בשבוע שעבר היה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, והשבוע יום הזיכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות האיבה, ומיד לאחר מכן כולנו חגגנו את יום העצמאות במסגרת המצומצמת בביתנו שלא כמו בכל שנה, השנה היינו בסגר. ללא טקסים, מופעים וכל המסביב נותרנו בביתנו להתמקד במהות של ימים חשובים אלו. לאחר פרשות תזריע מצורע שהתריעו בפנינו לשים לב לדיבור שלנו ולתוכנו, לכח הדיבור שיכול להביא לסכסוך ופירוד, והמחויבות שלנו לתיקון הדיבור- השבוע הפרשות מביאות מצוות רבות העוסקות במרחבים רבים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום ומטרתם להבהיר לנו שעלינו לקחת אחריות. הרב ד"ר עידו פכטר הסביר השבוע כי בעקבות השואה רבים תוהים היכן היה ה' בשואה? יחד עם זאת עלינו לשאול היכן היה האדם בשואה? שהרי אם ניתנו לאדם המפתחות והבחירה, האחריות היא שלו. כשאנו לא מנכיחים את ה' בעולמנו ע"פ המידות והמצוות שניתנו לנו, אנו בעצם התנהלותנו ובמעשנו מעלימים את קיומו של ה' מעולמנו, שהרי ה' לא ייקח מאתנו את יכולת הבחירה, נקבל אזהרות, התרעות, תוכחות, אבל השינוי ורוח החברה שתהא לנו תלוי בנו ובבחירות שלנו.
אומר הרב ד" יונתן זקס גם כשקין רצח את הבל ה' לא מנע ממנו את מעשה הרצח אבל בהחלט אמר לקין " מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה…" כך גם במכירת יוסף ע"י אחיו, עבדות עם ישראל במצרים ועוד. מוסיף הרב פכטר, ה' ברא אותנו בצלמו, כלומר ה' בורא אותנו כשותפים לבריאה, משמע שתפקידנו הוא להביא את האלוקות לעולם. וזה בדיוק מה שמסבירות לנו הפרשות השבוע- (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָֽמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (ויקרא יט')
"קדושים תהיו" מעוררת מיד תחושה של ערטילאיות רוחנית, של להיות נבדל מעולם העשייה. אבל הפרשות מפרטות את יישום התביעה של "קדושים תהיו" בהיפוך גמור לזה. להיות "קדוש" על פי התורה מחייב אותנו להיות מחוברים לסביבה האנושית ולהתנהל בדרך הישר, הצדק והטוב. התפקיד שלנו הוא לקדש את החיים ולא לחלל אותם. והדרת פני זקן, לא תשים מכשול בפני עיוור, לא תקלל חירש, לא תעשה עוול במשפט, לא תרכל, לא תגנוב, תכבד את ההורים, תיתן מתנות לעניים וכו', ובמקביל מצווה אותנו- 'ואהבת לרעך כמוך'.
במילים אחרות, אנחנו מקבלים הוראות מפורטות כיצד עלינו, בני האדם, לקדש את החיים ולהנכיח את האלוקות בעולם.
אכן, המעבר מגלות כה ממושכת לכינונה של מדינת ישראל, ריבונות עצמאית, התאפשר בזכות כל אותם חללים שנרצחו בשואה, ומקימי המדינה שהקריבו את עצמם למעננו, והפריחו את השממה שנוכל לזכות במדינה עם בטחון, כלכלה, חברה, דת ותרבות עצמאיים ויציבים. בחייהם ובמותם הם ציוו אותנו לכונן פה, במדינת ישראל חברה צודקת מוסרית וישרה. מדינה עם אנשים העוסקים בצורכי הפרט והכלל, שאינם נותנים לחלש ליפול, אינם מתירים עושק, עומדים על זכויות הפרט לשמירת צלם האלוהים שבקרבנו – זוהי תמציתה של המדינה היהודית, וזוהי המשמעות לציווי "קדושים תהיו".
מי ייתן ונהיה לאור ולמופת בעולם, נקדש ונחייה את ה' בדרך של חינוך, אהבה, מוסר, יושרה וצדק. אמכי"ר.
שבת שלום💞
תינוק שלי קטן/ צהלה כהן
משתפת אותכם בשיר מרגש שחברה שלי, צהלה כהן, כתבה ברוח יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה״ל-
אינני צריכה להחביא אותך
תינוק שלי קטן.
לא אדאג כשתבכה,
חרדה שמא יביא בכיך מפגעים
שמא הצליל המתוק של קולך יקרא להם לבוא,
מסתירה בשמיכות שלא ידעו
שלא ישמעו
בלילות מקשיבה בחלון
אם נשמע קול צעדים,
אולי הם באים
לא אתפלל ליד מיטתך תפילה חרישית
לא נרדמת מפחד לילה
הדמעות כבר יבשו מאימה.
לא אטמין אותך בתיבת גומא,
מצפה מפנים ומחוץ, באהבה אינסופית
עוטפת ברכות את כל החלומות, ושולחת
אל פני המים.
כשאני אוחזת אותך, תינוק שלי קטן
ומביטה בפניך הבהירות
אני רואה דורות של אמהות
מטענים של כאב
ואהבת אם שלא תתרפא לעולם
ואתה צוחק לי בפנים
אתה, שנולדת בצד המואר
נקי כמו הבטחה
אמיתי כמו אבני הארץ הזאת
תינוק של אור
תינוק של דור
גאולה.
פרשת תזריע- מצורע- מצא רע או מצא טוב?
איפה כתוב בידוד בתורה? בפרשה השבוע, פרשת תזריע, פרק יג' – "(מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, …(מו) … בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ." (ויקרא)
מדוע באה צרעת על האדם? בתלמוד ובמדרש יש רשימה ארוכה של חטאים שבעקבותם עלול האדם להיענש בצרעת- שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות רוח, צרות עין ועוד; אך יותר מכל, הצרעת מזוהה תמיד עם עונש על אמירת לשון הרע כי יש לה השפעה כל כך עצומה ומזיקה עלינו, בני האדם.
פרשתנו מתארת את דיני הצרעת, והפרשה מיד אחריה, 'מצורע', מתארת את דרכי ההיטהרות ממנה. ידוע כי נגע הצרעת המקראי אינו מחלה ככל המחלות, אלא נגע המגיע בעקבות מצבו הרוחני של האדם. חז"ל הסבירו כי הצרעת נובעת מדיבור שאינו ראוי, ´מצורע´ – מלשון ´מוציא רע´. כיום איננו רואים אנשים הנגועים בצרעת. האם זה סימן שמצבנו הרוחני טוב יותר מתקופות קודמות? מה עניין המחלה המקראית צרעת וכיצד התמודדו איתה, ומדוע זה ממש רלוונטי גם להיום?
מסתבר שמיד כאשר מופיעה הצרעת האדם כבר מתחיל במסע שלו אל התיקון והשיפור העצמי. הצרעת היא החצנה של הלכי נפש פנימיים, שלעתים אנו עיוורים מלהבחין בהם לבד, לכן יש צורך בעזרה מהכהן.
למעשה הפרשה מסבירה לנו שבעבר אדם שפגש את חברו ודיבר לשון הרע גם בלי לשים לב, היה מגיע לביתו ורואה כתמי צרעת על קירות ביתו, ואם לא תיקן את דרכיו הוא היה רואה כתמי צרעת בבגדיו. ואם גם זה לא עזר הצרעת הייתה מופיעה על גופו. וזה כבר העיר אותו לעשות תשובה ולהטהר. במילים אחרות, הצרעת, מסביר הרב זמיר כהן- "היא היוותה נורית אזהרה לאדם, ובכך היתה מעוררת אותו לחשבון נפש, מטהרת אותו באמצעות הייסורים הכרוכים בה, ומחייבת אותו לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים ובכך לערוך חשבון נפש ולתקן את דרכיו.
כיום, מה לא נאמר כבר על המגפה שתפסה את כולנו לא מוכנים. אמרו שהיא התחילה במרק עטלפים, שמדובר באיום ביולוגי, שזו קונספירציה, שאסור לפתוח חבילות שמגיעות מסין, שהיא מועברת טיפתית, ואולי גם באוויר… ועוד ועוד
כמובן יחד עם זה מגיעות גם הצעות שונות לסילוק הנגיף, לאכול שום, לקחת ויטמין C, לגלח זקן/שפם, לנקות הכל באלכוהול ועוד, הפחד מסתבר הוא הממציא האנושי היצירתי ביותר.
במקומות של אי וודאות, שההשלכות מחייבות בידוד בכדי למזער את אסון המגיפה, אנו נוטים לחפש שביב תקווה בכל מיני מקומות, ולהיות קשובים ודרוכים לכל ידיעה. הפאניקה בעיצומה וכל עדכון נמדד ברצינות תהומית. כמובן, שבשעה כזו נמצא את אלו שנהנים לזרוע פאניקה וחרדה בציבור, ובמקביל יהיו גם אלו שהסאטירה וההומור ישמשו אותם כעין לוחמה פסיכולוגית כנגד ההפחדה.
מסתבר שבידוד הוא לא המצאה חדשה שננקטת במטרה לנסות לשלוט במגפה, כאמור עוד בימי התנ"ך בודדו את המצורעים במחנה נפרד כדי שלא ידביקו את העם, ומי שהבריא נאלץ לעבור טקסים מיוחדים ע"י הכהן לפני שהורשה לחזור לביתו.
מדהים לראות איך המגפה הזו הכתה בעולם כולו, בכל כך הרבה אנשים ועדיין כל אחד ואחת נפגש עימה באופן שונה וייחודי. המגיפה הזו מפגישה כל אחד ואחת מאתנו עם התמודדויות שונות לגמרי, ולא בהכרח רק עם דברים רעים. פתאום יש לנו את כל הזמן שבעולם, זמן להתכנס, להתנהל ברוגע מבלי למהר למקום כזה או אחר. כל הדברים שתמיד רציתי להגיע אליהם אבל לא הצלחתי להתפנות ומסתבר שעדיין גם בבידוד לא התפנתי עבורם. לפתע מתברר שישנן כנראה סיבות אחרות שהם לא מחסור בזמן ופניות… הבנה ששולחת אותי לעשות ברור פנימי, להתבונן לאן אני הולכת? ולאן אני רוצה להגיע?
שימו לב, דרכי הטיפול בצרעת הן אבחון, הרחקה מן המחנה ואז עוד אבחון אשר בסופו מוכרע אם להמשיך את ההרחקה או להפסיק אותה. מעבר לזה אין הצעת תרופות או טיפול אחר, ובאווירת הקורונה נראה כי עיקר ההרחקה היא למנוע את העברת המחלה לאנשים אחרים.
בד"כ אנו מנסים להסביר מחלות בתהליכים פיזיולוגים בגוף הקשורים בחיידקים ובווירוסים, במערכת חיסונית וכדומה, יחד עם זאת ידוע כי הגוף והנפש שלנו משפיעים אחד על השנייה באופן הדדי. הגוף והנפש עובדים יחדיו, וכשהאחד סובל מהשפעות שליליות גם האחר סובל, לכן כדי לשמור על הבריאות הגופנית והנפשית שלנו עלינו לדאוג לשניהם. כלומר, השורש של כל מחלה הינו רוחני. גם הצרעת שמתבטאת בגוף, תרופתה רוחנית המצריכה בידוד.
השעות שלנו בבידוד מאלצים אותנו לבחון את משמעות חיינו, את מטרתנו בעולם כיצד ואיך אנו פועלים למימושם. היכן מצויים מעגלי ההשתייכות שלנו? אל מי ולמה אנחנו מתגעגעים? היכן אנו עובדים ואיזה נפח תופסת התעסוקה בחיינו? האם אנו מרוצים ממנה? מה עושה לנו ההגדרה 'עובד חיוני' בפרט כשאנו לא מוגדרים חיוניים? השעות המאתגרות הללו מחייבות אותנו להתכנס ולשוחח עם עצמנו והקרובים לנו ממש. כמו המצורעים גם אנחנו עתידים לשוב בתוך זמן מסוים ובאופן הדרגתי לחיים רגילים נורמטיביים, אך היציאה החוצה, הלבדיות, הניתוק ממרכז החיים, נקודת המבט החיצונית על עצמנו המתחייבת מן המצב, הדין, חשבון הנפש והסיכומים הם חלק מתהליך שהאדם חייב לעבור לעיתים, ובשגרה השוטפת אנו לא זוכים לחוות זאת. יוצא שהתורה לא רק מרחיקה ודוחה את המצורע, אלא היא בעצם גם מקרבת, ובעצם שולחת אותו, אל עצמו.
נראה כי תחילת ההתבוננות והעבודה הזו עיקרה בעין טובה ובגובה העיניים. עיקר עבודה זו היא בליבנו ולא רק בפינו. עיקרה של עבודה זו לראות "במעלות חברינו ולא בחסרונם" (כלשון ר' אלימלך מליז'נסק בתפילתו הידועה).
מאחלת לכולנו בריאות הנפש והגוף, שנזכה למנף את שעות הבידוד וההתכנסות להסתכל לליבנו פנימה, לפתח עין טובה, ושנצליח לראות במעלות משפחתינו, חברינו, שכנינו, ובכלל סביבתינו, ולא פחות חשוב שנדע לחבר בלשונינו. ושנצליח לממש את ההזדמנות לדייק את הוויז האישי של כל אחד מאתנו. אמכי"ר.
שבת שלום❤️
יום השואה- סיפור גבורה והתגברות בהמשכים
ב-2018 כתבתי ביום השואה על סיפור גבורתה של לילי קשטיכר, ניצולת שואה מעוררת השראה. מוזמנים לקרוא, זה נמצא בבלוג תחת הכותרת- "יום השואה והגבורה- לילי אליס קשטיכר- כנגד כל הסיכויים."
כשנה מאוחר יותר קיבלתי שיחת טלפון מדניאלה סלה, בתה של לילי קשטיכר. היא חיפשה מידע באינטרנט על אמה וכך הגיעה לבלוג- "דנה בפרשה". כמובן שהתרגשתי, מבחינתי זו הייתה זכות לשמוע על סיפור חייה של לילי ישירות מבתה, דור ההמשך שקם בארץ ישראל למרות ואף על פי התכנית הזדונית של הנאצים. דניאלה סיפרה לי רבות על פועלה ומאמציה לשמר ולהפיץ את סיפורה של אמה הגיבורה ברבים. עד היום דניאלה מצאה תשע נשים שהיו עם אמה לילי שהצילה את יצירות הכתיבה והציורים שלהן מהשואה.
בשבוע שעבר שאלתי את דניאלה אם היא רוצה לכתוב כמה מילים ליום השואה, והיא ללא שהיות הבטיחה מיד שתנסה ותשלח לנו. בינתיים, התברר לי שמשפחתה של דניאלה חוותה טראומה נוראית, באוקטובר האחרון, 2019 נרצחה בתה של דניאלה, מיכל סלה, טרגדיה עצומה. מיכל סלה, נכדתה של לילי קשטיכר, שע"פ התאריך העברי אומרת דניאלה, הן כנראה נולדו באותו היום.
לפניכם דבריה של לילי סלה, בתה הבכורה של דניאלה ואחותה של מיכל-
"סבתי לילי קשטיכר ז"ל שרדה את לאגר C באושוויץ בירקנאו. שם היא חיה כאסירה יהודיה, מורעבת, גלוחת ראש. כל רכושה היה סט אחד של מדים מפוספסים. אחרי ששרדה את הסלקציה של מנגלה בפעם השניה, קועקע מספר על זרועה. ביומנה היא כתבה על ריח המתים. גדרות התיל. על מרק האבנים האפורות שניתן להם כמזון – מזון שאפילו לחיות המשק לא נתנו. היא כתבה על לידה בתוך הלאגר ועל האחווה ההדדית- כיצד האסירות הסתירו יולדת בלאגר, כדי שהנאצים לא ישלחו אותה חיה למשרפות יחד עם הרך הנולד.
לילי היתה צעירה, חזקה, אמיצה, יצירתית ובעלת אמפתיה ותושיה. חברותיה ששרדו כתבו אודות גבורתה, כמי שסיכנה את חייה כדי להציל את נפשן ורוחן, באמצעות פעילות תרבותית שהיא הנהיגה בתוך התופת.
לילי קשטיכר נפטרה בישראל כשאמי היתה רק בת 15. כשאמי הייתה בת 21 היא ילדה אותי וקראה לי על שמה. משחר ילדותי ינקתי סיפורים מעוררי השראה אודותיה. אמי תמיד מהלה את הסיפורים בעצב מכמיר לב: מורשת מפוארת "אוצר בלום" המעלה אבק במחסני יד ושם.
בשנים האחרונות אמי פועלת בנמרצות ובזכותה ייצא לאור בקרוב מחקר מקיף וחשיפה מכובדת של הסיפור. גם אני, מצאתי עצמי נוברת בארכיוני יד ושם. חקרתי וכתבתי שתי עבודות סמינריונית, בניתי אתר אינטרנט לזכרה ואני מלמדת ומרצה עליה מדי שנה.
הנאצים רצחו 52 מקרובי משפחתה של אמי, ילידי יגוסלביה. בעבור סבתא לילי וסבא אברהם כהן ז"ל (שהיה פרטיזן) עצם הישרדותם היא ניצחון. לידת ילדיהם זה ניצחון על ניצחון. נצחון החיים על המוות.
לפני חצי שנה המוות גבר על החיים במשפחתי. אחותי מיכל סלה נשחטה בביתה באכזריות בלתי נתפסת. המחשבות מכרסמות: איך אפשר לשרוד זוועה כזו? איך הורי ישרדו? ילדיי? בתה של מיכל? משימת החיים היא להצליח לא ליפול. לשרוד גם את הזוועות שעוד לפנינו, כי הרוצח חי ואנחנו עדים במשפט. ברביעי הקרוב הרוצח היה אמור למסור לראשונה -סוף סוף- גרסתו על מה שארע שם בליל הזוועות. הבוקר נודע לנו שכל הדיונים בוטלו במצוות שר המשפטים ואין מועד חלופי. מדוע עינוי הדין?
לאחרונה הקמתי עמותה לזיכרה "פורום מיכל סלה" שפועלת להצלת חיים בכלים טכנולוגים. ההרגשה, בין הפגישות והעשייה ההתנדבותית הזו, היא גם תירפוייטית. סוג של התמודדות מרפאה עם האבל והקושי האישי. כל התקדמות מעוררת התרגשות ואף שמחה שמהולה במיכל. מהולה בטוב שמיכל היתה ובמהות חייה -כפי שהיא ראתה אותה- ראיית כל אדם. כי כל אדם הוא עולם ומלואו. הושטת יד תמיד ומתוך כבוד כנה ובגובה העיניים.
גם סבתא לילי היתה כזו. וגם היא אהבה לכתוב ולתעד את חייה ומחשבותיה ביומן אישי. לילי כתבה על אסירה יהודיה יפה ועצובה, שגבה שבור ממכות, מכווצת על רצפת הלאגר בבגד מרוט, כציפור קצוצת כנפיים. לילי ניגשה אליה ועודדה אותה. קראה לה בכף ידה, שקו חייה ארוך. שיום אחד המלחמה תגמר והיא תראה את אהוביה.
לילי אספה ניירות מהפח, הזמנות סורגים ושלטי סימון, שברי עפרונות – וכך ארגנה בקרב האסירות – מנחת תרבות. תחרות ציורים, סיפורים ושירים. הפרס תפוח אדמה שחסכה ממנתה. את היצירות של כולן לילי החביאה על גופה. כדי שאם הנאצים ימצאו, יוציאו להורג רק אותה.
לילי היתה נחושה לשרוד כדי להביא את הניירות, עדות נדירה לזוועות וגם למעשי החסד. לאחר השחרור עלתה ארצה, כשבידיה כ 300 ניירות אותנטיים אותם חילצה בעור שיניה מתוך המוות. פיסות נייר ועליהן יצירות חיות ומרגשות בכתב ידן של עשרות אסירות. צוואתה היתה לספר, לזכור ולא לשכוח.
"מי שיש לה למה, תשרוד כל איך" כתב ניטשה. המוות של מיכל הוא מיותר וחורך. מרפא לצקת לתוכו משמעות. הצלת חיים לא פחות. הצלת הנרצחת הבאה. כשהתינוקת של מיכל תתבגר, היא תכיר את המורשת שהותירו לה אמהות אמהותיה. והיא תחייה את מורשתה של מיכל בחייה ולאחר מותה. היא תחייה את סיפור חייה ותגדל להיות אשה חזקה ומחזקת."
-לקריאה ביומן הזכרונות מאשוויץ ומידע נוסף באתר האינטרנט "גבורתה של לילי קשטיכר".
https://sites.google.com/site/daniela13579asd/
-אתר לזכרה של מיכל סלה-
Michalsela.org.il
כתבה-
לילי בן עמי, נכדתה של לילי קשטיכר ז"ל וגם אחותה של מיכל סלה ז"ל
פרשת שמיני- בין קודש לחול
פרשת שמיני מכילה שתי פרשיות מרכזיות שנראה שלכאורה אין קשר ביניהן. הראשונה היא פרשת חנוכת המשכן הנעשית ביום השמיני באמצעות הקרבת קרבנות שכיפרו וטיהרו את הכוהנים המשמשים במשכן ואת עם ישראל כולו. במהלך האירוע החגיגי מסופר גם על מותם של נדב ואביהוא, ילדיו של אהרון, שמתו כשהקריבו אש זרה בפני ה'. הפרשייה המרכזית השנייה בפרשת שמיני היא עיסוק בדיני מאכלות אסורים.
אז מה בעצם הקשר ביניהן?
בין שתי הפרשיות ובמהלכן יש התייחסות לחשיבותה של ההבחנה בין טומאה לטהרה, בין חול לקודש, בין מה שנאכל ללא נאכל וגם בין המכופר ומה שחסר כפרה. נראה כי מה שמקשר בין כל הפרשיות הוא עיניין ההבחנה. נראה שהדרך הנכונה לעלייה בדרגת הקדושה איננה רק בעת השראת השכינה, אלא היא תלויה גם בעבודת הפרט. השראת השכינה ניתנת לנו מהיותנו חלק מהכלל, כמו בימים אלו כשחגגנו את חג הפסח, חג שניתן לכלל העם כארוע חגיגי המאחד אותנו ומהווה השראה והכוונה לכל אחד ואחת מאתנו להתקדם באופן אישי ופרטי במדרגות הקדושה להתעלות רוחנית אישית.
ניקח לדוגמא את הפרשייה הראשונה, הפרשה שלנו פותחת בפרק שבו צריכה להתחולל הדרמה הגדולה, אחרי הכל, זה היום של אהרן ובניו. שבעת ימי ההכנה נגמרו והגענו ליום השמיני, היום הגדול, יום ההכתרה, ביטוי לסליחה מלאה על חטא העגל. הקרבת הקרבנות מתנהלת בחרדת קודש ובדיוק מופתי.
ואז, נדב ואביהוא שוברים את כללי הטקס ומגישים למזבח אש זרה "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם." (ויקרא י', א)
המעשה של בני אהרן, נדב ואביהוא, מעורר תהייה, יחד עם זאת הוא יוצר את ההבנה שהרצון להתנסות במה שאנחנו מוזהרים מפניו, גדול מאתנו. האם מטרתם הייתה להוסיף על עבודת ה' שלהם, או שמא חטאו לה'? לא ברור. על האש הזרה נכתבו פרשנויות מרובות.
הפעם אתמקד כפי שכבר הזכרנו בערב חג הפסח, בעובדה שכולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ואת הוראות העוצר הנוקשים המחייבים את כולנו להשאר בביתנו. כך התורה מלשון הוראה מחייבת אותנו ובפרט את מי שמשרת בקודש למלא אחר ההוראות ולדייק בהם. בני אהרון שהציתו אש זרה שילמו בחייהם- "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה"(ויקרא י, ב). נראה לי שבתקופה מאתגרת זו שכולנו חווים, אי מילוי ההוראות מסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש. התורה כהוראה מדויקת ומדודה, שכל המוסיף לה, גם בהקריבו לה', גורע, וכל המחסיר מהוראותיה גורע אף הוא. כלומר, העבודה שלנו היא ברמת הכלל אך במקביל גם ברמת הפרט.
מי ייתן ונצליח להבחין בין עיקר לטפל, ועם כל האתגר גם למלא אחר ההוראות בכדי שנצליח להציל נפשות, ובתקווה לבשורות טובות בקרוב. אמכי"ר.
שבת שלום🥰
השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, חגית בת אושרה, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה
שביעי של פסח- קריעת ים סוף!
הציווי הראשון על חג הפסח שמזכיר בתוכו גם את יום שביעי של פסח, מופיע עוד לפני יציאת מצרים, ואף לפני מכת בכורות:
"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).
על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף, ועל פי מסורת זו אנו קוראים ביום שביעי של פסח, את שירת הים. תהליך היציאה של בני ישראל הסתיים בקריעת ים סוף. רק לאחר קריעת הים עומדים בני ישראל כבני חורין, מאמינים בה ויכולים להתקדם לעבר מתן תורה. ממש כמו בלידת תינוק שגם שם עלינו לבקוע את המים לפני שהתינוק נולד.
על פי הקבלה והחסידות, העובדה שהיבשה נראתה בים מבטאת את הגילוי בתוך עולם הכיסוי. יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, כמו אירועים אחרים בתורה הינם בעלי משמעות פנימית נצחית לכל אחד ואחת מאתנו בכל הזמנים. קריעת ים־סוף למשל הינה המעבר והבקיעה ב'ים-סוף' האישי של כל אחד ואחת מאתנו. העניין הוא לא רק לפנות מקום בים בכדי שיהיה ניתן לעבור בו אלא ההפיכה מים ליבשה.
המושגים ׳ים׳ ו׳יבשה׳ הינם ביטוי לשני המצבים הכוללים של המציאות. הים נקרא בלשון הזהר העולם המכוסה, הנסתר, והיבשה נקראת העולם הנגלה.
מסביר הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)- "היבשה היא המציאות שמעל לפני השטח, מציאות גלויה לעין, שהחיים שבה נמצאים על פניה. לעומתה, הים הוא מציאות שמכסה על ההתרחשויות ועל החיים הקיימים בה – הים הוא המסתורין הגדול, שאין הדברים קורים על פניו, אלא בתוכו.
בני האדם מתנהגים בדרך כלל כיצורים של יבשה, ותודעתם עוסקת בעולם הגלוי. החלקים הגבוהים והעליונים באדם, כל מה שנמצא מעל ומעבר לתודעה הפשוטה והרגילה – מיוצג על ידי הים; אלו העולמות המכוסים שבאדם (הפסיכולוגים מדברים רבות על ה'תת-מודע' – החלק הנמוך שבנפש, ולא אליו הכוונה בדיבור על ה'ים'. התפיסה האמיתית של המיסתורין תלויה ב'על-מודע', חלקי הנפש שמעל לתודעה, והם ה'ים' שבאדם.) בדרך כלל רואים אנו רק את הקצה התחתון של הדברים העליונים, את ׳קצה הקרחון׳ שבולט על פני השטח, ובדרך כלל איננו רואים את המתרחש בפנים. כביכול, שקועה מהות האדם בתוך החלל הגדול, בתוך הים הנסתר, ומה שמתגלה לעינינו איננו אלא חלק קטן, שכבה דקה שבה אנו פועלים.
זוהי למעשה הבעיה העיקרית של בני האדם – קיומם העכשווי הוא תמיד קיום של יבשה, ובתוך הקיום הזה נכנסת כל הוייתם: כל מחשבותיהם הן מחשבות של יבשה, של עולם גלוי, וכל ההתייחסות שלהם לחיים היא דרך הגלוי. האדם בטוח שהוא חי ביבשת ענקית, ושאין דבר חוץ ממנה, אבל לאמיתו של דבר הוא חי על אי קטן; עולמו הגלוי של האדם הוא כעין נקודה קטנה של יבשה, המוקפת בים מכל צדדיה.
הידיעה שיש בנו חלק נסתר, עולם מכוסה, שהוא חלק מן ההויה שלנו, היא המפתח שלנו למסתורין שבתוכנו, והיא זו שמאפשרת לנו להגיע אליו. כאשר אנו מגיעים אליו, הגם שאין זו הסביבה הידועה והמוכרת לנו, אנו במובן מסוים חוזרים הביתה, לשורשנו.
עניינה של קריעת הים – גילוי הים והפיכתו ליבשה – הוא להביא לאיחודם של העולמות, כך שהאדם יראה את הצורה השלמה, של עצמו ושל העולם. היכולת לחיות בשני העולמות, בים וביבשה – כמין יצורים אמפיביים – היא המייחדת אותנו כבני אדם, מפני שכפילות מעין זו מצויה גם בתוכנו, בצירוף של גוף ונפש."
בימים אלו כשאנו בביתנו בסגר, בעוצר, עם המשפחה המצומצמת, שוהים יחד באופן אינטנסיבי אנו מקבלים הזדמנות להיחשף, להכיר, ולהתחבר לפנימיות שלנו וגם של יקירנו; גילוי ההבנה שמציאות חיינו, המחשבות, המסקנות, הגישה וכו' נבנית בעיקר מהעולם הגלוי, שהוא רק חלק קטן בעוד שלפנינו מצוי עולם נרחב של העלם. קיבלנו הזדמנות להקדיש את הזמן ולאחד את העולמות הללו. הזדמנות להכיר בפנימיות אחד את השנייה, גם עם אלו הרחוקים מאתנו פיסית באמצעות בזום, טלפון וכד' ולא לפעול על אוטומט ועל מה שנראה לכאורה ברור לעין. אכן, זו קריעה ועבודה אך ללא ספק שכרה בצידה.
הדחף הטבעי שלנו הוא להיות 'אני' נפרד, עצמאי, ולכן אנו נוטים לחיות במציאות הפשוטה והגלויה. ומשמעותה היא למעשה מימוש של החלק המזערי של הוויתנו. קריעת ים סוף היא שמאפשרת לנו לראות את עומקה ופנימיותה של כלל המציאות ולחיות את הוויתנו במלואם.
שנצליח לקרוע את ים סוף ולגלות את הרבדים הנוספים והפנימיים של עצמנו ושל האנשים שבחיינו, ושנצליח לראות את המציאות מתוך האני השלם והמאוחד . אמכי"ר.
חג שמח🌊❤️
שבת חול המועד פסח- חג האביב
ברוח חג הפסח, חג ההתחדשות, חג האביב, "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע…" משתפת אותכם שהשבוע זכיתי לחוויה מיוחדת במינה- אחותי היקרה והגיבורה אחרי שנים של ניסיונות ילדה את ביתה גאיה. האתגר שלנו השבוע גם בעקבות הנגיף היה להתמודד עם הלידה שהחלה עם צירים משמעותיים ותכופים כבר בשבת בבוקר, והסתיימה עם השחרור שלנו מבית החולים איכילוב רק ביום רביעי, ערב פסח. זו הייתה חוויה אינטנסיבית, ממושכת שבסופה זכינו לחזור הביתה לחג עם המתנה הגדולה מכל, תינוקת מתוקה, חיים חדשים. אור גדול. וזכינו במקביל לחוות מקרוב, ממש מהשטח, את הצוות הרפואי שעובד במסירות אין קץ, ממש לא מובן מאליו. אני מאחלת לכולנו להנות מרגעי החסד שמזדמנים לחיינו ולהוקיר אותם ואת הסובבים אותנו.
שבת מבורכת ורגועה🤱🏻💓
השנה- הכל בסגר בליל הסדר!
איך זה שיציאת מצרים משפיעה עלינו לדורות? אומנם יצאנו מעבדות לחירות אבל מהי חירות בעצם?
בעוד זמן קצר נסב כולנו לשולחן הסדר אבל הפעם איש איש ומשפחתו המצומצמת. כולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ומיד בהמשך את הוראות העוצר הנוקשים שמחייבים את כולנו ממש להשאר בביתנו.
לעיתים נראה שדווקא מי שמקיים וממלא הוראות, מצוות, אין לו חירות כי הוא לא עושה את מה ש'הוא' רוצה מתי ש'הוא' רוצה. אבל אם נחשוב על זה לרגע- ממלא ההוראות, ומקיים המצוות בעצם לא משועבד לכל תאוותיו, והוא אפילו מתגבר ולא הולך אחרי יצרו. חירות היא בעצם 'חופש' מכל שעבוד חיצוני זר.
המחנך צביקה מנדל כותב-
״אם כן, מסביר הרב קוק ״חירותנו היא לדעת להקשיב לעצמנו, למה שיש בתוכנו, לאמת שטבע ה' בתוך כל אחד מעם ישראל ביציאת מצרים. הטבע הפנימי העמוק והאמיתי של כל אחד מעם ישראל הוא התורה והאמונה בהקב"ה. את חירות הנפש הזו ניתן לקנות רק אחרי שאכן מבערים את כל מה שמושך אותנו מבחוץ, מהעולם הגשמי, ללכת אחריו, וזהו ביעור החמץ האמיתי- סילוק כל ההסתרים החיצוניים שמפריעים לגלות את האמת הפנימית.
לפעמים אכן קשה לנו לדעת מי אנחנו ולכן יש לנו את התורה והמצוות שמגלים לנו מי אנחנו באמת. כתוב בתורה לגבי לוחות הברית "והמכתב, מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" (פרשת כי תשא) ואמרו חז"ל "אל תקרא חרות אלא חירות"- התורה אכן חקוקה לא רק על הלוחות אלא בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל ואותה אמת שקיימת בתוכנו היא חירותנו האמיתית. בביעור חמץ נתכוון לסלק גם את יצר הרע ואת מה שמושך אותנו מבחוץ וגורם לנו שלא להיות בני חורין, שלא להיות עצמנו ולהכיר את האמת האלוקית שחקק ה' בנו ביציאת מצרים. ״
החירות תאפשר לכולנו לממש את הערבות ההדדית, להגן ולשמור אחד על רעהו. לשמור על משפחתנו מקרוב ובו בזמן מרחוק, דווקא ע״י שמירת מרחק! זה לא הזמן להקל ראש ובטח לא לעגל פינות, הפעם אנחנו יכולים לסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש.
הסגר שנראה שנפל עלינו בעצם מכנס אותנו פנימה לתא המשפחתי המצומצם שלנו, ונותן לנו הזדמנות להתחבר לאמת הפנימית שלנו עם האנשים שהכי קרובים לנו, וכך לייצר בסיס חזק, אמיתי ויציב שאיתו נוכל לצאת בהמשך ולחבור לקהילה ולשאר המעגלים שבחיינו.
במילים אחרות, החירות, היא זו שתאפשר לנו לקחת אחריות על חיינו וחיי הסובבים אותנו, ולמגר את הנגיף.
החירות באמצעות הסגר יכולה לסייע לנו להשתחרר מכל אותם מיצרים שמעכבים אותנו, ולצאת יחד בחיבור מחודש, פנימי, חזק ואמיתי יותר ממצרים.
חג פסח בריא ושמח💝
פרשת צו- צו השעה!
השבוע כולנו מקבלים ׳צו׳ אך הפנייה הפעם היא למנהיגים הרוחניים שלנו. שוב עולה נושא הקרבת הקורבנות, אבל הפעם הפנייה היא לכוהנים תוך התייחסות לפרטים והדיוק שבהעלאת קורבנות. פנייה ממש רלוונטית בפרט בימים אלו, לאור הבחירות בפעם ה-3 השנה ואתגר המגפה שכולנו נאלצים להתמודד עם השלכותיה. העם זקוק יותר מתמיד למנהיגות איתנה, מגובשת שתאחד אותו רגע לפני חג הפסח, חג החירות, חג שהוא ביטוי מובהק למעבר שלנו מפרטים לאומה. כן, השבוע אנו מקבלים 'צו' שהזמן מחייב, הכרח שנוצר בעקבות התנאים המיוחדים; זהו צו השעה המחייב אותנו להיחלץ האחד לעזרת חברו.
נושא הקרבת הקורבנות במהותו הינו קריאה לערבות הדדית שהיא ביטוי לקבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד. כפי שחז"ל הטיבו לנסח: "כל ישראל ערבים זה בזה". מדהים שבעצם הקרבן שמשמעותו הקרבה ונתינה, הוא זה שמביא לתוצאה הפוכה, מביא לקרבה ולקבלה.
מסביר אלכס גליקסברג- "על המילה "צו" אומר רש"י בראש הפרשה בשם המדרש: "אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות". הדברים טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז?!
התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש. לכל אורך תהליך משיחת אהרן ובניו לכהונה, שבא לידי ביטוי בכל פרק ח' החותם את הפרשה, התורה מציינת לנו שהתהליך שאותו עברו אהרן ובניו היה תהליך זהה אחד לאחד ללא שום אבחנה ביניהם. ביחד עוברים תהליך של חניכה: נמשחים בשמן, מלבישים בגדים ומקריבים קרבן. בו זמנית האב אהרן עם ארבעת ילדיו נמשחים למנהיגים רוחניים של העם. אין משמעות לגיל, אין משמעות למעמד. כל אחד מהם יכול ומסוגל. המילים שמבטאות את סיבת השוויון הם: "לשרת בקודש". זה המכנה המשותף. הוא מבטל פערי גילאים ומעמדות. הם לא באים לשם עצמם – הם באים בשביל אחרים, לממש את הצו האלוקי מיד ולדורות ולממש את רצון העם. הם הגשר, הם הצינור לא פחות ולא יותר.
אכן, בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה". "ויעש אהרן ובניו" – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד !
עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש"י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי "לשרת בקודש". היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד. היא תתממש על ידי חניכה בין-דורית מתוך שוויון הזדמנויות לנכונות המאמץ והרצון לשרת בקודש "יומם ולילה, שבעת ימים" ולעמוד נכון אל מול מאווי הרוח "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה"."
למעשה, לכל דור ודור יש את הציווי שלו לברר מהו צורך השעה ולפעול בהתאם. מה שנקרא- לקחת את המושכות לידיים, ולמלא את הציווי ולא להמתין. כל אחד ואחת מאתנו יעשה את המיטב כפי יכולתו לראות את זולתו ולבטא את מנהיגותו בפרט עתה בסגר שכולנו נאלצים לחוות. אנו מתמודדים עם חוסר וודאות לגבי עתידנו – ואיננו יודעים מה יהיה בהמשך ולכמה זמן תמשיך המציאות הזו, אבל אנחנו כן יודעים שלפחות לכמה שבועות הקרובים נהיה במצב לא שגרתי של חופשה כפויה ובלי מסגרות לילדים. המתח והדאגות שמצטברים מובנים יחד עם זאת איך ננהיג את עצמנו ואת סביבתנו בתוך המציאות הקיימת- זה מה שיעשה את ההבדל. כוחות רבים להם אנו זקוקים ניתן לקבל דווקא מהתמקדות בצרכים של האחר ובמתן תמיכה וסיוע כמובן במסגרת ההוראות שניתנות.
מי ייתן ונצליח להיות מודל והשראה להתמודדויות המאתגרות שעולות ונצליח לקחת אחריות בהנהגת האנרגיה שאנו מפיקים מתוכנו ובהתאם ההשפעה על סביבתנו. אמכי"ר.
שבת הגדול מבורכת❤️