חודש: יוני 2023

Photo by Francesco on Unsplash

השבוע פרשת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל בעקבות בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.

בלעם- הרב רפי פוירשטיין מרחיב,
"הוא היה אדם מעמיק, מבריק ואחד מהאנשים המרחיקים ראות ביותר בהיסטוריה האנושית. במילים פשוטות הוא היה נביא גדול, לדעת חז"ל בצדדים מסוימים אפילו יותר ממשה רבינו. שמו היה בלעם בן בעור. לא היינו שומעים על נביא גדול זה אלמלא בלק מלך מואב היה מזעיק אותו לעזרה בהולה. בלק, המקבל דיווחים על עם ישראל המתקרב אליו בצעדי ענק, מבין כי אין לו סיכוי מול עם של מיליונים שהביס בכוח הניסים האלוקיים את האימפריה המצרית הנשגבה. איך תוכל ממלכתו הקטנה, השוכנת ממזרח לים המלח, לעמוד אל מול הסיכון האיום הזה? המוצא היחיד שלו הוא בלעם. בלק מבין שלא ניתן לנצח את העם המלומד בניסים בכוח הזרוע אלא רק במגרש הישראלי, דהיינו, במגרש הרוחני.
מרגע זה הופך בלעם למוקד הסיפור ופרשת השבוע. בלעם שיודע שאלוקים משגיח על עם ישראל, פונה לאלוקים ושואל אותו האם הוא מרשה לו להסכים לבקשתו של בלק ולקלל את העם. בלעם לא מוותר, עד שלבסוף ה' אומר לו בחלום הלילה כי הוא יכול ללכת לבלק, אך הוא לא יהיה אדון לפיו. במילים אחרות: בלעם יהיה מעין מיקרופון לקול האלוקי שיבקע מתוכו.  ואכן בלעם שמגיע למואב מנסה לקלל, אך כשהוא פותח את פיו יוצאת ממנו שירה נפלאה של הלל ושבח לעם ישראל . שלוש פעמים הוא מנסה את כוחו, ושלוש פעמים יוצאות מפיו ברכות ותשבחות. מחזה אבסורדי זה  מסתיים בגירושו של בלעם חזרה לארצו.
 רבים וטובים שאלו לאורך הדורות כיצד קרה שאדם מהחכמים בעולם נפל כך בפח? כיצד בלעם המרחיק ראות לא צופה מראש את כישלונו המהדהד?…
פרשת בלק היא גם המפתח להבנת החידה המסעירה… את הציבוריות הישראלית. בכל פעם מחדש אנו תמהים כשנחשף קלונו של איש ציבור זה או אחר, כיצד קורה שדמויות מצליחות נופלות בשחיתות לאחר שהגיעו בעמל כה רב לפסגת ההצלחה? מה גורם לאנשים לאבד את כל עולמם, אם לא התפרצות של יצר לא נשלט. לא צריך יותר משנייה אחת של תאווה לא מרוסנת.
בליבה של הפרשה אנו נתקלים בסיפור הגרוטסקי על האתון עליה רוכב בלעם הפותחת לפתע את פיה ושואלת את בלעם בשפת בני אדם מדוע הוא מכה אותה והאם היא עצרה בעדו לפני כן. בלעם שרק לאחר ששמע את קול האתון נפקחות עיניו, רואה מולו את מלאך ה' עם חרב שלופה בידו. חייו של בלעם- הנביא החכם בעולם, ניצלו בזכות אתון. איננו משתחררים מההרגשה כי בלעם החכם הפך לשוטה ואילו האתון המטומטמת (בדרך כלל) הפכה לחכמה ממנו. זהו גם סוג של משל עלינו- החיים בעידן שכולו רגש, הנאה ותאווה. עלינו לשים לב למסר החד הבוקע מפרשת השבוע הקורא לנו: שכל תחילה!…"

הבלעם או החמור שבנו-
מסתבר שלעיתים קללה עשויה להפוך לברכה, וכדאי גם להקשיב לסובבים אותנו כי יכול להיות שגם לחמור שבחבורה יש משהו חשוב להגיד. בקבלה מסבירים כי אנו יכולים לבחור להיות מלך (מלך, ראשי תיבות- מוח, לב, כליות) או למך על החיים שלנו.. וכדי להיות מלך האדם צריך לדעת לשלוט עם המוח (שכל) על הלב (רגשות) והכליות (תאוות). אם זה הפוך, והלב נמצא ראשון בסדר העדיפויות, אז האדם הוא למך.
מעניין שפעמים רבות כאשר אנו מסבירים לאחרים (ולהיפך), איך נכון לפעול, המענה המיידי הוא "אני יודע", "ברור לי מה נכון היה לעשות", ובכל זאת אנחנו בוחרים אחרת, למה?
נראה כי בכולנו מצוי בלעם קטן, עם פוטנציאל ויכולות גבוהים, שמבין ויודע מה נכון לבחור, ובכל זאת, פעמים רבות הרגשות, הרצונות והיצרים שלנו הם שמשפיעים ומכריעים בבחירות שלנו, למרות הידע הזמין, הנגיש והמצוי. הפעלת לחץ של הסביבה, המשפחה, התרבות וכד׳ גם כן יכולים לגרום לנו לקבל החלטות שאינן בהלימה עם הידע שלנו. ולפעמים, אנו אפילו יודעים מה התשובה הנכונה ומה הדבר הנכון לעשות, אבל חסר לנו מידע על מציאות המצב, למרות הנגישות והנראות, ממש כמו המלאך עם החרב השלופה אל מול האתון ובלעם… סוג של שיבוש שיקול הדעת. אנחנו יודעים למשל, שהירקות בריאים לנו יותר ממתקים, וששינה טובה היא מרפא לגוף ולנפש, ועדיין, אנחנו בוחרים אחרת… הפרשה השבוע קוראת לנו לבחון כמה פעיל בלעם בתוכנו, מה מנהל את הבחירות שאנו עושים, האם אלו ההנאות הרגעיות למרות המחיר העתידי, האם הנוחות הרגעית בבחירת שיטת "בת יענה" הדוחה את ההתמודדות… או שמא הצורך בפתרון קל ופשוט ללא השקעת מאמץ שמוביל להחלטה השגויה…

מה משפיע עלינו? ד"ר פול סלוביק מסביר,
"בניגוד למה שאולי נדמה, הגורם המשפיע ביותר בקבלת החלטות אינו אישיותו של המחליט אלא ההקשר והסיטואציה שבהם הוא נמצא… וכן, יש גם הבדלים אישיותיים. אחד מהם הוא תפיסת העולם של כל אדם – מי אנחנו חושבים שאנחנו, מי אנחנו רוצים להיות, עם מי אנחנו מתחברים, באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות. כשמגיע מידע שמאיים על תפיסת העולם של אנשים, הם מוצאים דרך להתעלם ממנו, לזלזל בו או לפרש אותו בדרך שלא מאיימת עליהם…"

נראה כי בנוסף לאישיותנו, העיתוי, הסיטואציה, וההקשר שלנו למצבים השונים, משפיעים על ההחלטות והשימוש המושכל בכישורים שלנו. כך גם בפרשה שלנו, בלעם סירב להכיר ולראות כי אין ביכולתו לקלל את בני ישראל, להיפך, הוא היה נחוש להצליח במשימתו ויהי מה. הוא אומנם נכשל בביצוע משימתו הראשונית, אך, לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה ערמומית שמפילה את ישראל. העצה היא שבנות מואב יפתו את בני ישראל ששוכנים לגבולם ויסיתו אותם לעבודה זרה. התנהלות בלעם מחזקת את דברי חז"ל שכבר דרשו כי, "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו." ולכן, חשוב לזכור שכולנו יכולים לבחור האם לשאת אחריות על חיינו, מעשינו, ולקבל החלטות מתוך מודעות ותודעה מלאה לדרך שאנו בוחרים ללכת בה, דרך המלך.

שבת שלום💞

Photo by Markus Spiske on Unsplash

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
השבוע, העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. ה' אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבנו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.

הרב רונן טמיר מרחיב,
בפרשתנו, פרשת חוקת, מתרחש אחד האירועים המשמעותיים בדברי ימי ישראל. משה, אהרן ומרים, המנהיגות העליונה של עם ישראל- מפנים את מקומם. אהרן ומרים מסתלקים לבית עולמם, ועל משה נגזרת הגזירה שלא להכניס את ישראל לארץ הקודש.
חטא מי מריבה, שבעצם חרץ את גורלם של משה ואהרן, דורש התבוננות. ראשית- מדוע רואה הקב"ה חילול ה' וחוסר אמונה בהכאה בסלע, וכי קטן הנס של הוצאת מים מן הסלע בלב המדבר, מים המספיקים להשקות את כל העדה ואת הצאן והבקר?!  שנית- מה הקשר בין החטא לעונש? מדוע דווקא חטא זה גורר עונש של אי כניסה לארץ ישראל?
חז"ל העלו סברות שונות בעניין מהות החטא. אנו נלך בעקבותיו של הרב קוק, שמבאר את החטא לשיטת הרמב"ם, וממקד את שורש החטא בכעסו של משה על ישראל, המתבטא במילים "שמעו נא המורים" (אורות הקודש ד', עמ' ת"ק).
הרב מסביר ששורש הכעסנות בעולם, הוא הביטוי לחוסר ההרמוניה שבמציאות, דבר העתיד להיות מתוקן באחרית הימים. "שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת 'שמעו נא המורים', שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור".
ההבדל בין כעס והכאה לבין דיבור, הוא המישור של הקשר בין האדם למציאות. הכאה מבטאת ירידה של האדם למישור הפיזי, הגשמי, הגס, לעומת דיבור המבטא העלאה והתרוממות של המציאות אל המישור הרוחני, הנפשי, אותו מייצג האדם…
זו גם הנקודה המחברת בין חטאו של משה לעונש אותו קיבל. החיים בארץ ישראל דורשים חיבור עמוק בין הרוח והחומר, בין ערכי הנצח וחיי המעשה, בין שמיים וארץ. רק מי שיודע לדבר לאבנים- יוכל להנהיג את ישראל בדור של חיבור בין הנשמה והגוף. משה, דווקא מפאת גדלותו הרוחנית העצומה, לא מצליח לדבר לסלע.
אנו, שזכינו לחיות בדור התחיה, נדרשים לשים לב היטב לנקודות החיבור, לתפקידנו לרומם את המציאות כולה אל שורשה העליון, האלוקי, לכח הדיבור שצריך להתפתח יותר וליצור הרמוניה בין כל רבדי המציאות.
מעניין, שלאחר ההכאה בסלע, מתקנים ישראל את החטא, ואומרים שירה להעלאת המים מהבאר… השירה, עפ"י ה"שפת אמת", היא זו שגרמה לעליית המים אל שפת הבאר. זהו תיקון הדיבור, המרומם את המציאות כולה בהרמוניה ובשלמות."

מוסיף הרב שניאור אשכנזי כי אחרי הליווי ומסירות הנפש של משה לעם, במשך 40 שנה, שוב, בני ישראל, מגלים ספקות, תלונות וחוסר אמונה. והתוצאה- כעס ותסכול המובילים את משה כאמור, להכות על הסלע. משתמע כי דיבור טוב מחזק ומרומם את הנפש. ולכן, מענה הדיבור הוא שיעניק לעם משמעות והבנה, ובכך ייצר גם חיבור.
וכך משתף הרב אשכנזי במכתבו של הרבי מליובאווויטש חנוכה תשכ"א:
"ברצוני להוסיף נקודה אחת נוספת המופיעה בהדגשה גם בכתבי החסידות, והיא שבעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה; במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות."

תפקיד מנהיג ומחנך הוא להאיר את הנקודות הטובות שבאדם, להגביה אותו, ולהזכיר לו כמה הוא טוב וכמה הוא מסוגל. כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו יותר ממה שהוא מאמין בעצמו. מבוגר שיודע שהוא מסוגל, ומניע אותו קדימה לצמיחה, למקום טוב יותר. האבן עזרא מסביר כי בפנייתו של משה, "שמעו נא המורים", שמעו נא חבורת סרבנים, משה מוריד את העם בהתייחסו אליהם כמורדים וחצופים. אין מונהגים גרועים אלא יש מונהגים שלא אמרו ולא השמיעו להם כמה הם מסוגלים, וכמה ביכולתם להצליח. יש צורך לשים דגש על היכולות הגבוהות והמידות הטובות. אחרי הכל, מסיים הרב אשכנזי, "גילוי המידות הטובות תלויות במעורר."
החברה שלנו זקוקה לשופטים ושוטרים לאכיפת החוק, אך ההנהגה איננה יכולה להסתפק רק באמצעי כפיה, יש להקדים להם דיבור ומשמעות. נראה כי כוחו הפנימי של האדם מתגלה באמצעות הדיבור. הדיבור שלנו פונה אל שיקול הדעת, והאמון שלנו נותן את הכוח להטיב. ולכן, חינוך מקדם ומטיב לעולם לא יהיה בכפייה. פרשת מי מריבה באה ללמד אותנו שאנו חייבים לתת אמון בילדינו בפרט בעיתות משבר, להקדים דיבורים רבים ולהשתמש באמצעי תקשורת ורבליים כבסיס לחינוך. הדיבור הוא כוח עצום של האדם, ויש להאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו בכדי לזכות ולראות את הפירות המיוחלים בשלים בבוא העת.

שבת מבורכת💞

Photo by Afif Ramdhasuma on Unsplash

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר, והיא עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, והיא מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו. במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. נראה כי קבוצות שונות חברו יחד במטרה להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו. משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.
לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר וההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מפרשים מסבירים כי נתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם?

מסביר הרב יובל שרלו,
"העיסוק בצדק חברתי מחייב לתת את הדעת לא רק לנכסיו החומריים של האדם. לא לחינם אמרו חכמינו הקדומים כי "טוב שם – משמן טוב", לאמור: לעתים שמו של אדם חשוב לו יותר מכל דבר אחר. בשל כך, חלק מהמאבק על הצדק החברתי מחייב לתת את הדעת לשמירת כבוד האדם, חירותו, שמו הטוב ומעמדו, ויכולתו לקיים חיים חברתיים ויצירתיים כאחד.
כיצד עושים זאת? בדיוק בשל כך התורה עוסקת לא רק בנכסיו החומריים של האדם, כי אם גם בשמירה על הדברים החשובים לו מכל. דוגמה לדבר היא המצווה "לא תלך רכיל בעמך", המהווה אבן פינה לכל הלכות לשון הרע, האוסרות על האדם להוציא את שמו הרע של אדם אחר (כמובן, מבלי פגיעה ביכולת לקיים מאבק נגד הרוע). דוגמה שניה היא הקביעה ההלכתית "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים", המעצימה את החשיבות העליונה של איסור הלבנת פנים…
פרשת השבוע שלנו מלמדת על פן נוסף של הצדק החברתי הנדרש, והוא ביכולת לקיים מחלוקת כהלכתה. מחד גיסא, אנו צריכים להתרגל לכך כי המילה "מחלוקת" אינה שייכת למילים המעוררות אסוציאציה של שלילה וביקורת. המחלוקת היא המנוע העיקרי של ההתפתחות האנושית, הנוצרת ממפגש דעות ועמדות, ומצמיחה עולם עשיר ומורכב. אחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה היא החתירה לשפה אחת ודברים אחדים. להפך, הן ההלכה היהודית, המטפחת את המחלוקת כמאפיין המובהק של לימוד התורה וההתקדמות הרוחנית, והן התרבות הדמוקרטית, העושה כל שביכולתה, לפחות ברמה ההצהרתית, כדי לאפשר שיח חופשי ועשיר – מלמדים על הפוטנציאל העצום הטמון בעולמה של מחלוקת.
מאידך גיסא, המחלוקת היא מסוכנת. אין צורך להכביר מילים בדבר הסכנה העצומה למבנה החברתי, לסולידריות ולרוח המשותפת, ולאסונות שמחלוקות דרדרו את עולמנו. אין עם בעולם שמצולק כל כך מהמחלוקות הפנימיות שהביאו לחורבנות רבים בתוכו. אולם לעתים אין אנו נותנים את הדעת להיבט אחר של המחלוקת, והיא הפגיעה החמורה שהמחלוקת מאפשרת בעניינים הנוגעים לצדק החברתי. פגיעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: בתהליכי הדרה והשתקה, ומניעת הנגישות ההוגנת המאפשרת לכל אדם להביע את דעתו בצורה חופשית, וללא מורא…ועוד.
פרשת השבוע שלנו, פרשת קורח, העוסקת במקומות האפלים של המחלוקת, מלמדת כיצד טיעון שיש בו אמת (דברי קורח לא היו משוללים מן היסוד) עשוי להפוך להתקפה ושיסוי, ליצנות וציניות, חיבור לא ענייני של כל המתנגדים כדי להפיל את משה רבינו, סילוף הסיפור ההיסטורי ומניפולציות רבות. כאמור, הדעת ניתנת בדרך כלל להיבטים החברתיים של המחלוקת, ופרשת קורח מהווה דוגמה מופלאה לאן מחלוקת יכולה להתדרדר. בד בבד, נכון יהיה להתייחס גם לשיקולי הצדק בעולמה של מחלוקת, ולהקפיד על הדרכים ההוגנות לניהולה של המחלוקת, גם כדי למצות ממנה את הפרי הבשל שלה, וגם כדי לא להפוך אותה עצמה לפגיעה החמורה בצדק החברתי. התייחסות מכבדת וראויה כלפי השני, זהירות בהצגת עמדותיו שלו, הימנעות ממניפולציה, בריחה מן השקר, שמירה על אי-גלישה לפסים אישיים, התייחסות לעמדה ולא למניעים הנסתרים התיאורטיים שלו וכדו' – כל אלה מטפחים את הצדק החברתי בהיבטים של כבוד האדם, ומאפשרים להתברך מחברה רב גוונית שיש בה תרבות של מחלוקת."

נראה כי חלק מהצדק החברתי שקרח דרש כלל אחדות שמתבטאת באחידות, כולם שווים, כך מסביר הרב שניאור אשכנזי, קרח בא לדכא שונות. אך, אם אדם לא מצליח לבטא את עצמו, את הייחודיות, הגישה, והכישורים שלו זו למעשה המחלוקת הכי גדולה שיש. ההתעלמות מהשונות שלנו, והחשיבה שכולם יכולים להיות אותו הדבר, להאמין, לחשוב, ולעשות את אותו הדבר כי כולנו יהודים, איננה נכונה. העולם מורכב ממגוון עצום של אנשים, והאחדות איננה אחידות. להיפך, האחדות היא 'אחדות ההפכים', היכולת של אנשים הפוכים להביא את הייחודיות שלהם וליצור הרמוניה ממש כמו בתזמורת. דווקא השינוי והרבגוניות הזו היא שיוצרת את ההתאמה המושלמת, את השלום מלשון, השלמה. לא ניתן להתעלם מהשונות, ולכן, החכמה היא ליצור שלמות ממגוון הדעות, הקולות, והמחשבות.

 אנו חווים זאת ביתר שאת בתקופה זו, ולכן, זוהי תזכורת חשובה עבור כולנו, לנהל מחלוקת לשם שמים. לברר מה מניע ומנהל אותי בקונפליקט, והאם אני קשוב ופתוח גם לדעות ולגוונים האחרים?

שבת שלום💞

Photo by Harsh Gupta on Unsplash

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
בני ישראל מגיעים לסוף מסעם במדבר, לפניהם הרגע המרגש שלו חיכו מאז יציאתם ממצרים – הכניסה לארץ ישראל! ה' אומר למשה רבנו לשלוח אנשים לתור את הארץ, אותה הוא נותן לעם ישראל. בני ישראל מקבלים הזדמנות לבחון- איזו ארץ היא ארץ ישראל איכות האדמה, הפירות? האם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? ומי הם האנשים החיים בה? מה טיבם?
שנים עשר נציגים שהם ראשי שבטי בני ישראל נשלחים למשימה בארץ, הנמשכת 40 יום. הנציגים תרים בכל חלקי הארץ לאורכה ולרוחבה. הם פוגשים ביושביה ופחד תוקף אותם למראה הענקים שיושבים בחברון. בדרכם חזרה הם לוקחים מפירותיה המובחרים והגדולים של הארץ.
לאחר 40 יום, שנים עשר הנציגים שבים אל משה, וכל העם שחיכה בקוצר רוח מתכנס כדי לשמוע את התוצאות ומשוב הביקור הראשון בארץ. השליחים מספרים על המראות שראו, הם מראים לעם את אשכול הענבים הענק ומתארים את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. אולם מיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, "(כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (במדבר יג') ובהמשך, הם מוסיפים גם פרשנות משלהם, "(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג'). עשרה נציגים שתרו את הארץ טענו שאין סיכוי לבני ישראל להצליח לכבוש את הארץ בעוד כלב בן-יפנה ויהושע בן-נון, שני הנציגים היחידים שהציגו גישה שונה. הם הביעו אמונה בטובה של הארץ וביכולתו של העם לכבוש אותה.
במחנה בני ישראל מתחילה מהומה גדולה, כולם מפוחדים, והעם מאבד את אמונתו כי יוכל להיכנס לארץ. חלק מהעם מתלונן ותוקף את משה ואהרון, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה בהמשך הם פונים ואומרים- "(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ." (במדבר יד') אחרים תוקפים את ה' ויש אפילו מבני ישראל שכבר מתחילים לתכנן את החזרה למצרים.
דור המדבר נענש ב-40 שנה של נדודים במדבר (כנגד 40 היום שתרו את הארץ) שבו כאמור הם מתים ונקברים. כלומר, רק צאצאיהם, ושני הנציגים, יהושע בן-נון וכלב בן יפונה, הם אלו שנכנסים לארץ המובטחת בתום 40 שנה של נדודים.

מסביר הרב משה שיינפלד,
"שנים עשר מרגלים נשלחו על ידי משה לתור את ארץ כנען. מטרת השליחות הייתה להכין את עם ישראל לכיבוש הארץ ולהתיישבות בה… הדיווח של המרגלים גרם לירידה במוטיבציה של עם ישראל להיכנס לארץ, העם בכה ולא רצה להיכנס לארץ ישראל. כתוצאה מכך, המרגלים מתו במגפה, ובני אותו דור מתו במהלך ארבעים השנים במדבר ולעולם לא הגיעו אל הארץ המובטחת… גם אם הממצאים של המרגלים נכונים… מצופה היה מהמרגלים לומר כך: העם היושב בארץ הוא עז, הערים בצורות וחזקות, ראינו שם גם ילידי ענק, אבל בואו נגבש אסטרטגיה כיצד לכבוש למרות כל הנתונים ואין ספק שאלוקים יעזור לנו. במקום שהמרגלים יציבו את המציאות כפי שהיא ויתייעצו אחד עם השני כיצד לכבוש, הם החליטו שהם לעולם לא יצליחו והם השפיעו לרעה על העם כולו…
לכל אחד מאתנו יש תחום בחייו שהוא צריך לכבוש. החיים מציבים כל הזמן אתגרים ופסגות שעלינו להשיג אותם. לפני כל שינוי או אתגר חדש שעומד בפני האדם, בפרט אם באתגר רוחני עסקינן, יש חשש ואולי גם פחד מכישלון, אולם פעמים רבות אדם נכנע לפחד ללא טיפת קרב… הגיע זמנך להיכנס אל הארץ המובטחת האישית שלך! אל תישאר תקוע במדבר הצחיח. כשאתה ניצב מול כל אתגר שאתה יודע שהוא נכון וראוי לך, השאלה צריכה להיות לא האם אני יכול לעשות את זה אלא איך אני עושה את זה?
…הפחד לא תמיד רציונלי. הפחד עלול להשתיק ולהקפיא אותנו ובלי שום סיבה אמתית! עם ישראל פשוט פחד מהבלתי נודע…"

כאשר בני-ישראל התקדמו לכיוון הארץ המובטחת, הם חששו להתקדם לעבר הבלתי נודע בעיניים עצומות. מפרשים רבים מסבירים כי המרגלים ובני ישראל התרגלו לקבל ולאכול מָן מהשמיים, לשתות מבאר המים שליוותה אותם, ולהנות מענני הכבוד ששמרו עליהם. מצבו של העם והמרגלים במדבר היה נוח למדי. הם חיו בקרבה רוחנית גבוהה. ועתה, בכניסתם לארץ, הם יצטרכו להילחם, לכלכל את עצמם, לעבד את האדמה, ולהתמודד עם הטרדות של החיים בעולם גשמי וחומרי. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל סיכם זאת, "אחד ההבדלים הגדולים בין היהדות לדתות אחרות הוא שבעוד האחרות מבקשות להרים את האדם אל השמיים, היהדות שואפת להוריד את השמיים אל הארץ".

התורה קוראת לנו לחבר את הרוח עם החומר, לקדש את החומר בעת צריכתו. לכן, כבר מכניסתם לארץ מצווים בני-ישראל להפריש תרומה מעיסת הבצק, לפני שיאפו ויאכלו ממנה, ולתת אותה לכהן. בנ"י מצווים במצוות הפרשת חלה. רכיבים כמו קמח (חיטה), מים, שמן וכו' המופקים מהאדמה, גשמיים וארציים מתקדשים מעצם ההתכווננות, הברכות ונתינת התרומה עוד בטרם אכילת החלה. למשל, נכוון-
בעת ניפוי הקמח- אנא ה' עזור לי להוציא את הרע, ועזור לי לעשות בירור בין הטוב לרע, ולהוציא את כל המשפטים וכל הדברים שלא מקדמים אותי בעבודת ה'. עזור לי לעשות בירור בין האסור למותר. 
בהוספת סוכר-  אנא ה' עזור לי לתקן את מידותיי במתיקות.
בהוספת מלח- אנא ה', עזור לי למצוא את האיזון, את שביל הזהב במידותיי… המלח מסמל את הגבולות.
בהוספת שמרים- אנא ה', תן בי את הכוח לכל משימה, אנא עזור לי להיות בהתלהבות ושמחה תמיד.
בהוספת שמן- אנא ה' עזור לי שכל מי שיפגוש אותי יזכה במאור פנים…
בהוספת מים- אין מים אלא תורה. אנא ה' עזור לי להיות מחוברת לנשמה שבי…"
בזמן הלישה- הריני באה להפריש חלה, אנא ה' עזור לי שיהיה לי רכות וגמישות בעבודת ה'…

לכולנו יש "ארץ מובטחת" שאם נתמיד, נאמין שיכול נוכל, ונדע לקדש את הדרך, נזכה למימוש ורוממות חיי הרוח והחומר גם יחד. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🥖💞