קטגוריה: חומש שמות

Photo by GreenForce Staffing on Unsplash

השבוע הפרשה האחת עשרה והאחרונה בספר שמות, פרשת פקודי שמסכמת את מלאכת המשכן, בנייתו בפועל, ההכנות לחנוכת המשכן ומסתיימת כשהשכינה שורה על המשכן.
כמו בפרשה הקודמת, פרשת ויקהל, לכאורה הפרשה חוזרת על העניינים שנאמרו כבר בפרשות תרומה ותצווה אך בפרשת פקודי מופיעים דגשים מיוחדים.
התורה מעריכה ומפרטת על בגדי הכהונה וחשיבותם, כך גם לגבי כלי בית המקדש, מה עניין הפירוט? הרי תמיד השיח והדגש הוא על פנימיות האדם, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בשבוע שעבר עסקנו בכל פרטי המשכן ובית המקדש, והשבוע אנחנו בפרטי פרטים של הבגדים, בגדי הכהן. מדוע יש עיסוק כה רב בעניינים חיצוניים?
פרשנים רבים מסבירים שהבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, וגם משפיע על היחס שלנו כלפיו וכלפי עצמנו. ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם, כי הלבוש הוא למעשה תזכורת לתפקידנו וייעודנו.

 מרחיב הרב יגאל ינאי,
"…נתבונן בעניינו המיוחד של המעיל אותו לבש הכהן הגדול וננסה דרכו לחשוף טפח ממהותם של בגדי קודש אלו. 
אימרה מפורסמת הבאה לבטא שאין העיקר בבגדיו החיצונייים של האדם, אומרת: המעיל לא מועיל, הכובע לא קובע, בגד מלשון בגידה, חליפה מלשון חולף. מנגד בפרשיות המשכן התורה מצווה על בגדי הכהונה "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך" ומגדירה אותם "לכבוד ותפארת". ארבעה לכהן הדיוט ושמונה לכהן גדול. מחייבת אותם ללובשם בעת העבודה במקדש וחלילה אם יעבוד בלי אחד הבגדים חייב מיתה. הרש"ר הירש, מבאר שהכהן הוא נציג העם כולו, בגדיו ניתנים לו מהקופה הציבורית ומסמלים את התכונות המוסריות, אותן יש לכהן לייצג ומבטא בכך את השאיפה שכל העם ירכוש אותן וינהג על פיהן.
הבגד במקורו ניתן לאדם הראשון לאחר החטא הקדמון בגן עדן. הוא מבדילו מבעלי החיים ומזכיר לאדם את ייעודו וייחודו…"  

בתקופה מאתגרת זו, רבים חווים עצב עמוק כעס ותסכול, בפרט אלו שניצלו מהתופת בנובה, ובכלל בישובי העוטף, כלל החטופים החטופות ומשפחתן, המשפחות האבלות שאיבדו את יקיריהן, החיילים שנפצעו ושעדיין נלחמים, וכל אותן משפחות שנאלצו לפנות את ביתם. איך מחזירים את הטעם בחיים? מה החיים יכולים עוד להבטיח לנו? ומה הקשר לביגוד?

הרב זאב קרוב מבהיר,
"הבגדים הם גם ביטוי לעולמו הפנימי של האדם. כל מה שלמד האדם בחייו, כל התכונות שבנה לעצמו, גורמים לאדם להתלבש כפי שהוא מתלבש. אם אדם "חינך" את עצמו להיגרר אחרי אחרים, הוא יקנה בגדים שהם "באופנה" גם אם אינם מתאימים לו. אך הבגדים גם משפיעים על אופיו והתנהגותו של האדם.
בשעת אבלו של אדם הוא קורע את בגדיו. מחד, קריעה זו היא ביטוי לעולם פנימי קרוע וכואב. מאידך, העובדה שבגדו קרוע מזכירה לאדם כי הוא באבל, ומצב זה מעורר אותו להרגיש את חסרון המת ולהתאבל עליו.
הבגדים המיוחדים שהכהנים מצווים ללבוש בעבודתם באים לחנך אותם למעמדם ותפקידם."

לכולנו יש את היכולת לזהות את הקול הפנימי, הקול שמזהה את התכלית והתפקיד שלנו בעולם. ומרגע הגילוי, אומר הרב שניאור אשכנזי, אנו הופכים חדורי מטרה, לשמר ולמנף את אותו ניצוץ, אותו גרעין של טוב שגילינו בנו.

אכן, יש את החיים לפני ה7 באוקטובר ויש את החיים אחרי ה-7 באוקטובר… ללא ספק, החיים של כולנו השתנו. אין פיצוי על האובדן ו/או על החוויות הקשות. ממשיך הרב שניאור אשכנזי, לכן, בעל התניא מנחה אותנו לשאול מה אני יכול לעשות כדי להטיב? להתמקד ב-מה המשימה והיעוד שלי. ההבנה הזו משיבה את הטעם לחיים. העיסוק במה אני צריך או מה חסר לי ו/או מה חסר ולא טוב באחר, שואבות אותנו מטה לבור שחור ואינסופי.
נכון, זו הנטייה הטבעית שלנו- ההתבוננות בחסר, בליקויים כי זה חלק מיצר ההישרדות שלנו. לכן, בכדי להצטייד בכוחות מקדמים ומחזקים עלינו לגלות את הגרעין השלם והטוב שבנו, המהות שלנו. זה שפועל בטבעיות ובאמיתות ללא מסכות מתוך רצון אמיתי לתת ולהפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר. העיסוק בחיצוניות ובביגוד הוא הזמנה לשנות את ההתבוננות שלנו על החיים.
כל אותם לבושים חיצוניים של אגו, חומר, כוחניות ותחרות גובים מאתנו מחיר יקר. השבוע הפרשה שולחת אותנו לחפור פנימה, ולהוציא לאור את אותו גרעין טהור שמצוי בנו. גרעין שרוצה להשפיע טוב. ומסתבר (כל היוזמות המרובות המבורכות והאינסופיות סביבנו עדות חיה לכך), כי הנתינה הפשוטה היא שמעניקה לנו תחושת מלאות וסיפוק שאנחנו שותפים לתכלית של להרבות טוב, זהו החלק האלוקי שבנו. הפרשה קוראת לנו לבחון את הלבושים שלנו, מה הם מייצגים עבורנו, והאם יש להם הלימה עם הגרעין הפנימי הטוב שבנו.

מוסיף הרב אשכנזי- ״דווקא המכה דווקא ההשפלה דווקא הדאגה שאנו חיים בה, והעובדה שאיננו יודעים לאן המלחמה הולכת ו/או מתי תסתיים… הם שגילו לנו את החיבור בעם, גבורת החיילים והחיילות, ההתנדבות וההתגייסות של העם כולו. גילינו קול פנימי עוצמתי כפרטים וכאומה, שאסור לתת לו לחלוף גם אחרי שהמלחמה בע״ה תסתיים.
הביטחון העצמי המזויף, העיסוק האובססיבי של כל אחד ואחת עם מה אנחנו צריכים, ואיך לשנות את האחר, זו חשיבה וצורך ריק מתוכן. דווקא החשיבה והעיסוק בנתינה לאחר, יוצקת תוכן ערכי משמעותי, התבוננות חיובית, ופיתוח הרגש לזולת שהופכים אותנו לשותפים של ממש בבריאה, ולכן, גם מעניקים לנו כוחות ועוצמות.  
נבראנו עם עיניים שמסתכלות החוצה כל הזמן, ביכולתנו להרכיב משקפיים שמתבוננות פנימה, זהו שריר שכל יום יש לאמן ולחזק. כפי שאמרה איריס חיים, אמו של יותם החטוף ז"ל, שנהרג בשוגג מאש צה"ל, "אני בוחרת באור ולא בבור." אין לנו שליטה על התוצאה אבל ביכולתנו להוסיף טוב ולהפיץ אותו, וברוח חודש אדר, עד שיפרוץ האור ויתהפך הכל לטובה. אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

ארבעים יום אחרי שחווים בני ישראל את ההתגלות הגדולה בהיסטוריה, 40 יום אחרי שאמר הקול "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" וכבר הכול כאילו נשכח. בני ישראל עושים את עגל הזהב.
מסביר הרב אמנון דוקוב-
"נראה אם כך שמעשה העגל בא ללמד אותנו משהו חשוב על החיסרון הגדול של ההתגלות – בסופו של דבר היא באה לאדם מן החוץ. בעוצמה שלה היא אמנם משאירה אותו ללא מילים, והוא לא יכול לסרב לה, אבל היא לא צמחה מתוכו. בסופו של יום ההתגלות תחלוף, ואז הכוחות הפנימיים של האדם יתעוררו מחדש ויתחילו להתקומם ולדרוש ממנו לחזור אל הרגליו הישנים. ככל שיעבור הזמן הזיכרון הטרי של ההתגלות ילך ויתעמעם, ילך ויתארגן מחדש על ידי הזיכרון הפעיל, יקבל פרשנויות חדשות, שמבקשות ליישב אותו עם תמונת העולם הרגילה והמקובלת.
חטא העגל מלמד מדוע אין טעם להפוך את ההתגלות לאירוע חוזר. התגלות יכולה להיות אירוע מכונן, בסיס להתחיל ממנו. אבל אחר כך חייב לבוא תהליך ארוך של צמיחה שבו האדם יעבור שינוי פנימי ויגלה את הא-לוהי מתוך עצמו."

אם כך, מה נראה שהיה חסר לעם ישראל? סבלנות, סבלנות! משה עולה להר ונראה כי הוא מתמהמה לשוב, ובני ישראל בתגובה מגלים חוסר נחת, הם כבר בחיפוש אחר חלופות למוביל ולמתווך עם ה'. מעניין להבחין כי השורש של המילה סבלנות היא- ס.ב.ל , מלשון לסבול שפירושו 'לשאת משא'. כנראה שזו גם אחת הסיבות לשם של הפרשה שלנו השבוע, "כי –תשא", בני ישראל סובלים, יתכן שאפילו מרגישים נטושים, למרות שדואגים לכל מחסורם, אוכל- מן מהשמיים, עמוד הענן ועמוד האש שבזכות אהרון ליוו אותם, ואחותם, מרים, שדואגת לבני ישראל לאספקת המים, אז ממה הם סובלים? מה זה אותו משא שהם נושאים?

מסתבר שלעבור שינוי פנימי ולגלות את האלוקות מתוך עצמנו, זה מסע פנימי ממושך ומאתגר של צמיחה וגדילה שמוביל אותנו לגלות מי אנחנו בטבענו ובמהותנו. ואכן, זו דרך לא פשוטה, דרך שמוציאה אותנו מאזורי הנוחות שלנו, וקוראת לנו לוותר על דפוסים ישנים, להתאמן ולתרגל, להתמקד בשינוי ולפתח הרגלים חדשים עד שהם יהפכו לטבע השני שלנו.
רובנו מקווים למצוא פתרונות קסם, שינויים מהירים, בפרט בעידן של היום שהכל אינסטנט, פתרון עכשיו, כאן ואפילו רצוי אתמול:-) התרגלנו לחיות בעולם מהיר וטכנולוגי, וכשההתפתחות האישית שלנו מתנהלת בקצב איטי יותר ממה שנראה לנו שצריך, אנחנו בסבל ורוצים לצאת ממנו. מה שמוביל לכך שאנו מאבדים את הסבלנות לתהליך הנדרש, וזה טבעי.
העולם המערבי המהיר שבו התחנכנו וגדלנו, לא הכין אותנו להבין ולקבל תהליכים עמוקים וארוכים, ולכן, אנחנו חסרי סבלנות אליהם. יש לנו נטייה למצות מהר, לטעות ולחשוב שאנחנו לא בכיוון הנכון ולעזוב ולחפש את הדבר הבא, במקום לגלות נחישות ועקביות. רובנו מתקשים לעזוב או לחרוג מאזור הנוחות שלנו. הפחדים, החסמים, וההתנגדויות הלא מודעות מכריעים אותנו, ומזרזים אותנו לפרוש מהתהליך עוד לפני שהוא הסתיים, ולחפש חלופה פשוטה ורצוי מהירה יותר. וכך אנחנו נוטים לעבור משיטה לשיטה ומטיפול לטיפול ולחפש את השינוי המיוחל שמשום מה לא מגיע, ואנו נשארים עם התקווה אבל עם הסבל כמו שהיה, ובאותו החיפוש.

 כשבני ישראל פגשו את ההיעדר ואת חוסר הוודאות, כשהמתינו למשה שיירד מההר, הם ביקשו ללא כל דיחוי, דבר מה מוחשי ונוכח ורצוי שיהיה גם נוצץ, על פני הממד הערכי, העמוק, המופשט, שלעתים הוא גם נסתר. והרי כולנו יודעים שלא כל הנוצץ זהב הוא ולא כל המוחשי ראוי הוא – ובכך בני ישראל חטאו וגם החטיאו. כמו בתהליך של לידה כך גם בתהליך של שינוי יש חבלי לידה; תהליך של כאב, וקושי שמקדים את הלידה שהיא כה עוצמתית ומתגמלת.

מסתבר שאנו מתמודדים עם אתגר הבחירה והסבלנות כציבור וגם כפרטים. בתודעה עימה גדלנו והתחנכנו, למדנו שמה שחשוב זה התוצאה. אנחנו נמדדים על ידי התוצאות שאנחנו משיגים, 'עגל זהב' מרהיב, וכל החשיבה שלנו היא מכוונת תוצאה. ולכן, אנחנו רוצים תוצאות כאן ועכשיו! הצמא לשינוי, לא רק במדבר, הוא כל כך גדול שלעשות טרנספורמציה עמוקה למי שאנחנו עמוק בתוכנו משמעותו- תהליך שמצריך אותנו לעבוד, להאמין, להתמיד ולגלות סבלנות. במיוחד בימינו, לאור הקורונה שמלווה אותנו בשנה האחרונה, אנו לומדים לקבל שבלבול וחוסר וודאות הם חלק מאוד מהותי ומאוד משמעותי בתהליך של שינוי. כי עלינו לשחרר משהו ישן, ועד שהחדש מגיע ונטמע, אנחנו צריכים לדעת איך להיות בתוך החלל הזה של חוסר הוודאות, ולאפשר לעצמנו לשהות בו מבלי לפחד ובלי ביקורת, ממקום מכיל ונוכח. למה? משום שאז מגיעה ההבנה והשינוי האמיתי, וזה מה שיכול להוביל לרמה גבוהה יותר של בהירות ושל הבנה. אחרי הכל, התשובות מצויות בתוכנו. במילים אחרות, המסע שלנו הוא המטרה, ואיך נבחר לעשות ולשאת אותו הוא שיכריע את איכות חיינו ואת החיבור שלנו לחלק אלוק שבנו.

שבת שלום🚶🏻‍♀️🚶🏽