קטגוריה: חומש שמות

Photo by Randy Fath on Unsplash

השבוע פרשת ויקהל, הפרשה העשירית בספר שמות. הפרשה עוסקת בעיקרה בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציווים על הקמת המשכן ובגדי הכהונה שפורטו בפרשות תרומה ותצוה באים לכלל ביצוע בפרשות אחרונות אלו- ויקהל, ובפרשת פקודי שחותמת את ספר שמות. פרשת ויקהל מהווה את השלב האחרון בתכנון ובביצוע של הקמת המשכן.
"(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם" (שמות לה).
פרשות ויקהל ופקודי הן פרשות ´צו פיוס´. לאחר המשבר הנורא של חטא העגל ה' משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם. הפרשות מבהירות לנו כי עלינו לקחת את הדברים לעצמנו ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משבר כי ניתן לחבר ולפייס.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"איך מפיחים רוח חדשה בעם מיואש? איך מאחים את רסיסיה של אומה שבורה? זהו האתגר העומד בפני משה לאחר חטא העגל, בפתח פרשתנו.ּ מילת המפתח בתשובה היא שמה של הפרשה: וַ יַ קְ הֵ ל. קהילה, או קהל, היא קבוצה של אנשים שנאספו למטרה מסוימת. מטרה זו יכולה להיות חיובית או שלילית, בונה או הורסת. אותה מילה המופיעה בפתח פרשת שבוע זה כתחילתו של פתרון, " (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…
 יש התקהלות מתוכננת, מוכוונת משימה וממושמעת – ויש התקהלות של המון פרוע. להמון יש רצון משלו. אנשים הנמהלים בהמון מאבדים את המשמעת העצמית שלהם. הם נסחפים על גל הרגש. תהליכי החשיבה השקולים הנורמליים נדחים מפני הרגשות הקבוצתיים הפרימיטיביים. בלשונם של מדעני המוח, מתרחשת אצלם השתלטות של האמיגדלה – המרכז הרגשי הקדום של המוח. היצרים יוצאים מכלל שליטה…
מעשה ההקהלה שבפרשתנו הוא תגובתו של משה להתקהלות הפרועה של העם סביב אהרן בחטא העגל. משה עושה דבר מרתק. הוא איננו פועל בניגוד למגמת העם, כפי שעשה תחילה כאשר ראה את עגל הזהב. במקום זאת, הוא משתמש באותה מוטיבציה שהניעה את העם בהתקהלות ההיא. בני ישראל רצו ליצור משהו שייתן להם סימן לכך שה׳ שוכן בקרבם: לא במרומי ההר, אלא בתוך המחנה. משה פונה לאותו רגש נדיבות שגרם להם להציע לאהרן את תכשיטי הזהב שלהם. ההבדל הוא שעכשיו הם פועלים על פי מצוות ה׳, ולא על פי הרגש הספונטני. הוא מבקש מבני ישראל לתרום מנדבת לבם להקמת המשכן. ההיענות רבה כל כך, עד שהוא צריך לבקש מהם להפסיק…
כשתלמידי החכמים נעשים בונים, הם מרבים שלום. המבקש לאחד אנשים אינדיבידואליסטים מאוד לכדי קהילה חייב להפוך אותם תחילה לבונים. את זאת עשה משה כשהקהיל את בני ישראל לבניין המשכן. בניית צוות, אפילו אחרי אסון כמו חטא העגל, איננה מסתורין ואיננה נס. בונים צוות בהצבת משימה – כזו המדברת אל לבם של האנשים, וששום חלק מהצוות לא יוכל להשלימה לבדו. זו צריכה להיות משימה קונסטרוקטיבית. כל חבר בצוות צריך להיות מסוגל לתרום תרומה ייחודית, וכאשר הוא תורם אותה, עליו להרגיש שמעריכים אותו. הכרחי שכל חבר בצוות יוכל בסוף מעשה לומר בגאווה: עזרתי לעשות זאת. את זאת הבין משה, וכך עשה. הוא ידע שכדי לבנות צוות, צריך ליצור צוות שבונֶה."

כך גם במעגל האישי והפנימי של כל אחד ואחת מאתנו, טעויות וכישלונות הם חלק מהחיים, אך כשהם מתרחשים אצלנו, ונוגעים בנו, הכאב והאכזבה נוטים להשתלט. וללמוד מהם? דורש מאתנו לצאת מאזור הנוחות ולשנות תכניות, הרגלים, התבוננות וכו'. העובדה שנכשלנו בדבר מה לא הופכת אותנו כמהות ל-כישלון.
ב-7 לאוקטובר נכשלנו להגן… ולצערנו ולמורת רוחנו, משפחת השכול התרחבה וגדלה. ובשברון לב, אנו עוקבים בחרדה אחר סטטוס החטופים והחטופות. ואכן, בכאב רב, אנו גם מתעדכנים בשוטף על המספר הגדול של פצועים ופצועות בגוף ובנפש. מחדל נוראי שגבה וגובה מאתנו מחיר בלתי נתפס. הפעם, זוהי מלחמה שכולנו, חזית ועורף, חווים בכל נימי נפשנו. השבוע, הפרשה קוראת לנו להקהיל ולאסוף את כל כוחות הנפש שלנו אל תוך כוח אחד מאוחד שיקדם את העשייה וההתאוששות שלנו.

תחילה ניתנת מצוות ה-שבת שמזכירה לנו שאנחנו לא לבד. ציווי לפסק זמן מששת ימי המעשה. בשבת זו העת שבה אנו מתכנסים למהות ולתכלית שלנו. השבת אוספת ומשיבה לנו את כוחותינו. זהו השלב שבו אנו מתמקדים במנוחה ובהבנה שכל העשייה שלנו במהלך ששת הימים חשובה ומשמעותית ובה בעת איננה ביטוי ל- "כוחי ועוצם ידי", להיפך, ההכרה שיש לנו שותפים, ושלא הכל תלוי רק בעשייה הפרטית שלנו.
ולאחר מכן, ניתנת מצוות בניית המשכן ממקום מחובר ומכוון. לאחר איסוף כוחות הנפש שלנו, המיקוד מאפשר לנו לבנות את המשכן, לפעול, ולשאת אחריות מהתודעה וההבנה שאנחנו לא לבד, ויש לנו תפקיד בשותפות. לתפקיד זה מתייחס הרבי מליובאוויטש- "להקהיל ולחבר מתוך הבנה כי התורה היא נצחית. אמנם אין באפשרותנו לקיים את מצוות הקהל במובנה הפשוט, בבית-המקדש, אבל תוכנה הרוחני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודת האדם ב'מקדש' הפרטי שבתוך ליבו – עומד בתוקפו… כל אדם מישראל נדרש – להקהיל ולרכז את כל כוחות נפשו ואת מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ולהכניס אותם לתוך 'בית-המקדש' הפנימי."

ההשתדלות שלנו היא ההשתתפות שלנו ב- בניית האמצעים, המחשבה, הכלים, והיכולת לפעול גם כשקשה, כואב ואנחנו מעורערים, ומהורהרים.  אחד הפתרונות לכך, אומר הרב זקס, הוא הצבת מטרות, והוא קורא להן, "מטרות קונסטרוקטיביות". חשוב להגדיר את הנקודות שנצטרך לעבור בדרך להשגתן. כפי שבני ישראל לאחר הכישלון בחטא העגל התמקדו בהשתדלות ובעשייה מקדמת בבניית המשכן. העשייה היומיומית חשובה, בדיוק כמו מנוחת השבת שמקהילה ומחברת אותנו ואת כוחות הנפש שלנו. הגדולה האמיתית שלנו טמונה בעקביות ובשיתופיות – רק כך נצליח לבנות משכן שמקהיל אל כל כוחותינו המתבטאים במחשבה, דיבור ומעשה.

רלבנטי יותר מתמיד, במובן הזה שכחברה, לפחות בימיה הראשונים של המדינה, מאד 'נכחנו' ופעלנו יחד, ומתוך הבניה המשותפת נצרבה סולידריות חזקה מאין כמוה. התחושה היא שבשנים האחרונות משהו נפרם ואולי יש צורך להציב מטרות חדשות לבניה. האם נצליח להגיע להסכמה מהן המטרות הראויות? ולרענן את היחד המרפא.
כל עוד בני ישראל עסקו בבנייה, שרר שלום ביניהם. כדברי ההוגה האנגלי ג'ון ראסקין, "הגמול הנעלה ביותר לעמלו של אדם אינו מה שהאדם מקבל בעבורו, אלא מה שהאדם נהיה בגללו." דרך פשוטה אף יותר לומר זאת היא הסיסמה שהייתה בפי החלוצים בארץ ישראל, "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה." מה שאנחנו בונים בונה אותנו."

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by lauren lulu taylor on Unsplash

השבוע הפרשה התשיעית בספר שמות, פרשת כי תשא. בפרשה מתואר כיצד מחכה עם ישראל למשה רבנו שירד מהר סיני, ולתחושתם, משה רבנו מתעכב. היעדרותו הממושכת של משה מערערת את אמונתם, והם חוששים שמשה כבר לא ישוב. "(א)וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שמות, פרק לב) ולכן, בני ישראל יוצרים את עגל הזהב שישמש אותם במקום משה לעבודת ה'.
משה רבנו, המנהיג שהצליח להוציא את בני ישראל ממצרים לאחר 210 שנות עבדות, הוא גם המנהיג שלאחר מעמד מתן תורה, עולה להר סיני לקבל את לוחות הברית. אך, חוסר הידיעה, חששות, ודאגות של העם שמא הם איבדו את הקשר והחיבור לאלוקות, גורמות להם לחיפוש אחר נחמה, ומענה חלופי לחיבור.
ה' מספר למשה על החטא של בני ישראל, ומאיים להשמידם. משה מתחנן לפני ה' ומגן על עם ישראל, אך כשהוא יורד אל העם עם לוחות הברית, והוא רואה את עגל הזהב והמחולות סביבו, משה משליך את הלוחות ושובר אותם. לאחר מכן, הוא גם משמיד את עגל הזהב, ומצווה להרוג את כל עובדי העגל.

בפרשה השבוע אנו נפגשים עם משבר אמונה אך גם עם משבר אמון של העם, ואם נדייק, העם היה זה ששבר את האמון שנתנו בו מנהיגיו, משה ואהרון. לעומת זאת, משבר האמון שאנו חווים היום מוטל על המנהיגים והמוסדות ששברו את האמון שהעם נתן בהם. זוהי שבירת אמון קשה במערכות היחסים.

החשכה שנפלה עלינו במלחמת חרבות ברזל פרצה בבוקר יום שבת, חג שמיני עצרת ושמחת תורה, כ"ב בתשרי התשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. המלחמה החלה במטח רקטות כבד אל עבר יישובי העוטף. היא המשיכה בפריצת הגדר החוצצת בין רצועת עזה וגבול ישראל והסתערות של מחבלי כוחות ארגון חמאס והמון עזתי על בסיסי צבא וישובים רבים בדרום הארץ. במהלך הטבח בוצעו פשעי מלחמה נוראיים ופשעים כנגד האנושות. במסע הטבח שנערך נרצחו 1,400 אזרחים ישראלים ו-239 חיילים. כ-240 נשים, ילדים, קשישים, אזרחים זרים וחיילים נלקחו בשבי, 134 שבויים עדיין בידיהם של אותם מרצחים. ומאז, אנו במלחמת קיום מתמשכת כנגד אותו אויב אכזר שלמורת רוחנו גובה מחיר של עוד "הותר לפרסום…" חיילים וחיילות אמיצים וגיבורים שמקריבים את חייהם כדי להעניק לנו את ביטחוננו.
כחודש לאחר פרוץ המלחמה, אמירות כמו "חוסר-אמון בקרב כ-73% מהציבור חווים…" פורסמו לאור המשבר הנפשי הקשה שהאומה כולה חווה, תחושות טראומטיות קשות ומטלטלות. היממה הממושכת ב-7 באוקטובר, שחוו האזרחים בעוטף עזה, כאשר הם זועקים לעזרה שבוששה להגיע, ניפצה את האמון של כולנו. זוהי תחושה מעיקה שמערערת את הביטחון, ומטילה ספק במנהיגות ובכל אותן מוסדות שאמורות להגן עלינו.

וכך אומר הרב מורי לי-דר,
"נכון – לא תמיד הדברים ברורים לנו, ולא פעם נדמה שהרע רק הולך ומתגבר, אך ממקום מושבנו הקטן על כדור הארץ אין לנו באמת את היכולת להבין את מורכבותם של תהליכים ומטרתם.
אמת – יש דברים שאין להם תקנה. רעידת אדמה היא רעידת אדמה, מוות הוא מוות, כאב הוא כאב. שום אמירה על תקווה, פרופורציה או יד נעלמה שאולי מכוונת את הדברים לא יצליחו לנחם. 
אך יש דברים  חשוכים בעולמנו, שאם נביט בהם בתשומת לב גדולה, נגלה בתוכם כיסים קטנים של אור, ניצוצות של חסד. הזדמנויות לגאולה…
אני חושב על הקשר הישיר שהיה לנו עם הטבע שפעם הקיף אותנו ומילא אותנו בצניעות, תחושת שותפות, ובעיקר הציף אותנו בתחושת יראה ופליאה מהעולם סביבנו… 
אם יש דבר שניתן ללמוד מאירועי החודשים האחרונים הוא עד כמה כולנו קשורים זה לזה… כעת אנו מבינים עד כמה זה נכון, עד כמה כולנו מחוברים באלפי נימים וחוטים שקופים המושכים את כולנו מעלה ומטה. 
את האמת הפשוטה הזאת יכולנו לפגוש בפרשת השבוע שעבר,  פרשת תצווה, המתארת בפרטי פרטים את חושן המשפט שלבש הכהן על חזהו. החושן הורכב מ- 12 אבנים יקרות כנגד  12 השבטים, אותם נשא הכהן על עצמו בכל עת. אך,  במקרה או שלא במקרה, הספרה 12 מייצגת לא רק את המערך השבטי לאומי של בני ישראל, אלא גם את מערך הזמנים האוניברסלי המגולם ב 12 חודשי השנה. או במילים אחרות – הכהן הגדול נשא על עצמו לא רק את האחריות הרוחנית על בני ישראל, אלא גם, בעקיפין, את האחריות על הסדר הרוחני של העולם כולו."

אירועי ה-7 באוקטובר יצרו משבר אישי לכל אחד ואחת מאתנו, ומשבר לאומי. והדרך שנבחר להתמודד איתם תקבע את היכולת שלנו לצמוח או להיקלע לתוך מערבולת ששואבת מטה.
היכולת שלנו להתמודד עם משבר קשורה למשאבים האישיים שלנו, לניסיון החיים וליכולת להכיל מצבי לחץ, כמו גם לתמיכה הסביבתית שיש לנו ולקשרים החברתיים. קוראים לזה חוסן. לפעמים משברים אינם תלויים בנו, אינם בשליטתנו ואין לנו דרך להשפיע עליהם, כפי שאנו חווים בתקופה זו. לכל אחד ואחת יש דרכים להכיל את הקושי האישי, הלאומי ואת האובדן הגדול שחווינו ועדיין לצערי חווים, וחלק מהאנשים חשים קושי ומצוקה גדולים יותר, אם בשל רגישותם הרבה או הקשר האישי יותר לאובדן.
אחת הדרכים שהוכחו בעבר בתחום ניהול משברים והתמודדות עם קשיים היא הכוח של הקבוצה בהעצמה ולחילופין בהפחתת עוצמת הקושי. לעיתים, אדם שנמצא במשבר מרגיש שאף אחד לא מבין אותו, לא מצליח לראות את הבעיה שלו ולא יכול לעזור לו. הוא מרגיש לבד, וזו תחושה שמעצימה את המצוקה. ולכן, השותפות כקבוצה שחווה את המשבר או ככזו שיכולה להבין ולסייע, היא כוח משמעותי ביכולת של התמודדות היחיד.

אז מה מלמדת אותנו הפרשה בהקשר זה של משבר האמון?
התשובה- משה והעם, לא התכחשו לשברי הלוחות. יותר מזה, הם בוחרים להמשיך ולשאת אותם איתם, על אף שהם מזכירים להם רגשות קשים ואירועים מזעזעים שמעוררים יאוש, אימה, ומשבר של אמונה. יש כאן אמירה חברתית נוקבת, חברה חייבת לשאת איתה גם את ההכרה בחולשותיה. כך גם כל אחד מאתנו חייב לשאת עמו את ההכרה בחולשותיו. רק מתוך ההכרה הזו תבוא הנהרה, יבוא האור. להפנים שרק- מי שמביט בשברים, מביט באומץ בהשתקפותו בראי, ורק חברה הנושאת עמה את שבריה, מכירה בהם, מתמודדת איתם- יוכלו להיבנות מהם, להשתקם ולהתבגר. ההכרה בשברי הלוחות שבנשמתנו היא שתסייע לנו לנהוג בצניעות, להכיר בחולשות שלנו ולמנף אותם ולא להיקלע פעם נוספת לזחיחות דעת ולשביעות רצון עצמי הגובים מאתנו מחיר יקר וכואב.

מסיים הרב מורי לי-דר,
" נראה שהימים שבאו עלינו… באו ללמד אותנו משהו בהלכות אותה האחריות הקוראת לנו לצאת מעולמנו השבטי והצר – אל העולם כולו. נראה שהתקופה הזאת באה להוציא אותנו מתפיסת העולם ההיסטורית שלנו, העסוקה באינטרסים הצרים והמיידיים… אל צרכי הזמן של האנושות כולה. והלוואי שנלמד את הלקח, ובחודש אדר, כאז כן עתה, יתהפך הרע הזה ויהפוך לטוב גדול." אמן כן יהי רצון.

ההכרה ונשיאת אחריות יחד עם תבונה, סובלנות, אמון, הקשבה, ענווה, כבוד ואהבת חינם אחד לרעהו, הם שיושיעו אותנו ויסייעו לנו לצמוח ולגדול מתוך הכאב והאובדן. שנהיה ראויים לכל אלו ששילמו בחייהם ולמשפחותיהם כדי שאנו נוכל לחיות פה יחד בבטחה, להמשיך את המורשת ולהעבירה הלאה.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by Aamir Suhail on Unsplash

יש אינספור סיפורים מעוררי השראה ומחזקים. למשל, הסיפור של איריס חיים- "לבחור באור ולא בבור"-
"ב-15 לדצמבר, יותם חיים שהיה חטוף 70 ימים על ידי מחבלי החמאס, הצליח להימלט מהשבי עם עוד שני חטופים, אך נורה בשוגג מאש צה"ל. למרות האסון הכבד שפקד אותה, כך דווח ב-Ynet, – אימו, איריס חיים, בחרה להעביר מסר של אחדות ותקווה לעם והפכה לסמל. "אנחנו לא קורבנות, אנחנו נתגבר", אמרה בנאום בשבוע שעבר בוועידת הביטחון של ישראל. היא הכריזה, אני "בוחרת באור ולא בבור"." בהרצאה שלה הקשבתי כיצד היא שואבת כוחות ואופטימיות בתקופה הקשה שעוברת עליה ועל כל עם ישראל. במקום לחזק אותה הרגשתי שהיא מחזקת אותנו.
על המסר המאחד ששלחה לחטיבת 7828 סיפרה בנאומה: "כאמא של חטוף אני לא חשובה יותר מכל אמא של חייל, שהולך להילחם בעזה. הבן שלי נחטף מביתו כאזרח והוא חייל של מדינת ישראל. האחריות שלי היא להיות יחד עם העם שלי במלחמה על הקיום שלנו".
איריס סיפרה כי את נקודות האור בחודשים האחרונים מצאה בשיחות ובמפגשים מרגשים עם כל קצוות וגווני העם, בייחוד עם אוכלוסיות שלכאורה רחוקות ממנה שנות אור. אחד המפגשים המטלטלים, היא שיתפה, היו עם דינה גדליה, אימו השכולה של רס"ל יוסף מלאכי גדליה, לוחם מחטיבת דובדבן שנפל ב-7 לאוקטובר. "דינה, אישה חרדית מבית שמש, מספרת שהבן שלה נלחם ונהרג מול הבית של יותם בכפר עזה, והיה ניסיון לחטוף את גופתו. באותו רגע פרצתי בבכי. עד המפגש הזה לא הכרתי את הקהילה החרדית, זה אפילו הפחיד אותי. לא הפכתי לדתייה, אבל התקרבתי מאוד לאוכלוסייה שלא הכרתי. זה רק חיזק אצלי עוד יותר עד כמה אנחנו כולנו דם אחד". "במקום לשאול 'למה זה קרה לי', שאלתי: 'מה אני עושה עם זה'.

Photo by Boris Ivanović on Unsplash

השבוע פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, ותיאור התפקידים של הכוהנים, כמו למשל, עליהם להדליק נר תמיד בכל יום, באוהל מועד. קריאה ראשונית של הפרשה מעוררת תחושה של ריחוק, איך זה קשור אלינו? הרי היו אלו עבודות המוטלות על הכוהנים בלבד. מה החלק של כולנו פה? איך זה יכול להיות רלבנטי לכל אחד ואחת מאתנו?  הפרשה פותחת : "(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז) המילה "תצווה" מזמינה אותנו להעמיק ולהבין את משמעותה. לשון הציווי נתפס לא פעם כמשהו מאיים ואפילו כופה, שכדאי ורצוי להתרחק ממנו, לכן, חשוב שנבין את פנימיות המילה. תצווה היא אכן ציווי לאדם לברר ולזהות בתוכו את הציווי הפנימי הייחודי לו, למצוא את התכונות והכישורים המיוחדים שקיבלנו.

בנוסף, "אור החיים" מסביר, 'תצוה' מלשון "צוותא", כלומר התחברות. באמצעות קיום המצוות האדם מרגיש שהוא נעשה צוותא לאחרים, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. כי כל מצוה משפיעה על הסביבה הקרובה והרחוקה. היא מתקנת ומשפיעה על כל העולם.

ה' מצווה על הכנת שמן זית עבור הדלקת הנרות במנורת המשכן. נרות המנורה ידלקו בשמן זה בכל יום, בקביעות. ההדלקה תעשה לעת ערב ועם שמן שיספיק לבעירת האש עד הבוקר. וכך כתוב הציווי בסוף פרק כ"ז, "(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. .". ה' מבקש לצוות את בני ישראל לשמור שבכל יום יהיה נר דלוק בתוך אוהל מועד. ה' דואג לתאורה במשכן, בית ה'. 'נר תמיד' שיאיר כל הזמן את המשכן. המדרש בילקוט שמעוני (מלכים א, רמז קפב), מתאר את החלונות בבית המקדש ככאלה שנבנו רחבים מבחוץ וצרים מבפנים – " שֶׁיִּהְיֶה הָאוֹר יוֹצֵא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לָעוֹלָם".
יש מפרשים כי הדלקת הנרות לפני כניסת השבת היא בין היתר, זיכרון מאותו נר תמיד שהיה במשכן ולאחר מכן במקדש. "נר תמיד" מבקש שביתינו יהיה מואר מבפנים, ושהאור הזה יאיר גם את החצר וכן, גם את העולם כולו.

אלברט אינשטיין מסביר,
"האדם הוא חלק מהשלם שאותו אנו מכנים "היקום", חלק שהינו מוגבל בזמן וחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו כדבר מה נפרד מהשאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו היא מעין כלא בעבורנו, אשר מגביל אותנו אל רצונותינו האישיים ומצמצם את חיבתנו לאנשים מעטים הקרובים אלינו. משימתנו צריכה להיות – לשחרר את עצמנו מכלא זה באמצעות הרחבת מעגלי החמלה שלנו, עד שיחבקו את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו על כל יופיו. איש אינו יכול להשיג זאת בשלמות, אך השאיפה להישג שכזה הינה כשלעצמה חלק מהשחרור והבסיס לביטחון פנימי…. בסוקרנו את חיינו ומאמצינו, אנו מבחינים במהרה שכמעט כל מעשינו ורצונותינו כרוכים בקיומם של בני אדם אחרים… אנו אוכלים מזון שאחרים ייצרו, לובשים בגדים שאחרים תפרו, גרים בבתים שאחרים בנו. מרבית הידע והאמונות שלנו הועברו אלינו על-ידי אנשים אחרים בתיווכה של שפה, שאותה אחרים הגו… משום כך עלינו להודות שאנו חבים את יתרוננו העיקרי על בעלי-החיים לעובדת היותנו חיים בחברה אנושית. היחיד הינו מה שהינו וערכו הוא ערכו לא בזכות היותו מובדל, אלא בזכות היותו חלק מחברה אנושית גדולה…"

תלות וחיבור הורגשו בעוצמה בשבועות הראשונים למלחמה כאשר הזמן כאילו עמד מלכת. הכל נעצר – מסגרות החינוך, עבודה, מקומות בילוי- ולמעשה כל תחום שמרכיב את שגרת החיים היום יומית הרגילה שלנו. בד בבד, המערכות חוזרות אט אט לתפקד בהתאם למצב הביטחוני. לשגרת היום יום, יש השפעה עצומה על מידת החוסן הנפשי של כולנו והמסר הוא, שעלינו לשאוף לנהל חיים נורמליים ככל האפשר לצד המציאות הלא נורמלית שנכפתה עלינו.
יתכן וזו הסיבה שהפרשה פותחת עם ציווי ה' על הכנת שמן זית זך למנורת המשכן. נרות המנורה ידלקו בשמן זה בכל יום, באופן קבוע. ההדלקה תעשה לעת ערב ויש לשים די שמן לבעירת האש עד הבוקר,על מנת לשמור על הבעירה, על האש הדולקת והמאירה.

בימים אלה, כאשר הלחימה נמשכת וליבנו נקרע על כל רגע נוסף ש- 134 החטופים והחטופות מצויים בידיהם של מרצחים, הלב גם בוכה עם כל המשפחות ששילמו בחייהם של יקיריהם כדי להשיב לנו את הביטחון והשקט. ליבנו עם הפצועים והפצועות שעוברים מסע התאוששות ושיקום מאתגרים, זאת לצד הדאגה האינסופית לכל החיילים והחיילות שעדיין נלחמים בחזית. אנו חשים גם את התסכול של כל המפונים שנאלצו לפנות את ביתם, את מבצרם, כדי להבטיח את ביטחונם. וזו ממש תחושה שהאש מכלה ושורפת.
דווקא בגלל זה, בתקופות קשות, אף יותר מתמיד, בכדי שהאש תאיר, תחמם ותלכד אותנו, יש צורך להתמיד במעשים שמבטיחים המשכיות ותחושת שייכות, כשם שהיה בעת חנוכת המקדש. יצירת שגרה, השומרת על יציבות וביטחון, מקנה תחושת שליטה. כחלק מאותה שגרה, ניתן לייצר פעילויות ויוזמות משותפות המעניקות תחושת אחדות ותמיכה. בשגרה טובה כולנו מבינים את תפקידינו, יודעים מה אנחנו צריכים לעשות, זהו מרחב שבו לפחות אנו יודעים מה צפוי.

הפרשה קוראת לנו להמשיך להאיר את דרכנו, למרות הקשיים, לייצר שגרה מחזקת ומאמינה, כפרטים וכאומה, שגרה שתמשיך להדליק את האש בליבנו וברוחנו כי אין לנו ברירה אלא להילחם על עצם קיומנו. עד כה, האמונה בצדקת הדרך עם לב חפץ ומתוך ערבות הדדית הוכיחה ללא ספק, את עוצמתה ואת כוחנו בלכידותנו.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Image by Gerd Altmann from Pixabay

לאחר הסיפור העוצמתי והרגע המכונן של מעמד הר-סיני, מעמד מתן תורה, מגיעה השבוע פרשת משפטים, הפרשה השישית בספר שמות. הפרשה כוללת 53 ציווים ורשימת דינים שעוסקים בסדר החברתי ובהתנהלות שבין אדם לחברו.
הפרשה מתחילה במילים הבאות- "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם…"  (שמות, כא')
הפרשה מתחילה בחוקים הקשורים לעבדים ומורה לנו איך לנהוג עם העבד העברי, במצבים שונים. אנו מצווים להתנהג באופן ראוי ומוסרי, ולהגן על החלשים בחברה. חוקי העבד העברי נוצרו בהתבסס על המציאות החברתית שהכירה במושג העבדות. והמקרא בוחר להסדיר את היחסים בין העבד לבין העברי ולהעניק לעבד זכויות.

כך מסביר הרב אילעאי עופרן,
"…הפרשה הקודמת תיארה את מעמד הר סיני – קולות וברקים, עננים ושופרות. פרשת משפטים, לעומתה היא כולה פרטים ודקדוקים הלכתיים – בין מזיק לניזק, בין עובד למעביד ובאופן כללי בין אדם לחברו. וי"ו החיבור בראש פרשת משפטים אומרת לנו למעשה כי פרשה זו היא ההמשך של אותו מעמד הר סיני. התורה מבקשת לומר שהקודש וההתגלות מחוברים בטבורם להוויה היום יומית, על פרטיה האפרוריים. לא די בקולות וברקים, דרוש גם תרגום הלכתי של ההתגלות האדירה לפרטי ההוויה שלנו…"

מרום הפסגות של מעמד הר סיני יורדים בני ישראל לקרקע המציאות של פרשת משפטים. בני ישראל מקבלים חוקים קצרים המכילים בחובם השקפת עולם מוצקה ומגובשת, הנוגעים לערכי החיים של שור ושל אדם ושל עבד.

מוסיף הרב חגי ולוסקי-
" …מדוע בחרה התורה לפתוח דוקא בדיני 'עבד עברי'? תשובה לכך…  עם ישראל, שעבר את "חוויית" העבד, כשהשתעבדו למצרים, יודע להאריך את היחס והרגישות כלפי עבד.
 התורה מורה לנו לגלות אמפתיה מיוחדת לאוכלוסיית החלשים בחברה. פסוקים רבים (ובהם גם בפרשתנו) מצווים על צדקה לעניים, יחס מיוחד למצבם השברירי של היתומים והאלמנות, כמו גם רגישות למעמדו של הגר ועוד.
לפני כעשור התקבל בכנסת חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, שנועד להגן על חייו, גופו וכבודו של אדם. החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד, מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם".
התבוננות בפרשת השבוע מראה שהתורה (להבדיל) כתבה זאת כבר לפני אלפי שנים, והתייחסה לכך באופן מיוחד…  העמקה והתבוננות בהוראות התורה מלמדת, שלא זו בלבד שאינו נוגד את חוק 'יסוד כבוד האדם וחירותו', הרי שמכירתו לעבד עברי רק תיטיב אתו.
התורה מסכמת את חייו של העבד אצל אדונו במילים 'כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ' (דברים טו, טז)… עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ועל כן חלה על הבעלים החובה לספק לו זכויות סוציאליות, ובהן: איסור להשפיל את העבד. אין לקרוא לו בשם 'עבד', בדרך בזיון, לא להטיל עליו עבודות ללא הגבלה בזמן או בהספק נדרש. התורה מתנגדת לעבדות ולשעבוד יהודי. ניתן לסכם את היחס לעבד, כפי שאמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו"."

אומרת לנו התורה, משמעות המושג "כבוד האדם" היא הכבוד הבסיסי שמגיע לאדם מעצם היותו אדם. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל בספרו 'לכבוד השוני' ניסה להתמודד עם התהייה האם אנו באמת יכולים לתת מקום לשוני, וכך הוא כתב: "זהו ספר על הגלובליזציה; על האתגרים שהיא מציבה, על הטוב שהיא מחוללת, על הסבל שהיא גורמת, על ההתנגדות ועל הכעס שהיא מעוררת"…. הנוסחה שמניח הרב זקס לגלובליזציה חפצת החיים, כוללת: "כבוד, איפוק, ענווה, הכרה בגבולות, יכולת להקשיב ולהגיב למצוקת אנוש: מידות אלו אינן מיוצרות בשוק, אך אלו הסגולות שנזדקק להן אם התרבות הגלובלית שלנו חפצת חיים היא, וכולם חלק מהמחשבה הדתית"… הרב זקס מציע הסתכלות מעמיקה ומפוקחת, וכך הוא כותב: "…הדרו של העולם שברא אלוהים מצוי בריבוי המרהיב שבו: אלפי השפות השונות המדוברות בפי המין האנושי, שלל התרבויות ומגוון הבעותיה של היצירתיות של הרוח האנושית – שברובן נוכל, אם נטה את אוזנינו, לשמוע כיצד קולה של החוכמה מספר לנו משהו שעלינו לדעת. לכך אני מתכוון באומרי כבוד השוני".

פרשת משפטים עוסקת בדינים שבין אדם לחברו עם מיקוד בכבוד האדם, שלא לבייש ולא לבזות, אלא לחפש את צלם האלוקים שבאדם. בעוד האויבים נגדם אנו נלחמים נאחזים ברוע ובאכזריות, וכך צוטטו בערוץ אל עקצא ביולי 2014, מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה: "אנו אוהבים את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים! אנו אוהבים את השהאדה באופן שבו מתו מנהיגי ‪חמאס", וראש הזרוע הצבאית לשעבר של חמאס, אחמד ג'עברי: "אנחנו מכשירים דור של גברים שלהוטים למות כפי שהאויב להוט לחיות, ובזכות הדור הזה ננצח." רוח המוות היא שמייצגת את כבוד האדם אצל החמאס. בימים מטלטלים אלו, בתקופה קשה וכואבת, כולנו מתמודדים עם טרואמה אישית, חברתית ולאומית. ועדיין, החיות, הערבות ההדדית וכבוד האדם על פי המקרא הם שמשתקפים בימים אלו, ובעוצמות, ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. בימי מלחמה, יותר מתמיד, מורגשת שותפות גורל ערכית וקיומית.

אילה פורקציה, שופטת בית המשפט העליון מבהירה –
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – פרקים כא-כג בספר שמות מאגדים נורמות משפט, מוסר ועשיית צדק בעולם הקדום של המקרא. אצורות בהם נורמות מתחום דיני הממונות, הנזיקין, המשפחה, העבודה, המשפט הפלילי, ואף מתחום זכויות האדם החוקתיות…
כבוד האדם – הכתוב מדבר על חובת המשפט והמוסר להכיר ולכבד את זכויות הפרט ל"כבוד האדם", בייחוד כאשר האדם נזקק להגנה מיוחדת של החברה בהיותו יתום, אלמנה, דל ואביון. כבוד האדם מחייב לא רק להימנע מניצול החלש ומהשפלתו, אלא גם לדאוג לו במיוחד… כבוד האדם וחירותו, מחייבת לא רק הגנה סבילה על כבודו של הפרט ומניעת השפלתו, אלא מצריכה פעולה של ממש מצד המדינה להבטיח את זכותו לקיום מינימלי בכבוד…
זכויות יסוד של הפרט, שנועדו להגן על האדם באשר הוא אדם, חלות בשיטתנו על כל מי שנמצא בישראל, גם אם אינו תושב או אזרח בה. זכויות אלה כוללות הגנה על החיים, על הגוף, על הכבוד, על הקניין, על החירות האישית, על החופש לצאת מישראל, על הפרטיות וצנעת החיים. בהגנה על זכות האדם באשר הוא אדם לכבוד ולחירות, נותנת שיטת המשפט בישראל ביטוי לערכיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית… עבר והווה מתמזגים לתפיסה אנושית הרמונית בחוליות הקשורות באותה שרשרת הנעה על פני דורות, ומכוונת את דרכי ההגנה של החברה על בן האנוש החי בקרבה."

חוסר ההסכמה על הרפורמה המשפטית יצר פה קיטוב שחילחל עמוק לכל מגרש בישראל, ועם זאת, כשפרצה המלחמה והפתיעה אותנו, האחדות וההתגייסות הכוללת של העם להלחם ולתמוך לא בחרה צד ולא זרם מסוים, כולם נרתמו! הפרשה מזכירה לנו שגם אם דעותינו חלוקות, על כולנו לשמור על כבוד האדם. והוא מתחיל בכבוד שלנו כלפי עצמנו בדיבור ובמעשה. איך אנו מתנהלים בעולם הזה, איזה דפוס של אנשים היינו רוצים לראות, ומה יחשוף את צלם האלוקים שבנו, ובחברה שלנו על אף הלחצים, המתחים והדאגה האינסופית. אחרי הכל, אנו רוצים לקיים חברה שיש בה ערכי יסוד של כבוד, חסד, צדק וחמלה. ולכן, תחילה, אנו מחויבים למציאת ערוצי ההידברות והדיאלוג שיקדמו אותנו כאומה וכפרטים, וישאירו אותנו מאוחדים. אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by Markus Spiske on Unsplash

השבוע פרשת יתרו, הפרשה החמישית בספר שמות. מסופר לנו כי בתחילת חודש סיון בני-ישראל מגיעים אל מדבר סיני וחונים מול הר סיני. הפרשה נקראת על שמו של יתרו, חותן משה רבנו.
יתרו, ששומע על ההצלה והניסים של בני ישראל ביציאתם ממצרים, מגיע עם ציפורה בתו, ושני נכדיו, גרשום ואליעזר, למחנה ישראל במדבר סיני. משה מקבל את פניהם בשמחה, ומספר ליתרו על גאולת ישראל ממצרים וכל הניסים שאירעו להם.יתרו שמח מאוד על נס ההצלה של עם ישראל, הוא מודה לאלוקי ישראל, ואף מקריב לה' עולות וזבחים.

במרכז הפרשה השבוע, האירוע המכונן ורב החשיבות בתולדות עם ישראל – מעמד "מתן-תורה". סיפור מעמד הר סיני וקבלת התורה מצוי בפרשה הקרויה על שם כוהן מדייני, והוא גם זה שמקים את מערכת המשפט הישראלית במדבר. התורה בפירוש מציגה תפקיד חשוב זה שממלא אותו כוהן מדייני, יתרו, ומעניקה לו מקום של כבוד והערכה. הרב שניאור אשכנזי ציין כי יתרו הוא למעשה ה"חסיד אומות עולם" הראשון שהאמין, שמע על גדולתו של ה', ובא אל מחנה ישראל, למרות שהוא גר ואינו יהודי.
חסיד אומות עולם הוא איננו יהודי, ובהגדרה הוא גר שמסכן את חייו, חירותו ובטחונו, כדי להציל יהודי אחד או יותר, מסכנת מוות, או מגירוש למחנות המוות, מבלי לבקש תמורה. במהלך ההיסטוריה וגם כיום, סיפורים אלו נוטעים בנו תקווה בעיקר בימים הכי חשוכים.

במסכת סנהדרין פרק ד', משנה ה', יש ביטוי לערכו הרב של חיי אדם יחיד, וכך נאמר: "…כל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא." לחייו של אדם יחיד ערך שלא יסולא בפז ואינו בר מדידה, כפי שאין דרך למדוד את ערכו של "עולם מלא". רעיון זה נובע מבריאת האדם, יחידי ובצלם אלוקים, כפי שכתוב בבראשית פרק א'.
בתקופה מאתגרת זו, כאשר כל המדינה מגויסת, חזית ועורף גם יחד, אנו מצויים במלחמת קיום, הגורמת לפגיעה בתחושת הביטחון האישי והקולקטיבי. רגשות של פחד, עצב, תסכול, חוסר אונים, זעם, וכאב עמוק שמציפות את כולנו. והעולם- כיצד הוא מגיב למתקפה הרצחנית של חמאס, ולתגובה עליה הכריזה ממשלת ישראל- מלחמת החורמה למיגור יכולותיו הצבאיות ושלטונו של חמאס ברצועת עזה? ומה לגבי החטופים?

נראה כי בתחילת המלחמה קיבלנו תמיכה חסרת תקדים ממנהיגי העולם שבחרו בעמדה מוסרית. אך, לצערנו, בימים האחרונים נראית היחלשות דרמטית בתמיכה בנו; ישראל נתפשת כמדינה חזקה שנלחמת נגד אוכלוסייה אזרחית הנחשבת חלשה. אנו עדים להתפרצות גלי אנטישמיות ברחבי העולם. "שנאת ישראל הישנה לובשת צורה חדשה בדמות התנגדות חריפה לישראל והצגתה באור שלילי, עד כדי ערעור על עצם זכות הקיום שלה. כל זה מלווה בגילויי שנאה ואלימות כלפי יהודים ברחבי העולם, שהפכו למטרות חיות…"
אזרחים רבים עושים מאמצים אקראיים ולא מנוהלים בכדי להתמודד עם השנאה לישראל ברשתות החברתיות ובתקשורת הגלובלית. אך, הם לא הפתרון למלחמה הקשה על דעת הקהל הבינלאומית. ואין ספק שיש לנו מה ללמוד ולשפר בעבודה ההסברתית של מדינת ישראל. יחד עם זאת, אני רואה לנכון להבליט את אותן דמויות שאינן יהודיות ופועלות באופן אינטנסיבי ואמיץ להשכיל, ליידע, ולהסביר בתקשורת הגלובלית מה באמת קורה?!באילו תחומים אחרים ניתן לפגוש חסידי אומות עולם שפועלים ללא תמורה למען עם ישראל?

השבוע פנו משפחותיהם של חסידי אומות עולם לתושבי עזה בעצרת למען החטופים: "כמו ההורים שלנו, שכנגד כל הסיכויים הצילו יהודים וסיכנו את חייהם מול הנאצים, כך אתם תושבי עזה יכולים להציל חיי חטופים ולהירשם בספרי ההיסטוריה שבחרתם בצד הנכון". מתאר הכתב, יענקי פרבר,"בעצרת הענק שהתקיימה הערב בכיכר החטופים…הוקרנו מסרים מצולמים ממשפחותיהם של חסידי אומות עולם שפונים ישירות לתושבי עזה ומבקשים מהם להיות בצד הנכון של ההיסטוריה…"

ובהקשר הזה, השבוע בחרתי את העיתונאי דאגלס מאריי, 'חסיד' משמעותי שפועל עבורנו בעולם והוא איננו יהודי.
"דאגלס מאריי?! אני לא מאמינה שזה באמת אתה!", זועקת אחת האורחות במלון התל אביבי שבו שוהה מאריי. "תודה לך! תודה על כל מה שאתה עושה!", עיניה מתמלאות דמעות והיא מבקשת בנימוס להתחבק ולהצטלם עם האיש שמיטיב להגן על ישראל בימים אלה בתקשורת העולמית. מאריי (44), עיתונאי ופרשן בריטי, סגן עורך כתב העת הבריטי השמרני וסופר מצליח, התפרסם בציבור הישראלי בזכות סרטון ויראלי שנפוץ בימיה הראשונים של המלחמה, כשנשאל על ידי מראיינת Talktv האם התגובה הישראלית לטבח 7 באוקטובר "סבירה, פרופורציונלית ומוסרית". "יש איזו סטייה עמוקה בבריטניה בכל פעם שישראל מעורבת בעימות וזו המילה שהרגע השתמשת בה – פרופורציה, פרופורציונלי, פרופורציונליות", השיב הבריטי בחדות למראיינת, "רק בריטניה אובססיבית לגבי זה, שמעתי את זה שוב ושוב בימים האחרונים. אבל נניח שאנחנו רוצים לדבר על פרופורציה," ממשיך מאריי: "זה אומר שבתגובה למה שחמאס עשה, ישראל צריכה לאתר פסטיבל מוזיקה בעזה – ובהצלחה עם זה – ולאנוס בדיוק את מספר הנשים שחמאס אנס, ולהרוג בדיוק את מספר הצעירים שחמאס רצח. הם צריכים למצוא עיירה בערך בגודל של שדרות ולוודא שהם עוברים דלת-דלת ורוצחים בדיוק את המספר הנכון של תינוקות שחמאס רצח בשדרות… מידתיות בסכסוך היא בדיחה". 
בעולם שבו כלי תקשורת לגיטימיים מהדהדים פייק ניוז, מיליונים צועדים עם דגלי פלסטין וגל אנטישמיות מתעורר בכל מקום על פני הכדור, אפשר להבין למה ליבם של הישראלים מתרחב כשהם חוזים בעיתונאי בריטי מוערך מפריך בזו אחר זו את הטענות שצצות נגד ישראל ויוצא נגד ה-BBC והניו יורק טיימס.

"כל מה שניסיתי לעשות מאז הטבח של חמאס… הוא להגיד את האמת, ולנסות להזכיר לאנשים בבריטניה ובמערב מי התוקפים כאן", אמר בריאיון מיוחד ל-ynet. "…מה שאמרתי הוא כל מה שחשבתי שאדם הגון – שנמצא מחוץ לסיטואציה הזו, לא יהודי- צריך היה לראות ולהגיד. בכנות, אני מבויש והמום מתגובותיהם של אנשים רבים, שתיקתם של רבים שנמצאים מחוץ לישראל ומחוץ לזוועות האלה… זאת בעיה, ולא בהכרח בעיה רק עבור ישראל – אלא בעיה עבור מדינות כמו זו שאני מגיע ממנה, בריטניה, ומדינות נוספות במערב". "ישראל מתמודדת עם איום מתמשך שלא נגמר, ומאז 2005 המצב בעזה בלתי נסבל לדעתי. לצערי הישראלים נאלצו להכיל את המצב הזה – הם עמדו בפני הטילים, אבל למה שישראל תכיל מתקפת טילים נגדה? לא היינו מכילים מתקפת טילים מהמדינות השכנות שלנו".
"…אני חושש שאנטישמיות היא המקור של רבים מהם. יש דור של צעירים שהם בורים לחלוטין בנוגע להיסטוריה של ישראל ו-1948, ובכלל בנוגע להיסטוריה של העם היהודי בהקשר של האדמה הישראלית… יש בוגרי קולג' שחושבים שהם יודעים הכול לגבי העולם והם מאמינים שהעולם מחולק לכובשים ונכבשים… זה עיוות גרוטסקי של המציאות, וזו נגזרת נוראית של מערכת החינוך במערב, הם כל כך בורים וגזעניים"… גופי תקשורת רבים מושחתים מוסרית, אולי כשזה יגיע אליהם הביתה, כמו שקרה בישראל, הם ישנו את הערכים שלהם לטובה. אני מקווה שכן"… "אני מקבל איומים כל הזמן, זה לא מזיז לי". תודה מאריי!

מחמם את הלב לקבל חיבוק ומעטפת הסברתית מפרגנת שמפיצה סופסוף את האמת בעולם. יתרו, אומנם היה הגר צדק הראשון של עם ישראל שלימד אותנו את אמנות ההקשבה, לשמוע לא רק את הקול החיצוני, אלא הקשבה והאומץ ללכת אחר הקול הפנימי, אך במהלך השנים, אנו זוכים לשליחים טובים ונוספים שעומדים בנחישות לצידנו. הם מזכירים לנו להתייחס ברצינות רבה יותר להסברה התקשורתית ברחבי העולם, ולהמשיך לעמוד באומץ ובגבורה על זכות קיומנו. עם ישראל חי🙏🏼

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by Sandie Clarke on Unsplash

פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשר המכות שהביא ה' על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הינם- יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה אחרי בני ישראל, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות העם, פרשת המן ולבסוף המלחמה בעמלק.
פרעה רודף אחרי בני-ישראל, ומוצא אותם כשהם חונים על פני הים. בני ישראל חוששים, זועקים אל ה', ומתלוננים למשה. משה מרגיע אותם, וה' מורה למשה להרים את מטהו על הים וכך הים נבקע, ומאפשר לבני-ישראל בדרך נס ללכת בתוך הים ביבשה…
ברפידים, לקראת סוף הפרשה, עמלק תוקף את ישראל, ומשה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק. המלחמה מאתגרת, ורק בערב, בסופו של היום, מצליח עם ישראל לגבור על עמלק.

מסביר האלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר:
"המלחמה בעמלק ראויה להימנות בין אבני הדרך המשמעותיות בהתפתחות עם ישראל. זוּ הייתה, בראש ובראשונה, מלחמת השחרור של העם מתפיסה עצמית של עם עבדים שנָס על נפשו ונזקק לנִיסִים שיצילוהוּ מרודפיו. בהחלטה מנהיגותית, ללא ציווי אלוהי מפורש, חל מהפךְ. בני ישראל קמוּ, נלחמוּ וניצחו את עמלק. מעבדים הם הפכו לאדונים לגורלם. זוּ הייתה מלחמת הבכורה של בני ישראל כעם. הם השכילוּ למצות 4 מרכיבים הכרחיים לניהול מלחמות והשגת ניצחונות:
1.) מנהיגות אזרחית – משה מורה על יציאה למלחמה, בוחר מפקד צבאי שיוביל אותה ומפיח רוח לחימה בכוחות "והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל" (יז, יא). משה אינו מנהיג לבדו אלא נעזר בשותפים המחזקים אותו – "ואהרון וחור תמכו בידיו" (יז, יב) – בדרךְ לניצחון.
2.) פיקוד צבאי – מוכשר, שעמד במבחן התוצאה וממושמע. "ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק" (יז, י).
3.) לוחמים – הנבחרים בקפידה ע"י מפקדם על פי כישוריהם והתאמתם לקרב "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא להלחם בעמלק" (יז, ט).
4.) תחקיר – לאחר הניצחון נאמר "כתֹב זאת זִכּרון בסֵפֶר" (יז, יב). עמלק נוצח אךְ לא הושמד. ההבנה שידרש להלחם בו בעתיד חייבה תחקיר המלחמה, יישום לקחיה ובניית מוכנות טובה יותר למלחמה בעתיד…"

כבר למעלה משלושה חודשים שישראל נלחמת מלחמה שנכפתה עליה; שוב, אותם אויבים שאינם מרפים ומתגלים כל פעם מחדש באכזריותם ובפערי התרבות והאמונות, כפי שצוטט ראש הזרוע הצבאית של החמאס, מוחמד דף, "אנו אוהבים את המוות כפי שאויבנו, ישראל, אוהבים את החיים." החודשים הללו מוצפים בסיפורים ומראות של אבל, שכול, כעס וחוסר אונים עד כי נדמה שהנפש כבר איננה יכולה להכיל ולשאת. כאב וצער בלתי נתפסים. במקביל, עדים אנו לסיפורי גבורה של הצלה וניצחונות מרגשים שמזכירים לנו שאנו מוקפים בגיבורים שהקריבו את חייהם, ועלינו להיות ראויים להם. זו המלחמה של כולנו. המלחמה על הציונות והיהדות, על הזכות שלנו לאושר, לנחת, לאהבה, ולחיים מלאי משמעות. ואם לא נהיה כאן חזקים וביחד, אז פשוט לא נהיה.

וכך צוות קהילת "מתחדשות" של סיוון רהב מאיר מטיב לתאר, "ט״ו בשבט באמצע המלחמה: ירוק מול שחור, אור מול חושך…
אז מאמש בערב – ט"ו בשבט, חג האילנות. מה הוא אומר לנו, דווקא השנה?
1.) חזרנו אל האדמה, אל השורשים.
השנה הרבה יותר מרגש לאכול את פירות ארץ ישראל. נזכרנו שבין הקניון לחניון, בין המעלית למכונית, יש גם אדמה. ויש לנו קשר עמוק למקום הזה דווקא, לארץ היקרה הזו.
ופתאום אנחנו מבינים שכל חקלאי בגבול הדרום או בגבול הצפון הוא גיבור, וכולם מתנדבים ובאים לעזור לו.
2.) להאמין בתהליך.
ט"ו בשבט מזכיר לנו שצריך סבלנות בחיים. אם רוצים שדברים יצמחו ויפרחו, זה לוקח זמן וצריך להשקיע. 
הטבע מלמד אותנו שעלינו לזרוע ולשתול ולהשקות ואז לחכות, וגם להתפלל ולקוות, כי מדובר בתהליך.
גם המלחמה ברוע לוקחת זמן. וכל דבר בעל משמעות – מבניית זוגיות לחינוך ילדים ועד לימוד תורה – לא קורה ברגע. צריך לקחת נשימה, להאמין, להמשיך. בסוף הכול יצמח.
3.) תעודות מחצית.
בט"ו בשבט מחלקים תעודות. השנה צריך לחלק כאן מיליוני תעודות הצטיינות –למורים, מנהלים, הורים, תלמידים, גננות וכל המעגלים שמסביב. תודה רבה.
4.) ביקרתי לפני כמה ימים בבית ספר שנפתח בירושלים לילדי העוטף.
הם כולם צריכים לקבל "ציון לשבח" במקצועות החשובים של חיים -גמישות, אמונה, יצירתיות, תקווה והתחדשות…"

השבוע בפרשה, מול עמלק, בני ישראל נדרשו לראשונה ליטול אחריות אקטיבית לגורלם ולשאת חרב בידם. מאז נטמנו אותם זרעים ראשונים, נשאנו חרב אינספור פעמים, והנה שוב אנו מוצאים את עצמנו במלחמת הישרדות, נלחמים על הקיום שלנו. ההתגייסות של האזרחים עדיין עוצמתית ומעוררת השראה, לעזור, לתמוך ולעטוף את הלוחמים בכל מה שנדרש כדי שיוכלו להתמקד בלחימה. והלוחמים כולם, מגלים אומץ לב ונחישות להגן עלינו, על כולנו, גם במחיר של היקר להם מכל. גילויי סולידריות וערבות הדדית באופן הכי טבעי שיש- זה העם שלנו באמת. זכינו! שרק נהייה ראויים.

מסיים האלוף אמיר אשל,
"…במסע מעבדות לחירות, הייתה המלחמה בעמלק תפנית. מנהיגות אזרחית חזקה ומאוחדת, מפקדים ולוחמים מוכשרים, היו היסודות לניצחון. כלל המרכיבים, בתוספת תחקור מקצועי, תקפים בחלוף אלפי שנים, גם היום."

ט"ו בשבט של התחדשות ושבת של שלום 🇮🇱🌳💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון

Image by Heiner Sollermann from Pixabay

פרשת בא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. שלוש מכות נוספות מכה ה' את המצרים, מכת ארבה, מכת חושך, ולבסוף המכה הקשה מכולן – מכת בכורות עד שמתרצה פרעה, מלך מצרים, לשחרר את בני ישראל. פרעה המבועת מבקש מעם ישראל לקום ולצאת ממצרים.

נשיא מדינת ישראל, מר יצחק הרצוג, משתף:
"כשאני קורא את התיאור המקראי של יציאת מצרים, עולה בעיני רוחי התמונה שבה משה דורש מפרעה לשחרר את בני ישראל, העבדים, ובכך מחולל את הגדולה שבמהפכות העולם העתיק. הבשורה שבתמונה הזו מחייבת את הדורות כולם. התורה שלנו מתקוממת נגד מוסד העבדות. היא אומרת לא לעבדות באשר היא: בתקופה הקדמונית ובימינו אנו.
כשקוראים את פרקי המאבק של משה בפרעה אנו מגלים, להפתעתנו, שלא רק פרעה התקשה לשחרר את בני ישראל, גם הם עצמם, השבויים במצוקתם, התקשו לשמוע ולהפנים את בשורת הגאולה… לעתים נדמה שגם בני דורנו התרגלו להיות שבויים. נדמה שהפכנו לבני ערובה של החרדה הקיומית, של הפסימיות והפסיביות. שנשבינו בשלשלות הפחד…"

בפרשה זו ובכלל בחומש שמות, ניכר כי השחרור מעבדות הוא לא רק פיזי אלא גם מנטלי. כאשר ה' אומר למשה ואהרון כי החודש הזה (א' בניסן שנת 2,448 לבריאת העולם), בני-ישראל ייצאו מעבדות לחירות, מה הכוונה ומה המשמעות? נראה כי השחרור העצמי שלנו מהעבדות מחייב התוודאות לסיפור האישי והלאומי שלנו.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- הסיפור המשפחתי-
המחבר האמריקני ברוס פיילר פרסם רב־מכר עיוני ושמו 'הסודות של המשפחות המאושרות'. זהו ספר מרתק המשתמש במחקרים מתחומי הניהול, כגון טיפוח צוותים, פתרון בעיות ויישוב סכסוכים, ומציע ליישם את תובנותיהם גם בין כותלי הבית – באופן שיסייע למשפחה להיעשות ליחידה מלוכדת הנותנת מקום לצמיחה אישית של הפרט.
אולם ככלות הכול, בסוף הספר הוא משמיע טענה מפתיעה: "הדבר החשוב ביותר שיש בידכם לעשות למען משפחתכם הוא הדבר הפשוט מכולם: לפתח סיפור משפחתי חזק". הוא מצטט מחקר שנעשה באוניברסיטת אמורי, ועל־פיו ככל שילדים מכירים יותר את סיפור משפחתם "כך מתחזקת תחושת השליטה שלהם בחייהם, הערכתם העצמית גדֵלה, והערכתם כלפי תפקודם המשפחתי משתפרת".
סיפור משפחתי מחַבֵּר ילדים לדבָר שהינו גדול מהם. הוא עוזר להם להבין איך הם משתלבים בעולם שהתקיים עוד לפני שהם נולדו. הוא נותן להם נקודת־זינוק של זהות. כל אלה נעשים בתורָם בסיס לביטחונם העצמי של הילדים. בזכותם יכול הילד לומר: הנה אני; זהו הסיפור שאני חלק ממנו; אלה הם השורשים שמהם אני צומח מעלה־מעלה.
משה רבנו… רצה שנעזור לילדינו להבין מי הם, מאין באו, איך נעשו אבותיהם לאומה ומה היו הרגעים המכוננים שעיצבו את חייהם ואת חלומותיהם. הוא רצה שניתן לילדינו זהות ע"י כך שנהפוך את ההיסטוריה לזיכרון, ואת הזיכרון לתחושת אחריות…
המסע הארוך אל החירות, רומזת פרשתנו, אינו רק עניין של היסטוריה ופוליטיקה, ודאי לא רק סדרה של ניסים. הוא כרוך ביחסים שבין הורים וילדים. הוא עובר בסיפור־סיפורים, בהנחלת הסיפור הלאומי מדור לדור. הוא מסע אל הרגשת נוכחותו של אלוקים בחיינו. הוא דורש מאתנו לפנות בחיינו מקום לשֶׂגב, לפליאה, להכרת תודה, לענווה, לאמפתיה, לאהבה, לסליחה ולחמלה– והטקס, השיר והתפילה עוזרים לנו לעשות זאת. על־ידי כך אנו מקנים לילדינו ביטחון עצמי, אמון ותקווה, כמו גם זהות, השתייכות ותחושה של התהלכות טבעית בעולם. האמונה מתחילה במשפחה. התקווה נולדת בבית."

במלחמה הזו התערער לנו הבית. רבים מאתנו איבדו מישהו שחשוב ויקר לו. הרצון הוא לחיות את החיים, ולא לתת לאנשים שאיבדנו להישכח כי הם חיים בתוכנו. אנחנו חייבים לחיות למענם, למעננו ולמען הדור הבא. אנחנו חייבים לספר את סיפורם וסיפורנו.
אנחנו חיים עם פחדים, רגשות אשמה, כעסים, קנאה וכו'. מצבים רגשיים שיוצרים דאגות ומזינים מחשבות שהופכות להשקפות, דעות ואמונות. במלחמה הזו אמיתות האמונות של האויבים בהם אנו נאלצים להילחם מבוססת על שנאה וקנאות דתית שיוצרים רוע בלתי נתפס ותאווה הזויה לכוח ולשליטה.

כלומר, בנוסף למלחמה החיצונית שנכפתה עלינו, אנו מנהלים מלחמות פרטיות ב- כנסת, קהילה, בעבודה, במשפחה ובעיקר עם עצמנו. אלו מלחמות שכיחות ותכופות שגורמות גם לכאב, פירוד וסבל, הכובלים ומעוורים אותנו.
האם ניתן למנוע מלחמות? כנראה שלא. המציאות מדברת בעד עצמה. איננו יכולים לשנות את מצבם הפנימי של אנשים אחרים הגורם להתנהגות זו, בפרט כאשר ההתנהגות לא אנושית, וזוועות השבת השחורה הולכות ונחשפות לנגד עינינו, מעבר לכל דמיון. רוע בהתגלמותו. אך, אנו יכולים לשנות את עצמנו, את התודעה שלנו. במצב כזה מורכב וכאוב אין טעם לעדן ולנסות לעבד רגשות ובדרך להילחם בעצמנו. אלא, פשוט להיות בהכלה, ללא שיפוט, לאפשר למה שמבעבע בנו להיות, כי יש אינספור רגעים של הצפה רגשית ותחושת חוסר אונים. פשוט לחוש חמלה לצער העמוק, לפחד, לייאוש ואפילו לשנאה. עדיף לארח אותם במרחב הפרטי שלנו, לפני שהם גולשים למרחב הציבורי… כך ננתב את כוחות החיים שלנו לחיות את החיים.
הדאגה ללוחמים שלנו, הכאב העצום על הנרצחים והנופלים, הדאגה המכרסמת כל חלקה טובה לחטופים שעדיין לא הוחזרו, והדאגה למשפחות המפונים שעדיין לא יכולים לשוב לביתם. בצפון ובדרום אינספור ערים שהפכו לערי רפאים. כולנו, כפרטים, וכעם חווים טראומה, החוסן והביטחון שלנו התערערו. ולכן, יותר מתמיד, כדי לא לכבול את עצמנו ולשעבד את חירותנו לעצב ולכאב שמשתקים ומסיחים את דעתנו, עלינו להמשיך לחזק ולמסד את הסולידריות החברתית כמו שהיא באה לידי ביטוי במהלך כל התקופה הזו. עלינו להטמיע בשגרה את אותן עוצמות מרגשות, תומכות ומחברות, שבסופו של דבר שומרות על חירותנו. 

ממשיך הנשיא, יצחק הרצוג:
"…עלינו לשחרר את החברה הישראלית מהחרדות ולהשיב לה את התקווה, את הניצוץ בעיניים ואת האמונה בעתיד טוב יותר. יחד נצא לדרך אחרת. דרך שתשיב אותנו ליסודות המובילים, היוזמים והעצמאיים, יסודותיו של עם שהקפיד תמיד לקחת אחריות על גורלו. נחזיר את האתוס היהודי הציוני שיכנס את כל מגזריה ושבטיה של הארץ ויקנה תחושת שייכות וערבות הדדית לכולם.
כי המפתח לחירות אמיתית נמצא בידינו.
כנכדו של הרב הראשי; כבנו של נשיא המדינה שינק מהמקורות מרכיבים רבים בהשקפת עולמו, אני מאמין שהמאבק על עתיד המדינה ניטש בשדה הזהות היהודית. אני סבור שהעם שלנו נמצא בצומת דרכים היסטורי, ושהשליחות שלי היא לקחת אחריות ולעשות כל הדרוש והאפשרי כדי לשמור על עתידם של החלום הציוני והמדינה היהודית. מדינת ישראל תגיע לפסגות מופלאות, אבל היא תגיע לשם רק אם נחליט לעצב את גורלנו ולהוביל מהלכים אסטרטגיים שיבטיחו את המשך קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. היא תגיע לשם רק אם נדע לאחד לבבות, לגשר על הפערים, להדביר אפליה ולהוביל לשוויון אמת בין כל חלקי הפסיפס המרהיב של העם והארץ שלנו. ליצור כאן "בית" של אמת: מקום שבו כל האזרחים, כל חלקי האוכלוסייה, יכולים להרגיש שייכים אליו.
זו תכלית היהדות.
זו תכלית החלום הציוני."

שבת שלום ובשורות טובות 💞🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by Dayne Topkin on Unsplash

השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. ה' מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, להוציאם מעבדות לחירות, ולהשיבם לארץ כנען. ה' פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר ולהודיע לבני ישראל, כי הוא עומד להוציאם מארץ מצרים. משה אומנם מדבר עם העם, אך הם עייפים מהעבדות המפרכת, ולא פנויים להקשיב לו. וכך מתואר בפרשה, "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט).

מסביר הרב יהודה זולדן,
"אחד מיסודות טבע האדם קובע כי ישנם שתי דרכים להוציא לפועל כוחות שטמונים באדם… דרך אחת היא לתת לדברים לזרום מעצמם, באופן חופשי, כפי שהם. הדרך האחרת היא, ללחוץ, לעצור ולמנוע, מה שגורם לעוצמות הצפונים לפרוץ החוצה בשטף גדול ובעוצמה חזקה. הדבר דומה לקפיץ שדורכים אותו. ככל שהלחץ גדול יותר, אזי לכשישוחרר הקפיץ הוא יזנק למרחק גדול יותר. בדומה לכך אנשים, קבוצות ועמים, מגלים כוחות ותעצומות נפש דווקא ברגעי משבר בהם הכול נראה אבוד ושאין סיכוי. הלחץ ומצבי הקיצון הם אלו שמאפשרים לאדם ללמוד על עצמו דברים חדשים שמעולם לא ידע שקיימים בתוכו, ומתוך כך הוא מגלה יכולות ונכונות לעשות דברים שלא חשב שביכולתו להשיגם…
אין משמעות הדבר כי אנו מייחלים לצרות ולמשברים ש"יעזרו" לנו לחשוף כוחות שלא הכרנו בתוכנו. אין ספק שנח הרבה יותר לזרום בנחת עם החיים, אולם מתברר כי גם לקשיים ולמצוקות יש תפקיד. גם אם אלה באים שלא מתוך בחירה ורצון, החכמה והתבונה היא לאסוף את כוחות הנפש והגוף, ולהתמודד עם הרף הגבוה המונח לפתחנו, וכשמתמודדים נכון אזי גם הירידה והנפילה הן לצורך עליה. כך יש להתמודד עם קשיים בחיים הלאומיים, החברתיים או האישיים של כל אחד מאתנו…
ההיסטוריה הארוכה והמפותלת של עם ישראל יכולה לשמש "מודל" מצוין לצורך כך. פעם אחר פעם לאורך ההסטוריה, נדמה היה כי סופו של עם ישראל קרוב וכי הוא עומד להיות מובס ונכחד. מאז הגלויות דרך מסעי הצלב, הגירוש מספרד, רדיפות האינקוויזיציה, הפרעות והפוגרומים וכלה בשואה האיומה, עמד עם ישראל במצבים קשים, ולאחר מכן, מצא את עצמו מתחדש. התחדשויות אלה הן גם מה שהביא אותנו עד הלום. גם בימים אלו אנו מתמודדים עם קשיים לא מבוטלים: מלחמות, טרור, איומים קיומיים, מצוקות חברתיות ועוד… אנו לא מרימים ידיים מלממש ולמלא את יעודנו… ויודעים כי בכדי להצליח אנו נדרשים לאורך רוח ולא ל"קוצר רוח". סבלנות, התבוננות מעמיקה ואמונה כי יש מה לשפר ולקדם, יוציאו אותנו, כמו אז, גם היום מן המייצרים אל המרחב.”

בפרשה הקודמת כאשר משה מבשר לעם על הגאולה הקרבה, העם מביע אמון לדבריו, אך בהמשך כאשר פרעה מוסיף ומכביד את עולו, אין להם פניות ויכולת לראות או לשמוע את בשורת הגאולה. בני ישראל הכורעים תחת נטל העבודה ואימת השלטון המצרי, בקושי מצליחים לנשום מרוב מאמץ, וכאמור למי יש פנאי ואמונה להבטחות עתידיות, ומורשת עתיקה; הם מבקשים רק רגע לשבת ולהסדיר נשימה.  גם בימים אלו, רבים מאתנו חווים את העול והכאב הכבד, תחושת קוצר רוח ומועקה לאחר שלושה חודשי לחימה על הבית, מלחמה שנכפתה עלינו, ושאת קיצה, לצערנו, אנו מתקשים לראות. ע"פ הדיווחים בעיתונות, עלות הלחימה עלתה ל-217 מיליארד שקלים, המפונים עדיין לא רואים את החזרה לבתיהם הן בדרום והן בצפון. חטופים רבים עדיין בשבי החמס. יש כבר יותר מ-12,000 פצועים שטופלו ומטופלים, והידיעה "הותר לפרסום…" מרסקת את ליבנו כל פעם מחדש.  בנוסף, יש עלייה באנטישמיות ברחבי העולם (והאבסורד הכי גדול- הזימון להישפט בהאג…). נראה שמלחמת חרבות ברזל, ככל שתימשך, תהיה היקרה במלחמות ישראל, הן לצבא והן לעורף ולמשק. ישראל מתמודדת עם קשיים שמעולם לא נאלצה להתמודד איתם.
תחושות הייאוש, אי הוודאות, הזעזוע הנפשי, אבדן שליטה על החיים, ואף חוסר תקווה וביטחון, יכולות לשאוב אותנו בקלות לתהומות חשוכים וזוללי אנרגיה, ולכן, עולה צורך אדיר במציאת דרכים לבניית חיים חדשים עם משמעות, אמונה ותקווה.
הכאב, כשם שהוא מניע לפעולה, יכול גם לשתק, להכעיס ולעורר זעם שאינו מנותב לעשייה מקדמת, להיפך, עלול להוביל להתנתקות וויתור על יצירת שינוי. הפרשה מבהירה לנו שאם נרצה לממש את אותן הזדמנויות חבויות מאחורי הכאב העצום הזה, עלינו ללמד את עצמנו להחזיק ראש מעל המים, לפתח אורך- רוח (תיקון לקוצר רוח) וליישם עבודה פנימית (מקום שבו יש לנו שליטה ובחירה) של התבוננות, סבלנות, אמונה ותקווה שביכולתנו כפרטים וכאומה ליצור שינוי, להתרומם ולשנות את המציאות.
נראה לי שתמצית החוסן היא לקבל את עצמנו עם המורכבות, ולא להאבק בעצמנו. לחפש ולייצר איים של טוב (אנו בפתח ראש חודש שבט, שנשמע בשורות טובות).

הרמח"ל במאמר הקיווי מלמד אותנו לקוות לטוב, מהי כוחה של התקווה, כח התקווה בנפש האדם, כח מניע ומעורר חיות. לתקווה תפקיד חשוב ומשמעותי בקבלת החלטות בפרט בעתות משבר, טראומה ומצוקה, שכן היא מטמיעה גישה חיובית ופרספקטיבה לעתיד. התקווה ממוקדת יותר בסיכויים מאשר בהפסדים. האוטומט שלנו הוא להישאב ולעסוק בחסר, בהפסד ובקושי, והתוצאה היא שהפחד עובר להתגורר אצלנו, ואנחנו נחלשים. לכן, החלופה היא להרחיב את התודעה ולזכור שמחשבה יוצרת מציאות, למילים שלנו יש כח. יותר מזה, ברגעי משבר, מסתבר, שאנו מגלים בתוכנו פנימה כוחות של חיים חבויים עם הרבה סבלנות לדרך ארוכה. ואני מתפללת ומקווה שיהיה לנו את מלוא הסבלנות והערבות ההדדית להיות ראויים לשבת ולחיות בחוסן, בשמחה ובשלום בארצנו הקטנה, ארצנו היחידה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וראש חודש טוב שופע בשורות טובות❤️
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Image by Aritha from Pixabay

השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדה, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים.

מפרט הרב משה שיינפלד-
"חומש "שמות" כולל בתוכו אירועים מכוננים ומשמעותיים ביותר של העם היהודי, כמו גלות וגאולת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ומתן תורה, ניסי המדבר ובניית משכן השם.
שם החומש נקבע על שם המילה השנייה הכתובה בו: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א', א'), ושם זה מבטא את הנקודה המהותית ביותר של התוכן המובא בו. 
התפקיד הראשון שאלוקים הטיל על אדם הראשון הוא לקרוא שמות לבעלי החיים – "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ב', כ').
השם מבטא את המשמעות, התוכן והייחודיות של אותה בריאה ספציפית… קריאת השם מבטאת את הערך המיוחד והמשמעות האינדיבידואלית שיש לכל אחד מן הפרטים. המילה המסכמת של האירועים הכל כך חשובים שבספר שמות היא: "שמות"…
כשמשה נשלח לגאול את בני ישראל, שואל משה על עצמו: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (שמות ג', י"א). "מי אנוכי"? מה הזהות שלי? מה הייחודיות שלי? והוא שואל את בורא עולם: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג', י"ג). אם ישראל ירצו לדעת מה המהות המיוחדת של גאולת מצרים ומהי מטרתה, מה אענה להם?
כשהשם גלוי ומובן, זו התחלת הגאולה. כדי להיגאל יש לדעת מה הוא השם שמכוחו פועלים, מהי השליחות שהאדם ממלא…
במישור האישי, כאשר אדם מכיר את שמו, כלומר, כאשר הוא יודע מה מטרתו וייעודו בחייו, הוא במצב של גאולה…כל עניינו של ספר שמות הוא "מתן שמות" והענקת משמעות רוחנית ואמתית לבריאה ולבני האדם. על כל אדם לחשוב ולשאול את עצמו – האם אני מכיר את שמי? האם אני מתעסק בדברים חסרי משמעות או שאני "קורא שם" לכל דבר הנקרה בדרכי?"

לפני כשלושה חודשים מלחמת חרבות ברזל פרצה לאחר הטבח של מחבלי חמאס ביישובי ובבסיסי עוטף עזה. יותר מאלף ישראלים נרצחו ונהרגו בקרבות בעקבות מתקפת הפתע. השבוע אני מקדישה את הפרשה לנעדרים, לחטופים, לחיילים, לפצועים, ולכל אותם שמות ששילמו בחייהם, שכל שם הוא עולם ומלואו.

ביהדות מיחסים משמעות רבה לשמו של אדם. אומר ד"ר משה מאיר, "הפסוק הפותח את הספר, הוא הפסוק הפותח את הפרשה ועל שמו היא נקראת:
'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.' הפסוק הזה אומר דרשני, שהרי אפשר היה לנסח אותו באופן אחר: 'וְאֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. המילה שמות – מיותרת, שהרי דרכה של שפה שאנשים מסומנים על ידי השמות שלהם… קריאת השם היא שימת הגבול – 'זה אתה!' כשיש אתה, יש אני, ויש אחרים. הנפרדות מאפשרת את החיבורים."
השם מעניק זהות, מייחד את כל אחת ואחד מאתנו, מבחין בין פרטים שונים. בפרט בתורה, שם השמות ניתנים לאנשים ולמקומות בכדי לבטא את מאפייניהם הייחודיים ולאפשר זהות תפקידם ותכליתם. ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל מסביר, "קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש… "ואלה שמות…". לאנשים שבנו את מצרים, לעבדים שבניהם הומתו בלידתם, היו שמות. הקורא והקוראת בני דורנו, קוראים את פתיחת ספר שמות כדֵז'ווּ לאומי. "לכל איש יש שם"… "ואלה שמות".
…בני ישראל… מתעקשים על אנושיותם, על שמותם, על מורשתם, על המאבק בדמוניזציה של הדמות האנושית, צלם אנוש שהוא צלם אלוקים… שמו של האדם הוא מרכיב חשוב ומרכזי בחייו, מעבר לכך שזו אחת המילים שאנו שומעים הכי הרבה בחיינו, המילה ´שֵם´ מלשון- "לשם מה אתה עושה כך וכך", כלומר: לאיזו מטרה, לאיזו תכלית, כוונה. השם שלנו משפיע על מהותנו ותכונותינו ועל הסביבה כולה.
כל אחד מאתנו מרגיש משהו כשזוכרים אותנו בשם, הרגשת הקיום שלנו והנראות שלנו מתחזקת. וכשאנחנו הופכים למספר ברשימה ללא שמות, אנו חווים עולם קר, ענייני שאין בו פנים, אין בו אישיות, ואין בו תחושה של מחויבות ושייכות.

אין ספק שגם מרחיב את הלב שהספר שהופך את עם ישראל לאומה מאוסף של יחידים פותח דווקא ב"שמות", כלומר, ההתכללות של כולנו לא אמורה להעלים את המהות והזהות האישית של כל אחד ואחת מאתנו, להיפך.
ההחלטה על שמו של התינוק שילווה אותו במשך כל  חייו, משפיעה על מהותו ושליחותו. יש גם מי שטורח להחליף את שמו מסיבות- בריאותיות, כלכליות, או קושי במציאת זיווג וכו' בתקווה לייצר שינוי. השם מגלה את הכוח הטמון באדם שקשור לשליחותו ותפקידו שעליו לממש. השם הופך את הכללי לפרטי, כלומר, לא עוד אחד מאלו שירדו מצרימה, לא עוד אחד מששת המיליונים וגם לא עוד אחד מהרוגי צה"ל, אלא איש אחד, אישה אחת, עם שם שחובק סיפור, זהות וזיכרון.
הרב צבי אלון שיתף עדות של זרח טאוב, ניצול שואה מ"תאומי מנגלה", סיפור ששמע מהמסע שלו לפני שנים רבות לפולין. בטארנוב, בכיכר על במה ששרדה מבית הכנסת שחרב כמעט כליל, נשאל זרח "איך ממשיכים אחרי כל הזוועות הללו?" זרח במלוא עוצמתו הסביר שחייבים לסלוח כדי להמשיך הלאה אך יש סיפור שהוא איננו מצליח להשתחרר ממנו, ולסלוח… זרח הפשיל את השרוול וחשף את המספר שעל זרועו, ואז פנה אליהם ואמר- "אני מִסְפָּר? אני מִסְפָּר? אני לא מִסְפָּר, יש לי שם, קוראים לי זרח טאוב! ואני כל בוקר מתעורר ומסתכל על היד ואומר, אני לא מִסְפָּר!"
מסכם הרב צבי אלון כי זה כנראה מהותו של ספר שמות, האם האדם הוא מִסְפָּר או האדם הוא סיפור? האדם הוא מִסְפָּר או עולם ומלואו?! למה לא סופרים את עם ישראל? כי אנחנו לא מספרים אנחנו סיפורים, יש לנו זיכרון, יש לנו זהות, ויש לנו שמות. אנחנו לא מִסְפָּר על הזרוע.
מדינת ישראל ניחנה בזיכרון ארוך וייחודי של הנופלים במערכות ישראל, של הפצועים, הנעדרים והחטופים, הזיכרון חי בלבנו תמיד. זהו זיכרון יצוק של שותפות גורל, תחושת הזדהות והכרה בכאב. זיכרון שמבטא את הכבוד, ההוקרה והמחויבות שרוחשים המדינה ואזרחיה לכל מי שחייו נקטעו טרם עת והקריב את חייו, לפצועים ולחטופים, כולם.

משתפת במקצת השמות…
-על תושבת העוטף שנרצחה, מנוחה חולתי ז"ל, כותבת ליאת לוי: " מורתי הנצחית שבזכותה סיימתי בית ספר! תמיד תמכה, עזרה, חיבקה. יש אנשים בעולם הזה שישאירו בך חותם לכל החיים! מנוחה היא אחת כזו!"
-על החייל סמ"ר דביר חיים ז"ל, לוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני, שנפל בקרב ב-7 לאוקטובר לאחר שעות של לחימה עם מחבלים בגבורה, וחברו לצוות של בני, משתפת רוית אימו של דביר: "דביר היה ילד שלימות, ילד נחת. בן בכור למשפחה, עם דורות של בנות. ילד מדהים, עדין, צנוע, מקסים ויפה תואר."
-מוריס אוחנה משתף על החיילת שיראל מור שנפלה במילוי תפקידה: "פסנתרנית מחוננת שרצתה להיות גולדה מאיר השניה ולעשות חוקים טובים – שרתה כבר שנה כתצפיתנית ובבוקר ה7 באוקטובר היתה במשמרת בחמ"ל של מוצב נחל עוז. אמא שלה, עדנה מור, קיבלה בחזרה שרשרת זהב חרוכה. נוחי בשלום ילדה יפה."
-יפעת משתפת על החייל אלכס שפיץ שנפל במילוי תפקידו: "הכי שפיץ שיש. כואבים את מות חברינו ושותפינו לאגף בעבודה מזה 14 שנים אלכס שפיץ שנפל בערב שבת בחאן יונס… אלכס היה צ'ארמר ,היהלום והעוגן שבחבורה: חזק וקשוח אבל ג'נטלמן הכי רך ולבבי שיש, אסרטיבי ובולט אבל גם ביישן וצנוע, מקצוען בכל דבר שנוגע בו גם בעבודה וגם בלחימה… על אף גילנו המתקדם התעקש אלכס לשרת בקו ראשון בחזית כי ככה זה אצל לוחמים… קשה לשחרר…"

גם מאחורי כל שם של חטוף וחטופה שאנו מתפללים לשלומם, יש סיפורי חיים, יש פנים, יש אישיות, ורצון עז להשיבם אלינו הביתה. וכך משתפת איילת לוי-שחר, אמה של נעמה לוי, שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר: "נעמה רק בת 19, אבל תמיד תהיה התינוקת שלי. ילדה שמאמינה בטוב הלב של כל בני האדם. נעמה אוהבת אתלטיקה וחולמת על קריירה בדיפלומטיה, והתשוקה הגדולה ביותר שלה היא לעזור לנזקקים. כילדה, היא הייתה חברה במשלחת 'ידי השלום', המפגישה צעירים אמריקאים, ישראלים ופלסטינים כדי לקדם שינוי חברתי עולמי…"

בסופו של דבר, מאחורי כל אחד ואחת מהנעדרים והחטופים שלנו בעזה, עומד סיפור על חיים שנעצרו במפתיע, משפחה מוטרפת מדאגה ועם שלם שמצפה בהקדם לשובם. במלחמת "חרבות ברזל", במקביל, מאחורי כל התושבים, כוחות הבטחון, הפצועים, ומאחורי כל הלוחמים שנפלו בהגנתם על המולדת, יש גם סיפור חיים, וסיפורי גבורה שעל הרבה מהם עדיין לא שמענו, פשוט מכיוון שהם רבים כל כך. עלינו לנצור ולזכור כי מאחורי כל שם יש סיפור חיים שלם מלא בגעגוע וכאב.
כל אדם, גם זה שמאריך ימים הוא כחרס הנשבר, (מהפיוט "ונתנה תוקף", "אָדָם – יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר…)  ודווקא משום כך מוטלת עלינו המשימה והאחריות להעביר את מורשתנו לדורות הבאים. אחרי הכל, יש לנו, לכל אחת ואחד שם ייחודי, וסיפור וייעוד משותפים.

שבת שלום ובשורות טובות❤️
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.