חומש בראשית- פרשת וישלח- השיבה הביתה

Photo by Timon Studler on Unsplash

בשבוע שעבר, בפרשת ויצא מתואר מסע יעקב לחרן, נישואיו לרחל ולאה, בלהה וזלפה ו-11 הילדים שנולדו להם, 11 השבטים, ועל הרכוש הרב, הכולל צאן ובקר שצבר. השבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ ישראל.
פרשת וישלח פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשו, לאחר ניתוק של יותר מ-20 שנה. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו שתכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביהם, יצחק, ולמרות זאת הוא מקווה להתפייס עימו. לכן, יעקב מתכונן ומחלק את מחנהו לשניים. בנוסף, יעקב שולח שליחים לעשו אחיו שיביאו לו מתנה הכוללת עדרים, כבשים, פרים וגמלים, וכמובן נושא תפילה לה' "(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי…" (בראשית לב')
החלק העיקרי של פרשת וישלח עוסק בחזרתו של יעקב וביתו לארץ ישראל, מסע הכולל התמודדות מאתגרת ומתמשכת מול דודו, לבן הנוכל, דרך ארוכה ומלאת תלאות ומכשולים. בלילה שלפני המפגש עם עשו, נאבק יעקב עם דמות לא מזוהה, יש המפרשים מלאך שמיימי, ויעקב שגובר עליו דורש ממנו ברכה.
הפרשנים התקשו להבהיר מה גרם ליעקב להישאר לבדו לאחר שהעביר את כל משפחתו. הרמב"ן מפרש שיעקב העביר את כל משפחתו את הנחל ונשאר אחרון לאחר שהעביר את כולם, ואז תקפו המלאך. ואילו, האבן עזרא, מפרש כי יעקב אכן עבר לצד השני של הנחל אחרי שהעביר את כל משפחתו. אלא שלפי פירושו, יעקב רצה להתבודד ולהתפלל ולבקש על עצמו רחמים, ולכן ה' שלח אליו את המלאך להראות לו שיש בו כוחות להילחם, "…כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט).
יעקב כאמור, נאבק בלילה באיש מסתורי, רגע לפני המפגש הצפוי עם עשו אחיו ופמלייתו. מיהו אותו איש מסתורי?  האם מדובר במלאך ה' או במאבק פנימי של יעקב עם עצמו? נראה כי יעקב צומח ומשתנה מתוך המאבק הזה.  שהרי מאבקים פנימיים מעצבים את זהותנו ופותחים לנו פתח לצמיחה. יעקב משאיר מאחוריו פחדים וחרטות ויוצא חזרה לארץ ישראל, לבית אביו, יצחק.

מסביר הרב חנוך וקסמן-
"ננסה כעת לסגור את המעגל ולפרש את סיפור המאבק עם המלאך. יעקב עוזב את בית לבן במטרה לתקן את יחסיו הרעועים עם עשיו; העניין מסתבך, משום שיעקב שומע שעשיו יוצא לקראתו עם ארבע מאות איש – ויעקב בטוח שהם מתכננים להרוג אותו. יעקב צריך להתמודד כעת לא רק עם עשיו האמיתי, אלא גם עם עשיו שחי בסיוטים שלו, כלומר עם הפחדים של עצמו; הוא צריך לא רק לבקש סליחה מעשיו האמיתי, אלא גם להאבק עם הפחד הקמאי שלו מפני עשיו. יעקב מתנהג בהחלטיות ובנחישות… הוא עושה את ההכנות… והוא נדרש למצוא משאבים קיומיים חדשים כדי שיוכל לכפר על עברו."

תקופת השהייה בחרן מלאה במתחים וחרדות הקשורות להתמודדות עם דודו, לבן הערמומי, ועם בני ביתו של לבן. אחרי שנים של רדיפה ובריחה יעקב מחליט לקחת את משפחתו וכל אשר רכש בפדן ארם, בכדי לחזור אל יצחק אביו, לחזור הביתה. מתואר לנו כי יעקב ממש נאלץ לנוס- "ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבור את הנהר וישם את פניו הר הגלעד"  (בראשית כ"א).
השבוע, בשלבים ובמספר פעימות, בתהליכים מורטי עצבים המהולים בלוחמה פסיכולוגית רבה, זכינו לראות חלק מהחטופים והחטופות שבים הביתה. רגעים מרגשים ומחזקים. אחד החטופים העיד שניסה לברוח אך הוסגר ע"י התושבים לחמאס. מעולם לא נחטפו מישראל ילדים, גם לא נשים, בטח לא מבתיהם. כולנו, גם העולם כולו, עדים לפשעי מלחמה קשים ואכזריים. והשיבה של החטופים הביתה משמחת מעודדת, אך גם מחייבת ליווי נפשי עמוק וצמוד; האחריות שלנו היא לייצר עבורם מערכת תמיכה עוטפת, משקמת שתאפשר לכל אחד ואחת לעבור תהליך של קבלה עצמית עם כל החלקים החלשים והחשוכים, והטראומות שנאלצו לעבור.

מוסיף הרב ד"ר אדיר דחוח הלוי-
אחת התעלומות המעניינות ביותר במהלך סיפור חייו של יעקב אבינו הוא מאבקו עם המלאך. כיצד יש להבין את ההתרחשות הזו לאור משנת הרמב"ם? רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה-הנבוכים (ב, מב) שכל פרשת "ההיאבקות והשיחה הללו [עם המלאך היו] במראה הנבואה". כך שאין כל ספק שלא מדובר כאן בהיאבקות ובהתגוששות במובן האלים והתחרותי שאנחנו מכירים, אלא במאבק שכל כולו התנהל בשׂגב מחשבתו הנבואית של יעקב אבינו.
כדי להבין את מהות מאבקו של יעקב אבינו, נזכיר את מצבו לפני המאבק: יעקב אבינו עמד להיפגש עם עשו אחיו לאחר עשרים שנות היעדרות, ביודעו שאש השנאה והנקמה בקרבו של עשו לא שככה מיקודה במשך כל השנים הללו, ואולי אף התלהטה והתגברה. הוא נמצא בעת שבר ומשבר, במצוקה אדירה ובחוסר וודאות מטלטל, הוא פוחד מאד על נפשו ועל נפש ההולכים עמו, כמו שמעידה התורה: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בר' לב, ח), וזועק לה' באימה גדולה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם, יב).
…כידוע בתורת הפסיכולוגיה, כאשר אדם נמצא בעת שבר וקונפליקט יש בידו גם הזדמנות נפלאה לצאת מחוּזק ולהפוך את הקושי לצמיחה. כמובן שהקושי יכול להפוך חלילה גם לצניחה… דוגמה נוספת מתחום הטיפול והריפוי: כאשר ישנה חולשה בשרירי האדם, מה עליו לעשות? כמובן, לאמץ לייגע ולהחליש אותם, כדי שהם ישובו להתחזק ולהיבנות.
בתורה נאמר שהמאבק התנהל בלילה: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא […] וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, כג–כה), וזאת כדי לרמוז על מצבו הרוחני והנפשי של יעקב אבינו, שהיה שרוי בחושך המשבר והמצוקה הרוחנית, לקראת פגישתו הגורלית עם עשו אחיו… נראה אפוא, שגם מאבקו של יעקב אבינו היה אפוא מאבק רוחני פנימי… המאבק הרוחני הפנימי של האדם עם חולשותיו האנושיות לא יכול להסתיים בניצחון מוחץ, האדם הוא אדם, וככזה יש לו חולשות… לפיכך, על האדם לידע, כי גם כאשר מאבקו הפנימי להתרוממות רוחנית נתקל בחתחתים ובמהמורות, אל יתייאש ויידע שזו דרך העולם."

יעקב עושה עם עצמו חשבון נפש נוקב וכואב. הוא ממש הולך מכות עם עצמו. ובמאבק זה הוא מגלה תוך התמודדות רוחנית אדירה את תעצומות הנפש שלו ואומץ רוחו. בימים אלו, תחושת חוסר האונים והכעס אל מול אויב אכזר מפגיש אותנו עם מקומות חשוכים ומאתגרים. מפגש היוצר אי-שקט פנימי. מסבירה לנו המטפלת ימימה אביטל כי היכולת לקבל גם את החלקים החלשים שבנו מאפשרת לנו להיות בחמלה, ולתת מקום לכל הרגשות שאנו חווים. ההכרה והקבלה של האירועים שאינם בשליטתנו מאפשרים לנו להתקרב ולהתחבר אל עצמנו. המלחמה מציפה בנו כאב עצום ותסכול המעוררים בנו תפיסות מגבילות אך למעשה הכל צף ועולה לריפוי ותיקון. הקבלה הזו מפנה עבורנו אנרגיה לשינוי.

מסיים הרב ד"ר אדיר,
"…על האדם שנמצא בחושך המשבר להילחם ולהיאבק ביודעו שהשחר בוא יבוא, וכמו שעלה השחר ליעקב אבינו שנאבק "עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם, כה), כך, בתום מאבקה של אומתנו: בני בכורי ישראל, וכן בתום המאבק של כל אדם לצאת מחשיכה לאורה ולהפוך את הקונפליקט לצמיחה…
מדוע התעקש יעקב אבינו שהמלאך יברך אותו? תשובה, כדי שאותו חזון נבואי, אותו מאבק איתנים, יהפוך סמל ועוגן לעם-ישראל בכל המשברים העתידים. ואכן, המלאך נעתר לבקשתו ואומר: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (שם, כט), כלומר, המאבק שלך יעקב אבינו איננו עוד המאבק הנפשי הפרטי שלך, מעתה ואילך, המאבק שלך יהיה סמל למאבקו של כלל עם-ישראל לדורי דורות: מאבקו של עם חכם ונבון על יושרו, טהרת נפשו ומוסריותו.
בכל עת, ובפרט בעת מלחמה, שבה עם-ישראל, כאומה או כיחידים, חווים את עוֹל החושך הנורא, העדר היושר והאמת בעולם סביבנו למרות המציאות הברורה והנשקפת לעיניהם, אל לנו, לעמֵּנו ליפול לתהומות הייאוש! ניזכר באבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובמאבקו של יעקב – בנחישותו בגבורתו ובהתמדתו. עד עלות השחר, עד שיעלה האור ויגבר על החושך."

לאורו של העם הנפלא שלנו, המגויס כולו לעשיית חסד ובניית עורף איתן ותומך, נמשיך להאמין ולהתפלל לשובם- של כל החטופים, החיילים, והתושבים שפונו, הבייתה לשלום. שישובו כולם בריאים בנפשם ובגופם. אמן.

שבת שלום ובשורות טובות💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת ויצא- מה הקשר בין תפילה לסולם?

Photo by Armand Khoury on Unsplash

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה השביעית בספר בראשית, והיא מתארת את קורותיו של יעקב אבינו משעת צאתו במקלו בעוני ובחוסר-כל כגולה ופליט מבית אביו, עד הגיעו אל חרן. בעצתה של רבקה, אמו, ובברכת יצחק, אביו, יוצא יעקב אל משפחת דודו, לבן.
עשיו, אחיו של יעקב, כועס עליו ומתכוון להורגו לאחר שלקח ממנו את ברכות הבכורה, ולכן יעקב נשלח לחרן. מתוארת התמודדותו ושהותו בבית לבן הארמי הרמאי, נישואיו ללאה ולרחל, שתי נשותיו, ובעקבותיהן גם לבלהה וזילפה, הולדת ילדיו ועד לשיבתו לארץ ישראל.
בדרכו לחָרָן יעקב ישן בשדה וחולם חלום. כאשר אדם עומד על סולם כמו בחלום 'סולם יעקב', הוא איננו עוצר באמצע אלא מתקדם בתנועת עלייה או ירידה. כך גם בחיינו. המסר ליעקב הוא כי היציאה ל"עולם הגדול", מבית הוריו לעבר חיים עצמאיים, מבטא מצב שבו יש תנועה מתמדת למעלה או למטה.

וכך מסביר הרב חגי גרוס, "סולם יעקב"
"יעקב בורח מאחיו עשיו והולך אל הלא נודע. בלילה הראשון מחוץ לבית הוא חולם: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".
חז"ל לימדו אותנו בגמרא "שאין מראים לו לאדם [בחלום] אלא מהרהורי ליבו" (ברכות נה:). יעקב נמצא כרגע בנקודת שפל. הוא נמלט על נפשו, ללא בית חם ומגונן, ללא משפחה, ללא וודאות מה ילד יום. יש לו שאיפות גדולות, אבל הלילה חשוך ואין אור בקצה המנהרה. החלום משקף את הרהורי ליבו, את השאיפות הכמוסות. יעקב מבין שכרגע הוא נמצא על הקרקע מכוסה בחול, מוקף באבנים, אבל השאיפות שלו הן בשמים. לצמוח לטפס להגיע מעלה מעלה.
הבחירה בסולם אינה מקרית. סולם הוא משל לעליה הדרגתית, לטיפוס עיקש אך עקבי, לחריקת שיניים עם כיוון ברור. מלאכי האלוקים העולים ויורדים בסולם מביעים את החששות של יעקב: יש כאלו העולים אולם יש כאלו אשר יורדים. בכל טיפוס עלולה להיות נפילה. יעקב מודע לכך שהכיוון הכללי הוא למעלה, אך הוא יודע כי יתכנו עיכובים. יתכנו מחסומים ותיתכנה גם נפילות. כל זה לא משנה כל עוד הכיוון הכללי הוא למעלה.
ה"שפת אמת" מחדש דבר נפלא, האדם העולה למעלה לא נשאר אותו אדם. הוא משתנה עם כל שלב בעליה והשינוי הזה בכוחו להביא את האדם לגבהים אדירים…"

בכל אחד מאיתנו יש משהו מחלומו של יעקב, כולנו חולמים להגיע רחוק, גבוה. בימים אלו, כאשר חלומות רבים התנפצו לרסיסים, עדיין בין כולנו מסתובב לו 'יעקב' עם סולם על הגב ומתחנן בפנינו אל תפסיקו לחלום תמשיכו לשאוף תמשיכו להתקדם. כל כך הרבה אנשים טובים מעניקים, מסייעים תומכים, ומרימים את כולנו מעלה.
החולם הגדול היה הרצל. על אף האכזבות שנחל בדרך, היה הרצל משוכנע כי חזון המדינה היהודית יתגשם, וכך אמר-"דבר מופלא הוא שאנו היהודים חלמנו את החלום המלכותי הזה במשך כל הלילה של תולדותינו. עתה מאפיר היום. אין אנו צריכים אלא להעביר את השינה מעל עינינו, למתוח את איברינו החסונים, ויש בידינו להפוך את החלום למציאות" (בפני עם ועולם, 1896).
ואומנם, זכינו להקים מדינה עצמאית ריבונית והפכנו את החלום למציאות אך במקביל אנו מתמודדים עם אינספור אתגרים ומשברים. בפרט בימים אלו, אנו מדינה ועם הנלחמים על קיומם. אנו חווים חוסר ודאות, תחושת כאוס וחוסר אונים מול כוחות גדולים מאתנו שפועלים לגמרי במנותק מהמציאות בה היינו רוצים לחיות. השבר החברתי, הכלכלי, הביטחוני והפוליטי העמיקו. ולכן, דווקא היום, הפעולות שלנו חשובות מתמיד. מרגש ומעצים לראות כיצד העם שלנו כולו מגויס למלחמה אם בשדה הקרב בחזית ואם בעורף במתן אספקה, בישולים, קטיף, הסעות וכ"ו, והכל בהתנדבויות מעוררות השראה. רבים מאתנו נאחזים גם בתפילות וזעקות לשמים שישיבו את החטופים בריאים ושלמים, שהחיילים והחיילות יצאו לשלום וישובו לשלום, בריאים ושלמים, ולרפואתם השלמה של כל הפצועים.

מסביר הרב שמואל רבינוביץ- "תפילת ערבית"
"חכמי המדרש מצאו בתחילתה של פרשה זו רמז לתפילת ערבית, אותה חידש יעקב בדרכו לחרן. תפילת ערבית היא תפילה שנאמרת בשעות הערב, לאחר שהחשיך היום. לא במקרה תלו חכמים את חידושה של תפילה זו ביעקב, ודווקא ברגעים אלו, כאשר יעקב עושה את דרכו מבית אביו לחרן…
התפילה השלישית, תפילת ערבית, נאמרת בלילה. הלילה מבטא מצב של חושך, של ספק וטשטוש. בלילה האדם מתכנס אל תוך עצמו והפעילות האנושית מתמעטת. כאשר האדם שרוי בחושך, פנימי וחיצוני, הוא עשוי לתהות: האם החושך הזה ייפסק? האם בסופו של הלילה יאיר היום?
זהו מצבו של יעקב. הוא בורח מבית אביו, כאשר איננו בטוח כלל שאי-פעם יוכל לחזור לשם. אחיו הגדול והחזק, עשיו, זועם עליו וממתין להזדמנות להורגו. הוא נמלט אל מקום בלתי ידוע. שם, הוא יודע, הוא יחפש אישה להינשא לה, ומי יודע האם יעמוד במשימה זו. וגם אם ימצא, יהיה עליו להתחיל את חייו לבד, ללא כל תמיכה משפחתית וחברתית, ולבנות את ביתו בארץ לא מוכרת.
יעקב נמצא כעת במצב של חושך. השמש ששקעה ונעלמה ממחישה לו את מצבו הקיומי. הוא תוהה על דרכו, להיכן הוא ממשיך מכאן, ואיננו יודע מה צופן לו העתיד. מתוך עמדה זו הוא יוצר תפילה חדשה, תפילה שמבטאת את מצוקת האדם השרוי בחושך.
אדם השרוי בחושך, לפעמים איננו מוצא בעצמו את הכוח להתפלל. מי שומע אותי, ולמה מגיע לי, והאם קיים מוצא ממצב זה. יעקב מלמד אותנו שאין מצב שבו אין משמעות לתפילה. אין רגע חשוך מדי שממנו אי אפשר לצאת. תפילת ערבית היא תפילה של תקווה, של אמונה…"

בימים טרופים אלו, כוחה של התפילה ברורה. בעל הסולם, הרב אשל"ג, והמטפלת ימימה אביטל מסבירים כי ההרגשה שהגענו לקרקעית החשכה, הגענו ממש לקצה, זה ביטוי לחיסרון בשיאו שפוגש את הרצון לגדול מהמשבר. כלומר, ניתן לייצר מהפך. מהחושך הזה שמעורר בנפשנו סערת רגשות ומאיים להציף ולשאוב אותנו, ניתן לעורר את ההכרה שלנו לכוח מהותי הטמון בתוכנו.
ההנחת יסוד, מסבירים הרב אשל"ג וגם ימימה, שהאדם הוא טוב ורצונו להטיב עם עצמו ועם הזולת, מה שמסביר את כל העשייה החברתית המרגשת והיוצאת דופן בימים אלו של המלחמה. זו המהות שבאדם, הנקודה הפנימית, שבאמצעותה אנו יוצרים קשר עם הטוב שלא תמיד גלוי ואף נשכח. האמונה בטוב מרגיעה את הנפש ומחזקת את רוחנו בהתגברות על החשכה בימים אלו. החיבור לטוב משריש בנו שמחה ואנרגיות לפעול. והחיזוק הזה מאפשר לנו לשלוח ולהפיץ אנרגיות של אור שהן כה חשובות ומשמעותיות במלחמה זו כנגד אויב שאיבד צלם אנוש וכולו חשכה ורוע בהתגלמותו.

וכך שיתף ויקטור פרנקל-
"אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית…"

החיים שלנו דינמיים, וממילא אנו רואים ומדמיינים את עצמנו עומדים על "סולם", עולים, יורדים ובתקווה שוב עולים. מאחלת לנו שנהיה בשאיפה מתמדת מעלה לעבר עוד צעד בסולם, למרות ואף על פי הזוועות והחשכה שאנו נאלצים לחוות, שנמשיך להיות שם אחד עבור השנייה, להגשים חלומות של צמיחה והתפתחות, ושנצליח לעלות ולהתקדם לחיים מלאים וגדושים באור. אמכי"ר.

שבת שלום💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת תולדות- באר מים חיים

Photo by Frank Albrecht on Unsplash

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אך, הפעם ה' אומר ליצחק לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך אותו בכל הברכות שברך את אברהם.
יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. אך, הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')." יצחק בוחר לחפור מחדש את בארותיו של אברהם אבינו למרות העימותים עם הרועים המקומיים, הפלישתים.
בימים אלו אנו נלחמים שוב את אותה מלחמת האבות, המלחמה כנגד הפלישתים, שהחמאס והפלשתינאים אימצו את שמם. המלחמה מתרחשת אף באותו איזור, בארץ הפלישתים, שהיא ברצועת עזה. השבוע בפרשה, הפלישתים סותמים את הבארות שחפר אברהם ואילו יצחק מגלה וחושף אותם מחדש. הפרשה מבטאת את אחיזתו האיתנה של יצחק בארץ. פרשת תולדות מתחילה למעשה עוד מפרשת לך לך, כשאברהם בוחר בסופו של דבר להתיישב בחברון, מרכז הארץ, והוא מתבשר על לידתו של יצחק, ממשיך דרכו.

אז מי הם הפלשתינאים? מסביר ד"ר מאיר סיידלר,
"מקור השם "פלשתינה" לחבלי ארץ ישראל קדום מאוד. זכויות היוצרים לכינוי זה רשומות על שמו של אבי ההיסטוריונים הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפני ספה"נ. הרודוטוס, לפי עדותו, ביקר במישור החוף של ארץ ישראל (בעזה ובאשקלון), ושם נודע לו על הפלשתים שהתגוררו באזור ונבוכדנצר מלך בבל הגלם זמן לא רב לפני כן עם יהודי הארץ. מכאן השם שנתן לחבל ארץ זו: פלשתינה. השם פלשתינה שימש בהמשך שם חלופי לארץ ישראל כולה, כך כינו אותה גם הבריטים בימי המנדט, "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י), ותושביה, שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית, כונו "פלשתינאים. ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינאים", ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינאים".
…המונח "עם פלסטיני" כמציין את ערביי ארץ ישראל מופיע לראשונה בשנת 1964 באמנה הפלסטינית של אש"ף. אם כן, שלא כעמים האחרים שגיבשו את זהותם הלאומית במהלך מאות רבות, העם הפלסטיני נולד פתאום, על הנייר. זאת ועוד, הלאומיות הפלסטינית נולדה למעשה מהסכסוך הערבי–ישראלי. יוצא שהפלסטינים חייבים את קיומם הלאומי לציונות. כאשר טענה גולדה מאיר שאין דבר כזה עם פלסטיני היא עוררה התנגדות עזה, אולם דבריה מצאו אישור בלתי צפוי אצל זוהייר מוחסיין, אחד מבכירי אש"ף. בשנת 1977 התפרסם בעיתון ההולנדי Trouw ריאיון עם מוחסיין שבו הוא מודה בפה מלא: "אנחנו פלסטינים מסיבות פוליטיות בלבד" (הריאיון פורסם ביום 31 במרץ 1977 בעמוד 7 למטה)." משתמע מכך, שכל מי שגר באותה העת, יהודי או ערבי כונה פלשתינאי. בעצם, הפלסטינאים הערבים הינם למעשה פליטים ממדינות ערב.

השבוע בפרשה שלנו, כאמור, הפלישתים סותמים את בארות המים שהם מקור החיות, בעוד יצחק אבינו מגלה וחושף את אותם מקורות חיים. ממש כמו החמאס שהחל בתקיפה אכזרית שהפתיעה אותנו ב-7/10 וביצע פשעי מלחמה מחרידים, טבח והשליט מוות בכל מה שנגע, כך נהגו גם שותפיהם, אזרחים פלסטינאים שבחרו להמשיך עם אותם זוועות וטרור, וכך גם נהגו הפלישתים כאשר סתמו ואטמו את בארות המים, החיים.

הרב שבתי סבתו מבהיר,
פרשת תולדות מקדישה מקום נרחב לבארות המים שחפרו עבדי יצחק אבינו. ולמעשה, מתעוררות השאלות הבאות:
מהו המסר שהתורה מעבירה לנו בתיאור בארות המים בחייו של יצחק?
מה משמעות השמות אשר קרא להן, ומדוע היה חשוב לחזור ולקראן בשמות אשר קרא להן אברהם?
אנו עדים לריב קשה שהתחולל בין רועי גרר הפלישתים לבין רועי יצחק, בשאלת הבעלות על בארות המים. אפשר להבין את הוויכוח בין רועי גרר לרועי יצחק למי שייכים המים, אך אי אפשר להבין את מעשה הפלישתים לבארות שחפר אברהם אבינו.
"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר"(בראשית כו, טו).
מה הפריע לפלשתים לשאוב מים מן הבארות אחרי מותו של אברהם? מדוע לסתום את הבארות ולמלא אותם בעפר? אין ספק שזה היה ביטוי לשנאה עזה. מה מקורה של שנאה זו? האם היא תוצאה של קינאה בלבד?
את התשובה נמצא בפסוק הבא:
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו (פסוק יח)".
השמות שניתנו לבארות, הם אלו שהיו לצנינים בעיני הפלישתים. מדוע?
…הם היו מוכנים לוותר על מי שתייה מתוקים ובלבד ששמות הבארות לא יתנוססו לתפארה. כעת ברור מדוע התעקש יצחק להעניק לבארות המשוחזרות את אותם שמות בדיוק אשר נתן להם אביו. מתחולל מאבק קשה, שעל פניו הוא ויכוח בשאלת הבעלות על הבארות: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם (בראשית כו, כ)". אולם עמוק עמוק בתודעתם של הפלישתים, הייתה פה שִׂנאה עזה לכל מה שהבארות הללו יצגו ולשם ה' המתנוסס עליהם…"

החמאס וגם פלסטינאים רבים אינם מכירים בזכות הקיום של העם היהודי ולבטח לא בארץ ישראל. למעשה, פעילותו היחידה של יצחק שהתורה מתארת בפירוט מסוים היא חפירת הבארות שבה עסק. מסופר לנו איך הוא פתח מחדש את הבארות שאברהם חפר לראשונה, ומובא תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.
אברהם, אבי האמונה, חפר בארות אלו כאמצעי הישרדות וברכה בארץ. על ידי פתיחתם מחדש, יצחק מחזיר לעצמו את הירושה הרוחנית שלו, ומזכיר לנו את החשיבות של הערכה ושמירה על השורשים הרוחניים שלנו. התעקשותו של יצחק בחפירת בארות, למרות ההתנגדות, היא עדות לאמונתו ולסבלנותו. כך, גם אנו ממשיכים 'לחפור בארות' , במחיר אנושי יקר וכואב אנו מטהרים ומנקים את עזה מכל הטרור, האלימות, והשנאה ששוררת שם.
לאחר ששיקם את בארות אביו אין יצחק מסתפק בבארות אביו בלבד, אלא הוא מוסיף עליהם בארות גם משל עצמו: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". יצחק ממשיך את בארות העבר ומוסיף עליהם בארות משלו. כך גם אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו להמשיך אותם אבל גם להוסיף עליהם משלנו לפי צורך השעה והדור.

אסיים עם דבריה של מרים פרץ: "ממשיכה לשיר גם כשקוברים"
"שישמע חמאס אני מסוגלת לשיר, ובמשפחות השכולות עוד ישירו וירקדו. אנחנו כאן כיוון שהכוח שלנו הוא לא בכמות הטנקים או המטוסים שיש לנו, הכוח שלנו הוא בחיים שלנו. אנחנו ממשיכים לחיות, אנחנו ממשיכים לשיר, ואנחנו ממשיכים לרקוד גם כשקוברים את בנינו. פרעה לא יכול לנו, היוונים והגרמנים לא יכלו לנו. גם לא חמאס ולא חיזבאללה.
העם הזה נלחם רק על דבר אחד: על הבית שלו, על זכותנו לשיר, לרקוד, לשמוח, לטייל ,לשחות בים, לחיות חיי חירות בארץ הזו.""

המחיר הוא כואב, כבד מנשוא. מיטב בנינו ובנותינו קיפחו את חייהם במערכה על ביטחונה של המדינה. 'במותם ציוו לנו את החיים'. זו איננה קלישאה, אלא עובדה היסטורית. רק בזכות מסירות נפשם המרגשת של חיילי וחיילות צה"ל הקדושים, אנו חיים כאן היום. סיפורי הגבורה של מלחמות ישראל הם חלק בלתי נפרד ממורשת ישראל. הם הגיבורים שלנו. ודור ההמשך איננו נכנע, הוא ממשיך להילחם בגבורה ובאומץ כדי להשיג את עצמאותנו, ולהעביר הלאה את אותה מורשת מעוררת השראה.

שבת של שלום ובשורות טובות❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

נכון לציין כי עם כל האתגרים, ייחודו של צה"ל ברוחו וגישתו. צה"ל אימץ, נוסף על הוראות הדין, גם קוד אתי הידוע בכינויו "רוח צה"ל". בין השאר, נקבע בו העיקרון הגדול של "טוהר הנשק", לאמור:
"החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."

לשמור על צלם אנוש זה הכרח, ועדיין, עלינו לשאול את עצמנו, כפרטים וכחברה, בעת מלחמה, האם זה מוסרי לסכן את חיילנו?

חומש בראשית- פרשת חיי שרה- "יקומו החיים וילחמו על החיים"

Image by AndreasAux from Pixabay

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. בסופה של הפרשה, בגיל 175 שנים נפטר גם אברהם אבינו. עד פטירתם מתו אנשים רבים בעולם, דורות שלמים חיו את חייהם ומתו, ולא מצאנו עיסוק ואזכור כה רב לגבי מותם כפי שאנו מוצאים בפרשה זו. יש התעסקות גדולה מאוד סביב הפטירה – הספד, בכי, קניית קבר והקבורה עצמה.
שואל הרב שרגא סימונס- "…שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" – חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!…
חז"ל מסבירים כי "צדיקים במיתתם נקראים חיים", כלומר מסביר הרב רונן נויבירט, "הצדיקים, משאירים חותמות של נצח כאן בעולם, חותמות המשאירות אותם בחיים. חותמות הנצח שהשאירו כאן בעולם, ממשיכות להדהד, מאות ואלפי שנים לאחר מותם…
ולכן, נקראת פרשתינו פרשת "חיי שרה". זוהי אינה פרשה של מוות. זה איננו עוד סיפור שחולף. זוהי פרשה חיה, פרשה של חיים. ובכל שנה נחזור לפרשה זו. לעד ולעולמי עולמים. זהו סיפורם הנצחי של אבותינו הקדושים, אשר גם במותם נקראו חיים."

מה שבטוח, גיבורי "חרבות ברזל" כבר נצרבו אצלנו בתודעה. אנו בעיצומה של המלחמה, ופרשה זו מדגישה את הפערים אותם אנו חווים ביתר שאת בשבועות האחרונים. האויב נגדו אנו נלחמים מקדש את המוות ובז לחיים. בעוד אנו, היהודים, מקדשים את החיים. כולנו צאצאים של אברהם ושרה, והדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו בהחלט מהווה השראה ומזכירה לנו לא לוותר לעצמנו, להעיז, לדבוק בערכים ואמונות עליהם התחנכנו, לחלום רחוק, ולדעת שיחד ננצח. במקור במשנה, במסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה' נאמר: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ולהיפך. זהו ביטוי המתייחס לערכם הרב של חיי אדם.  "מציל" מתייחס לכל הצלה פיזית, נפשית או רוחנית; לכל אדם יש תכלית ותפקיד בעולם בו הוא משפיע. בכל מעשה קטן או גדול יש אפשרות לחולל שינוי. בעוד מנגד החמאס מקדש את המוות וכופר בשורש החיים באכזריות וברוע בשיא התגלמותו.

הרבנית הדסה פרומן מסבירה,
" התמונה הולכת ומתבהרת. זהו סרט שלא בטוח שהיינו רוצים להיות בו אך אנו חייבים לראות אותו ולהפנים אותו היטב… כל הכוח והכישרון והגבורה: המפקד הצועד בראש חייליו שיגנו על האזרחים, שימסרו את נפשם על אחרון התינוקות שלא יפגע. זהו צבא החיים. התמונה מתחדדת, כך בונים חיים, כך נלחמים על חיים. שואב כוח מהחיים. גם הטקטיקה שלנו היא טקטיקת חיים- מאמץ לנסות לחסוך סבל גם לתינוק שמעבר.
לעומת זאת, אצלם הפירמידה הפוכה. אי שם מתחבאים המפקדים, החיילים בשטח והתינוקות בקידמת החזית. כך נראית פירמידת המוות. וכך גם נוצר האבסורד של המלחמה הזאת… התמונה הזו רחבה הרבה יותר והיא מאפיינת תהליך אזורי ועולמי: הטרור האסלאמי מקדש את המוות וכופר בשורש החיים, באלוהים… חמאס בעזה הוא לא רק אויב שלנו, הוא אויב של כל אוהבי החיים. זוהי מלחמת מוות למוות. יקומו החיים וילחמו על החיים."

ובחזרה לפרשתנו, שרה אימנו, חיה מאה עשרים ושבע שנים, אולם לא במספר השנים תפארתה. 'שני חיי שרה' – ש"כולן שווין לטובה"- אומר רש"י, ורומז כי אצל שרה לא היה הפרש בין ה'ברוטו' ל'נטו' של שנות חייה. אלו הם 'חיי שרה', ומכאן גם הטעם לשמה של הפרשה.
מסופר גם על הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, כי פעם שאלוהו מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. ציפייה הייתה כי הבעל שם-טוב ידבר אודות סולם ערכי מסוים, מדרג רוחני או על  הדרכה לדברים שהם עיקר ואליהם כדאי וראוי לשאוף. באופן מפתיע השיב הבעל שם טוב: 'הדבר החשוב לי ביותר הוא זה אשר אני עושה אותו עכשיו."

האסון שהחל באכזריות קיצונית ב-7 לאוקטובר עצום ובלתי נתפס, והוא מהקשים והאיומים ביותר שידעה ישראל בכל שנותיה. יחד עם זאת, הרבה תלאות וחורבן ידע העם היהודי בתולדותיו. חורבן בית ראשון ושני, חורבן יהדות בגדד, גירוש צרפת, אנגליה, ספרד, שואת יהודי אירופה, ועוד.  אך, תולדות ישראל גם מתאפיינות בסיפורים רבים על בנייה מחדש, צמיחה ושגשוג. אני מאמינה בחוסנה של החברה הישראלית לקום ולהשתקם גם מהשבר הזה. האופטימיות שלי נשאבת מהעם המדהים שאנו חלק ממנו, מההתגייסות המעוררת השראה של החברה הישראלית מיד עם פרוץ המלחמה, עשייה שמתמשכת בעוצמות ומהווה עורף יציב, אוהב ומחזק, מרגש!מאחלת לנו שנזכור את העבר ונפעל למען העתיד, לאור המורשת שהורישו לנו הנופלים, מורשת של חיים, אהבת הארץ ותחושת שליחות עמוקה תוך הבטחת קיומנו כעם חופשי בארצו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת וירא- עם הנצח

הפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב היקרה

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית. עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.
הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל, מעביר את ה' למצב של שיחה ממתינה, ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. מפעולה זו של אברהם לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה…"- הכנסת האורחים חשובה מאוד, אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול הגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בימים אלו, ניכרת הכנסת האורחים לכל המפונים על ידי משפחות רבות הפותחות את בתיהם ברוחב לב ואהבת חינם.
אברהם אבינו מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לו שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.  ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

הפרשה מתארת את אכזריותם של אנשי סדום כאשר מגיעים המלאכים לביתו של לוט, אחיינו של אברהם. מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אומר הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים", אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשובה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.
כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה "היכן היה א-לוהים?". א-לוהים היה בדיבר "לא תרצח". א-לוהים היה במילים "וגר לא תונה". א-לוהים אמר לאנושות "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". א-לוהים מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. א-לוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל… השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא "היכן האדם?""

זוועות ה-7 באוקטובר לא מניחות לנו. האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים, בפרט בימים אלו, שואבים אותנו לקושי הלאומי והאישי שלנו, ומעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. בשבועות האחרונים אנו חווים בעוצמות צער ועצב לאור אותם אירועי טבח והרס, וההשלכות לכך כאשר בני משפחתנו וחברים נאלצים ללבוש מדים ולצאת להילחם. אף העורף מצא את עצמו מגויס בכל המובנים. אני תוהה האם יש הבדל בין צער לעצב? הרב יוסף בן בסן מסביר כי יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא סוג של יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב לעבור ולהתגורר בנו.
האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

פרשת וירא משקפת לנו את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, בן 100, מעל האתגרים שלפתחו. הוא בשיא כאביו של מילתו ובחום היום איננו מוותר על מצוות הכנסת אורחים כהלכתה, ולגמול חסד לנזקקים המתקרבים לאוהלו. הוא מוותר על המפגש עם השכינה ובזריזות ניגש לסייע לאורחים שהוא כלל איננו מכיר. בנוסף, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום, ובהמשך, מוזכרים מעשי חסד נוספים. כל תודעתו של אברהם אבינו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נראה כי הוא גם מגלה את כוחותיו.
בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. ישנם מצבים בחיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא במיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? מסתבר כי גם במצבים נוראים במיוחד קיימת נקודה של בחירה. לראות, לדמיין לקוות, ולהאמין לטוב כשבקצה השני השתקעות במקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וייאוש. בין שתי האפשרויות הללו יש מרחב של גישות שונות שמכירות בצער ובכאב. למשל, יש גישה שתגדיר את הצער רק כחלק ממני, ולא הופכת אותו למהות, למי שאני כאדם. איננו יכולים לבחור את האירועים שאנו חווים במציאות אך ביכולתנו לבחור כיצד להתמודד איתם. הבחירה שלנו גם תשפיע על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך הדרך- כשבקצה אחד גישה של תקווה ואמונה בטוב המוביל לצמיחה, ובקצה השני, פסימיות, תסכול, חוסר אונים וייאוש שלרוב מוביל לתקיעות.

וכך מחזק אותנו הרב שניאור אשכנזי,
"לב טרוף בדאגה והמחשבות לא נותנות מנוחה שוב ושוב בודקים את הטלפון, בתפילה לשלום החיילים הגיבורים שלנו, ובאישון לילה עוברים ממיטה למיטה, כדי ללטף ילד חרד. הקרקע הבטוחה נשמטה תחת רגלינו. בכל זאת נרים ראש בביטחון: אנו נס בן 4000 שנה. בעולם שעובר שינויים מואצים כל רגע, יש עובדה שלא משתנה: היהודים בלתי ניתנים להכחדה. אנו היינו, אנו נמצאים, ואנו נהיה לנצח. לאורך אלפי שנות קיומנו טולטלנו ונאבקנו באימפריות הגדולות, החזקות, המשפיעות והבולטות בעולם, אבל כולן נמוגו מזמן והנה אנו כאן. מארק טוויין, מגדולי סופריה של אמריקה, הציף בשנת 1899 את העובדה המרתקת, שהיא אחת החידות המסקרנות בהיסטוריה: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו, מילאו את הארץ בקולות ובהדר, חוללו רעש רב ונעלמו. עמים אחרים הפציעו למשך זמן ונמוגו. אך היהודי ראה את כל אלה ונשאר מה שתמיד היה. הוא לא מפגין הסתאבות, לא קמטי גיל, לא היחלשות איברים, לא האטת מרץ ולא הידלדלות ערנותו ומוחו הקודח. כל הדברים הם בני חלוף – מלבד היהודי. כל הכוחות חולפים – אך הוא נשאר.
מה סוד חיי הנצח?". מהו באמת סוד הנצח? מה הקסם ששומר עלינו 4000 שנה? כיצד לא נזרקנו לפח האשפה של ההיסטוריה, בשעה שזה קרה לכל העמים שרדפו, פצעו ושברו את רוחנו? החזיקו בחבל התשובה מובטחת מראש בפרשות השבוע של ספר בראשית. האלוקים מבטיח שאימפריות יעלו וירדו, ימריאו ויתרסקו, אבל מעל אברהם וזרעו תיפרש כיפת ברזל…"

אתמול בשכונה זכיתי להשתתף בהפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב שיזמה ויצרה חוויה מרוממת ומחזקת עם נשים יקרות מכל המגזרים. התפילות, ההתכנסות והשיתוף היו עוצמתיים ומרגשים. ויתכן שזה חלק מסוד הנצח, השמירה כל השנים על הזהות היהודית שלנו וארון הספרים היהודי. בן גוריון האמין כי " התנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני, המוסרי והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." 
עוד יבוא שלום עלינו. מי ייתן ונצליח להתאושש במהרה על כל המשתמע, ונצליח להמשיך לראות, להרגיש, ולסייע אחד לרעהו, גם בתקופות רגועות ושלוות בתקווה שיגיעו בקרוב. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

עוצמה נשית בהפרשת חלה