חודש: דצמבר 2021

השבוע הפרשה שסוגרת את חומש בראשית, פרשת 'ויחי', מתארת לנו כי ימיו של יעקב אבינו קרבים למות, והוא משביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ אבותיו, ארץ ישראל. יעקב מכנס את כל בניו, ובפרידתו מהם הוא מעניק להם ברכות. תחילה הוא מברך את בניו של יוסף, מנשה ואפרים, ומעלה אותם ממעמד של נכדים לבנים העתידים לקבל נחלה בארץ. בברכתו משנה יעקב את סדר הלידה ונותן קדימות לאח הצעיר, ממש דז'ה וו לסיפור הישן של יעקב עם עשיו אחיו.
יעקב שמברך את כל בניו נראה שבאותה הזדמנות הוא גם מחדד ומבהיר להם מה הם החולשות והחוזקות שלהם. הוא ממנה מנהיג ומעביר מסרים – חלקם אינם בהכרח נעימים לאוזני היורשים הפוטנציאליים, במיוחד כשהוא מתחיל עם האחים שלא ממש הקשיבו לאביהם. החל מראובן, הבכור, שמוקע ראשון, דרך שמעון ולוי, הוא מבקר את התנהלותם ועד לאחים שמבורכים ואף מקבלים ציון לשבח, החל מיהודה וכלה בבנימין, בן הזקונים. יעקב מעניק להם, לכולם, ירושה רוחנית וערכית, נכסים רוחניים, בתקווה לסייע להם לסלול, לתקן, ולנתב את דרכם במבט קדימה ומצמיח אל חייהם כשבטים בארץ.

שואלת ועונה ד"ר גילי זיוון- "יעקב נפרד מחייו בגיל 147 והוא מבקש להשביע את יוסף כי יקבור אותו בארץ ישראל. למה זה חשוב לו כל כך? נשים לב, הוא חוזר במילים שונות על בקשתו "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" ( בראשית מז,כט) ושוב הוא חוזר "וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי" (מז, ל) ובמילים אחרות, "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (שם), גם אחרי שיוסף מבטיח לו "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (שם) לא נחה דעתו של יעקב והוא מבקש: "הִשָּׁבְעָה לִי!" (פסוק לא)
למה הוא לא בטח ביוסף עד כדי כך שהיה חייב להשביעו?
יעקב כה מוטרד ממקום קבורתו עד שגם בפרק מט כאשר הוא מסיים את ברכותיו לבניו, רגע לפני שהוא אוסף רגליו אל המיטה, הוא חוזר ואומר לכל בניו הפעם "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי…" (מט, כט).
ממה הוא חשש? למה היה צריך יעקב לחזור שוב ושוב על בקשתו? להתחנן ("אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" – מז, כט) ולהשביע?
אולי היו אלה געגועים לבית. געגועים לשורשים המשפחתיים – לאביו ולאמו, ולסבו ולסבתו וללאה, אֵם מרבית בניו, שהלכה לצדו דרך ארוכה בתלאות ובשמחות החיים.
אך הטעם העיקרי, להבנתי, לדרישה החוזרת ונשנית של יעקב נעוצה לדעתי בגורם אחר. יעקב מבין, עוד לפני שנולד מושג ה'גלות', כי ההשתרשות במצרים תהיה מפתה ביותר. לכאורה הקבורה המפוארת במצרים תהיה עדיפה בעיני בנו שליט מצרים ובעיני בניו ונכדיו אשר ירצו לקברו לידם, כך שיוכלו לבקר את קברו מדי פעם. הוא מבין היטב שמי שלא רק חי במצרים אלא גם נקבר בה הופך את אדמת מצרים לביתו. הוא מבין שהמשפחה הקטנה שלו עשויה להיטמע ולהיעלם עם הזמן בתרבות המצרית הססגונית, המרשימה, המבוססת. תודעת המיעוט המבקש לשמור על ייחודו היא שהולידה את התעקשותו להיקבר עם אבותיו."

במילים אחרות, התשובה ניתנה לנו כבר בסוף הפרשה הקודמת, 'ויגש', פרק מז, פסוק כז- "(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד."
נאמר לנו בפירוש, שישראל, יעקב ובניו, התיישבו בארץ גושן הפורה "ויאחזו בה". האחיזה בארץ גושן, העובדה שבני ישראל פרו ורבו בה, מלמדת אותנו על השתקעותם במקום, מה שמנוגד לתכנית המקורית.
עד כה, ישיבת משפחת יעקב במצרים היתה כתוצאה מאילוץ הרעב בארץ כנען שהביא לירידתם למצרים ל'שבור אוכל'. אך בפסוק זה חלה כבר תפנית. כבר לא מדובר על אילוץ ועל הכרח, אלא על ישיבה מרצון, מבחירה להשתקעות לשנים רבות, לא רק מחמת הרעב, אלא מתוך התקשרות למקום. יעקב שראה וזיהה זאת חשש שילדיו ישארו במצרים לעד, וע"כ חזר והדגיש את בקשתו להקבר בכנען.
מסתבר שאנחנו עסוקים לא רק ב- מה ישאר אחרינו אלא גם לאן מקום הקבורה ייקח את המשפחה שלנו?! ליעקב אבינו חשוב היה לייצר תודעה לדורות הבאים באמצעות קבורתו וקבורת אבותינו בארץ ישראל, שלא נשכח או חלילה נתבלבל- הבית שלנו הוא בארץ ישראל.

נראה, שפסוק זה מעמידנו על היחס לגלות באופן כללי. אני בהחלט יכולה להעיד על עצמנו שחיינו שנים בחו"ל בנוחות המעוררת פיתוי ורצון להשתקעות ממושכת. המעבר לחו"ל החל כתוצאה מלימודים והתמשך לעבודה, ילדים, חברים וכו'. בסופו של דבר, הערכים, המשפחה, החינוך, אותה תודעה שיעקב אבינו יחד עם אבותינו ואימותנו הנחילו לנו, עוררו בנו את הרצון להעביר אותם הלאה גם לילדנו, והשיב אותנו ארצה.
החברה הישראלית עברה שינוי עמוק בתפיסתה את היורדים מהארץ- ממבט ביקורתי ונוקב על הפניית העורף שלהם כלפי החזון הציוני, ועד למבט מכיל המקווה כי עוד ישובו בעתיד הקרוב. שיבתנו לארצנו לאחר גלות ארוכה היא חלק מהירושה הרוחנית והגשמית שקיבלנו, והיא מצריכה אותנו לבנות בקרבנו מחדש את הקשר העמוק לארץ, את אהבת הארץ כפשוטה. חזק חזק ונתחזק.

שבת שלום🏘️

השבוע בפרשת ויגש האחים לבית יעקב מתאחדים סופסוף. יוסף בתבונתו השכיל להפוך את מצרים למקור מזון אזורי. כולם מגיעים לקנות חיטה במצרים, כן, גם אחיו של יוסף. האחים שניסו להפטר מיוסף בהיותו בן שבע עשרה ואין להם מושג מה עלה בגורלו, לא משערים לעצמם שהאיש החזק והכל כך משמעותי בבית פרעה הוא יוסף אחיהם. מנגד- יוסף, שמכיר ומזהה את אחיו, אבל ממתין ולא חושף את זהותו, יותר מזה, מעניק להם מזון, סעודה, מתנות ובמקביל גם מסכת ייסורים עד למונולוג של יהודה בפרשה שלנו השבוע.

כחלק מהליך התיקון שעוברים האחים, הם מקשרים בין היחס הקשוח של הממונה על מצרים, יוסף, לבין מעשיהם שנים רבות קודם לכן. כבר בפרק מב', בפסוק כא', אנו לומדים על המצפון המייסר אותם שנים רבות בשל המעשה הנורא של השלכת אחיהם, יוסף, לבור: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". 

מסביר הרב ניר מנוסי-
"יהודה ניגש ליוסף (אם כי הוא עדיין לא יודע שזה יוסף), כדי לשכנע אותו שלא ייקח לעבד את אחיהם הקטן בנימין, אלא במקום זאת שיקח אותו בעצמו, את יהודה.
יהודה לא ישר מתחיל לדבר עם יוסף. הוא קודם ניגש אליו, מלשון גישה. הכל תלוי בגישה שלנו. אם אנו ניגשים לדברים בהיסוס, בחוסר החלטיות, מתוך הישענות על אחרים ובלי נכונות להקריב מעצמנו – לא נצליח בדבר. אבל אם אנחנו מוכנים לשים את כל הנפש שלנו על משהו, להתמסר אליו ולוותר על עצמנו לטובתו – דברינו יישמעו, יתקבלו ויפעלו במציאות.
למעשה, גישתו של יהודה לא רק מגלה לראשונה את פניו האמיתיות, אלא גם מגלה את פניו האמיתיות של יוסף, שלא יכול להתאפק וחושף את זהותו. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב: כשאנחנו שמים את לבנו באמת על השולחן, הדבר פותח גם את ליבם של סובבינו ומקרב אותם אלינו."

דבריו, מסירותו וכנותו של יהודה ממחישים את עומק השינוי שחל באחים. אותם אחים שזרקו אותו לבור, והביאו למכירתו לעבדות במצרים, מוכנים בכל רגע שמנסה אותם יוסף, להקריב את חייהם כדי להציל את אחיהם מעבדות. ואומנם לבסוף, גישתו הברורה והכנה של יהודה מקרבת את הלבבות ומבהירה כי עם אחים כאלו יוסף רוצה קשר, וע"כ גם תגובתו-
"(ב) וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי;… (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי;… (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" (בראשית מה)

אנחנו לומדים השבוע על כוחן של ה"סליחה" וה"גישה". מסע חייו של יוסף היה מרובה בניסיונות מאתגרים כך שמתבקש היה לשמוע את יוסף מתלונן, כעוס וממורמר. אך במקום להדהד את השאלה, "למה זה קורה לי?" יוסף אימץ את "מה זה בא ללמד אותי?", שיעור בתובנות החיים. גישה שמסתבר מייצרת כוחות נפש להתמודד עם המציאות המאתגרת ומובילה אותנו לפתרון מיטבי. במקביל, גישה זו מאפשרת למחול ולסלוח כי אחרי הכל, יוסף מטיב להסביר-  "(ה) וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם… (ח) וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים;…" (בראשית מה")

בפרשת ויגש במפגש ובמונולוג של יהודה ליוסף, נחשפת בפנינו גישה המגשרת ומחברת באופן אותנטי את הנפשות, ובכך מובילה לשיפור מערכות היחסים ובניית אמון מחדש. "(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, " (בראשית מה), "ויגש" מבטא רצון לגשת מתוך קרבה ולא מתוך טינה. יהודה מקטין את עצמו כלפי יוסף וניגש בהכנעה וענווה: " יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי " – הוא קורא לעצמו- "עבד יוסף", ומבטא קירבה פיזית כשהוא מדבר אל אוזנו. יהודה הופך את יוסף לאיש סוד. יהודה ממשיך ומנסה לרצות את יוסף באומרו- "וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: ", אל תכעס, ומיד מוסיף " כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה." נותן ליוסף כבוד, ומכיר במעמדו הרם.

יהודה ניגש באופן נחוש ומציאותי. מצד אחד, משדר ומייצר קרבה, מצד שני מביע נחרצות- "(לג) וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. " "אומר האורח חיים הקדוש, הגישה של יהודה היא ככתוב במשלי כ"ז: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו."

"גישתו" של יהודה אכן מצליחה. נוצר אמון בחדר ויוסף מתרכך ומתוודע אל אחיו. גישת ה"ויגש" של יהודה גורמת ליוסף להתקרב ולהזמין את אחיו ל"גשת" אליו. גישתו של יוסף לחיים במהלך כל תלאותיו כאמור בשילוב גישתו של יהודה מביאה אותו לסלוח לאחיו ולהתרצות, הוא כבר בבהירות מוחלטת, בביטול הכעס, הטינה, והמחלוקות, בוכה ומתרגש שסופסוף הוא זוכה להתאחד עם משפחתו מתוך פיוס ושלום.

קיבלנו שיעור חשוב ומלמד השבוע. איזו גישה אנו מאמצים ומטמיעים? האם היא מקדמת ומקרבת? למדנו גם מגישתו של יוסף לחיים- האמונה שכל דבר בחיינו בונה, מזכך ומדייק אותנו לייעוד, לתכלית שלנו, "מה זה בא ללמד אותי?" גישה זו אפשרה ליוסף לראות את הטוב גם בזמנים היותר מאתגרים, ולא להאשים אחרים במצבו.
מסכמת הרבנית חדוה לוי, "יש כאן שיעור מהותי ועמוק בקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", לימוד על יחסי אנוש אמתיים. כיצד ניתן לגשת אל אדם שנמצא בצד המנוגד אלינו לחלוטין, אדם שאנו נמצאים בקונפליקט עמו, ולמצוא את הדרך אל ליבו, את הדרך לפיוס וגילוי של אור. אם רק נלמד להתגבר על טבענו ולהניח בצד את הגאווה, הכבוד והאינטרסים האישיים, ונזכור את מה שחשוב שהוא החיבור, השלום והאחדות בעם ישראל, אז נוכל בוודאי לגלות מציאות רגישה, נגישה וחדשה לגמרי." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

השבוע יוסף נפגש לראשונה עם אחיו לאחר שהם זרקו אותו לבור והביאו למכירתו למצריים. " ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, …(ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; " (בראשית מב). יוסף מזהה את אחיו אך לאור השתלשלות האירועים הוא מתנכר אליהם, והם מנגד, לא מזהים אותו. ורק אז נזכר יוסף בחלומותיו.
איך מגשרים על הכעס, הפגיעה והנטישה של האחים? מנקודה זו מתפתחים יחסי קרבה-ריחוק בין יוסף לאחיו. יוסף מביע רגש כלפי אחיו ואף בוכה בסתר, מרעיף על אחיו מתנות ובו בזמן מפליל ומאשים אותם  בגניבה. הוא איננו ממהר לגלות את זהותו לאחיו. נראה כי רק כשיוסף משתכנע שאכן האחים עברו תהליך של תיקון והטיבו את דרכם, רק אז הוא נחשף בפניהם, כשיהודה מוסר את נפשו עבור בנימין, האח הצעיר, אבל על זה נרחיב בפרשה הבאה.

השבוע בפרשה האחים מביעים צער וחרטה- " (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. (בראשית מב) מכולם בולט יהודה בלקיחת המושכות לידיים, לקיחת אחריות על האח הצעיר בנימין. יש לנו פה סיפור משפחתי המשולב בסיפור של ייעוד, כי עם כל ההתנכרות של יוסף לאחיו הוא עדיין דואג לכל מחסורם של אחיו ואביו. יוסף מתעקש שהם יביאו אליו את בנימין, האח הצעיר, ויעקב אביהם מסרב.
ראובן, האח הבכור מנסה לשכנע את יעקב אך נכשל. ואילו יהודה מצהיר בפני אביו- "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי–וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:" (בראשית מג) לאחר דבריו של יהודה, יעקב אבינו נעתר. מה בדבריו של יהודה שיכנע את יעקב?

מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו.
לערבות זו שני פנים. מחד גיסא … ערבות מהווה למעשה מחויבות כפולה – לא רק מה שהאדם חייב מצד עצמו, אלא אף עמידה בתביעות הנתבעות מאחרים.  מאידך גיסא, הביטוי "ערבין" נוגע הן לערבוב של כולם והפיכתם לאחד, והן לערבות ההדדית שיש לכל אחד מישראל כלפי השני.
בתרבות בה אנו חיים הולכת ושוקעת ערבות זו. חלק בלתי נפרד מאווירת התקופה היא האינדיווידואליות, ובשל כך נזנחת פעמים רבות האחריות כלפי האחר. אמנם, אנו מוצאים פעולות התנדבותיות רבות, וחלק גדול מהצדק החברתי מבוסס על המגזר השלישי. ברם, ערבות מחייבת הרבה יותר – היא מחייבת תחושה עמוקה של זהות, ושל הבנה כי כל מה שמתחולל אצל השני הוא בעל משמעות עמוקה לגבי האדם עצמו. אין הוא יכול לפטור את עצמו בעיסוקו בענייניו בלבד. המינוח בו משתמשים כיום לבטא את הערבות ההדדית הוא הסולידריות, אולם זהו ביטוי חלקי בהרבה מהערבות. סולידריות היא תחושה נלווית, ואילו ערבות היא חוויה עיקרית.
היכן אנו מוצאים את התמוטטות הערבות ? קשה למצוא תחום בו הדבר לא קיים. בענייני ביטחונה של מדינת ישראל אל לנו לשכוח, גם בשעת מלחמה זו, כי לא הערבות ההדדית היא שאפיינה את יחס כלל מדינת ישראל למה שעוברים תושבי דרום הארץ במשך כשמונה שנים; הערבות ההדדית מוזנחת גם כלפי דמויות אישיות, כמו יהונתן פולארד וגלעד שליט, ועוד דוגמאות אחרות. ברם, קודם שאנו מפנים את התביעות לערבות כלפי חוץ, אנו צריכים לברר האם ערבות זו קיימת אצלנו כלפי פנים.
המקום בו דומה כי התמוטטה הערבות ההדדית לחלוטין הוא תחום החינוך. שני כתובים מכחישים זה את זה – הכתוב הראשון בו כל אדם מבקש לילדיו את החינוך הטוב ביותר, ואינו מוכן להסתפק במה שהוא פחות מכך; הכתוב השני הוא החובה והאחריות לכלל האומה הישראלית, וההבנה כי אין אנו עומדים מול ריבונו של עולם כיחידים בלבד, אלא גם כאומה, ואם החינוך הכלל ישראלי יהיה ירוד – לא עשינו דבר. אנו עצמנו לא מצאנו את הכתוב השלישי המכריע ביניהם, ובשנים האחרונות קשה להצביע על מנהיג כמו יהודה, המוכן להיות ערב לכולם, ולא רק לדאוג לחינוך ילדיו ועצמו. פרשת שבוע זו מאפשרת לנו לבחון מחדש את הערבות ההדדית ולנהוג לאורה."

בימינו משמש המושג ערבות או ערבות הדדית במובן של "מעורבות", כביטוי של אחריות האחד כלפי קשייו ומצוקותיו של הזולת. מאחר שהמושג ערבות הדדית צמח בתרבות היהודית ושימש כביטוי יהודי פנימי, באופן טבעי, מתעוררות במדינת ישראל שאלות הנובעות ממשמעות המונח בעבר. "כל ישראל ערבים…" – מי הם "ישראל"? האם זהו העם היהודי? המדינה? או גם אנשי העולם ? ומה עם מי שאינו "ישראל"?
לא תמיד אנחנו זוכרים שעם כל מחלוקת או אי־הסכמה שאנו חווים, אנו גם חולקים מרחב משותף וחיינו תלויים זה בזה. הקורונה, למשל, על כל גווניה, הוכיחה לנו שאם לא נהיה ערבים זה בזה, פשוט לא נהיה. ערבות הדדית איננה מותרות אלא צורך קיומי. ומה שבטוח, בלעדיו יקשה עלינו מאוד להמשיך, לקיים ולקדם את הנס הזה ששמו מדינת ישראל.

בהשראת חגיגות חג החנוכה, יש לנו הזדמנות לחזק את הפצת האור, שהרי "המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר"( במדבר רבה, פרשה י"ג).  השמש בחנוכייה נותן מהאור שלו ומדליק את שאר הנרות, והוא עצמו נותר דולק עימם וכך הנרות כולם יחד מעצימים את האור בבית.  בכל אחד ואחת מאתנו יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של היחד, האור הכללי, שהוא גדול יותר מהאור הבודד. לכן, בחג החנוכה אנו מוסיפים כל יום נר נוסף בכדי להאיר אור גדול יותר. כך גם שילוב הכוחות של כולנו עם חברנו, משפחתנו, וככלל האנושות, יאפשר לכולנו כחברה את קיום האור וצמיחתנו במלואה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום💞🕎