שביעי של פסח – דנה בפרשה

בתחילת שבוע הבא, ב-כ"א בניסן, חל שביעי של פסח, היום השביעי והאחרון של חג הפסח. ביום זה התרחשה קריעת ים סוף ונוהגים לקרוא את שירת הים כי זהו היום שבו תהליך היציאה של בני ישראל ממצרים הסתיים.
אחרי שחרור בני ישראל ממצרים, פרעה מתחרט ושולח פרשים לרדוף אחריהם ולהחזירם למצרים. מיליוני בני ישראל ניצבים על שפתו של ים סוף, כאשר מאחוריהם חיל פרשים שנחוש להשיבם למצרים. בני ישראל במצוקה, אלא שאז הים נבקע לשניים, ובני ישראל עוברים בתוכו, ממש ביבשה שבתוך הים, "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י"ד, כ"ב). וכשהמצרים רודפים אחריהם, הים נסגר והמצרים טובעים.
‏‎‏‎סיפור קריעת ים סוף מופיע בצורות שונות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, במסע חיינו ישנם רגעי מפתח שבהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות כפרטים וכאומה. והחלטות אלו הן שיקבעו את ההבדל הממשי בין חיים של הישגים משמעותיים וממוצים (מצה), לבין חיים מוחמצים ומפוספסים (חמץ).

לפני יותר מחצי שנה, הציבו אותנו, את כולנו, על שפתו של ים סוף חדש ישן, ומאז אנו בקריעת ים סוף מתמשכת. האחריות שלנו, כלפי כל החטופים והחטופות להשיב אותם הביתה שלמים ובריאים כמו גם כלפי כל החיילים, החיילות וביטחון התושבים, זועקת וכואבת.
ספק אם יש בארץ מישהו שלא מזדהה עם הסבל, המתח והכאב הנוראים של החטופים שנותרו בגיהנום של החמאס, ועם משפחותיהם שעושות כל שביכולתן כדי להשיבם. תחושת חוסר אונים מייסרת ובלתי נסבלת. ההכרזה "להחזיר את החטופים" היא אמירה אנושית-רגשית ששותף לה כלל הציבור בישראל.
אין ספק, הממשלה הנוכחית שעדיין מכהנת חייבת לשאת באחריות של כל אותם כשלים כואבים, ולפנות את מקומה בהקדם, (קולות שהמדיה כבר משמיעה לגבי מפקדים בכירים בצבא… אך, משום מה לא במרחב המדיני והפוליטי…) יחד עם זאת, מנהיגי ומובילי המדינה נדרשים בתקופה זו לקבל החלטות קשות מנשוא והרות גורל, ואיש_ה לא היה ממהר/ת להתחלף איתם.
ועם כל זאת, לא ניתן להתעלם, הזמן יקר והשעון מתקתק, גורל החטופים מדאיג, מטריד ומדיר שינה מכולנו. וכנראה ששחרורם יגבה את שחרורם של אסירים פלסטיניים רבים, מה שמוביל לצורך בגילוי גמישות כואבת ולו שתשיב לנו את כל השבויים והשבויות כולם!

כאומה חפצת חיים קיבלה עליה מדינת ישראל את המטרה למגר את חמאס בכדי להבטיח את קיומנו כאן. ולמעשה, על "שפתו של ים סוף" אנו מתמודדים עם מציאות של למעלה מ-130 חטופים בידיהם של מרצחים, חיילים המחרפים את נפשם, ותושבים רבים שפינו את ביתם, וכמובן בל נשכח שביהודה ושומרון יש קיני חמאס רציניים שעלולים להתעורר אם הארגון בעזה יצטייר כמנצח. ומה שארע בעוטף עזה למעשה מהווה איום גם לאורך הקו הירוק בגדה. למיגור חמאס יש השלכות אסטרטגיות עכשוויות ועתידיות, לעומק ולרוחב.

השבוע, קראנו את ההגדה של פסח עם זעקה לשחרורם של כל החטופים, ובביתנו כמו בבתים רבים ערכנו מקום וכיסא נוסף לכל אלו שלא זכו להצטרף לשולחן הסדר השנה. כמו כן, יוזמות שונות הוציאו הגדות של פסח עם תוספות ברוח התקופה. למשל, ב"הגדת התקווה" שהוציא מטה משפחות חטופים כותב חיים ילין מקיבוץ בארי: "בחג הפסח עם ישראל יצא משעבוד לגאולה. גם אני ורבים כמוני, מיישובי העוטף, משדרות, מאופקים, שהצליחו להינצל ולצאת בחיים מהממ"דים במתקפת ה-7 באוקטובר, הרגשנו השנה כמי שיצאו מאפלה גדולה אל האור. אנחנו קוראים אלפי שנה על סיפור יציאת מצרים ומעבירים אותו מדור לדור, מאב לבן. מה שעברנו השנה הוא בקנה מידה של אירוע תנכ"י שהדורות הבאים יקראו עליו עוד אלף שנה קדימה, וילמדו ממנו דוגמה על החושך שהפך לאור. החושך הפך לאור בזכות אותם גיבורים – אזרחים וחיילים – שהגנו עלינו בגופם כדי שנוכל לצאת מהממ"דים, בזמן שבחוץ המלחמה נמשכה והחורבן היה בשיאו. אם נמשיך להיות מאוחדים כמו שאנחנו מאוחדים עכשיו, כל מי שיש לו נשק בצד השני – לא יוכל לנו. זה בידיים שלנו, וזה מעורר בי הרבה תקווה".
סיוון רהב מאיר מביאה גם את דברי עינט קרמר, אשת מילואימניק, שיריונר מתוך הגדה צה"לית חדשה שהוציא לאור רס"ן יאיר טיקטין: "כורך הוא חלק מרתק בליל הסדר. המרור מסמל את מרירות החיים, את כל הקושי והפחד שאנחנו חווים. המצה מסמלת את כוח החיים שטמון בנו, את החירות והשמחה. ואז מגיע הכורך – אנחנו כורכים ביחד מצה ומרור. ואיך מחברים אותם? זה סוד החרוסת. היא מאכל מתוק-מתוק. תפוחים, תמרים, תאנים, יין, אגוזים. כל המרכיבים האלה מזכירים לנו את מגילת שיר השירים שקוראים בפסח, מגילה שכולה אהבה ומתיקות. החרוסת מזכירה לנו את הסוד הידוע, כשצריך לחבר דברים ולרפא את הלב – האהבה היא התרופה".

נראה כי אין עוד ספר במקרא שזכה לשירים ולחנים על פי מילותיו, כמו שיר השירים מקוראים רבים במהלך הדורות, ובתקופות שונות לחלוטין זו מזו. מגילת שיר השירים כולה היא על נושא אחד – האהבה; תיאורה המלא של האהבה האנושית ועוצמתה. פסוקי המגילה לכאורה ברורים ומובנים, ובכל זאת הושקעו בכל הדורות מאמצים רבים בפרשנותה. הדיבור החופשי על אהבה ועל מיניות, גם בעולם המקרא יש להניח, עורר תהיות. אך, דבריו הנחרצים של רבי עקיבא– "שאין כל העולם כדאי כיום שניתנה בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים" – העניקו למגילה את מקומה המכובד, ואף, עוררו ספרות שלמה של פרשנות ומחקר, בכל המרחבים האפשריים.
שלמה המלך כתב את מגילת שיר השירים שנקראת כאמור בפסח. על פי חז"ל, הוא כתב שלושה ספרים: קהלת, משלי ושיר השירים. את האחרון כתב בצעירותו, אחריו את משלי, ולעת זקנה, כתב את קהלת. אף על פי שהיום שיר השירים הוא קונצנזוס מוחלט בעולם היהדות, מפתיע לגלות שבעבר ביקשו חכמים לגנוז את המגילה.

שיר השירים כתוב כמעין דיאלוג בין איש לאישה. חז"ל מסבירים שמדובר באלגוריה לאהבה שבין ה' לכנסת ישראל. כנראה שדימויי האהבה שבין כנסת ישראל לה' הם שהופכים את שיר השירים לקודש קודשים אהוב ומצליח כל כך. כך למשל מסביר רש"י, שלמה המלך כתב את המגילה במעין נבואה כמשל ליחסים הדינמיים שבין עם ישראל לה' בימי הגלויות ובימי שיבת ציון. ובעצם, שיר השירים הוא מן הספרים המרכזיים במקרא והמפתח הפותח את כולם. הוא מציג את האהבה כקודש הקודשים של חיי האדם. וכך, ביטויים רבים מהמגילה הפכו להיות שגורים בשפה העברית, "היפה בנשים", "בנוי לתלפיות", "עזה כמוות אהבה", "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", "קול דודי הנה זה בא" "עת הזמיר הגיע" ועוד רבים.
אם כן, האהבה, בין אם האישית ואף המינית לפי פרשנות הפשט, ובין אם הלאומית לפי הפרשנות המטפורית, מניעה את המגילה, את האדם ואף את העולם כולו. התהפוכות המתוארות במגילה מאירות את תהפוכות המציאות, בין אם מדובר בהיסטוריה, ובין אם מדובר במציאות העכשווית, ובאדם ונפשו. ההתקרבות וההתרחקות בין האיש לאישה במגילה, הוא למעשה המוטיב החוזר לכל אורך המגילה, וכנראה גם בחיים. מגילת שיר השירים והשביעי של פסח מעניקים לנו תזכורת על כוחה של האהבה לרפא ולחשיבות הערבות ההדדית.

וכך כותב הרב יונתן זקס זצ"ל בספרו "לרפא עולם שבור", "מה קושר אותנו לילדים רעבים באפריקה או לקורבנות רעידת אדמה בהאיטי? מה מחבר אותנו לגורלם של המובטלים, דרי הרחוב והעניים בחברה שלנו? התשובה היא אחת: אחריות. האתיקה של האחריות היא מן הרעיונות הייחודיים והמאתגרים ביותר של היהדות. לפי רעיון זה, אלוהים מזמין אותנו להיות כלשון חכמים, "שותפים במעשה בראשית". האלוהים שנתן לנו את מתנת החירות, מבקש מאיתנו להשתמש בה כדי לכבד את חירותו של זולתנו ולהעצימה. החיים הם קריאתו של אלוהים לאחריות."

שבת של שלום וחג שביעי של פסח מאיר ושופע בשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

מחר בערב נחגוג את שביעי של פסח, חג הפסח כולל יום טוב בראשו ויום טוב בסופו, כשבתווך ימי חול המועד. כלומר, שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, שמהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות, אלא הוא היום האחרון של חג הפסח. שביעי של פסח חותם את "יציאת מצרים" הפאסיבית והאקטיבית. לאחר עשר המכות שהשיא שלהן הינו במכת בכורות ויציאת עם ישראל ממצרים, מגיע שביעי של פסח יחד עם המכה האחרונה על המצרים- הטביעה במימי ים סוף. על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף. לכן, על פי מסורת זו נהוג לקרוא ביום שביעי של פסח, את שירת הים. בני ישראל עוזבים את מה שהיה בית עבורם במצרים, ובוחרים ללכת כ-עם לארץ ישראל עם כל האתגרים הכרוכים בכך.

במקביל השבוע, הפרשה עוסקת בתחושת האחריות הקהילתית שמפותחת מאוד בקרב עם ישראל. הרצון להמשיך את שושלת ומסורת העם שלנו תוך הנצחת האידיאלים שלו מהווה כוח מניע חזק ביותר. יש לנו אחריות כלפי עצמנו, כלפי משפחותינו, כלפי בני עמנו, וכל המחויבויות הללו מסוגלות להתקיים בעת ובעונה אחת בשלום ותוך הפרייה הדדית. וכל זאת אנו יכולים ללמוד מהכוהן הגדול שדאג על פי הסדר ככתוב-" וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, יז). ללא ספק, מחוייבויות אלו שולחות את כולנו לקריעת ים סוף פרטית וגם כללית.

הרב יהודה זולדן מסביר-
"שביעי של פסח מביא אותנו אל אחד השיאים ביציאת מצרים: קריעת ים סוף. זהו מעמד מיוחד שבו עומד עם ישראל על גדת ים סוף, לאחר שהמים חזרו למקומם והטביעו את המצרים הרודפים אחריהם כשהם מורידים עמם למצולות את כל מרכבותיהם ורכושם. זהו שלב סיום של פרק משמעותי בהליך הבניין והיצירה של עם ישראל: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג), ולקראת כניסה לפרק חדש- ההליכה במדבר בדרך לארץ ישראל.
הביטוי של אותה רוח מיוחדת מתגלה בהתפרצות הספונטאנית של שירה אחידה שיוצאת מכולם. זוהי שירה נבואית המרוממת את הכל, כשהשמחה והאווירה המיוחדת חוצה גבולות. אנשים פשוטים שקולם לא נשמע מעולם בשיח הכללי, מגיעים לקומות רוחניות נשגבות, ובתיאורים המופלגים של חז"ל: "אפילו עוברים ממעי אימותיהן היו אומרים שירה", ללמדך שהמציאות כולה נסחפה באותה אוירה נעלה.
רגעי השיא הללו, מביאים לא רק להודות על העבר, אלא אף להצביע על בקשות העתיד, על התכלית והייעוד של אותם נסים מיוחדים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלת מכון לשבתך… ה' ימלוך לעולם ועד"- ההגעה לארץ ישראל והמלכתו של הקב"ה למלך על המציאות כולה.
די בתיאור זה בכדי להבין כי ישנם מצבים בהם השגרה, טרדות היום יום, המריבות וחילוקי הדעות, מוסטים לצד, ובמקומם באה רוח גדולה ומעוררת, המניעה פעילות למען הכלל, החברה המדינה. הכל עוזרים מסייעים זה לזה, שמים כתף ותומכים, מוותרים ומשתפים פעולה, כי מה שעומד על הפרק, גדול וחשוב יותר מכל העניינים האישיים והקטנים. סוג של מחיצה שמכסה את התוך הפנימי של הטוב והיפה שבנו נעלמת, ואז מתגלים שורשים בריאים וחזקים מלאי חיים ואנרגיות חיוביות, כוחות של אמונה ונחישות.
השאלה הגדולה מכל היא איך משמרים ומעצימים את הרוח המרעננת הזו? כיצד מצליחים לקחת את עוצמות חג הפסח ולחזור לשגרה מבלי להיגרר לאפרורית, לפוליטיקה הקטנונית, להכפשות והשנאות הידועות? האם מדובר בגזירה לפיה לא ניתן לשמר לאורך זמן רגעים ומעמדים בעלי פוטנציאל רוחני גבוה? האם האמירה "החיים חזקים מהכל", פירושה שלה ניתן להישאר בפסגה לאורך זמן ואין אפשרות להחיות, ולו באופן מלאכותי, רגעי חסד גדולים?
גם אם לא נענה לעת עתה על שאלות הללו, וגם אם התשובה עליהן היא שלילית, עדיין חובה עלינו להכיר בעובדה ש"יש לנו את זה"!
לעיתים קרובות נדמה שהחברה שלנו כה מושחתת ורקובה מבפנים, ושרק עניינים חומריים ונהנתנים מרכיבים אותה, עד שאין עוד מקום לאידיאלים. מול חשיבה שכזאת מגיעות השעות הקשות, המיוחדות ומלמדות כי בזמן אמת נחשפים כוחות חבויים אצל כל אחד ואחת כמו גם אצל עם ישראל כולו."

נראה כי גאולתם של ישראל במכת בכורות ובחג הראשון של פסח היתה גאולה יותר פאסיבית ורוחנית של העם. המצרים המשעבדים הכירו בכוחו של אלוהי ישראל. יחד עם זאת, בני ישראל גם היו זקוקים לגאולה אקטיבית רוחנית וגשמית, בכדי להביא לניתוק מוחלט בינם לבין מצרים. ולכן, היה צורך בקריעת ים סוף, ובביטוי התעוזה והאומץ של עם ישראל כשחצה את הים. ראשיתו של פסח הינה אפוא בגאולה פאסיבית רוחנית וסופו בגאולה אקטיבית רוחנית וגם גשמית.
מה שמקשר אותנו לפרשה השבוע, 'אחרי מות', ב- פרק יח אנו מקבלים תזכורת איך עלינו לנהוג, כפי שהרב יהודה זולדן ציין, "יש לנו את זה", "וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: ולֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כו-כח).
הדימוי של הארץ המקיאה את יושביה מתאר את הקשר הרוחני בין הגאוגרפיה, הפיזי, הגשמי, לתורה, לרוחניות והמוסר. עם ישראל חי במדינת ישראל ומצווה לנהוג על פי קוד מוסרי מחייב. לא הארץ שייכת לעם אלא העם צריך להיות שייך לארץ.
ההתעלות הראשונית שלנו מצויה במרחב הפרטי ביותר – בבית שלנו. פרק יח' בפרשה עוסק באותם מרחבים שבהם אדם יכול לכאורה להתנהג כאוות נפשו וללא ערעור על התנהלותו. אך גם במחוזות המשפחה האינטימית שלנו עלינו לאמץ תודעת ענווה שרואה ומרגישה גם את האחר- אחים, שכנים, חברים וכו' ומפתחת את האחריות הקולקטיבית אחד לרעהו. כשתודעה זו תהיה נוכחת בבית, היא תתפשט גם על פני הארץ כולה. אמן כן יהי רצון.

חג שביעי של פסח שמח ושבת שלום🍷❤️🏘️

קטגוריה: שביעי של פסח

שיר השירים ושביעי של פסח- לרפא לב שבור

מה בין שביעי של פסח לפרשת 'אחרי מות'? פתאום קם אדם ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת