פרשות אחרי מות־קדושים נקראות יחד בשנים רבות, והחיבור ביניהן יוצר תנועה עמוקה בין אובדן לבין חזון, בין סכנה לבין ייעוד. כבר בתחילת פרשת אחרי מות התורה מחזירה אותנו אל רגע טראומטי: מות נדב ואביהוא. מתוך הזעזוע הזה נולדת הדרכה חדשה- כיצד נכון להתקרב אל הקודש, כיצד לפעול מתוך גבולות, אחריות ודיוק. לא כל התלהבות היא קדושה, ולא כל כוונה טובה מספיקה; הקדושה דורשת אחריות. דווקא מתוך האובדן מתחילה בנייה מחודשת של סדר, של כללים ושל דרך.
המעבר הזה מקבל עומק נוסף כאשר הפרשה עוברת לתיאור עבודת יום הכיפורים- יום של כפרה, תיקון ופתיחת דף חדש. במרכז הטקס עומדים שני השעירים הזהים, שעליהם מטילים גורל: אחד לה׳ ואחד לעזאזל. חז״ל מדגישים כי שני השעירים חייבים להיות שווים וזהים לחלוטין במראה, בגובה ובערך הכספי- “שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים” (יומא ס״ב ע״א). הדמיון המוחלט מלמד כי אין הבדל מהותי ביניהם אלא תוצאתי. שני נתיבים עומדים תמיד זה לצד זה, והבחירה היא שמבדילה ביניהם. בכך הופך הטקס למשל עמוק על הבחירה האנושית שמעצבת את המציאות.
רעיון זה מקבל ביטוי ברור בספר דברים: “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב… ובחרת בחיים” (דברים ל׳, ט"ו-י״ט). הרמב״ם מדגיש שהבחירה הזו היא יסוד מרכזי בזהות האנושית: “רשות לכל אדם נתונה… אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק- הרשות בידו” (הלכות תשובה ה׳:א׳). והגמרא מסכמת עיקרון זה במשפט קצר ועוצמתי: “הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים” (ברכות ל״ג ע״ב). המציאות עשויה להיות נתונה לכוחות רבים שאינם בשליטתנו, אך הבחירה כיצד לפעול בתוכה- נותרת בידינו.
מן הבחירה האישית הזו עוברת התורה אל הבחירה הקולקטיבית. פרשת קדושים פותחת בציווי רחב ומפתיע: “קדושים תהיו”. לא ציווי ליחידים בלבד, אלא לכל החברה. הקדושה איננה מנותקת מהחיים- היא מתבטאת ביומיום: ביחס לעובדים, במשפט צדק, בהימנעות מרכילות, באחריות הדדית ובמשפט הגדול: “ואהבת לרעך כמוך”. רבי עקיבא הגדיר מצווה זו כ“כלל גדול בתורה”. כלומר, קדושה איננה רעיון מופשט אלא צורת חיים חברתית: איך אנו בונים חברה, איך אנו מתייחסים זה לזה, ואיזה עולם אנו יוצרים יחד.
וכאן החיבור העמוק לימי הזיכרון והעצמאות. יום הזיכרון מזכיר את המחיר הכבד של הקיום כאן- את האנשים שבחרו לקחת אחריות על קיומו של העם והמדינה. יום העצמאות, המגיע מיד אחריו, מזכיר את התוצאה של אותה בחירה: חיים, מדינה, שגרה, תקווה. המעבר החד בין הימים הללו דומה במובנים רבים למעבר שבין שתי הפרשות- מאובדן אל בנייה, מכאב אל חזון, מהתמודדות עם מציאות מורכבת אל יצירת עתיד.
הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל כתב בספרו- "Future Tense", כי “אופטימיות היא האמונה שהדברים ישתפרו; תקווה היא האמונה שאנו, בני האדם, יכולים לגרום להם להשתפר. המשפט הזה מנסח במדויק את רוח התקופה: המציאות איננה תמיד בידינו, אך האחריות לפעול בתוכה- כן. זו אותה תנועה של שני השעירים: שתי אפשרויות ניצבות זו לצד זו, והבחירה היא שמעצבת את הדרך.
וכך מתברר שהחיבור בין הפרשות לימי הזיכרון והעצמאות איננו סמלי בלבד. פרשת אחרי מות מזכירה שהחיים מלווים גם בכאב ואובדן; פרשת קדושים מזכירה שהתגובה לאובדן היא בניית חברה מוסרית, אחראית ואנושית יותר. בין שני הקטבים הללו נפרשת המציאות הישראלית כולה- זיכרון ותקווה, אחריות ובחירה, כאב ובנייה.
אולי זהו המסר העמוק ביותר של הימים הללו: העתיד איננו נכתב מעצמו. הוא נוצר מתוך הבחירות שלנו– כיחידים וכחברה. לבחור בחיים, לבחור באחריות, לבחור באהבת אדם. וכמו בפרשות עצמן, גם במציאות שלנו- הדרך לקדושה מתחילה בבחירה.
יהי זכרם ברוך🙏🏼 ושבת של שלום🌸
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, ופנחס בן אסתר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, ארץ ישראל, בבטחה. וכמובן, אנו מוקירים ומחבקים את כל המשפחות השכולות ששילמו ביקר להן מכול.
אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של החטופים הביתה, ומתפללים לשובם של כל החיילים, הטייסים וצוותי האוויר לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לכל הפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתקווה לפירוק חמאס, האיראנים, החיזבאללה וכד' מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.
