוף גם ההבטחה לגאולה השלמה. משה קורא לשמים ולארץ להיות עדים לדברי התוכחה ולאתגרים ולחזון הגאולה. דברי השירה נקראים בפתחה של שנה חדשה ולאחר חודש אלול, חודש של תפילה ותשובה, זמן שבו כל אחד מאתנו עושה חשבון נפש ושואף לשוב אל עצמו ולאלוקיו עם רצון לתקן ולהטיב את מעשינו בכדי לייצר דרך חדשה וטובה יותר.

הכתב גיא שלום אמיר מוסיף ואומר ש-
"… התורה דורשת הכנה והכשרה מוסרית, התורה עוסקת בממד החי והמתפתח של המציאות, באופן בו הקב"ה מתגלה באנושות דרך עם ישראל וההיסטוריה. תוכן זה דורש פתיחות אחרת בנפש מפני שהוא פונה לרצון וכוחות החיים של האדם.
השירה והפיוט פורטים את צליליהם על נימי הנשמה, יש בכוחן של מילים להפך את הרצון ולהביא את האדם להכרה חדשה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את תהליך ההיסטוריה של עם ישראל באופן שירי ופיוטי, בצורת זמר. השירה מבטאת ערגה טבעית של המשורר, היא מנביעה את מהותו ועצמיותו באופן הכי ספונטני וישיר. כמו השירה כך היא התשובה. היא באה לגעת ברובד עמוק הרבה יותר מהעולם המעשי. בדיוק כמו ששני אנשים יכולים לשיר את אותו שיר, האחד ישיר בשמחה והשני בכבדות, כך שני אנשים יכולים לעשות את אותו מעשה, אך האחד יעשה זאת מתוך חדוות חיים והשני בעצלות ועצבות. התשובה פונה אל עצם הרצון של האדם, היא מבקשת לחשוף בפניו את שירת החיים של המציאות. לא לעשות את המעשים הטכניים בלבד, אלא לשנות המרקם של המערכת הפנימית. השינוי המהותי הזה, סופו בשינוי העולם המעשי-חיצוני. כשם שהשירה מתעוררת קודם כל בנפשו של האומן ורק לאחר מכן מתבטאת במילים, תיבות ומנגינה.
פרשת האזינו הבאה בסמוך ליום הכיפורים מסוגלת לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, זה שאינו ירא מעונש עתידי או מכל איום חיצוני אחר. היום הזה מבטא את הרצון האמיתי של האדם לאפשר לחייו לנבוע כשיר מפי מקהלה, כציור מידיו של האומן, וכאדם המאפשר לנפשו לחיות חיים נקיים… "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". שירה זו דורשת להאזין לשירה הטבעית של עם ישראל, לעצמיות הישראלית השרה ומזמרת את גאולתה לאורך ההיסטוריה."

כוחה של שירה הוא הצד הרגשי והחווייתי הטבועים בה, בשירה יש את היכולת לשוב ולהזכיר לנו נשכחות, בייחוד בעיתות משבר. לכן, הגשת התורה בשירה הינה כערבות לכך שאכן היא לא תשכח ונצליח להטמיעה. למעשה, שירת האזינו מבהירה ומחזקת לנו את מצוות התשובה המוזכרת בפרשה הקודמת, 'פרשת נצבים', שאכן זוהי מצווה בת השגה- "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' יא – יד, כדעת הרמב"ן המפרש ש"המצוה הזאת" היא מצוות התשובה).

בתקופה זו כאמור אנו עסוקים בחשבון נפש, בברור הרצון שלנו ובתקווה לשינוי ושדרוג. אך באופן טבעי, אנו עסוקים בדברים הקרובים לליבנו ובאלו שמטרידים את מנוחתנו, ופחות קשובים לדברים שרחוקים מאתנו פיזית, רגשית והיסטורית. לכן, יעל טוויל, מנהלת חט"ב, מסכמת- "משה רבינו בדבריו מלמד שבכל דור יש לשמוע ולהאזין לדברי השירה ורק מתוך אותה ברית גורל המחוברת לאירועי העבר נוכל להבטיח ברית ייעוד וגאולה.
ייתכן כי שירת האזינו רומזת גם על האתגר למציאת איזון במישורים השונים: איזון בין מה שיאמר לבין מה שישמע, איזון וחיבור בין מחשבות למעשים, בין רוח לחומר ובין שמים וארץ.
בפתחה של שנה חדשה נתפלל שיהי רצון שגם אנחנו נדע לחבר בין שמים וארץ – בין החומר לרוח, בין הקרוב לרחוק, ובין מחשבות, רגשות הלב לפעולות ולמעשים אותם נבחר לעשות, 'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה'. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה, צום קל ומועיל ושבת שלום💞

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שירבו זכויותינו כרימון" 

חודש אלול חותם את השנה העברית. למעשה אין בחודש זה חגים או כל אירוע ייחודי. נראה כי סיום השנה מוקדש כולו להכנה שלנו לשנה הבאה. שנה חדשה זו הזדמנות עבורנו להתחיל מחדש, להציב יעדים חדשים להתקדמות ולצמיחה אישית. למה הכנה? בכדי להצליח במימוש היעדים החדשים עלינו להתכונן ולהיערך. אומרים שיש כל הזמן הזדמנויות, לכן, חיוני שכל הזדמנות תפגוש אצלנו מוכנות. אותה מוכנות ונחישות הן שיסייעו לנו כאשר יופיעו אתגרים בשגרת חיינו, אתגרים שינסו לשאוב אותנו חזרה להרגלים הישנים שלנו.
לכך נועד חודש אלול. בחודש זה מתחילים לומר סליחות. תכלית הסליחות איננה למלא את ליבנו בנקיפות מצפון לגבי המעידות שלנו, אלא להתמקד ולברר היכן טעינו, כך נוכל לממש את הרצון שלנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
מחר נחגוג את ראש השנה שהוא יום חג, ויחד עם זאת הוא גם יום דין. לכאורה פרדוקס, אדם שעומד למשפט בדרך כלל מתוח במיוחד, ואילו אנו חוגגים עם סעודות ואוירה חגיגית ומשפחתית. ההסבר לכך נעוץ בתכלית המשפט. מה הופך אדם לאדם? מה הופך אדם לצלם אלוקי? כשאנו נעמוד בקרוב לדין, המטרה היא להיטיב עמנו. ראש השנה נועד כדי לסייע לנו לעשות דין וחשבון, לבדוק את עצמנו, לשאת בתוצאות של מעשינו, ולבחון האם התקדמנו למקום טוב יותר? האם יש הבדל בין ה"אני" שבסוף שנה זו ל"אני" של תחילת השנה החדשה? הברור הזה מאפשר לנו לראות מה עשינו טוב ולשמר, וגם, היכן נתקענו, איפה החטאנו את המטרה, בכדי שנצליח לשפר ולקדם.
ורק אחרי שהתכוננו, ודייקנו את עצמנו ליעד מחודש ונכון, מגיע השלב של "החזרה בתשובה", השיבה אל עצמנו. וזה הזמן להדגיש- התשובה איננה הלקאה עצמית. אלא תשובה מלשון לשוב, ולחזור למקום הנכון, המקום המדויק, ולעלות על "דרך המלך".
מיד לאחר ראש השנה, השיא של ה"ימים הנוראים", עשרת ימי תשובה, והוא- יום כיפור. יום שבו ניתן להשיג כפרה, מחיקה, לוח נקי! אחרי שעברנו את התהליך המורכב של אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מגיע יום כיפור כדי לחתום את התהליך באופן שהשינוי יתקבע בנפשנו. אנו צמים ומתנתקים מעולם החומר, ומתמקדים בתפילה, ברוח, רוב היום.

מסביר ראי"ה קוק,
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה…" (אורות התשובה ט"ו, י').
הרב קוק ממשיך ומבהיר מהי יסודה של התשובה,
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו…" (אורות התשובה טז, א)

לעמוד מול המראה ולהודות שנכשלנו זו לא משימה פשוטה. ועוד יותר מאתגר, להודות מול אחרים שמעדנו. תכלית הוידוי היא לאפשר התקדמות ושינוי. א_נשים רבים משכנעים את עצמם שזה מי שאנחנו ואין לנו כנראה שום סיכוי להשתנות. הרגע המכונן שבו אני עומד ולוקח אחריות הוא תחילת החופש. כך מתאפשרת יציאה מהשיעבוד לחסרונות שלי אל מרחבי התשובה האינסופיים.
במילים אחרות, דווקא האחריות מוציאה אותנו למרחבי חופש עצומים. כיצד אנו מתמודדים כשאנו טועים או נכשלים? הרב שניאור אשכנזי מבהיר כי לאדם יש יכולת רפלקטיבית להתבונן מבחוץ על עצמו, לקיים דיאלוג של פנים וחוץ. אחרי הכל, ההחלטות שלנו הן תוצר של הבחירות שלנו, ובכל רגע נתון אנו בוחרים. המשמעות- נטילת אחריות במקום האשמת אחרים בתוצאות של הבחירות שלנו. לכן, התשובה שלנו צריכה לבוא מבפנים, מהחלטה, מתחושת המיאוס שכשלנו ולא כי ננזפנו או נתפסנו. תשובה צריכה לבוא בזמן, מתוך התעוררות הלב ומהבחירה הפנימית שלנו, וההבנה שאנו לא מונחים במקום הנכון.

רי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, (עמ' 45-44), 
"תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה… עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי…
בהלכה, במעשה המצוות, הוא נותן את התשובה האובייקטיבית, המעשית, 'כיצד מתודין' וכו'. אך בכותרת, בהגדרת המצווה, הוא  מטעים את החוויה הפנימית שבתשובה… ואז, כאשר התשובה הבשילה די צרכה, כשיעשה תשובה – 'ויתודה'… התשובה עצמה  היא אפוא… כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה וכגון מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'; גם זו היא מצוה הכרוכה בשורה של מעשים של חסד, עזרה לריע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש בלבד. "

כבר בבראשית, האדם האשים את האישה, קין האשים את הבורא, וראובן היה בעצם הראשון שנטל אחריות על מעשיו מתוך בחירה אישית,  ולא בגלל שנתפס. ההבנה שאני חטאתי זה גם המפתח שישחרר אותי ויאפשר לי להשתנות. כשאני מאשימה אחרים אני תלויה בהם, כבולה בבחירות והחלטות שלהם, ולהיפך, כאשר אני נושאת באחריות אני תלויה בבחירות, בהחלטות ובשינויים שלי. תשובה אמיתית זה לעמוד באומץ מאחורי החטא, הכישלון, והטעויות שלי. להסתכל פנימה ולהבין שאם חטאתי כנראה שיש משהו אצלי פנימה מקולקל, להבין את שורש הקלקול, ויחד עם זאת, באפשרותי לתקן ללא הלקאה עצמית אלא ע"י נטילת אחריות אישית שהיא תוצר של הבחירה החופשית, יסוד של התשובה.

מוסיף הרב שג"ר, שובי נפשי, עמ' 132
"...אחרי שהאדם מקבל את עצמו, הוא עשוי לקבל מוטיבציה חזקה לפעולה."
העבודה שלנו בחודש אלול היא למחוק את ההרגלים הפחות מוצלחים שלנו, ולהתחיל מחדש לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הבחירה החופשית זו עסקת חבילה המגיעה יחד עם נטילת אחריות על תוצאות המעשים והפעולות שלנו. בראש השנה אנו מקבלים הזדמנות לחדש ולשדרג את התוכנה שלנו, תיקון מלשון התקן משדרג. זוהי תזכורת חשובה- אם אני מאמין שאפשר לקלקל- להאמין שאפשר גם לתקן.

שנחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה, לשנה של צמיחה והתקדמות, שנה של בשורות טובות ושמחה,
חג שמח ושבת שלום❤️🍯🍎

כותב ד"ר יורם יובל במאמרו- "הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם"- "בקרוב, עם אור אחרון או אחרי חשיכה, יעמדו מיליוני יהודיות ויהודים, ובהם רבים שלא יפקדו את בית הכנסת עד יום הכיפורים הבא, ויתפללו, או לפחות ישמעו, את תפילת “כל נדרי”. איך שלא הופכים אותה, תפילת כל נדרי היתה ונשארה תפילה בעייתית. האיש שהכניס אותה לראשונה לסידור התפילות שלנו, הרב עמרם גאון, כתב שאמרו עליה “שמנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן”.
אז מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט. “כל נדרי” היא בעצם הבעת חרטה על נדרים ושבועות שנדרנו במהלך השנה שחלפה – “בכולהון איחרטנא בהון” – כלומר, אני מתחרט על כולם. וזאת הזדמנות שאסור לפספס, כי יש לנו כל כך הרבה על מה להתחרט.
מהי, בעצם, חרטה? הפסיכולוגים המחקריים מגדירים אותה כך: “חרטה היא רגש שלילי אותו אנו חווים כאשר אנו מבינים, או מדמיינים, שהמצב הנוכחי היה יכול להיות טוב יותר, לו היינו פועלים אחרת”. במילים אחרות, חרטה נובעת מן המחשבה “ומה אם…”; חרטה היא התוצאה של השוואה בין מה שיש עכשיו, לבין מה שהיה יכול להיות, “אילו רק…”
וזה אומר שעל מנת להתחרט דרושה לנו יכולת לחשיבה מופשטת, וגם דמיון מפותח, לדמיין בו את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. אולי לכן תינוקות וילדים קטנים חופשיים מחרטות, ואל התמימות הילדותית הזאת אנחנו נחזור ונתגעגע כל חיינו…
לחרטות שלנו עשויות להיות שתי תוצאות יקרות מפז: ראשית, הן יכולות לגרום לנו לנסות לתקן את מה שעשינו, וזה חלק חשוב ממה שאנו אמורים לעשות בימים הנוראים. ושנית, הן גורמות לנו להיזהר יותר בעתיד, ולבחור “נכון” בפעם הבאה.
אבל מה אם אין עתיד? מה אם מאוחר מדי? מה עם החרטות שיהיו לנו בסיומם של החיים, על ערש דווי, כאשר יגיע הזמן שלנו למות? ברוני וור היא אחות אוסטרלית שעבדה בהוספיס בית – שירות שניתן בעיקר לחולי סרטן סופניים, ומאפשר להם למות בביתם ולא בבית החולים… רבים מביניהם פתחו בפניה את סגור ליבם ושיתפו אותה בחוויות, במחשבות, ובעיקר בחרטות שלהם.
עד מהרה היא שמה לב לכך שרוב המטופלים הסופניים שלה התחרטו על אותם דברים. היא תיעדה את מה ששמעה מהם בבלוג, שהפך אחר כך לספר – “חמש החרטות השכיחות ביותר של הנוטים למות":
1. “הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמנ/ה לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני”.
2. “הלוואי שלא הייתי עובד/ת קשה כל כך, ומבלה יותר זמן עם המשפחה”.
3. “הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי”.
4. “הלוואי שהייתי שומר/ת יותר על קשרים עם חברים מן העבר”.
5. “הלוואי שהייתי נותנ/ת לעצמי להיות מאושר/ת יותר”.
על כל אחת מן החמש האלה אפשר לכתוב ספר שלם. אני רואה אותן בעיקר כתמרור אזהרה המוצב בפנינו, תמרור שערכו רב מאוד: הן נותנות לנו רמזים כיצד ניתן לחיות את חיינו כך שנתחרט פחות כאשר יגיע הסוף, ויהיה מאוחר מדי.
אחד הדברים הבולטים בחרטות האלה של הנוטים למות, הוא העדרן המוחלט של חרטות על נושאים כספיים… כפי שכותבת וור, “כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים… בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים”. ואמנם, רבים מן המטופלים של וור בילו את השבועות האחרונים לחייהם בחיפוש החברים והחברות הישנים שלהם, בחידוש קשרים, בבקשות סליחה, ובפרידות.
מנקודת המבט הזאת, אולי יום הכיפורים הוא תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי אנשים אחרים. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), כמה מאות שנים לפני תפילת כל נדרי: “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על מה שעשינו לאחרים. כאן לא תעזור לנו תפילת כל נדרי, לא יעזרו הרהורי חרטה, וגם לא תרנגולי כפרות — אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך."

אכן, בעוד כמה שעות יתחיל צום יום הכיפורים ועימו המשך חשבון הנפש, הרהורי התשובה, וההתעוררות שלנו בפרט בימים אלו. האם אלו תהליכים שמונעים מפחד וחשש? או, האם נגזור על עצמנו תענית מתוך כוח ועוצמה והסתכלות בעין טובה על הטוב שבחיינו? השנה בפרט לאור מצב הסגר המתמשך בו אנו מצויים, אנו מקבלים הזדמנות לעבודה אישית וממוקדת, ואופציה לבחירה ברצון לבנייה, ולהתקדמות, בכדי שנוכל להנות ולממש את החסד ואת השפע שבחיינו. בתקווה שנקבל גם את הכוחות לתיקון ונצליח לחיות את חיינו ממקום שלם ומדויק יותר.  "תהא השעה הזו שעת הרחמים ועת רצון מלפניך." אמכי"ר.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

יום הכיפורים, כמו בכל שנה ב-י' בתשרי, יום סיומם של "עשרת ימי תשובה", שמתחילים בראש השנה ובהם אנו אמורים לבקש סליחה איש מרעהו. אין פרשה שמלווה את השבוע של עשרת ימי תשובה, יש קריאה בתורה ליום כיפור כמובן, אבל בשבת לא קוראים פרשה. רבים מאתנו, גם אלו שאינם צמים בימי הצום האחרים הקבועים בלוח השנה היהודי, מקיימים את מצוות הצום ביום כיפור. זהו יום של פסק זמן שניכר אפילו בשקט שברחובות. כמו כן, נהוג לקיים את טקס הכפרות. ובדומה לראש השנה, גם ביום כיפור תוקעים בשופר. התפילות המוכרות ביותר הן "וידוי", "ונתנה תוקף" "וכל נדרי".
השבוע זכיתי להיות בערב סליחות ושירה לנשים במתן שהרבנית אושרה קורן יזמה, ואמש בסליחות נוסח קרליבך, ובהובלתו של יצחק מאיר (שיש לו קול שחודר ישר אל הלב) בבית הכנסת בקבוצת יבנה, בשני הערבים הייתה תחושת סולידריות, עוצמה ושיתוף. אמירת הווידוי והשירים של כולנו יחד בתפילה משותפת, כולנו יחד למען מטרה אחת, לומר ולבקש סליחה. אנחנו כולנו חוטאים ומועדים לא פעם, ולעיתים חוטאים מהמטרה גם לא במודע ואו לא בכוונה. היכולת לבקש סליחה זו מעלה וגדולה של האדם, והסליחות השבוע חיזקו וחידדו לי אילו עוצמות יש בתפילה משותפת, כולנו יחד חוברים כבני אדם שיודעים שמעדנו איפשהו במסע שלנו, ולא משנה מה הן הסיבות, כולנו פה לחזק אחד את השנייה ולהתנקות, יום כיפור מעורר את כולנו, זהו זמן של התעוררות; ההבנה שכולנו שותפים, וכולנו רוצים לשנות, לגדול, לצמוח, להיות אנשים טובים יותר, כי אנחנו יכולים… לרגע מעוררת תהייה החוויה הזו שלכאורה נראית לעיתים שמחה וכאילו לא קשורה כלל למקום של חרטה וצער אבל בואו לא נתבלבל, זוהי שמחה ברצון העז שלנו לממש ולקיים את הטוב שחבוי בכולנו פנימה, ומתוך מקום של תקווה ואמונה היכולת לבקש את הסליחה. בתום הסליחות הנשים חברו יחד ורקדו ושרו בעוצמות שהלב ממש זעק ונשמע, חוויה מרגשת ונוגעת, מה שנקרא חוויה מעוררת. הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי אחרת האדם יהיה בודאי שקוע בחטאים מעל הראש. אבל בשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרות ואו פנויות לפנות מקום לפשפוש ומשמוש המעשים שלנו, אבל אז מגיע יום כיפור, המכפר, קורא ומזמין אותנו להתעורר, כבר אמרנו: זהו זמן של התעוררות?!
בשיעור של הפסיכולוג והרב עילאי עופרן, הנושא היה כיצד מתוודים? עלתה השאלה מה ההבדל בכלל בין וידוי לתפילה ? אחת התשובות הייתה שכשאנו אומרות וידוי אנו מכוונות ולמילים יש משמעות, לעומת זאת בתפילה הרבה פעמים היא נאמרת מתוך שיגרה ללא התייחסות ממשית למשמעות המילים… אבל אז הסתכלנו בסידור, וזה הנוסח-
"אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.
העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו.
טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו.
מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו.
פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו.
שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו."
כל חטאינו כתובים ע"פ סדר האלפבית. האם אנו באמת יודעות מה זה ניאצנו, צררנו, תעתענו… מתי צררנו או תעתענו פעם אחרונה? אחרי הכל הווידוי שלנו כולל את כל מה שנאמר וכתוב בסידור… ויש תחושה חזקה של תודעה שאנו גדולי החוטאים שהיו אי פעם בקריאת הווידויים, אבל צריך לזכור שאנו מבקשים סליחה גם עבור עם ישראל כולו, ולא רק למעננו. ובכל זאת, מחקרים מעידים שתוכחות, רגשי אשמה ווידויים שוצפי קצף לא ממש מוכיחים את עצמם, אז השאלה המתבקשת היא איך בכל זאת מחוללים שינוי?
מאחר ושנאה עצמית לא מצמיחה אנשים טובים, זה פשוט גדול עלינו, ראשית נכון להתחיל בתשובה, להתבונן בנו באהבה ובהכלה, חלק ניכר נעשה כבר בראש השנה, ובהמשך לעשות ווידוי מתוך כוונה כנה לא לחזור על אותו חטא מה שיביא אותנו בסופו של דבר לתחושת והבעת חרטה על המעידות שלנו הפרטיות, ולא רק של כלל עם ישראל. כי אם נהיה עם רגשות אשם מוגזמים, או ללא רגשות אשמה כלל, לא נזוז לשום מקום מה שלא יאפשר לעשות תשובה מלאה עם כוונה מלאה ומאהבה. אשמה היא מלשון שממה, לא מצמיח דבר, כמה אפסיות יש בנו- אפסיות לא מייצרת מוטיבציה. אשמה וחרטה מייצרות תהליך תיקון כשאנו שוהים בהם במידה הנכונה שמניעה לשינוי, שמביאה למקום שבו הייתי רוצה להיות.
אחד מהווידוים שהביא הרב עופרן היה נוסח למבוגרים שכתבה פרופ' ורד נעם-
"אהבנו,
בנינו,
גידלנו,
דאגנו,
השתדלנו, והצלחנו חלקית.
זייפנו לפעמים.
חטאנו, טעינו, יצאנו מזה איכשהו.
כאבנו, למדנו, מעדנו, ניסינו.
סלחנו מעט מדי לעצמנו ולאחרים.
עשינו משהו בכל זאת.
פרנסנו.
צדקנו לעתים רחוקות.
קיבלנו הרבה,
רצינו הרבה מדי.
שמחנו פחות ממה שהיה אפשר וצריך.
תודה על הכל."
מה שנקרא קצת מכל דבר, מצד אחד אהבנו, בנינו, השתדלנו… ומצד שני זייפנו, חטאנו וכו. וידוי שיש בו מבט אמיתי וחיבור למעשים שלנו, יש בו מנקודת הכוח של האדם, החזקות והטוב שבי, ויש בו את הצד החלש, המעידות שבדרך (או כמו שהרב בני לאו ציטט אין יצר רע, אלא יצר שרע לו-🤓 ) אז ליום הכיפורים השנה אני מזמינה את כולנו לכתוב ווידוי אישי, בשפה שכל אחת מאיתנו מבינה ומתחברת אליה, ווידוי שמפרט מעשים, מחשבות ותהיות שלנו מהשנה האחרונה ושיהיה בווידוי גם מימד של "אהבנו". מאחלת לכולנו שנבין ונתחבר לסליחה שאנו מבקשות ושנצליח להגיע לתשובה מלאה ומאהבה, אכי"ר. גמר חתימה טובה ושבת שלום❤
השיעור מוקדש לרפואתו השלמה של הרב מיכאל בן אסתר בינה בתוך חולי ישראל