פרשת וירא, הרביעית בספר בראשית, מפגישה אותנו עם סיפורים על אמונה, אחריות ובחירה. בין הכנסת האורחים של אברהם, חורבן סדום ועקדת יצחק, מסתתר רגע אנושי קטן לכאורה, המלמד אותנו משהו עמוק על האופן שבו אנו תופסים את המציאות: לעיתים דווקא כשהמצוקה גדולה, שדה הראייה שלנו מצטמצם, ואנו מתקשים להבחין באפשרויות שעוד עומדות בפנינו.

לאחר לידת יצחק, שרה מבקשת מאברהם לגרש את הגר ואת בנה ישמעאל. אברהם מתקשה לקבל את הבקשה, אך לבסוף משלח אותם למדבר. כשהמים אוזלים, הגר חוששת לחיי בנה, מניחה אותו תחת אחד השיחים ומתרחקת ממנו, משום שאינה מסוגלת לשאת את המחשבה שתראה במותו: "אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד… וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (בראשית כ"א, ט"ז).
ברגע של ייאוש וחוסר אונים, כשהכול נדמה אבוד, מתרחש המפנה: "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כ"א, י"ט).
התורה אינה מתארת בריאה של באר חדשה, אלא את פקיחת עיניה של הגר. הפרשנים שד"ל והמלבי"ם מציעים שהבאר כבר הייתה שם, אך הגר לא הבחינה בה (פירושיהם לבראשית כ"א, י"ט). המציאות לא בהכרח השתנתה; מה שהשתנה הוא יכולתה לראות אותה.

כמה משמעות יש ברגע הזה. פחד, כאב, כעס, ייאוש ואכזבה, כולם רגשות אנושיים וטבעיים, אלא שלעיתים הם משתלטים על האופן שבו אנו מפרשים את המציאות. כשאנחנו משוכנעים שאין מוצא, אנו עלולים להפסיק לחפש אותו; וכשאנחנו בטוחים שיש רק דרך אחת נכונה, קשה לנו להבחין בדרכים אחרות.
פקיחת העיניים אינה סוף הסיפור. עוד קודם לכן נשמעת הקריאה: "קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ" (בראשית כ"א, י"ח). הגר נדרשת לקום ולפעול. זהו מעבר מתחושת חוסר אונים לשליטה, להכרה בכך שגם במציאות שלא בחרנו, עדיין עשויה להיות לנו יכולת להשפיע על המשך הדרך.

הרעיון הזה קיבל עבורי משמעות מיוחדת כשצפיתי בריאיון המטלטל של אבינתן אור עם אילנה דיין בתוכנית "עובדה". אבינתן, שנחטף ממסיבת הנובה בשבעה באוקטובר והוחזק בשבי חמאס במשך 738 ימים, רובם בבידוד עמוק מתחת לאדמה, חווה אלימות פיזית ונפשית קשה, בתנאים בלתי נתפסים שבהם כמעט כל חירותו נשללה ממנו.
אחד המשפטים המשמעותיים שאמר אבינתן בריאיון היה: "אני בחרתי לא להיות אסיר בראש. " במקום להיכנע לחוסר האונים, הוא התעקש להמשיך לחשוב, לתכנן ולחפש אפשרויות. באחד הרגעים הבחין במשב אוויר שחדר דרך שקי חול בדופן המנהרה. פרט קטן, שאפשר היה להתעלם ממנו, הפך עבורו לרמז לאפשרות של מוצא. באמצעות תושייה, ידע הנדסי, נחישות והתמדה יוצאת דופן, הוא החל לתכנן ולבצע ניסיון בריחה מורכב. אף שהניסיון לא צלח, עצם היכולת לזהות אפשרות ולפעול למימושה בתנאים כמעט בלתי אפשריים מעוררת השתאות ולגמרי השראה.

אבינתן לא יכול היה לבחור את הנסיבות שאליהן נקלע, אך התעקש לבחור כיצד להתמודד איתן. דווקא במרחב המצומצם שנותר לו, הוא חיפש לא רק את מה שנשלל ממנו, אלא גם את מה שעדיין אפשרי.
אין כמובן מקום להשוות בין נסיבות חייה של הגר לבין אימת השבי שחווה אבינתן. אך בשני הסיפורים אפשר לזהות רעיון אנושי משותף: גם כשהמציאות נדמית סגורה וחסרת מוצא, היכולת לפקוח עיניים ולזהות אפשרות נוספת עשויה להפוך את תחושת חוסר האונים לפעולה, לעשייה, אין בכך הבטחה להצלחה, אך יש בכך ביטוי לכוחה של הבחירה גם בתנאים קשים.

הרעיון הזה מקבל משמעות מיוחדת גם בימים אלה, ערב הבחירות לכנסת ולממשלה. מחר נלך לקלפיות, כל אחת ואחד עם אמונותיו, תקוותיו וחששותיו. אך לצד השאלה במי נבחר, ראוי שנשאל את עצמנו גם שאלה אחרת: כיצד ננהג ביום שאחרי, אם התוצאות לא יתיישבו עם רצונותינו וציפיותינו?
האם נאפשר לאכזבה ולכעס לצבוע עבורנו את המציאות כולה? האם נראה בתוצאה שאינה לרוחנו סוף פסוק, או שנצליח להבחין גם בדרכים אחרות להשפיע ולפעול? והאם נמשיך לראות במי שבחר אחרת מאיתנו אדם בעל רצונות, דאגות ותקוות משלו, גם כשאיננו מסכימים עם בחירתו?

אין הכוונה להשלים עם כל החלטה או לוותר על עקרונות. בחברה דמוקרטית, אחריות אזרחית אינה מסתיימת בהטלת הפתק לקלפי. היא כוללת גם מעורבות, ביקורת, מחאה חוקית ויוזמה. דווקא כשהמציאות אינה תואמת את ציפיותינו, חשוב שלא נאפשר לתסכול לצמצם את יכולתנו לחשוב, להקשיב ולזהות הזדמנויות לפעולה ולשינוי.

והרי לא רק בזירה הציבורית אנו נתקלים במצבים כאלה. גם במשפחה, בזוגיות ובעבודה, תוכניות משתבשות, ציפיות אינן מתממשות ואנשים הקרובים אלינו מקבלים החלטות שאיננו מבינים או מסכימים איתן. ברגעים הללו הנטייה הטבעית שלנו להתמקד במה שאבד ובמה שאין לנו שליטה עליו. קשה יותר, אך חשוב לא פחות, לשאול מה עדיין אפשרי ומה נמצא בידינו.

כמובן, לא לכל מצוקה יש פתרון פשוט, ולא בכל מצב מסתתרת באר מים זמינה. עם זאת, כאשר איננו יכולים לשנות את הנסיבות, נוכל לפחות לבחור כיצד להתמודד איתן והיכן להשקיע את כוחותינו.
לקראת הבחירות, ואולי בעיקר לקראת היום שאחריהן, כדאי לזכור: לא תמיד נוכל לבחור את התוצאה, אבל נוכל לבחור כיצד להגיב אליה ומה לעשות מכאן והלאה, כי לפעמים הבאר כבר נמצאת שם. השאלה היא אם נצליח, גם ברגעי אכזבה, יאוש וחוסר ודאות, לפקוח את עינינו ולראות אותה.

שבת שלום ובחירות טובות ומטיבות🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל, רותי בת רחל רשל, וציפי בת חמאמה יונה. ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל אמן כן יהי רצון.

לדרור חיים בן סיגל שיחזור כבר הביתה בשלום, ושמה שעבר יישאר מאחוריו, בלי להותיר בנפשו משקעים. אמן כן יהי רצון.

לזכרם של כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון, ולזכר כל נפגעי הטרור והאיבה. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש. לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ומתפללים לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.