יום השואה והגבורה- לילי אליס קשטיכר כנגד כל הסיכויים!

הערב בטקס ממלכתי יוכרז יום הזיכרון לשואה ולגבורה-
יום השואה מתייחס להשמדתם של כ-6,000,000 יהודים בידי הנאצים ועוזריהם. מיום פלישתה של גרמניה לברית-המועצות, בקיץ 1941, ועד סוף מלחמת העולם השנייה, במאי 1945. בנוסף, מספר רב של קבוצות מיעוט שונות נפלו קרבן למדיניות הרצחנית של המשטר הנאצי בגלל סיבות פוליטיות, חברתיות או גזעיות.
בני, יונתן, שנולד ב-כז' בניסן, יום השואה, זכה להיוולד בתאריך עם משמעות עצומה; ביטוי לכך שעם ישראל חי וקיים. תאריך שבו אנו מנציחים את זכרם של שישה מיליון יהודים באמצעות החיים, למרות הניסיונות במהלך ההיסטוריה והשואה הנוראית במלחמת העולם השנייה הילודה ממשיכה, ואנו, עם ישראל, כיחידים וכאומה גדלים, מתפתחים וצומחים. השנה אני מזמינה את כולנו לבחור ולשתף לפחות סיפור חיים אחד שנזכור וננצור בליבנו את הזכות הלא מובנית מאליה של קדושת החיים.
מתוך האתר של יד ושם רשות לזיכרון לשואה ולגבורה. בחרתי לשתף את הסיפור חיים של לילי קשטיכר, ניצולת שואה שבכל הטירוף, האכזריות וחוסר השפיות ששררו סביב היא הייתה דוגמא למופת שמעוררת השראה לרצון העז לחיות תוך שמירה על הכבוד והתרבות האנושית שנותרה…

"לילי-אליס קשטיכר נולדה בפטרובאסלו (Petrovaselo) שביוגוסלביה ב-1923.
באפריל 1944 נלקחו לילי ודודתה בטרנספורט לאושוויץ–בירקנאו. דודתה ניסתה להסתיר בחיקה מעט תכשיטים ונורתה בידי חייל גרמני. לילי שרדה בסלקציה ויצרה קשר עם אחת מהקאפו. בנצלה מוניטין שיצאו לה כקוראת עתידות בכף היד, הצליחה לקבל עטים ועפרונות צבע ליצירה… באושוויץ כתבה יצירות שירה וחיבורים קצרים. כמו כן כתבה חיבור קצר בהונגרית ששמו "חוקי ההתנהגות", ובו ציינה שהדרך לשרוד היא על ידי שיתוף פעולה בין האסירות:
אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמר את כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו.

ביצירותיה במחנה תיארה לילי את הרעב, ההשפלה, המכות, עבודות הפרך, הצפיפות ופחד המוות המתמיד. בזכרונותיה מאושוויץ, אותם כתבה בישראל ב-1951, תארה ארוע בו ילדה אחת האסירות תינוק, והאסירות, לאחר לבטים קשים, החליטו לעטוף אותו ולהניחו בפתח הצריף כך שהוא אמנם לא ישרוד אך זהות האם לא תתגלה ולפחות היא תינצל.
בדצמבר 1944, לאחר שעברה מיון של ועדה רפואית, נשלחה לילי למחנה אובר-הוהנאלבה (Ober-Hohenelbe) בחבל הסודטים, תת-מחנה של גרוס רוזן, שם עבדה בבית החרושת "לורנץ". העבודה כללה ייצור מכשירים אלקטרוניים עדינים ורוב העובדות היו נשים צעירות. גם במחנה זה, תחת איום הסלקציות שבהן נבחרו החלשות להישלח לאושוויץ, המשיכה לילי בפעילותה האמנותית המחתרתית….
פעם בשבועיים, ביום ראשון, קיבלו הנשים זמן לניקיון אישי, כביסה וטיפול בכינמת. בזמן זה ארגנה לילי ארוע תרבות בו השתתפו כ־20 נשים שהתחרו בציור ובכתיבת שירים וסיפורים. הן בנו במה מארגזים, דקלמו, הציגו, יצרו פסלים מתפוחי אדמה, הלחינו מנגינות לשירים ושרו.
גם במחנה זה כתבה לילי וציירה על ניירות שלקחה מדלתות המפעל או ממכלי אשפה. היא ארגנה תחרויות כתיבה בהן היה הפרס חלק ממנת המזון האישית שלה. סיפרה רחל אבניאל, חברתה של לילי:
החלטנו שהרוצחים העלובים האלה לא יצמיתו מלבנו את הזיק האנושי, עלינו לעשות משהו כדי לתת מזון לרוחנו. עלינו לאזור כוח וליצור משהו יפה וטוב, וזה יעזור לנו לעבור את הזמנים הנוראים האלה. לילי פעלה נמרצות כדי לעודד את הבנות שיציירו, יכתבו, ילחינו ויעסקו בכל תחום אפשרי של פעילות יוצרת. כך נולדה אצלנו מנחת התרבות של יום ראשון אשר זכתה להצלחה רבה…

כדי לעודדן להתאמץ, הכריזה לילי על תחרות נושאת פרסים והעלתה על הכתב את כלליה:
כתבי, ציירי ותוכלי לזכות:
הפרסים:
1. קערת תפוחי אדמה.
2. מחט לתפירה.
3. קריאה בכף היד.
כרטיסי הגרלה חלופיים יוגרלו בין הטובים ביותר…
היצירות מוספרו כדי שלא לחשוף את זהות היוצרות. את דפי השירה והציור הסתירה לילי מתחת לחולצתה. חלק מהדפים שרדו עד השחרור. כאשר עלתה לילי ארצה בשנת 1948 הביאה איתה את הדפים שנותרו…. גם בארץ המשיכה לילי ליצור. היא כתבה שירה, פרוזה וזכרונות מתקופת השואה, ציירה ויצרה יצירות אמנות בבד.
לילי קשטיכר נפטרה ב-1973." יהי זכרה ברוך.