קטגוריה: חומש ויקרא

Image by Enlightening Images from Pixabay

בחומש ויקרא השנה אנו קוראים את פרשת "אחרי מות" בנפרד מפרשת "קדושים" מאחר וזו שנה מעוברת. בשנים שהן אינן מעוברות קוראים אותן יחד. שמה של הפרשה "אחרי מות" מעידה על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני, "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ " (ויקרא טז).
פרשת אחרי מות פותחת בהסבר ואזהרה על הטעות של בני אהרון, כלומר מה אסור לעשות כדי שאירוע כזה לא יקרה חלילה שוב, וזו לשון האזהרה- "(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז). ה' אוסר על כניסת הכוהנים והקרבת קורבן ע"פ רגש ורצון אישי. הציווי הוא הקרבת קורבנות תיעשה רק על פי כללי התורה.
פרשת "אחרי מות" מכילה הוראות חשובות הנוגעות לעבודה במקדש, לקרבנות ולקדשי הקדשים, וגם הוראות מוסריות ואיסורים המיועדים להבטיח את קדושת המקדש ואת טהרת העם.

וכך מיכה גודמן שואל בספרו, "הנאום האחרון של משה",
"…מה עם הרעיון הדתי? האם הרעיון של דת התובעת התמסרות טוטאלית ללא פולחן טוטאלי הצליח? האם הדת המעמידה את המוסר מעל הפולחן הכתה שורשים בארץ?… נביאי הכתב ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע ועמוס התייחסו בהרחבה להתמודדות העם עם האתגר הדתי, ורובם הצביעו בלהט ובזעם על המחדל הכרוך בשיבוש סדרי העדיפויות הדתיים של החברה. הפולחן נהיה חשוב יותר מהמוסר. כך ניסח זאת הנביא הושע בתמציתיות (הושע, פרק ו, ו): "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח.""

הפסוק בהושע מביע את הערך של עשיית חסד ומעשים טובים על פני הקרבנות המוקרבים לה' שאינם בהלימה עם לב המקריב ועם התנהלותו החברתית. הנביאים קוראים לנו לחבר בין העבודה הדתית לעשיית צדק וחסד בין אדם לחברו. חיבור עמוק בין המוסר האתי והקיום המעשי של מצוות ה' מדגיש את חשיבות יחסי האנוש. כאמור, הפרשה שלפנינו מדריכה את אהרן הכוהן מהי הדרך הראויה להתקרב אל הקודש.
כידוע, הנביאים, עמוס, ישעיהו וירמיהו צועקים שהרקב המוסרי נובע מכך שהעם מציב את הפולחן במקדש מעל למחויבות המוסרית לחלשים. לעומתם, יש את בני אהרן שהיו צדיקים ובמדרגה נעלה שלימדו אותנו שקִרבה בלתי זהירה אל הקודש גם גוררת מיתה. הקריאה היא לזכור שהתכלית היא לכונן עם ולאום שערכיו מבוססים על אהבה, כבוד, אמון, שוויון, צדק, סולידריות וחסד. בבית ה' מהלכים ברגש, ויש צורך בשמירת האיזון שבין הביצוע המדוקדק של הפולחן הטקסי לבין המוסר והערכים החברתיים.

מסביר ד"ר עמיחי כהן, "המלכודת היא האמונה שהפולחן הטקסי המקודש מגונן על מי שנוטל בו חלק. אמונה שכזו היא מצב תודעתי של אשליה הרסנית ומסוכנת. האשליה היא שביצוע מדוקדק של הריטואלים הטקסיים מהווה ריצוי של הא-ל ולכן מעניק לאדם או לעם שליטה על גורלו. אשליה נוספת היא שמשמעות הטקסים הפולחניים והריטואלים הדתיים שעניינם ריצוי האלוקים – גדולה מקטגוריות דתיות אחרות, כמו למשל מצוות שבין האדם לחברו.
זהו כשל תפיסתי, מסוכן ובעייתי המעניק למקדש וקודשיו תכלית קרובה מדי לתכליתו של הפולחן הפוליתאיסטי פגאני – ניסיון לתמרון, מניפולציה ושליטה על האל, ממקום מנטלי ותודעתי של כוחניות, ומיצוב האדם את עצמו (ולא את אלוקיו) במרכזו של העניין.
במונותאיזם, משמעות המיצוב של אלוקים במרכזו של העניין הפולחני היא לכבד, לאהוב ולהוקיר את האחר שנברא אף הוא בצלם אלוקים ולדאוג לרווחתו ולביטחונו של החלש… וכך מוסיף מיכה גודמן בספרו, "הנאום האחרון של משה"- "כדי להתקרב לאלוקים צריך להתקרב אל בני אדם. כדי להיות אלוהי צריך להיות מוסרי… אלוקים אמנם יושב בשמים, אך בני אדם יכולים להנכיח אותו על הארץ, לא על ידי פולחן אלא בהתנהגות מוסרית".

לכן, קיום המצוות שבין אדם לחברו הם שיובילו אותנו לנקיות הלב ולמצוות שבין אדם למקום, כפי שהטיב הרב אשלג לתאר-
"ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאה אותו להשפיע למקום." (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט).
למעשה, הפרשה מחברת אותנו לימים אלו ממש, ימי ספירת העומר שבהם אנו מקדישים את 49 הימים שבין פסח לשבועות להתמקדות בעבודת מידות פנימית יומיומית, וללימוד פרקי אבות העוסקים במוסר, אתיקה ומידות טובות. אני מאחלת שהעבודה העצמית של כל אחד ואחת מאתנו, והלימוד יהיו לזכות שחרורם של כל החטופות והחטופים במהרה בימינו לשלום ובבריאות הגוף והנפש. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.  

Photo by Mohammad Metri on Unsplash

השבוע פרשת מצורע שהיא הפרשה החמישית בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה את דיני המצורע מפרשת תזריע, ועוסקת בדרכי טהרתו וכן בצרעת הבתים. פרשת 'מצורע' עוסקת בכל הדינים הנוגעים לדרכי הרפואה והכפרה של המצורע, הטיפול של הכהן במצורע, והקורבנות אותם המצורע חייב להקריב.
כשנקבע אדם כמצורע עליו לצאת מחוץ למחנה, כלומר, אסור לו להיכנס ל- מתחם המקדש, למחנה מגורי הלווים ואף ליישוב של כל ישראל. רק כשסר ממנו הנגע יוצא אליו הכהן שיכול לפסוק כי אכן חלף נגע הצרעת, ואז מתחיל תהליך טהרתו של המצורע.

הצרעת היא ביטוי לגאווה, לאיסור לרכל ולהגיד לשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלה אנשים שאיננו מכירים. אבל תכל'ס, מה הבעיה לזרוק בשיחה אישית כמה משפטים על השכנה המעצבנת מלמעלה, או על רופא המשפחה שלא יודע לתת שירות ללקוחות, או על קולגה לעבודה שזרקה הערה ממש חצופה? בסה"כ משחררים קצת קיטור, זה אפילו לא נראה מזיק או פוגע באיזושהי דרך, אז מה הבעיה?
לשון הרע מפלג, משפיל, מפריד ומתמקד בכשלים, ובשליליות. כאשר יש ניכור או הוצאת דיבה, יש אובדן אמון, סבל רגשי, פגיעה בזהות, בביטחון ובדימוי. מפרשים רבים טוענים כי הסיבה העיקרית ליציאת עם ישראל לגלות ולחורבן הבית היא חטא לשון הרע. החפץ חיים, למשל, מסביר כי, "כל סיבת גלותינו עתה הוא העיקר בגלל מעשה המרגלים, שהוציאו דיבה על הארץ"…  ממדי הנזק של לשון הרע עלולים להיות אדירים כמו שנאמר "חיים ומוות ביד הלשון". נראה כי מאז החורבן ועד ימינו, צרות גדולות נגרמו בשל חטא זה.

אכן, עברו עלינו אלפיים שנות גלות, וקמה התנועה הציונית, שבנו וחזרנו לארצנו והקמנו והפרחנו אותה מהריסותיה; הקמנו מדינה עצמאית חופשית לעמנו היהודי בפעם השלישית בהיסטוריה, והמדינה הזו שהוקמה בדם, יזע ודמעות נעשתה משך 76 שנות קיומה…בקרוב ממש, יום העצמאות ה-76 למדינה.
 בטקס יום הזיכרון בשנת 2022 בהר הרצל, התייחס ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, על דפוס האובדנות שחזר על עצמו במלכויות ישראל הראשונה והשנייה, בשנות ה-70 לקיומן. כשהוא מצביע על 70 פלוס שנות קיומה של המדינה – מלכות ישראל השלישית, ולאור הקיטוב והשנאות שאנו חווים כאן, והוא מזהיר מפני חזרה בשלישית על אותו דפוס התנהגות.

וכך תיאר נפתלי בנט,
"…גבורת לוחמינו מלווה אותנו מתעוזת אבותינו הקדומים, דרך שחר הציונות ועד ימינו אלו, כחוט שני… כל החללים שלנו, הותירו לנו צוואה. במותם, הם ציוו לנו את החיים ביחד. אחיי ואחיותיי, אם לא נהיה ביחד – לא נהיה בכלל. אין לנו קיום כשבטים מסוכסכים, אלא רק כאומה מגוונת ומאוחדת.
אחינו ואחיותינו קבורים באדמת ארצנו, ומעמיקים את שורשי החיבור שלנו כאן, כדי שאנחנו נמשיך להצמיח כאן עץ חיים. עץ עם ענפים רבים ומגוונים… כאשר, כל הענפים וכל העלים מחוברים לגזע אחד, לעץ אחד. ביחד.
כמה העם שלנו משתוקק לאחדות. כמה הערבות ההדדית טבועה בנפש שלנו. רואים זאת ברגעי משבר, רואים זאת גם ביום זה…
ההשתתפות האדירה הזו היא עדות למחויבות שלנו כאומה לנופלים, ולערבות ההדדית המפעמת בעורקיה של החברה הישראלית. זו עדות לערך החברות ולכבוד שאנו רוחשים, למי שמסר את נפשו, למען המדינה, למעננו. זו שבועת אמונים, ברית, שלנו כעם. זו הצהרה שבמסע הישראלי הזה – מסע של גבורה, מסע של אבל וכאב, מסע של מסירות ועוצמה – כולנו שותפים. כולנו יחד כאן. עם גורל אחד. עם ייעוד אחד.
זר לא יבין זאת. אבל כאלה אנחנו – עקשנים, נחושים, חדורי מטרה, מלאי אמונה בצדקת הדרך. כשאתה פועל בשכם או תופס קו במוצב בצפון, כשאתה פוגש לוחמים-אחים ונלחם איתם, כשאתה מכיר אחד את השני, הנפשות נקשרות…  
לומדים לפעול כמו גוף אחד, נכונים למסור את נפשנו איש עבור חברו, לא משנה איפה גדלנו, וכיצד חשבנו שנכון לעצב את המדינה הזו, היקרה לכולנו כל-כך.
אזרחי ישראל, אנחנו נלחמים מול אויב אכזר ותאב-מוות. יום אחרי יום אנחנו מקבלים תזכורת לכך שהמסע טרם הושלם. אויבנו, במקום לבנות את חייהם ועתידם, לא מרפים מהרצון שלהם להרוס את חיינו… התשובה שלנו לאויבינו: קיר ברזל של עוצמה…"

במילים אחרות, עוצמתה של חברה, משתקפת ביכולתה לשמר את הלכידות החברתית ואת מחוייבותם של כל אחד מחלקיה לשמר לכידות זו. זו הסיבה, על פי פרשת השבוע שלנו, להשלכות של לשון הרע – ההרחקה של מוציא הרע (המצורע) מהחברה. לשון הרע כאמור, הורס את המרחב החברתי, פוגע בכבוד האנושי ומשבש את יכולת השיפוט בין אמת ושקר ובין טוב לרע.

וכך מסביר הרב משה שיינפלד,
"בשנה מעוברת, פרשת מצורע נקראת לפני חג הפסח, אשר נסוב אף הוא סביב עניין הדיבור. נשים לב, שלאורך שנות גלות בני ישראל במצרים, הם כמעט ולא מדברים. התורה כותבת שבני ישראל צעקו, נאנקו, נאנחו, התלוננו, אולם כמעט ולא מופיע שהם דיברו… חג הפסח נקרא כך מלשון "פה – סח". פה מדבר. בחג הפסח יש מצווה לספר ביציאת מצרים, "והגדת לבנך", כנגד ארבעה בנים דברה תורה – כל בן והדיבור המתאים לו, כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. העבודה הרוחנית בפסח היא להשתמש בדיבור באופן הראוי ביותר, דיבור של "יציאת מצרים" – של יציאה ממיצר, דיבור שמביא לידי ביטוי את נשמת האדם האינסופית, וזה ההיפך הגמור ממצורע שנענש להיות בהסגר ובתוך מיצר, כי הוא דיבר דיבורים של צרות עין ודיבורים שגרמו לסגור על מישהו אחר. יש דיבור שמוביל לסגירות ויש דיבור שמוציא לחירות."

מעודדות ומחזקות כל אותן יוזמות חברתיות ליישוב מחלוקות וליצירת חיבורים בחברה הישראלית. למשל, על רקע שיאי הפילוג של החברה הישראלית, הנשיא הרצוג יצא בתוכנית חברתית־פוליטית ראשונה מסוגה, "מחליפים מילה". המטרה: בית הנשיא יהיה מוסד הגישור המרכזי ליישוב מחלוקות ולאיחוי קרעים. התוכנית מתוכננת להימשך עד לשנת ה־80 של מדינת ישראל, ותאפשר למוסד הנשיאות לתרום ליכולתו של הציבור הישראלי ושל נציגיו, מנהיגיו ונבחריו להצליח ולהטמיע את היכולת לחלוק לשם שמיים, מתוך כבוד, מתוך שיח מצמיח, ומתוך הפרדה בין אי־הסכמה גורפת עם דעותיו של אדם לבין ההכרח לכבדו.

כך מסיים נפתלי בנט את נאומו, "יותר מתמיד, אנו נדרשים לחזק את הרקמה האורגת את כולנו לאומה אחת. להוכיח שאפשר לפעול ביחד לא רק בשדות הקרב, אלא גם במרחבי החיים. האחדות היא יסוד העוצמה שלנו. "

חג הפסח אם כן, הוא חג פי החירות. נתפלל לחירות שלימה של  הפה והדבור, לדיבורים מקרבים ומאירים, לדיבורים המוציאים גם את השומעים אותם לחירות. אמן כן יהי רצון.
שנזכה להיות ראויים, ולשחרורם ולחירותם של כל השבויות והשבויים האהובים במהרה, ממש בימים אלו. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום וחג פסח מאיר ושופע בשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.  

Image by Nature Nomad from Pixabay

השבוע פרשת תזריע שהיא הפרשה הרביעית בספר ויקרא ורובה עוסק בדיני טומאה, טהרה ונגע הצרעת.
הפרשה תזריע והפרשה הבאה, מצורע, עוסקות באותם דינים של טומאה וטהרה, דיני הצרעת, המחלה המקראית העתיקה, ומה צריך לעשות אדם שלקה במחלה זו כדי להיטהר. הצרעת היא ביטוי לגאווה, לאיסור לרכל ולהגיד לשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלה אנשים שאיננו מכירים.

פרשות 'תזריע' ו'מצורע' קוראות להרחיק ולבודד את המצורעים והנגועים, יחד עם זאת, בו בזמן, האדם נדרש להתכנס אל עצמו להתבונן ולבחון את מעשיו. המצורע נשלח לעשות חשבון נפש במטרה לשוב ולהתקרב אל עצמו ואל החברה, כפי שנאמר-  "מעשיך יקרבוך- ומעשיך ירחקוך."

כשמדינת ישראל הייתה בת 60, הרב רפי פוירשטין כתב,
"פרשת השבוע, פרשת 'תזריע' עוסקת במצורע ובצורך לשלוח אותו לבידוד מדכא מחוץ לגבולות הישוב. הצרעת איננה מחלה ככל המחלות שכן מעבר לתסמינים הגופנים שבה היא מבטאת מצב רוחני מקולקל. קלקול זה גם דורש את ההרחקה מהמחנה… השאלה מיהו 'המצורע'…? פוקו, הוגה הדעות החשוב, לימד אותנו שהמצורע הוא ה'אחר'… 
בכל דור ודור ישנם 'אחרים' המפחידים את החברה… והנה רשימה חלקית: כשאני קורא את תיאור 'המתנחלים' בכלי התקשורת אני רואה את 'מתנחלי חברון' שהם מבחינה זאת "המצורעים שבמצורעים". "פאנטים" , 'זוללי פלסטינים לתיאבון'. מנגד בכלי התקשורת של הימין הופך לא פעם השמאל למצורע האולטימטיבי, שכן הם כולם "בוגדים", "אנטי ציונים", "גיס חמישי" וכו'. "החילוניים" הם המצורעים בשיח החרדי. כולם "חומרניים", "חוטאים", "נגועי ניאוף וסמים". "החרדים", לעומת זאת, כשהם מוצגים בתקשורת ה"חילונית" הם לא יותר מ"משתמטים", "נצלנים", ו"טפילים ופרימיטיבים"… "הציונות הדתית" היא בכלל "ימנית קיצונית", "משיחית" ו"אנטי דמוקרטית" וכן הלאה.
אחרי 60 שנות קיומה של מדינתנו הפכנו להיות "מדינת כל מצורעיה". אמנם כולנו עדיין מחכים "ליום הבשורה הגדול" שבו שלום, בטחון, זהות יהודית-ישראלית, צמצום פערים כלכליים, שגשוג ועוד כל מיני איחולים טובים יתגשמו, אולם על הדרך אנו מסמנים את אבני הנגף כצרעת. מדוע נסרב לשתף את 'האחר'/המצורע' במאמץ לקדם את 'יום הבשורה'? והאם לא הגיע העת שננסה לרקום יחד, חלום משותף?"

השבוע וגם בשבוע הבא אנו מקבלים תזכורת למחיר שאנו משלמים יותר מתמיד, על לשון הרע, וההשתלחות שלנו אחד ברעהו. בעוד אנו מתקוטטים, החיילים שלנו נלחמים, ונראה כי החמאס וחיזבאללה במיקוד על אימונים. יתכן כי צרעת היא גם מלשון צר-עת, בעת הזו, הדרך בה אנו צועדים נעשית צרה ומצירה על הבחירות וההשלכות שלנו כפרטים וכאומה. יותר מתמיד ניכר כי שלמותה של החברה תלויה במוצא פיו של האדם וגם שלמות חייו ואיכותם.
קבוצות שונות וזרמים שונים בחברה הישראלית ושל משפחות חטופים נוקטים בפעולות מחאה רבות ושונות, בחלקן אף קראו להדחתו או החלפתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. האם המחאה מסיתה את הפוקוס? חוסר הידיעה איך מהלך כזה או אחר ישפיע תורם רבות לשסע החברתי, פוליטי והמדיני. יש תחושה של עצב ומועקה רבה לאחר חצי שנה לאירוע וחטופים רבים שעדיין לא שבו, פצועים וחללים רבים, ובנוסף לכך, סופה של המלחמה עדיין לוטה בערפל. אז, כיצד זורעים ויוצרים חלום משותף שמעניק קרן של תקווה?

מסביר הרב רפי פוירשטין,
"בכדי לרקום 'חלום משותף' עלינו לעמול על שתי משימות. משימתנו הראשונה היא להכיר בחיוניותו של ה"אחר" למרקם הכללי. רק בצורה שכזאת נוכל להוריד ממנו את "הצרעת". אפשר וצריך להתווכח ואפילו בלהט, אולם עלינו לבטל את הדמוניזציה של 'האחר'. רק באמצעות החזרת הפנים האנושיות לכל אחד בחברה, נכיר בעובדה כי את 'יום הבשורה' ניתן להביא רק ביחד. הדרך למצב שכזה מתחילה בדיבור משותף ומציאת המשותף, ולא רק את המפריד."  

בשורות טובות, שנזכה לרקום חלום משותף, ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.  

Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה פותחת ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, אירוע משמעותי ומרגש שבו נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. פרשיות רבות עוסקות במלאכת המשכן, כאשר המטרה- ""ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם…" המשכן נבנה בשיתוף פעולה מלא, ועם השקעה רבה של בני-ישראל במדבר סיני להשראת השכינה בתוך בני ישראל. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות, כשאהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.
אלא שאז, בתוך כל האירוע הנשגב והמרגש הזה קורה אסון נוראי, יוצאת אש מלפני ה' בקודש הקודשים ששורפת את נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, למוות. וכך כתוב לאחר מותם, "(ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.  (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה. כלומר, משה נותן הוראה מפורשת ומצווה את אהרן ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, שלא לנהוג באבלות, כי הם בתפקיד, ולכן, משה אף מוסיף, שבני ישראל יהיו הם שמתאבלים על מות בניו של אהרון, קשוח. בנוסף, כיצד מתמודדים עם מוות פתאומי ובשורות קשות שמטלטלות את הנפש?

מאז אירועי ה-7 באוקטובר,איבדנו א_נשים יקרים רבים מידי במרחב של פסטיבל מוסיקה, בקיבוצים, בערים, בבתים שלהם, בקודש הקודשים שלהם, מכאיב ומערער את הנפש. בני היקר שמשרת בגדוד 51 של גולני, רק במוצב שבו שירת הוא איבד באותו יום של ה-7 באוקטובר 7 חברים, אך מאחר והוא יחד עם חבריו עדיין נלחמים, הם אסופים, לא מתאבלים כי הם הרי עדיין בתפקיד, ואנחנו יחד עם כל בית ישראל בוכים ומתאבלים. כבר חצי שנה שכולנו מצויים במסע מטלטל שסופו לא נראה ו-134 שבויים עדיין מוחזקים בידם של אויבים אכזרים שאינם מכירים בקיומנו. כאב ומשבר עצומים שכולנו חווים כקהילה וכפרטים. אז איך מתמודדים?

כותבת רות לוריא סגל בעיתון גלובס, 31.01.24, סדקים של אור,
האם ניתן לצמוח מבלי לעבור דרך מנהרת הכאב? אירועי שבעה באוקטובר הציבו בפני רבים מאתנו חוויית שבר מטלטלת. אנחנו מדינה במשבר, קודם החברה החלה להיסדק ואז הגיעה השבת השחורה משחור וניפצה אותנו לרסיסים. כמה זמן יימשך המשבר? האם זו בהכרח נקודת מפנה שממנה מגיעה הצמיחה? ואם לא אז כיצד אפשר להסביר את ההירתמות המהירה, המעוררת השראה שהתחוללה כאן ברגע אחד? ואולי זה עוד מוקדם מדי לחשוב על צמיחה כשהשבר הוא כל כך גדול?" מובאים להלן שני אנשי הגות שרות שוחחה עימם על צמיחה מתוך משבר. האחת, דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית נעמה אושרי, שטענה שמדובר בשני תהליכים שכרוכים זה בזה ולמעשה מתרחשים כל הזמן, והשנייה, הרבנית יפה גיסר, שאמרה כי הצמיחה שלנו כחברה, על כל מרכיביה, היא הברירה היחידה שנותרה לנו, שאם לא נצמח ואם לא נתרפא, זו הגלות שמחכה לנו מעבר לפינה…
"בשעה שיש משבר יש לידה",
"משמעות המילה משבר בשפה העברית היא לא פחות מאשר הכיסא שעליו יושבת היולדת בשעת הלידה", מספרת ד"ר נעמה אושרי…"לפעמים אנחנו אומרים שכשיש משבר זו הזדמנות לצמיחה או ללידה. אלא שבשעה שיש משבר יש לידה, בשעה שיש לידה יש משבר, והשניים קשורים זה בזה…" נעמה אושרי, דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית, מוסיפה כי, "יש תפיסה, שגויה בעיניי, שלפיה 'לצמוח מתוך משבר' זה לקום מהר, להתאושש ולחזור לזרם הדברים. והדגש הוא לנרמל את החיים שלנו ולעשות צעדים שהם נוגדי הצעדים שהיינו בהם. נפלתי? אני אקום במהרה. אין לי דבר נגד זה, אבל אני כן רוצה לחוס על עצמנו ולומר שאפשר לעשות את הדברים לאט־לאט, לתת לעצמנו את הרשות הזו והזכות הזו והחובה הזו להיות בתוך התנועה של עלה שנושר, באיטיותם של הדברים. הדברים צריכים זמן. הכאב הזה דורש מגע. הכי אנחנו רוצים שהדברים האלה לא יהיו, שלא יהיה לי הפחד הזה, שלא יהיה לי הכאב הזה. התנועה שאנחנו עושים עם הדברים האלה היא להרחיק אותם. אנחנו רוצים להיות בהתגברות – לסיים את זה וללכת הלאה.
…אי אפשר לברוח מהצער ומהמשבר שלי, אני לא יכול ללכת למקום אחר – זה אני. אני חייב קודם כל לעצור. כי כשאני עוצר, אני מסכים לשהות, מסכים להתבונן, ואני מניח לעמדה הבורחת… יש פגישה עם הפחד, יש פגישה עם הכאב, עם האבלות, יש פגישה אינטימית עם המרחב הפנימי שלי. עצם המגע הזה יש בו כדי להתמיר את המפגש שלנו עם הכאב. בתפיסה הבודהיסטית יש מחויבות עמוקה מאוד לשהות עם הדברים בזמן שלהם, בטבע שלהם, בעדינות שלהם, מתוך ידיעה שהשהייה שם – יש בה יסוד מרפא חשוב. לא למשוך את זה החוצה מהר מדי, אלא לתת לדברים זמן, מרחב, תשומת לב".
…היום למשל, בתוך הלבבות שלנו יש מאות אנשים שלא הכרנו, אנחנו נושאים אותם באיזשהו אופן נאצל ומלא תקווה… מישהי כתבה לא מזמן – אני מתגעגעת לאנשים שמעולם לא פגשתי. ולכל אחד יש את האיש הזה או האישה או הילד או התינוק שנכנס לנו ללב, וזה המקום העמוק מאוד שאני רוצה להזכיר לעצמנו אותו, שהוא לא מכני, הוא לא 'תעשה אחת שתיים שלוש', זה לא התעמלות כזו, זה הלך רוח רחב שאפשר להישען עליו ואנחנו צריכים את זה לאורך זמן. במורכבות הזו של הלידה והמוות יש את הפירוד והאחדות, יש תקופה שאנחנו במעין אנרגיה שמוכנה לא להכריע בין שני הצדדים אלא להכיל את הניגודיות, להיכנס פנימה לתוך דבר שאני רוצה לצאת ממנו, להסכים להיות שם ולהסכים להתמיר את עצמנו, גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית. בתוך כך יש פוטנציאל גדול לצאת מהדבר הזה, להיוולד, לעשות את התנועה של פנים-חוץ. ליונג יש משפט שאומר 'הדרך החוצה היא להיכנס פנימה ומתוך המחילה הזו אפשר לצאת אחרת'. וזה לא בלי כאב. זה לא בלי כאב".
"יציאה מהמשבר היא הכרח קיומי",
"העם היהודי הוא עם שכל ההיסטוריה שלו היא של משבר והיחלצות ממשבר, משבר וגאולה, גאולה זמנית, גאולה ארוכה יותר", אומרת הרבנית ד"ר יפה גיסר, מרצה לספרות מדרש… "העם היהודי בדי-אן-איי הכי עמוק שלו הוא עם שורד. …חלק מהשבר עכשיו קשור בדבר הזה, המפגש עם הרוע המוחלט שרצה ועשה את הדברים הכי איומים רק בגלל שאתה יהודי. במובן הזה אני חושבת שהפעם התפיסה היהודית היא תפיסה שלא מופתעת מזה שיש עוד רשע אחד שקם עלינו לכלותנו, היה לנו את חנוכה ואת פורים ועוד הרבה דברים ועכשיו יש לנו גם אגף אירני שיש לו שלוחה בעזה ובלבנון, והם יעשו הכול כדי שלא נהיה כאן".
…נכנסו למלחמה הזו ממקום קשה מאוד בתוכנו. ערב המלחמה היינו ערב מלחמת אחים והגענו לשיאים שלא יאמנו. ליל יום כיפור היה מבחינתי השיא, וגם בערב שמחת תורה עוד היינו בתוך דיונים אין-סופיים על הקפות שניות במרחב הציבורי. היינו באיום פנימי קיומי מאוד, ואנחנו נצא מזה בתנאי שאנחנו לא ניתן לשיח הזה לחזור. וכשאני אומרת אנחנו אני כוללת את המנעד הרחב שיש לנו בחברה הישראלית. בעיניי כל מי שממשיך לדבר, לחשוב, להאמין באמונות שהוא האמין ב-6 באוקטובר – באופן אוטומטי יצטרך לצאת מהחבורה שבונה את הדבר הבא. אנחנו נצטרך לעסוק בבניין, בעבודה קשה, שיש בה הרבה ויתור, הרבה צניעות, הרבה יכולת לוותר על האמת המוחלטת שלך, והבנה שאם לא, ואני אומרת את המילים הקשות האלו והכאובות לי נורא – המסלול הוא גלות. מה שנראה בלתי אפשרי ב-6 באוקטובר קרה, ואנחנו מבינים שאנחנו נלחמים על החיים שלנו. בעיניי, את הסיסמה 'יחד ננצח' צריך להעביר ליום שאחרי ואולי כבר עכשיו – יחד נבנה, יחד נוותר, יחד נקים, יחד נלמד, יחד נעשה, יחד נשקם. זה לא יהיה פשוט, אבל אני חושבת שאנשים שיש להם אחריות ואיזושהי ראייה היסטורית מבינים שאין ברירה, פשוט אין ברירה. אני מצפה שאחרי ששילמנו ואנחנו משלמים יום-יום מחיר כל כך כבד  ובמקביל גם רואים עוצמות בלתי יאמנו של העם הזה ושל החברה הזאת, חייבים להנכיח את זה. ברור לי שצריכים להיעשות הרבה דברים מאוד מעשיים, כמו ההנהגה הנוכחית שצריכה ללכת לביתה לשלום, כולם, כל מי שכבר אפשר מלמעלה בכל המערכות, ובוודאי שהמדינה צריכה להתנהל באופן אחר. אנחנו צריכים להכניס לחיים שלנו הגינות ויושרה ושיקול דעת שהוא לא פוליטי ומגזרי".
מה הסיכוי שזה באמת יתממש?
"אני יודעת שאני מדברת אוטופיה אבל אם אתה לא מדבר אוטופיה אתה גם לא מגיע לכלום. בעיניי זה לא אוטופיה, זה הכרח. אם את שואלת אותי האם זה יקרה בבחירות הכי קרובות? אני לא יודעת, אבל ברור לי שזה יקרה, בעיקר כי הדור של אלו שנלחמים בעזה ובחאן יונס לא יוותר לנו. אני חושבת שכדי לצאת ממשבר אתה חייב גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית כעם להנכיח כל הזמן את הצדדים החזקים שיש לך ולעשות איתם משהו, כלומר להאמין בזה שיש לך את היכולת לצאת מהמשבר הזה, ובמקרה של העם היהודי ושל מדינת ישראל – את ההכרח הקיומי לעשות את זה. חלק מהריפוי שלנו זה לשנות את השיח. לשנות את השאלות שאנחנו שואלים, להנכיח את ההישגים הבריאים שלנו כחברה. אני מאמינה שזה יקרה ואם זה לא יקרה אז אני שייכת לאלה שיעשו הכול כדי שזה יקרה". אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

בהקשר לתהליך הריפוי, משתפת בכתבה של מור שמעוני, "האב החרדי שבנו נרצח בנובה: "לא שואלים למה נהרג בשבת, אלא מה עושים עם זה?"
…באחד מהימים המייסרים שבו לא ידע מה אירע לבנו, לרב אריה רוטנברג קרה אירוע ששמר בסוד, אפילו מפני אשתו. הבן, סמ"ר נועם אלימלך רוטנברג ז"ל, הופיע בחלומו. "זה היה בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר. הבן שלי בא אליי בחלום. אני לא זוכר אם הייתה לו כיפה או לא, אבל הוא זרח כולו מאושר, עם הפנים המחויכות והיפות שתמיד היו לו. הרבה שנים לא ראיתי אותו ככה. הוא אמר לי 'אבא, אל תדאג לי, אני במקום טוב. אני לומד תורה עם הקב"ה'. מולו, על השולחן, הייתה גמרא עשויה מזהב".
האב הדואג לא שיתף איש בחלום כי הוא הבין את המשמעות שלו – שבנו לא בין החיים. למחרת הגיעו לבית המשפחה נציגי צה"ל עם הבשורה המרה – נועם אלימלך נרצח על ידי מחבלים בפסטיבל נובה. מאז, בני המשפחה מתמודדים עם אובדן הבן. למרות העובדה שנרצח במסיבה בשמחת תורה, אין בלבו של אריה כעס, אלא בעיקר אהבה, אמונה והכלה – תחושות שיכולות ללמד את כולנו משהו…
רוטנברג בילה במסיבה עם חבריו הטובים, ארבעת האחים למשפחת ריבלין החרדית. שניים מהם, אביעד וגדעון, נרצחו גם כן במסיבה. "נועם הספיק להציל שתי בנות, אמר להן להיכנס מתחת לבמה…המלחמה והכאב שפרצו אחרי תקופה ארוכה של פילוג בעם הובילו את אריה לעשות מעשה, דווקא בימים הקשים ביותר שעבר. בזמן שהתנהלו ויכוחים על נופלים ממשפחות חרדיות, הוא הזמין לשבעה את יו"ר האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד. "הזמנתי את לפיד מסיבה פשוטה, ההתמודדות עם הבן שלי לימדה אותי להעריך אנשים בגלל מי שהם ולא בגלל מה שהם עושים.
"הוא שאל אותי למה הזמנתי אותו. אמרתי לו ' …המחבלים החליטו לעשות את המתקפה הזאת כי היה הרבה פילוג בעם. אז אמרתי לעצמי מה אני יכול לעשות כדי לבטא אחדות במצב שלי כרגע'. שאלתי אותו 'אתה יהודי ואני יהודי, אנחנו חושבים שונה, אבל יש סיבה שלא נכבד זה את זה בתור אחים?'.
"אנחנו נלחמים על מטרה משותפת, 'ביחד ננצח' זה עושה הרבה נחת לקב"ה. לא צריך שום רפורמה ושום כלום. כל אחד יחיה את החיים שלו, כל אחד יהיה אחראי לבחירה שלו – ונחיה בשלום".
– ומה הוא אמר לך? "'אפשר לחבק אותך?' וחיבק, וגם אני חיבקתי".

שנצליח לכבד אחד את רעהו, לשוחח ולהרבות עשייה של שלום וחיבור. אמן כן יהי רצון.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לחזרתם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.        

Image by Amber Clay from Pixabay

השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציווים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציוויים לאדם המביא את הקורבנות. אנחנו פוגשים תיאור מפורט כיצד משה לוקח ומקדש את אהרון ואת בניו, לעיני כל עדת בני ישראל.
השבוע כולנו מקבלים ׳צו׳ עם פנייה ישירה למנהיגים הרוחניים שלנו. שוב עולה נושא הקרבת הקורבנות, אבל הפעם הפנייה היא לכוהנים תוך התייחסות לפרטים והדיוק שבהעלאת קורבנות. צו ממש רלוונטי בפרט בימים אלו, לאור אתגר המלחמה שכולנו נאלצים להתמודד עם השלכותיה. העם זקוק יותר מתמיד למנהיגות איתנה, מגובשת שתאחד ותוביל אותו לביטחון אישי, חברתי, כלכלי ופוליטי. השבוע אנו מקבלים 'צו', הכרח שנוצר בעקבות ההתקפה על ישראל ב-7 באוקטובר; זהו צו השעה המחייב אותנו להמשיך ולהיחלץ האחד לעזרת חברו, ולהמשיך לזעוק ולקרוע את הלבבות תוך חציית יבשות להשבת החטופות והחטופים הביתה, עכשיו!
נושא הקרבת הקורבנות במהותו הינו קריאה לערבות הדדית שהיא ביטוי לקבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד. כפי שחז"ל הטיבו לנסח: "כל ישראל ערבים זה בזה". מדהים שבעצם הקרבן שמשמעותו הקרבה ונתינה, הוא זה שמביא לתוצאה הפוכה, מביא לקרבה ולקבלה.

מסביר איש החינוך, אלכס גליקסברג- "על המילה "צו" אומר רש"י בראש הפרשה בשם המדרש: "אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות". הדברים טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז?!
התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש… בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה". "ויעש אהרן ובניו" – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד!
עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש"י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי "לשרת בקודש". היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד…"

למעשה, לכל דור ודור יש את הציווי שלו לברר מהו צורך השעה ולפעול בהתאם. מה שנקרא- לקחת את המושכות לידיים, ולמלא את הציווי ללא שהיות. כל אחד ואחת מאתנו יעשה את המיטב כפי יכולתו לראות את זולתו ולבטא את מנהיגותו בפרט עתה במלחמה כנגד אויב כה אכזר שאיננו מכיר בקיומנו, מלחמת קיום, שכולנו נאלצים לחוות. אנו מתמודדים עם חוסר וודאות מה יהיה בהמשך, וכמה זמן עוד נדרש להמשך מציאות זו.  

היזם, משקיע והסופר, זיו אלול מסביר,
"אנחנו אומה בזמן משבר. לא אומה במשבר, צריך להדגיש, עברנו כבר אירועים קשים מאלו ויכולנו להם, אבל ללא ספק אנחנו כעת בזמן של קושי ואתגר לאומי. מה עושים בזמן של קושי? אפשר לחזור אחורה בזמן, 2,600 שנה לאחור, באירוע שהעם ציין אך השבוע: פורים. גם אז היה איזה איראני שרצה להשמיד את היהודים. אגב, אפילו מדינה לא הייתה לנו אז, ולא וטו באום. אחשורוש שלט על כל העולם המיושב של אז."
מחדד זיו כיצד היהודים בממלכת פרס, באותה עת, התמודדו עם צו השעה, "היהודים אז יצאו לבתי הכנסת והתפללו. תפילה לכאורה, כמוה כבקשה מאלוקים. אנחנו מגישים לו "רשימת מכולת" של כל הבעיות, הקשיים, האתגרים והצרות שלנו. אבל רק לכאורה. בפועל, מסביר רבי יצחק עראמה, מגדולי ספרד בדור הגירוש, הרעיון הוא לפתוח את הלב. כשאנחנו מספרים לו את הצרות והקשיים, אנחנו נזכרים ברגש רב במה שעבר עלינו, וככה אנחנו מעבירים את עצמינו למצב רגשי גבוה יותר.
"וקרעו לבבכם" הוא מצטט את הנביא יואל "ואל (תקרעו את) בגדיכם". אלוקים רוצה את הלב שלנו, את החיבור שלנו אליו. המילים הן הביטוי החיצוני לזה, אבל הן לא יעזרו אם האדם לא יעשה את העבודה הפנימית שלו להתקרב לאלוקיו…
אפשר פשוט להסתכל בהיסטוריה מאז ימי הודו וכוש, עבור דרך גירוש ספרד, ועד היום; שילוב של רגש אמיתי וכנה פותח לבבות, לב שהוא פתוח מאפשר פנים מאירות ומשנה את כל הדינמיקה…"
אז מה צריך כדי שיהיה באמת "נהפוכו"? להתכוון באמת, להיות עם רגש חיובי. כשהלב פתוח, הסיכוי להשפיע גדל הרבה יותר."

בימים אלו, העצב, התסכול, המתח והדאגות שמצטברים מובנים יחד עם זאת, איך נבחר להתייצב ולהנהיג את עצמנו ואת סביבתנו בתוך המציאות הקיימת- זה מה שיעשה את ההבדל. כוחות רבים להם אנו זקוקים ניתן לקבל דווקא מהתמקדות ברגשות חיובים ומקדמים, בצרכים של האחר, לפתוח את הלב שלנו בכנות, לבקש עזרה, ובמקביל, לתת תמיכה וסיוע כפי שהתבטאו בעוצמות מרגשות בחצי השנה האחרונה, להמשיך ולא לומר נואש. להתייצב בעוז, להמשיך לחיות בכל הכח, ולהאמין שאנו צועדים לקראת עתיד טוב יותר. מי ייתן ונצליח בכל אותן התמודדויות מאתגרות שעולות ונצליח ונתייצב לצו השעה שלפתחנו במלוא כוחותנו הפנימיים והחיצונים, ובעזרתם נצליח כבר להשיב הביתה את כל החטופות והחטופים בריאים ושלמים, וגם כל החיילות והחיילים ישובו לשלום בריאים בגופם וברוחם, ושנדע ונצליח להעניק את התמיכה והחיזוק לכל הפצועים והפצועות שיזכו לרפואה שלמה במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞
בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.         

Image by Kim Shaftner from Pixabay

השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש. המשכן כאמור בסוף פרשת פקודי בספר שמות, כבר עומד, ומתואר כיצד הענן שורה על המשכן, "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…". לכן, פתיחת הספר עתה הוא במילה "ויקרא" מילה המציינת שהפעולה נקשרת למה שהיה לפניה (וו החיבור). במילים אחרות, משה שנותר בחוץ, במרחב האנושי, עתה, מוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה למשכן, אל הקודש.

מסביר אייל חסאן, מנהל בי"ס-
" …עד לדורות האחרונים בעצם רובנו הקרבנו עופות בטקס הכפרות של יום כיפור. לאחרונה הכפרה עברה לצדקה. מיום ליום יש יותר צמחונים ויותר טבעונים, כי החברה המודרנית אכזרית פחות כלפי בעלי החיים, ובפרשת השבוע יש רמז פשוט שהקורבן יכול להיות צמחוני. כן. צמחוני. לא מנגל או ריח בשר שרוף, אלא מנחת סולת שנתנה (אז) אפשרות לעניים להקריב קורבן ולנו את ההבנה שקורבן יכול להיות גם לא מן החי (מאפה ולא כבש).
…גם נביאי ישראל התריעו על הסכנה שבמחשבה שקורבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ולתיקון אישי. שמואל הנביא נזף בשאול – “החפץ ה’ בעולות וזבחים?!", ונביאי בית ראשון ירמיה וישעיה זעקו שהמוסר קודם לפולחן – “שבעתי עולות אילים ודם פרים וחלב מריאים וכבשים לא חפצתי…"
היום אין לנו קורבנות, ואת מקום הקורבנות מחליפות התפילות. התיאוריות שראו בקורבנות מערכת יחסים שבה האדם מספק את רצונו של האל, קיבעו את הקורבנות בעולם העתיק והפרימיטיבי שאיננו מתאים לעולם המודרני. לכן, ההסברים כמו של הרב הירש והמהר"ל, הרואים בקורבנות סמל להקרבה עצמית במסגרת תהליך ההתקדשות של האדם, מאפשרים גם לנו, בעולמנו כיום להזדהות עם הקורבנות, וללמוד מהם לקחים חיוניים לחיינו."

אז מה ההקשר שמעורר חומש ויקרא לגבי המלחמה שאנו חווים כבר חמישה חודשים והיד עוד נטויה? כל נושא הקרבנות הוא עניין עדין שמעורר שאלות רבות. נראה כי קורבנות הינן מלשון קרב, מאבק ומלחמה, והן מלשון קירבה, כשאנו מקריבים משהו למען מישהו, אנו מתקרבים אליו.

מחדד הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"קורבנות הם ביטוי של אהבה- חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה, והדבר נכון בתחומי חיים רבים: בזוגיות, בהורות – ובמלחמה למען הכלל. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש"
הרב זקס ממשיך –
"הקרבתם של בעלי חיים הוא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. עוד בימי הבית הראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ובפרט – כלפי אלה שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים.
בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב״ה, בשמו הם דיברו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.
הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו קלות הצליחו חכמינו למצוא להם תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה.
אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקרבנות מייצגים… כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה… לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאהוּב. לאהוֹב פירושו לתת. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.
הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם." מוסיף הרב זקס- "כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
זו הסיבה שבימי התנ״ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶֹיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶֹךָ״ (דברים ו', ה').
בדתות אחרות הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד – מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות הדחף היה אהבה. שם העצם ״קורבן״ והפועל ״להקריב״ מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר״ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות."

מסיים הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. "

חומש ויקרא מזמין אותנו לבדוק את יחסי הקִרבה והקורבנות שלנו בקרב משפחתנו, חברינו, מעסיקנו, ילדינו, ארצנו ואפילו עולמנו. יש קרבנות שהם: מנחה, עולה, חטאת, ויש קרבנות שהם אש זרה. והאתגר הוא להבדיל ביניהם ולהבין את מהותם ותכליתם.
בימים אלו, בצל המלחמה המתמשכת כולנו חווים את הדרישה להקריב מהנוחות והשגרה המוכרת לנו; המלחמה איננה חיצונית לנו, העורף הפך חלק אינטגרלי וקריטי בהכרעתה.
מאז ה-7 באוקטובר הקריבו את חייהם אזרחים ולוחמים רבים, כאשר 134 חטופים עדיין מוחזקים בידיהם של המרצחים. מאז קום המדינה לא נאלצנו להקריב כל כך הרבה קורבנות במלחמה בטרור ובקרב בינינו לבין אויבנו. במקביל, זהו מאבק שיצר קירבה ואחדות שמתבטאות בתפילות, במאמצים, בהתגייסות הכלל, ובדאגה לכל הפצועים והלוחמים בחזית תוך זעקה רמה לשחרור החטופים.
הקורבנות שאנו מקריבים היום, מייצרים קירבה, מלמדים אותנו מהי הקרבה של ממש שבתקווה גם נהיה ראויים לה. יהי רצון שננצח בקרב בקרוב, שהחטופים כבר ישובו הביתה ושנזכה לקירבה גם בימים של שלום. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞
בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Photo by Yoav Aziz on Unsplash

השבוע מתחילים חומש חדש- ספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בתורה. והפרשה הראשונה היא פרשת במדבר. הספר נקרא גם "חומש הפקודים" כיוון שיש בו שני מפקדים, אחד של בני ישראל ומפקד נוסף ללויים.
הפרשה מתחילה ב-" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר…" (במדבר א'), בני ישראל נמצאים במדבר סיני כבר בשנה השנייה למסעותיהם אל עבר ארץ ישראל, והגיע העת לערוך מפקד. המחנה גדול ומורכב ממשפחות רבות, ילדים, מבוגרים וזקנים. ה' מצווה את משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את בני שבט לוי). משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט יוצאים למשימת הספירה, והם בודקים את גודלו של כל אחד מהשבטים.
הפרשה מספרת לנו שחניית השבטים הייתה לפי סדר קבוע מראש, כשלכל שבט מקום משלו. כך גם התנהלה התנועה במדבר על פי סדר קבוע-
שבט לוי במרכז המחנה ושאר השבטים המחולקים ל 4 קבוצות המקיפות אותו מארבעת רוחות שמים:
במזרח – יהודה, יששכר וזבולון,
בדרום- ראובן, שמעון וגד
במערב – אפרים, בנימין ומנשה,
בצפון – דן, אשר ונפתלי.
למעשה, בסוף הפרשה אנו יודעים- כמה אנשים יוצאים למסע, מי האחראים על המשכן, וסדר החנייה והתנועה של עם ישראל במדבר.
האם נחוצה חלוקה זו לשבטים? האם חלוקה זו לא הנציחה הלכה למעשה את השונה במקום את המאחד ואת המשותף, ולא בעצם הפכה בכייה לדורות? לאיזו אחדות אנו חותרים?

מסביר פרופ' ועו"ד יובל אלבשן- 
"החברה הישראלית ייחודית מאוד בגיוון הרב שמצוי בה, גם ביחס לחברות מרובות תרבויות אחרות. אנחנו נחלקים גם על פי זהות לאומית (יהודים וערבים), גם על פי מוצא אתני או עדתי (אשכנזים, מזרחים, עולי אתיופיה ויוצאי רוסיה וכולי בקרב היהודים; ערבים, דרוזים, בדואים וקבוצות נוספות בקרב האוכלוסייה הלא יהודית), וגם על פי זהות דתית (חילונים, דתיים וחרדים – בקרב היהודים; מוסלמים ונוצרים על כל כיתותיהם – בקרב הערבים).
שלושת התבחינים (קריטריונים) לחלוקה הללו, אשר מצטלבים זה בזה ובזה, יוצרים אין סוף שבטים עם זהות ייחודית. הייחוד הישראלי נובע גם מכך שבניגוד לחברות אחרות (למשל זו האמריקנית) שבהן השאיפה היא שבשלב כלשהוא כולם יהפכו לאחד (לאמריקנים), הרי שבישראל המושג "ישראלי" מעולם לא הוברר עד תום וגם אין כלל הסכמה שזה היעד הנשאף. להפך, ככל שאנו מתרחקים ממודל כור ההיתוך הבן גוריוני, רק מתגברת הביקורת על שאיפה מעין זו.
אם כך הוא מצב הדברים, אזי החנייה השבטית שמתוארת בפרקנו ראויה להיות מודל לחיקוי לחברה הישראלית של ימינו: מחד, השבטים "חנו לדגליהם", כלומר: כל שבט במקומו הוא, אוהליו נפרדים משאר השבטים. מאידך כל השבטים חונים במרחק שווה מסביב למשכן, לאוהל המועד (למעט הלוויים). רוצה לומר – אף שבט לא עדיף על משנהו. אין תרבות שהיא עליונה על האחרות. שום שבט אינו נישא. לכולם נגישות שווה להשראת השכינה ולמוקדי הכוח המרכזיים של החברה. השוני השבטי לא פוגם בשוויון. ההפרדה השבטית לא ייצרה מדרג של עליונות, שאפשר השתלטות של קבוצה הגמונית אחת על טוב החברה אגב ניצול חולשתן של קבוצות אחרות. להפך. המגוון יצר עושר של שווים. "כן חנו לדגליהם וכן נסעו" (לד), הלוואי שכך נצליח לחנות ולהתקדם גם אנחנו."

אכן, עם ישראל מתכונן במדבר למסע משותף, לצעוד בדרך משותפת אחת, ויחד עם זאת, כל אחד משבטיו נושא צבע וגוון ייחודי, ובו בזמן, גם שייך לאותו בסיס, נושא את אותו מכנה משותף. ללא ספק, המורכבות והגיוון יוצרים מחלוקות שמהן ניתן להיבנות כל עוד הן "מחלוקות לשם שמיים". כלומר, כל עוד אנו מקיימים מחלוקות ועימותים במטרה לברר, לכבד, וללמוד, אותן ריבוי דעות וגיוונן מוביל לתחרות בריאה ולהפריה הדדית בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה".

בחודשים האחרונים, אנו עדים לווכחנות המלווה בהלבנת פנים, שנאת חינם, התרסות ועלבונות. אלפי שנים חלפו, ועדיין גם בימינו, עם ישראל מורכב מפאזל אנושי ייחודי, הרכב של עדות, גוונים, תפוצות שונות, עם מנהגים וסממנים תרבותיים יוצאי דופן. ובתוך כל אלו ישנם גם מי שאינם יהודים, ומייצגים במדינת ישראל הרכב אנושי מגוון. השילוב הזה של מסורות ותרבויות, מחייב אותנו לזכור כי אומנם "הדגלים" מסייעים לנו בסימון ייחודם של כל אחת ואחד מאתנו, ועם זאת, לא מוציאים איש_ה מהמחנה בשל שוני של הדגל.

לקראת מצעד הדגלים היום, ביום ירושלים, בחגיגות לאיחוד העיר תחת ריבונות ישראלית, הפרשה מזכירה לנו כי אנו, כולנו, נושאים באחריות לחנך לקבלת האחר והשונה, להיאבק בגזענות, ולזכור כי כולנו נבראנו בצלם אלוקים. כל תרבות היא עולם ומלואו ועלינו, העם היהודי על כל גווניו, להתייחס בכבוד ובענווה אחד לרעהו בכדי שנצליח לצמוח ולהתקדם במעלה ההר, במסע המתמשך והמשותף של כולנו במימוש ייעודנו להיות "אור לגויים", כפרטים, כעם וכמדינה.

יום ירושלים שמח ושבת שלום🏳️💞🏳️

Image by Tania Dimas from Pixabay

בפרשת בהר מצוינות מצוות חשובות ביותר, מצוות סוציאליות השומרות על הסדר החברתי והדאגה לחלשים כמו העני והעבד. הפרשה מבהירה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. למשל, מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך ללא גביית ריבית על ההלוואה.
בנוסף, כשבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל, יהיה עליהם לקיים את שנת השמיטה ושנת היובל. התורה דואגת גם לאדמה ודורשת שניתן לה שנות מנוחה. בשנת השמיטה גם החובות מתבטלים.
למעשה, זוהי הזדמנות מצוינת לכל אלו העובדים ומשקיעים ממרצם וזמנם במלאכתם במשך כל השנה, לשכוח – למשך שנה אחת מהטרדות הגשמיות, ולהתפנות ולעסוק ברוחניות.
ובפרשת בחוקותיי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא, הנושאים העיקרים כוללים את הברכות והקללות, השכר והעונש, והבחירה החופשית.

הרב שניאור אשכנזי, בוחן מדוע עלינו לעמול ולהתייגע במהלך חיינו, ומה הקשר לברכות? והוא מפנה את תשומת הלב לפרשת בחוקותי הפותחת, "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ…" (ויקרא כו).
מחדד רש"י כי "אם בחקותי תלכו", המשמעות היא "שתהיו עמלים בתורה". עלינו להתאמץ ולא להסתפק במה שבא לנו בקלות. כי השכר מצוי בקיום וההליכה אחר החוקים. לכן, עלינו, "עם הספר", להתייגע במגמה להתקדם, ללמד את עצמנו ואת הילדים שלנו לא לוותר, ולצאת מאיזור הנוחות שלנו. הפרשה קוראת לנו ל"עמל תורה", כלומר, כל הזמן להתבונן, לבחון, להעמיק, לברר, להתאמץ, ולעשות יותר ממה שאנו רגילים.
רש"י מחזק ומוסיף (כמובא במגילה ו' ב'), "אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי'- אל תאמין; 'לא יגעתי ומצאתי'- אל תאמין; 'יגעתי ומצאתי' – תאמין'. מדוע הדרישה היא לעמל, למאמץ, בכדי לזכות בברכות? הנטייה של האדם היא מדידת הצלחה והערכה ע"פ הישגים, ותוצאות. כאשר הברכה, למעשה, מצויה בעצם היציאה מאיזור הנוחות, בדבר שהשגנו מתוך מאמץ והשקעה. כאשר נלחמנו עבורו והשקענו אנרגיות להשגתו… רק אז, הדבר הופך להיות יקר ומשמעותי עבורנו.
וכך מוסבר ב-ליקוטי שיחות יז318-9/ והערות : 28-9, "צריך לומר בדברי רש"י שהעניין של 'עמלים בתורה', רמוז כבר במילים 'בחקתי תלכו'. ההסבר בזה: חקיקה צריכה הרבה יותר כוח ומאמץ מאשר כתיבה, ואולם החקיקה שנעשית באבן הטובה גורמת שינוי באבן עצמה. כך המצות שקרויות 'חוקים' מלשון חקיקה: קיום דבר שאינו מונח מצד השכל ועד שהוא היפך השכל, הוא עבודה קשה, הרבה יותר מקיום דבר שמונח על פי שכל. ואולם הקיום גורם שינוי בנפש הבהמית עצמה. וכך כאשר לומד אדם באופן של 'עמל תורה', שמצריך יגיעה ומאמץ קשה, הדבר חוקק את הלב שלו ואפילו לב האבן נחרט ונימוח באמצעות עמל התורה, וכהסיפור הידוע על רבי עקיבא שראה כיצד אבנים שחקו מים."

במילים אחרות, אומר הרב שניאור אשכנזי, הדרישה מאתנו ומילדנו להתייגע, היא לגמרי מתנה גדולה לחיים טובים וממומשים. זוהי דרישה המעודדת לגילוי כוחות ויכולות כמוסים הטמונים בנו, פוטנציאל שעדיין לא הגיע לידי גילוי. כך, נקבל ביטחון עצמי ואמונה כי "יכול נוכל". ולכן, מוסיף הרב אשכנזי, " העובדה שיהודים הסתובבו במדבר ארבעים שנה, נועדה כדי להעלות אותם במדרגה… על ידי הנסיעות והניסיונות שהם עברו."

כולנו מכירים, את התחושה ש"אנו לא מסוגלים יותר", הגענו לגבול היכולת. תחושה שיכולה להתעורר אצלנו גם בסוף ההליכה למכון הכושר, עוד לפני שנכנסו פנימה. ד"ר סמואל מרקורה, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ מאוניברסיטת קנט, אנגליה, יוצא נגד התפיסה שתחושת הקצה נובעת מכך שהשרירים הגיעו לקצה יכולתם. "המחקרים שלי מוכיחים שהדבר שגורם לנו להגיע לתחושה של סוף יכולת הסיבולת הוא לא המאמץ השרירי אלא תפיסת המאמץ." מה שנקרא, המודל הפסיכוביולוגי שגורס כי לאמונות ולתפיסות שלנו יש חלק ניכר ומשמעותי בבניית התחושה ש"אני לא יכול יותר. הגעתי לקצה!" בעצם- "אני לא יכול יותר" היא תחושה סובייקטיבית שלא באמת משקפת את המציאות הפיזית.

ספר שמות הסתיים כאשר המשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה'. וספר ויקרא פותח כאשר ה' מזמין את משה לבוא אל הקודש. קיימת תנועה מעולם החול של האדם לעבר עולם הקודש של אלוקים. אנו נדרשים להכניס קדושה בחיינו, "קדושים תהיו", באמצעות "עמל תורה", היגיעה, לגילוי ומימוש היכולות והפוטנציאל שבנו. כאשר, החוקים והמצוות שבתורה, מלשון הוראה, הינם הדרכה והכוונה לחיים ערכיים, משמעותיים ומטיבים עם הפרט ועם הכלל.

שבת שלום🏆

Photo by arty on Unsplash

השבוע פרשת אמור שהיא הפרשה השמינית בחומש ויקרא. הפרשה מפרטת את כל המועדים החל מפסח ועד לסוכות ואת עיקר המצוות שבהן- קורבן הפסח, אכילת מצות, הנפת העומר וספירת העומר, תקיעת שופר, צום יום כיפור, סוכה וארבעת המינים.
הימים שבין פסח לשבועות נקראים ימי העומר על שם מצוות ספירת העומר המופיעה בפרשתנו: "(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם;" (ויקרא כג). חז"ל הסבירו שהמצווה היא לספור בפה 'יום אחד לעומר', 'שני ימים' וכדומה.

אורי שכטר, מראשי ארגון רבני צהר, מסביר,
"אחד מהנושאים המובאים בפרשתנו הוא ספירת העומר. פרשת אמור נקראת תמיד בעיצומם של ימי הספירה, המהווים תהליך של עבודה נפשית ותיקון המידות ברמה האישית והלאומית. כידוע 49 הימים לספירת העומר מחולקים לשבעה שבועות, כשלכל שבוע העבודה הנפשית המיוחדת לו."

כמו כן, בכל שבוע יש גם עבודה יום-יומית על מידה ספציפית אשר מתייחסת למידה השבועית, למשל, ביום הראשון של השבוע הראשון, זו עבודת החסד שבחסד, ביום השני זו הגבורה שבחסד וכך הלאה.

ממשיך הרב שכטר,
"השבוע הראשון המייחד את ספירת החסד, מסמל אהבה ונתינה אין סופית.
השבוע השני של ספירת העומר מתמקד בספירת הגבורה המסמלת צדק ומשמעת.
השבוע השלישי הוא שבוע ספירת התפארת המסמלת הרמוניה ורחמים.
השבוע הרביעי הוא השבוע של ספירת הנצח המסמלת סבלנות.
השבוע החמישי הוא השבוע של ספירת ההוד המסמלת את הענווה.
השבוע השישי מוקדש לספירת היסוד המסמלת התקשרות.  לאחר שהמנהיג תיקן את מידותיו חייב המנהיג להיות מחובר לעצמו אך גם לערכים שמעליו.
השבוע השביעי הוא השבוע של ספירת המלכות  (השפעה, מנהיגות) – רק לאחר שתדע להנהיג באהבה, בשליטה, ברחמים, בנחישות, בענווה ובחיבור לערכים רק כך יקבלו את מנהיגותך ותוכל להיות מנהיג שהשפיע על המשך התקדמותו של העם היהודי בדרכו."

ספירת העומר מלווה אותנו בתהליך של בניית מידות אישיותנו, תוך שהיא נותנת משמעות לכל יום בדרך. לא ניתן לקפוץ מההתחלה לסוף, פשוט כי אין קיצורי דרך. כל יום מקבל את ערכו בתהליך, ולכן המיקוד תמיד על מה שהשגנו ולא עוד כמה חסר לנו כדי להשיג את מטרתנו.
בחרתי להתמקד על הקשר בין אהבה לכבוד. בפרשה הקודמת נפגשנו עם הציווי "ואהבת לרעך כמוך", והשבוע הרב שניאור אשכנזי בהתייחסותו לספירת העומר בפרשת 'אמור' מחדד כי לא מספיק לאהוב, צריך גם לכבד. מה ההבדל בין אהבה לכבוד? ולמה "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו"? ומה קרה בדיוק לתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד?
מסתבר כי היכולת לאהוב ולהשפיע את האהבה תלויה ב"כבוד". יישום תיקון המידות שלנו מתבטא ביכולת שלנו להעניק "כבוד".

 זאב, מאתר כיפה מרחיב, "אכן, יפה הוא הדבר ו"כל הכבוד" שהרעיון קיים, אבל האם אנחנו באמת יודעים איך להשתמש ב'כבוד' ככלי החשוב ביותר, והאם אנו מודעים לעוצמתו הרבה? היכולת לאהוב, להעניק, לתת ולהיות מאושרים, כיצד זה מתקשר?
…הכבוד האמיתי נמצא דווקא היכן ש"לא נוח" לנו לכבד והיכן שקשה לכבד, כי מחויבים אנו להשתמש בכבוד לכל אורך הדרך ובכל אשר קורה אותנו בסביבותינו. וכאן מגיעה העבודה הקשה ויישום תיקון המידות מהכוח אל הפועל – הרי איך אפשר לכבד אדם בכל מצב, הרי בדרך כלל מה שקורה, שהאדם לא נותן לנו כבוד, לא מקשיב באמת, לא מתייחס, יוצר ביקורת ומחפש תמיד את הדברים השליליים.
ובכן, ראשית ליישום הכבוד הוא "וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" – ומה זה אומר – שבהתייחסותנו אל האדם, אל לנו לחפש את הדברים השליליים שבו (כפי שאנו רגילים), אלא לחפש את אותם הדברים הטובים שבו, ורק ואך ורק דרך אותם דברים טובים לדון אותו ולשפוט אותו.
כי הרי כולנו מכילים את הטוב ואת הרע ועל כן מחובתנו לחפש את הטוב שבאדם ולא את הרע שבו כי זה בלתי אפשרי לכבד רע ועל כן אנו נלמד לכבד את האדם דרך הטוב שבו ו"לפרגן" ולשבח ולהאדיר את אותם מידות טובות ועל יד זה אנו בעצם מעודדים את האדם על מידותיו הטובות. וראה זה פלא – לפתע הוא מקשיב לך ואף מתייחס אליך – דרך האמת עושה את העבודה… ואהבה אמיתית תיווצר בעלת שורשים יציבים –  דרך הערכה וכבוד הדדי."

הרב אשכנזי מוסיף כי בהלכות אישות פרק טו, הלכה יט, הרמב”ם פסק להלכה וכתב: “וכן ציוו חכמים שיהא האדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו… ולא יטיל עליה אימה יתרה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן”. הרמב”ם הפך את הסדר שיש בגמרא, וכתב קודם ‘מכבדה יותר מגופו’ ואח”כ ‘אוהבה כגופו'” יתכן כדי ללמדנו שהכבוד הוא היסוד לכל. כאשר אדם נותן מקום ויחס של כבוד והערכה לאשתו” אזי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”. 
בהקשר זה, התלמוד מספר גם כי לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים חכמים שלא נהגו כבוד זה בזה. יש מפרשים המדגישים שהחסר לא היה באהבה אלא חסר במתן כבוד ראוי אחד לרעהו. ומגיפת מחלת הדיפתריה הביאה למותם. בעקבות מותם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא, ארבעים ותשעת ימי ספירת העומר הפכו מימי שמחה וציפייה למתן תורה לימי אבל לאומי, ועל פי המדרש, המגיפה פסקה בל"ג בעומר.

ניכר כי חיים בונים על כבוד והערכה הדדיים, ועל זה מוסיפים אהבה. והלוואי ונדע לממש זאת גם במרחב הציבורי, בפרט בימים אלו- לכבד, לייקר את האחר ואת הקולות המגוונים, לדעת לעשות מקום. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

Published on August 29, 2022Licensed under the Unsplash+ License

פרשות אחרי מות וקדושים בחומש ויקרא הן פרשות נפרדות, אך בשנים שהן אינן מעוברות, כמו השנה, קוראים אותן יחד. שמה של הפרשה "אחרי מות" מעיד על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן,  נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני. בהמשך הפרשה, מוזכרים חוקים שעוסקים בתחומים שונים – עניינים הקשורים לקורבנות, דיני שחיטת בעלי חיים, איסור גילוי עֲרָיוֹת ומעשֵׂי תועבה אחרים.

פרשת קדושים ממשיכה וכוללת דינים יסודיים רבים וחשובים, ולכן ה' אומר למשה שידבר ויעביר דינים אלו לכלל בני-ישראל. כבר משמה של הפרשה ניתן להבין את מטרת הרשימה הארוכה של חוקים ומצוות המתוארות בפרשה, שחלקן קשורות לנושאים חברתיים שבין אדם לחברו וחלקן קשורים לנושאים שבין אדם למקום המבהירים לנו כיצד ניתן לקדש את עם ישראל.
כאמור, בפרשה זו ישנם רבים מיסודי התורה, למשל, "(יג) לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר.  (יד) לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ–וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.  (טו) לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט–לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:  בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.  (טז) לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ:  אֲנִי, יְהוָה.  (יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:" (ויקרא יט), ועוד.

הרב שאול ברוכי מרחיב,
"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב).
פרשה זו פותחת בפנייה ובציווי מיוחדים: "דבר אל כל עדת בני ישראל". מכאן למדו חז"ל שפרשה זו נאמרה בהקהל, בכינוס של כל עם ישראל… זוהי פרשה מרכזית שיש בה מצוות יסודיות ומרכזיות. הכותרת של כל המצוות בפרשה גם מיוחדת: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". כיצד נהיים קדושים? מה טומן בתוכו הציווי להתקדש?
אם ביטוי זה הוא הכותרת של הפרשה, נראה שיש למצוא את התשובה בפרשה עצמה: כיצד נהיים קדושים? מקיימים את המצוות שכתובות בפרשה. איזה מצוות יש בהמשך הפרק? האם יש להם מכנה משותף? קשה למצוא סדר בתוך רשימת המצוות. התורה פותחת במצוות יראת אב ואם, וממשיכה בשמירת שבת, איסור עבודה זרה ודיני קרבן שלמים. אחר כך מופיעות מצוות חברתיות: נתינה לעני בשדה, איסור גנבה וגזל, עשיית משפט צדק ו"ואהבת לרעך כמוך". אחריהן יש מצוות שהן בין אדם למקום, בהם איסור כלאיים ושעטנז ואיסור ערלה. מצוות שמירת השבת חוזרת פעם שנייה, לצד מורא המקדש, אחריהן מופיעים איסור אוב וידעוני ומצוות "והדרת פני זקן". הפרק מסתיים באיסור הונאת הגר ובעשיית עוול במשפט ובמידות. אלו חלק מהמצוות בפרק אך בכל זאת אפשר להתרשם שיש מעבר מתחום לתחום…
 הרמב"ם טוען שאין בציווי "קדושים תהיו" (ספר המצוות, שורש ד) מצווה מיוחדת אלא היא הוראה כללית על שמירת המצוות: "כאילו יאמר: היה קדוש בהיותך עושה כל מה שציוויתיך בו, ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו". לדעת הרמב"ם, ה"קדוש" הוא אדם המקיים את מצוותיו של הקב"ה. לכן הפרשה פותחת בכלל "קדושים תהיו" ומפרטת מה הם גופי התורה המביאים לקדושה, אך לפי דעה זו, כל המצוות ראויות להיות תחת כותרת זו. הכותרת של הפרשה – "קדושים תהיו" – הופכת את הפרשה מאוסף של מצוות ליחידה אחת. התורה מצווה אותנו להיות קדושים ולהטמיע את הקדושה בחיינו…"

האם חומש ויקרא מצהיר כי הטמעת הקדושה מתבטאת בעיקר בהקרבת קרבנות? האם הפולחן יותר חשוב מהמוסר? והאם אנו והחברה שלנו נטולים שחיתות כוחניות וניצול החלשים?
ד"ר עמיחי כהן מחדד, "למשה רבנו היתה בשורה: חיים דתיים שיש בהם מקדש, אך הם אינם נשאבים אל המקדש; וחיים פוליטיים שיכולה להיות בהם מלוכה, אבל שאינם לכודים ברשתה של המלוכה. משה הציע פוליטיקה ללא רודנות ודת ללא מאגיה. הצעתו אולי התקבלה להלכה אבל נדחתה למעשה. לא מיד, אך בתוך כמה מאות שנים התברר שעם ישראל איננו רוצה, או איננו יכול, לממש אותה. דת ופוליטיקה שאינן מנגנון של שליטה היו ונותרו בגדר חלום תנכ"י לא ממומש."

אז איך הופכים לקדושים? קדושים נהיים כשעושים מעשים טובים, כמו, כיבוד הורים, עזרה לחלש ולעני, מסייעים לגר, שומרים על מוסר, צדק ויושר במשפט, מתן צדקה וכל אותם חוקים ומצוות המוזכרים בפרשות שלנו.
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל, "לו רק ידענו על הטוב המצוי בטווח השגתנו, על ההשפעה שעשויה להיות למעשה אחד שלנו על חייהם של אחרים… אבל איננו יודעים, ומשום כך דברים רבים שיכולנו לעשות נותרים בלתי עשויים… מעשה אחד יכול לשנות את העולם. לעתים תכופות מכפי שנדמה לנו, מה שאנו עושים או נמנעים מלעשות הוא בעל השלכות מרחיקות לכת."
מחזק ואומר הרב שלמה וולבה כי כל אחד מאתנו יחיד ומיוחד, "בריאה חד פעמית, אין אף אחד כמוני, בדורות שעברו לא היה כמוני ועד סוף כל הדורות לא יהיה כמוני. ואם כך ה' בטח שלחני לעולם בשליחות מיוחדת ששום אחר לא יכול למלאותה רק אני בחד פעמיותי (עלי שור)."

ואומנם, במעשה אחד לא נשלים את השינוי או את ההשפעה שהיינו רוצים לראות ולחוות סביב, אך לכל מעשה שלנו יש משמעות והשפעה גם אם נדמה לנו שלא. מזל זו הזדמנות שפוגשת מוכנות, לכן, בסיכוי מול סיכון, חשוב שנדע להשקיע, להתאמץ, ולהאמין שביכולתנו ובמעשינו לגמרי ניתן לזמן יותר את המזל וליצור עולם טוב יותר.

וכך מסכם לנו הרב זקס בספרו "לרפא עולם שבור"-
"באמצע ׳הלכות תשובה׳ שלו משמיע הרמב״ם הצהרה מיוחדת. הוא עושה זאת לאחר שדיבר על מאזן החיים. לכל אחד מאיתנו, הוא אומר, יש מעלות וחסרונות, מעשים טובים ומעשים רעים… אנחנו נידונים על פי המאזן ביניהם… זו פסקה מרתקת… אומר הרמב״ם ומוסיף שמעשה אחד יכול לשנות חיים, להציל עולם. כיצד? מעשינו יוצרים גלים עצומים של השפעה – רוחנית ופסיכולוגית – שלרובם אין אנו מודעים כלל… יש, אם כן, אמת שלא כל הזמן אנו יכולים לדעת אותה או לפעול על פיה, אף שכל הזמן או לפחות רובו היא נכונה. מה שאנו עושים משפיע על אחרים, ואינו יכול שלא להשפיע עליהם… במגעינו היומיומיים אנו מותירים חותם בחייהם של אחרים…
בדרך כלל אנחנו פועלים בלי לחשוב על תגובות שרשרת מרחיקות לכת. אנחנו חיים ברגע, למען הרגע, בפרמטרים של הרגע. משמעותם של מעשינו, ובפרט השלכותיהם על אנשים אחרים, סמויות מן העין בחלקן הגדול. לכך התכוון הרמב״ם כשאמר ש… אנו 'ישנים'… חלק גדול מחיינו הערניים דומה לחלום. קשה לנו לעמוד מחוץ לרגע הנוכחי ולראות את הדברים מנקודת מבטו של מישהו אחר, קל וחומר לא לראותם מהפרספקטיבה של הנצח… המחשבה היהודית מטפסת כאן לפסגת האמונה בכוחו של היחיד. פעולה אחת יכולה לשנות את העולם… בידינו להשפיע צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. זה, מטעים הרמב״ם, פירושה של ערנות: לדעת שמעשינו יכולים לחולל תמורה, ולפעמים אף ״להכריע את כל העולם לזכות״."

וזו כנראה המשמעות ל"קדושים נהיה", לגמרי לא בשמים היא… אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞