חודש: אפריל 2019

פרשות אחרי מות וקדושים בחומש ויקרא הן פרשות נפרדות, אך בשנים שהן אינן מעוברות קוראים אותן יחד. השנה הן נקראות בנפרד, שמה של הפרשה "אחרי מות" מעיד על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני.
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ " (ויקרא טז) פרשת אחרי מות פותחת בהסבר ואזהרה על הטעות של בני אהרון, כלומר מה אסור לעשות כדי שאירוע כזה לא יקרה חלילה שוב, וזו לשון האזהרה- "(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז) הקב"ה אוסר על כניסת הכוהנים והקרבת קורבן ע"פ רגש ורצון אישי, אלא הציווי הוא שהקרבת הקורבנות תיעשה רק על פי כללי התורה.
לאחר האזהרה הפרשה מתארת את המועד החשוב, יום הכיפורים, ואת הטקס של יום הכיפורים שבו נכנס הכוהן הגדול למקום הקדוש ביותר במקדש – קודש הקודשים. הפרשה מסבירה את תפקיד הכוהנים בבית- המקדש והמשכן באותה עת.
בנוסף, הפרשה מתארת את הקרבת פר החטאת שמביא הכוהן הגדול לכפרתו, ולכפרת בני ביתו, ואת הקרבת שני השעירים – 'שעיר לה' ושעיר לעזאזל', לכפרת חטאי ישראל. שני השעירים זהים זה לזה; התלמוד מסביר ששני השעירים הללו היו צריכים להיות זהים במראם, גודלם וערכם הכספי, ושרק על-פי גורל (המקובלים מסבירים שיש כאן משל לבחירה החופשית שלנו. בכל רגע נתון, יש לנו בחירה לעשות או לא-לעשות את הדבר הנכון), אחד מהם מוקרב על המזבח והשני נלקח למיתה במדבר. השעיר לעזאזל מובל על-ידי שליח מיוחד, לאחר שהכוהן סומך על השעיר את ידיו ומעביר את החטאים באופן סמלי אל השעיר לעזאזל, וכך מכפר בו את כל עוונות ישראל.
בנוסף על ציווי עבודת הכהן ביום הכיפורים, מציינת הפרשה כי זהו יום תענית לכל ישראל, יום האסור במלאכה – שבת שבתון לכפרת עוונות. בסיומה פרשה זו מבהירה שאכן יש לבצע טקס זה פעם אחת בשנה ודווקא בעשירי לחודש השביעי. רש"י מבהיר שיום זה היה היום בו משה רבנו ירד מהר סיני עם לוחות האבן השניים. פרשה ראשונה זו נקראת ביום הכיפורים בתפילת שחרית.
בהמשך הפרשה לאחר הטקס המתואר מוזכרים חוקים שעוסקים בתחומים שונים – עניינים הקשורים לקורבנות, לדם הקורבן שמכפר על נפש האדם- התורה אוסרת על אכילת הדם או שתייתו, דיני שחיטת בעלי חיים, איסור גילוי עריות ומעשי תועבה אחרים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
מועדים לשמחה🌼

השבוע ישנן 2 הפטרות בספר יחזקאל והפטרה שלישית בספר עמוס ולכולם יש קשר ישיר עם הפרשה שלנו השבוע, "אחרי מות". ההפטרות בספר יחזקאל פרק כ', ו-כ"ב "הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט" הן הפטרות קשות במיוחד שמתארות את חטאי ירושלים באופן חריף וקשה. אלו הן הפטרות נדירות מאד, ולכן לרוב ההפטרה שקוראים היא זו שבספר עמוס.
הרב אלחנן סמט אומר שלפי הפרקים הללו ביחזקאל הקשר הבולט לפרשת 'אחרי מות' הוא איסור גילוי עריות. הנביא עמוס מאשים את עם ישראל במרחב גדול של עבירות, אך יש משקל רציני ומשמעותי לאיסורי עריות.
הרב אלחנן סמט מוסיף שבספר עמוס-
" בפסוק הראשון הנביא אומר שאין עדיפות לעם ישראל על העמים האחרים, ומבחינת הקב"ה הם כבני כוש. כאשר אומרים 'כוש' הכוונה היא למקום רחוק… זהו המקום שבו גרים כושיים, והוא נחשב מעבר להרי החושך. בעולם העתיק הכושיים שגרים אי שם, נחשבו גם כן כבזויים ונמכרו פעמים רבות לעבדים. ובכל זאת הנביא אומר שעם ישראל לא טוב מהם. איך ניתן לומר דבר כזה? האם אין לנו ייחוס אצל הקב"ה, האם אנו עם ככל העמים? כנגד ההשוואה הזו של הנביא עומדת יציאת מצרים, שזהו מאורע מיוחד לעם ישראל… הנביא אומר… שדבר זה נעשה לעוד עמים – הקב"ה העלה את הפלשתים מכפתור, כלומר מכרתים. כמו כן, הוא העלה את ארם מקיר, כלומר מארמניה. אם כן כוונת הפסוק ברורה – מבחינת הקב"ה עם ישראל כבני כושיים. הנביא אומר זאת בגלל שעם ישראל חוטאים. אם עם ישראל חושב שחטאיהם יסלחו בגלל הייחוס שלהם, הם טועים. היחס המיוחד לא יעזור להם כל עוד הם חוטאים. על כל פנים הרעיון של ההפטרה הוא נבואת תוכחה שעם ישראל לא יחשבו עצמם כמיוחסים שיכולים לעשות כל מה שהם רוצים. הנביא אומר שהייחוס שלהם לא יעזור להם – ומיצוי הדין איתם יהיה ככל העמים. … בסוף פרשת "אחרי מות" (ויקרא יח, כו-כז) – התורה משווה את עם ישראל לעמים אחרים, ואומרת שאם הם יחטאו לא יעזור להם הייחוס שלהם, אלא הארץ תקיא אותם כמו שהקיאה את הגויים הקודמים. זה אותו הרעיון שמופיע בעמוס, ובאמת בשני המקומות העונש הוא שהארץ תקיא אותם כמו שהקיאה גויים אחרים."
"(ז)הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה הֲלוֹא אֶת־יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר׃" (עמוס ט')
אז מה הרעיון של ההפטרה? מערכת 929 מסבירה-
"יש תודעה כוזבת שמתנחלת בלבבות בני האדם וממלאת אותם בתחושת ביטחון תחת הכותרת "לי זה לא יקרה". הם יכולים לראות מסביבם מחלות ואסונות, חורבנות ומהפכות ובכל זאת להמשיך ולהתנהל כאילו כלום לא קורה. תעודת הביטוח הזו היא אחת הסכנות הגדולות לכל אדם ולכל חברה. היא כמו כדור שינה המכה בך ואינך יכול לקום ממנו. במציאות של ממלכת השומרון התהלכו אנשים בתחושת בטחון שלעולם לא יטוש האלוהים את עמו, ונחלתו לא יעזוב. בדור שלפניהם עמדה הממלכה הישראלית ערב השמדה בידי ארם מצפון, ולפתע פתאום התחולל הנס והם שוחררו מאימת האויב. מאז רווחה התודעה הכוזבת הזו, ואחזה עמוק יותר בלבות האנשים.
עמוס, שביקש להיות השעון המעורר את החברה הישראלית הזחוחה, מצא עצמו מסולק מן העיר הנהנתנית ללא שהיה בידו לפעול את פעולתו. כאן, לקראת סיום הביקור, הוא בוחר לערער ולקרוע את פוליסת הביטוח הכוזבת הזו. במילותיו הוא שובר את אחת האמונות העמוקות והיסודיות ביותר של יושבי ממלכת ישראל. במשך מאות שנים הם ידעו שהם העם הנבחר, שהם "גאון יעקב", שהם בחירי ובכורי האלוהים, שהם מיוחדים ושונים. והנה בא הנביא ומבטיח שכשם שמצרים שקעה במימי הנילוס, כך תשקע ממלכת ישראל והייתה כלא הייתה. למה? "כי כבני כושיים אתם לי".
כשם שיש לי עמים בכוש, פלשתים בכפתור וארמים בקיר, כך הייתם לי אתם בני ישראל. לא פחות אבל גם לא יותר. כשם שאותם ניערתי מביתם והפכתי ממלכות על פניהן, כך אהפוך את בתיכם עליכם והייתם כלא הייתם.
נבואה זו של עמוס היא הקשה שבכולן. היא נוגעת ביסוד העמוק ביותר של אמונת העם הנבחר, ומאתגרת אותו לבדוק שוב ושוב מה מעמדו הייחודי אל מול אלוהיו."
משתמע אם כן, שהמסר הוא למעשה לזכור שלהיות 'עם נבחר' משמעותו מחויבות (בניגוד להקלות/הנחות/הטבות) לערכים, למוסר, לדוגמא אישית, לעשייה ולהפצה של טוב בעולם. "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות, י"ט, ו'). אמכי"ר.

חג שמח ושבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

היום בערב שביעי של פסח, כ"א בניסן, שהוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח. ביום זה חלה קריעת ים סוף ונוהגים לקרוא את שירת הים כי זהו היום שבו תהליך היציאה של בני ישראל ממצרים הסתיים. בחוץ לארץ מוסיפים יום שני של יום טוב והוא מכונה "אחרון של פסח".
שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, המהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות, אלא הוא היום האחרון של חג הפסח בלבד. "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).
אחרי שחרור בני ישראל ממצרים, פרעה מתחרט ושולח פרשים לרדוף ולהחזירם למצרים. מיליוני בני ישראל ניצבים על שפתו של ים סוף, מי הים קרים, זרים ולא נראים מבטיחים בלשון המעטה, מאחוריהם חיל פרשים הרוצה להשיב אותם למצרים. בני ישראל במצוקה, ואז הים נבקע, בני ישראל עוברים בתוכו, וכשהמצרים בתוכו הים נסגר והם טובעים. יש שיגידו גאות ושפל, יש שאומרים בכלל לא קרה, יש אומרים נס משמיים, וע"פ הקבלה האדם שהוא עולם קטן- בתוכו מתרחש הכול. כל מה שיש בעולם, הכול בתוך האדם. והתורה ניתנה לנו כדי לסייע לנו לברר ולתקן את התכונות שבתוכנו, את הרצונות, הכוונות והמחשבות.
מצרים היא אומנם מקום גרוע, אך מוכר וידוע וכוחו של הרגל על כל המשתמע… לעזוב אותו ולהתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע, החלטה לא פשוטה.
‏‎‏‎סיפור קריעת ים סוף מופיע בצורות שונות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, במסע חיינו ישנם רגעי מפתח שבהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. והחלטות אלו הן שיקבעו את ההבדל הממשי בין חיים של הישגים גדולים ומימוש, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. יש לנו נטייה לדחיינות לא פעם, עד שלא נותרת לנו כל ברירה אחרת…
‏‎אין לנו וודאות או ידע מתי יופיע "הרגע הגדול" בחיינו. ולכן, בכדי לא להיות משועבדים לכבלים של המצרים שבתוכנו, עדיף להתמודד ולהציף את הפחדים והחרדות שלנו, ובמידת הצורך גם להיעזר באנשי מקצוע, ובסביבה תומכת ומקדמת המסייעים לנו לנצל היטב את ההזדמנויות שניתנות לנו להתפתחות, וצמיחה אישית ורוחנית.
‏‎כולנו בהסכמה שלרוב אין ביכולתנו לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זו בדיוק ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם של החיים.
שנבחר לצאת לחירות, להתפתח, להתקדם ולצמוח. שנצליח להוציא את מהותנו הפנימית מהכוח אל הפועל, ולהגשים את שליחויותינו וייעודנו בחיים. אמכי"ר.
חג שמח ושבת שלום💐

אנו מצווים ב"והגדת לבנך", החובה לספר לדורות על יציאת מצרים ועל עשיית הפסח בשנים שיבואו– מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר. השבת נקרא בפרשת "בא" את המצווה שה' מצווה את משה ואהרון להורות לכל משפחה בישראל לשחוט שה בי"ד בניסן, ולסמן בדמו של השה את משקופי הבתים, שכך ה' ייפסח על בתי ישראל בעת מכת בכורות כי ניתן יהיה להבדיל בין בתי המצרים לבתי ישראל. את הטלה יש לצלות ולאכול, נקרא 'אכילת קורבן הפסח' והוא מצווה לדורות.
כחלק מהציוויים של פסח נאסר על טמא, על ערל (אדם שלא נימול), ועל גויים לאכול מקורבן הפסח. אליו מצטרפים צווי אכילת מצה ואיסור אכילת חמץ. המצווה לדורות מסמלת את הברית בין עם ישראל לה', ואת התנתקותו מהעבודה הזרה של המצרים. לכן, מי שבזמן הקרבת קורבן הפסח, בי"ד בניסן, היה טמא, ערל או שהיה רחוק מירושלים יכול היה להקריב קרבן פסח בי"ד באייר, שנקרא "פסח שני".
במקביל ההפטרה השבת היא בספר יהושע פרק ה' (פסוק ב'), עד פרק ו' (פסוק כז'). ב- 40 שנות המסע במדבר, מסתבר שבני ישראל לא מלו את עצמם, כלומר, מי שנולדו במדבר לא נימולו. ולכן, יהושע מחליט לחדש את מצוות ברית המילה בכדי שבני ישראל יוכלו לחוג את חג הפסח כראוי ויורשו לאכול מקורבן הפסח.
חג אביב ופסח שמח💐
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

אומר הרב צבי רימון, "הפעם הראשונה בתורה שיש פנייה לכל עם ישראל והוא מכונה "כלל" היא בציווי על קרבן הפסח: "דברו אל כל עדת ישראל", ואחר כך: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים" (שמות י"ב).
משום כך חשוב היה לכולם להיות שותפים בקרבן, ולכן באו הטמאים וביקשו להיות שותפים, "למה נגרע… בתוך בני ישראל", וכך קיבלו הם אפשרות להשלמת הקרבן – פסח שני.
קרבן קהל ישראל הראשון הוקרב דווקא באופן זה. מצד אחד – כל אדם וכל משפחה הקריבו אותו בעצמם (ובהמשך – כל חבורה בפני עצמה בהר הבית), ומצד שני – כולם הקריבו באותו זמן ובאותו אופן.
קרבן זה נאכל שלם – "ראשו על כרעיו ועל קרבו" – אסור לחתוך אותו (לפי הרמב"ם אף אין מוציאים ממנו את גיד הנשה). זהו קרבן המבטא אחדות, המבטא את כלל ישראל, ולכן הוא נאכל שלם.
כללי אכילת הקרבן מחייבים להפוך כל בית למעין בית מקדש – דם על המזוזות ועל המשקוף, ואכילת הקרבן בבית, (שמות י"ב, ז) – "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".
עם ישראל ככלל איננו מתעלם מהבניין הפרטי של כל אחד ואיננו שוכח את הבית המיוחד לכל אחד. מצד שני, עם ישראל זוכר שגדולת כל יחיד נובעת מכך שהוא אחד מן הכלל. הכלל איננו מתעלם מן היחידים, אך כל יחיד יודע שאת כוחו הוא שואב מן הכלל."
אז מה הקשר בין ברית מילה לקורבן הפסח?
מסביר הרב דוד סבתו- " מילה היא ברית פרטית בין אדם לה', והפסח יוצר ברית לאומית בין עם ישראל לה'. כשאדם כורת ברית עם ה' והופך את הבית שלו למזבח הוא יוצר אי של קדושה במצרים.
הבית, א"כ, הופך להיות יסוד מסויים של הברית. ראינו שהברית היא עם כל עם ישראל, אבל היסוד הוא הבתים המרכיבים את כלל ישראל. כל בית הופך להיות מזבח, וכולם ביחד הופכים להיות ברית. גם בפסח דורות אנו הופכים כל בית למקום קדושה, וכך כל הבתים מתגבשים וכורתים ברית עם הקב"ה .ניתן לומר שהנקיון היסודי אותו עושים לפסח הוא לא כדי שלא נמצא חמץ בפסח, את זה אפשר להשיג בנקיון פשוט יותר. אולי הנקיון בפסח הוא קידוש הבית, ובזה הופכים את הבית למזבח."
אדם שיצליח לעמוד, ולסמן על פתח ביתו ודלתי נפשו את אמונתנו וערכיו, הוא זה שיזכה ויראה את הגאולה הגלויה והחיצונית.
גאולה היא מלשון גילוי- גילוי הפנימיות שיש מתחת לכל הכיסויים והשעבודים שאימצנו ואספנו, וצריך ושווה לגלות.
כבר כאלפיים שנה אין קרבן פסח, מסביר הרב שלמה אבינר- "בית המקדש נחרב והקרבנות הופסקו, לא בגלל שלא ידענו את ההלכות ואת דרך ההקרבה, אלא בגלל שחטאנו. לכן כדי להתכונן להקרבת קרבן פסח, יש לעשות תשובה. ומי צריך לעשות תשובה? כל כלל ישראל. כי המקדש והקרבנות אינם עניין של בית כנסת פרטי קטן של קבוצת צדיקים, אלא של כלל ישראל. ואם כך, הדרך עוד ארוכה מאוד…"
ועל כך מוסיף הרב אילעאי עופרן- " חורבן הבית, כך אומרת הגמרא במסכת יומא, איננו תקלה מקרית ומצערת אלא קריאה רמה לתיקון המידות: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות. מקדש שני מפני מה חרב? מפני שנאת חינם… חובה וזכות היא להקריב את קרבן הפסח ואף מצוות עשה מן התורה לבנות את בית הבחירה. אך בנייה זו איננה מתחילה בשחיטת בהמות או במכרז קבלנים אלא בחינוך, בעשיית חסד, ביראת שמים ובאהבת חינם."
ואולי זו הסיבה שהסימן הראשון בהגדה הוא- "קדש", ד"ר יחיאל הררי מסביר ש"קדש" משמעותו להבדיל את עצמי. להתבונן פנימה ללא הסחות הדעת מסביב, ולקדש את עצמנו מהרעש החיצוני והפנימי. כשאני עסוק בשוטף ובחומר אני עסוק ברצונות שלי, מה שלא מאפשר לי גילוי של דברים אחרים שהמסע שלי מזמן, את אותן הזדמנויות, המפגשים הייחודיים, את היכולת לשחרר תדמיות, ולהתקדש בתוך המסע שלי ללא סל רצונות מקובע ומגודר. בפסח יש לנו הזדמנות לפה-סח, לדיבור נקי ומצמיח. יש לנו הזדמנות לממש את היכולת שטבועה בנו להתהפך למציאות חדשה ולייצר שינוי, להתקדם ולגדול. לכן, ממשיכים ב"רחץ", לרחוץ מעלינו את כל אותם קליפות, מסיכות ותוספות שאנו נוטים לצבור במסע חיינו, כך שנוכל להגיע לאותו מקום נקי, מזוכך, המצוי כבר בפנימיות שלנו, ולעשות סדר בנפשנו. מפרשים מסבירים ש"סדר" הינם ראשי תיבות ל- סוד, דרוש, ורמז, כלומר, בפסח אנו מצווים במיוחד על לימוד עמוק ומעמיק, לחפש את הרעיונות, ולא להסתפק בפשט המנהגים אלא לצלול לתוך עומקם ולהבינם בכל הרבדים והסודות הטמונים בהם. מי ייתן ונצא לחירות מכל אותם מיצרים, שעבודים ונזכה לקדש את עצמנו וסביבתנו בעשיית חסד, ראיית האחר ובאהבת חינם. אמכי"ר.
חג פסח וחירות שמח❤

הפטרת פרשת מצורע היא בספר מלכים ב' (פרק ז', פסוקים ג'-כ'). זהו המשך לסיפור המצור הכבד בשומרון. ההפטרה מתארת 4 מצורעים היושבים בפתח העיר, שגורשו מחוץ לחומות העיר. בתוך העיר שורר רעב ומצוקה נוראית כתוצאה מאיום צבא ארם המטיל את המצור הקשה על העיר ואין אפשרות להימלט. בתווך מצויים אותם 4 מצורעים, טמאים ומנודים. ובשיא הייאוש של העם מצהיר אלישע הנביא, שכבר למחרת ירדו מחירי הסולת והשעורים. נבואתו מתקבלת בחוסר אמון ע"י שלישו של המלך, ואלישע מגיב בנבואה אישית אליו: "הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל" (פס' ב).
מצוקת הרעב מביאה את ארבעת המצורעים להחלטה ללכת לארם וליפול בידם. אלא שאז הם מגלים שמחנה צבא ארם הוא ריק. ההפטרה מספרת לנו שה' השמיע קול רכב וסוס וכך הבריח את חיילי ארם. המצורעים המורעבים אוכלים ושותים וטומנים להם כסף זהב ובגדים משלל הארמים. אבל ייסורי המצפון גורמים להם לחזור לשומרון ולספר למלך ישראל על התרוקנות מחנה ארם ועל השלל הרב שמצוי שם. המלך חושש שמדובר במארב של הארמים; אך מסתבר שהם נטשו את המחנה, ובבריחתם הם אכן השאירו שלל רב- אוכל, בגדים כלים וכו'. בהתנפלות של אנשי שומרון על אוצרות אלה השליש שהביע חוסר אמון בנבואת אלישע נרמס ומת.
מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל- "חיוב פעולה מתוך עניין צרעת מתגלה גם בהפטרה, שאלמלא היו המצורעים משולחים מן העיר, לא היתה מגיעה הבשורה לאנשי העיר והם היו ממשיכים להאבק במצור ואולי אף להתמוטט ברעב. מתוך ההקפדה על דין צרעת באה הבשורה ונתגלתה הישועה. ועוד מלמדת ההפטרה כי אף שהמצורעים שולחו והיו יכולים לחוש עצמם כמורחקים מן החברה בכל זאת לא הרחיקו הם את עצמם ובעת מבחן השכילו לראות עצמם כחלק מן הציבור ולעשות למענו… כך צריך לחוש המצורע המשולח כי עדיין הוא חלק מן המערכת החברתית ואף הוא בקהל ישראל."
ההפטרה מסיימת בניגוד לפתיחה, בארבעה מצורעים שעמדו בפתח השער, שלמרות שהיו דחויים וחשובים כמתים- בכל זאת היו הם שהביאו בשורת חיים ורווחה. ואילו השליש של המלך שתפקידו להנהיג ולעודד בחר להתלוצץ ולזלזל בדברי אלישע הנביא, והוא המת האמיתי שם בשער.
ד"ר יחיאל הררי מרחיב-
"מלכות ישראל מצויה בהידרדרות. המצור של מלך ארם על העיר שומרון, לפני כשלושת אלפים שנים, הבליט את השפל המוסרי. הוא חידד את האגוצנטריות, השחיתות. את אובדן ההנהגה, וכמובן את נטישת האמונה…
הישועה הזאת של שומרון מיוחדת במינה בתולדות העם היהודי. היא התגלתה על ידי מי שלא היה ראוי לה ולא האמין בה. ספר מלכים מדגיש כי בשורת הגאולה נישאה על-ידי ארבעה שהם מוכי גורל ומרי נפש, אנשים אדישים ומיואשים, מנודים ומאוסים. אנשים שחטאו ונענשו על חטאם. המלחמה בין ארם לישראל לא נגעה להם במצבם. הם התעניינו רק במציאת מקור חיים. דווקא אנשים אלה היו הראשונים לגלות את הנס. דווקא בהם התעוררה האחריות המוסרית. חמדת הממון התחלפה אצלם במצפון ציבורי.
לטעמנו, בשורות טובות, מרוממות ומרגשות אינן יכולות להתגלות ממקומות שפלים, מלוכלכים. וכך מבלי משים אנחנו לא מצליחים להאזין ולהאמין לבשורה. אנחנו נותרים במצור. נותרים רעבים ומפוחדים. מכונסים בתוך עצמנו. כשבעצם בחוץ אין מצור ואין מניעות. המניעות היחידות הן בתוכנו. הן נטועות בתפיסתנו הקלוקלת הממסגרת את היפה עם החכם ועם הטוב.
…הצרעת אינה פוגעת ברבדים הפנימיים של הגוף, הנותרים מזוככים. הצרעת מלמדת על נגע שניתן לתקן. על קלקול חיצוני שאם נתקנו יהפוך מנגע לעונג.
כאשר מצליחים לקבל את בשורת הגאולה מידי המצורעים אנו מודים כי הבורא מצוי גם בחיוב וגם בשלילה…
הצרעת איננה דבר טבעי. היא מעידה על קשר בין עולם מוסרי, פנימי למציאות החיצונית. בין איסור לשון הרע לבין הנגע… הנגעים אינם עונש על לשון הרע. הם נועדו לתקן את העוון ולהוות סימן בעולם לנס הבורא.
המסר עבורנו הוא שהצמיחה האישית שלנו אינה מצויה רק בשעותינו היפות, במפגשים המסחררים שבהם אנחנו בשיאנו. אנחנו יכולים להרוויח יותר דווקא מרגעי השפל. לגלות את עצמנו מהמקומות הנמוכים והשפלים אליהם אנחנו מתדרדרים. מהמפגשים שלנו עם דמויות דחויות ומאוסות.
שם אנחנו צריכים לקלוט שהנגע, הייסורים, הקושי, הנידוי הם חלק מגילוי נעלה יותר. משם מתחילה בשורת הגאולה. ובגלל שמשם תיפתח הגאולה, בכל פעם שאנחנו פוסלים או מנדים או מתעלמים מאלה הנתפסים בעינינו כ’מתים מהלכים’ אנחנו מונעים מעצמנו את בשורת הגאולה.
מי ייתן ונצליח למנף ולהוקיר על השלילה כמו על החיוב שבחיינו, ולגלות ולרומם את עצמנו גם מהמקומות הנמוכים והשפלים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

ההפטרה היא במלכים ב' פרק ד', ובפרק ה' (מ"ב ועד פסוק י"ט). ההפטרה עוסקת בנביא אלישע אותו פגשנו בהפטרת פרשת וירא.
פרק ה' מהווה את עיקר ההפטרה והקשר לפרשה ברור. הסיפור בהפטרה מורכב משתי עלילות: ריפוי נעמן מצרעתו (א-יט) והדבקת גיחזי בצרעת (כ-כז)
נעמן, שר צבא מלך ארם, איש גדול ומצליח, חולה בצרעת, אחד מהנושאים העיקריים בפרשה שלנו השבוע, פרשת תזריע.
הצרעת המקראית אינה המחלה המכונה צרעת בימינו. הצרעת המקראית היא מחלת על-טבעית שבאה על עבירות שונות – לשון הרע, גאווה ולכן, גם התרופה לה אינה תרופה טבעית. מצוין שנעמן חולה בצרעת, ולא מפרטים את הסיבה, אבל נראה מפסוק א' שיש בו גאווה רבה מדי.
בפרק ה' מסופר על משרתת, שהיא נערה קטנה שבויה מישראל שהיה לה רעיון- "הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן", הוא "יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ" (מלכים ב', פרק ה' פסוק ג). מה שמוביל לבסוף שמלך ארם שולח את נעמן עם צו למלך ישראל שיטפל בעניין. מלך ישראל נלחץ: "וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ. כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי" (פסוק ז). ואלישע הנביא שולח לו מסר מרגיע: "לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" (פסוק ח). נעמן אכן מגיע, ואלישע שולח לו הוראות לריפוי– שעליו לטבול בנהר הירדן שבע פעמים. נעמן, שציפה למשהו אחר, כועס וכמעט נוטש מבלי לטבול ובלי להירפא.
אך עבדיו של נעמן, שיודעים איך לדבר על ליבו, משכנעים אותו לעשות כדבר הנביא, ואז – "וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" (פסוק יד). נעמן בריא יותר, עניו יותר ומאמין יותר. הוא חוזר אל אלישע ומכריז "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל " (פסוק טו).
בסיפור השני, אלישע מסרב לקבל מתנות מיד נעמן, וגיחזי נערו של אלישע, מתקשה להשלים עם וויתורו של אלישע על תמורה מנאמן בעבור ריפויו. ולכן, הוא משקר לנעמן, ולוקח ממנו מתנות ללא ידיעתו ואישורו של אלישע הנביא. עונשו שזרעו נפגע בנגע צרעת נעמן.
הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר ש- "עיקר עיסוקה של ההפטרה; מאמציו של נגוע להירפא. בדרך אל הריפוי פועלות דמויות אחדות: הנערה השבויה מארץ ישראל; מלך ארם; מלך ישראל והם מוליכים את הנגוע אל הנביא שבידו לכאורה מפתח הריפוי. דבר ראשון הנלמד מן ההפטרה הוא, כי התופעה כתופעה מצויה גם אצל אומות העולם. זו כביכול מחלה חשוכת מרפא, שאין לה מזור בדרכים רפואיות מקובלות. והמבקש להיפטר ממכה זו נזקק בעל כרחו לדברים מופתיים בלתי שיגרתיים." בפרשות תזריע מצורע אנו פוגשים את הכהן שבידו לטמא ולטהר, ובהפטרה אנו פוגשים את הנביא שיכול לסייע בהסרת הצרעת אבל גם בקבלת הצרעת. בשני המקרים אנו למדים כי הן הכהן והן הנביא מסייעים ומכוונים את האדם בתהליך הריפוי מהצרעת וחזרה לשורש נשמתו.
אך המסר שלנו השבוע מעלה את השאלה ביד מי באמת המפתח לריפוי המלא?
נראה שהמפתח האמיתי הוא למעשה ביד הנגוע בעצמו, הנביא מכוון ומדריך את נעמן מה לעשות, אבל הוא הנגוע נדרש לעשות זאת בעצמו. וזה ההבדל בין מה שנעמן חשב שהנביא יעשה לבין מה שאלישע הנביא אמר לו בפועל לעשות. הנביא ראה את תפקידו רק כמכוון ומדריך: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן" (ה, י) ואם לא היה נעמן רוחץ כפי שייעץ לו הנביא לא היה נרפא. בנוסף, הזכרנו קודם לכן שנאמן כנראה נענש על חטא הגאווה, לכן הנביא אלישע אפילו לא יוצא לקראתו, למרות שהיה שר צבא גדול במעצמה אדירה. כבודו של נאמן נפגע מאוד אבל גם זה מהווה חלק מאותו תהליך ריפוי. הנביא שובר לנאמן את הגאווה, ובנקודה זו מתחיל גם הריפוי מבפנים.
למרות שיכולת הריפוי בסופו של יום אצל הנגוע עצמו, חז"ל הרי קבעו ש"אין אדם רואה נגעי עצמו", ולכן, התורה שולחת אותנו אל הכהן- לקבל מבט של עין טובה ומדויקת שהיא מחויבת לתת סיוע לכל אחד ואחת לעשות טוב עם עצמו ולרפא את הנגע. הכהן שלי לעיתים הוא בעלי, לעיתים ילדיי, חברה טובה, וכל אותם אנשים טובים שעוזרים לי לראות את הנגע שלי. העיקר הוא- הנכונות שלנו לייצר שינוי בכדי לרפא את הנגע, ולחזור לשורש נשמתנו.
מוסיף הרב יהודה שביב זצ"ל- "אמור מעתה: האדם הוא שצריך לפעול בעצמו כדי להירפא, ואם לגבי נעמן אמורים הדברים ברחצה במימי הירדן, הרי לגבי אדם מישראל אמורים הדברים ברחצה במימי הדעת ותשובה והישמרות מלשון הרע ושיחה בדברי תורה וחכמה."
שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומטיב, ומעשים טובים שיצמיחו חברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.