שיר השירים ושביעי של פסח- לרפא לב שבור

Photo by Aaron Burden on Unsplash

בתחילת שבוע הבא, ב-כ"א בניסן, חל שביעי של פסח, היום השביעי והאחרון של חג הפסח. ביום זה התרחשה קריעת ים סוף ונוהגים לקרוא את שירת הים כי זהו היום שבו תהליך היציאה של בני ישראל ממצרים הסתיים.
אחרי שחרור בני ישראל ממצרים, פרעה מתחרט ושולח פרשים לרדוף אחריהם ולהחזירם למצרים. מיליוני בני ישראל ניצבים על שפתו של ים סוף, כאשר מאחוריהם חיל פרשים שנחוש להשיבם למצרים. בני ישראל במצוקה, אלא שאז הים נבקע לשניים, ובני ישראל עוברים בתוכו, ממש ביבשה שבתוך הים, "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י"ד, כ"ב). וכשהמצרים רודפים אחריהם, הים נסגר והמצרים טובעים.
‏‎‏‎סיפור קריעת ים סוף מופיע בצורות שונות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, במסע חיינו ישנם רגעי מפתח שבהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות כפרטים וכאומה. והחלטות אלו הן שיקבעו את ההבדל הממשי בין חיים של הישגים משמעותיים וממוצים (מצה), לבין חיים מוחמצים ומפוספסים (חמץ).

לפני יותר מחצי שנה, הציבו אותנו, את כולנו, על שפתו של ים סוף חדש ישן, ומאז אנו בקריעת ים סוף מתמשכת. האחריות שלנו, כלפי כל החטופים והחטופות להשיב אותם הביתה שלמים ובריאים כמו גם כלפי כל החיילים, החיילות וביטחון התושבים, זועקת וכואבת.
ספק אם יש בארץ מישהו שלא מזדהה עם הסבל, המתח והכאב הנוראים של החטופים שנותרו בגיהנום של החמאס, ועם משפחותיהם שעושות כל שביכולתן כדי להשיבם. תחושת חוסר אונים מייסרת ובלתי נסבלת. ההכרזה "להחזיר את החטופים" היא אמירה אנושית-רגשית ששותף לה כלל הציבור בישראל.
אין ספק, הממשלה הנוכחית שעדיין מכהנת חייבת לשאת באחריות של כל אותם כשלים כואבים, ולפנות את מקומה בהקדם, (קולות שהמדיה כבר משמיעה לגבי מפקדים בכירים בצבא… אך, משום מה לא במרחב המדיני והפוליטי…) יחד עם זאת, מנהיגי ומובילי המדינה נדרשים בתקופה זו לקבל החלטות קשות מנשוא והרות גורל, ואיש_ה לא היה ממהר/ת להתחלף איתם.
ועם כל זאת, לא ניתן להתעלם, הזמן יקר והשעון מתקתק, גורל החטופים מדאיג, מטריד ומדיר שינה מכולנו. וכנראה ששחרורם יגבה את שחרורם של אסירים פלסטיניים רבים, מה שמוביל לצורך בגילוי גמישות כואבת ולו שתשיב לנו את כל השבויים והשבויות כולם!

כאומה חפצת חיים קיבלה עליה מדינת ישראל את המטרה למגר את חמאס בכדי להבטיח את קיומנו כאן. ולמעשה, על "שפתו של ים סוף" אנו מתמודדים עם מציאות של למעלה מ-130 חטופים בידיהם של מרצחים, חיילים המחרפים את נפשם, ותושבים רבים שפינו את ביתם, וכמובן בל נשכח שביהודה ושומרון יש קיני חמאס רציניים שעלולים להתעורר אם הארגון בעזה יצטייר כמנצח. ומה שארע בעוטף עזה למעשה מהווה איום גם לאורך הקו הירוק בגדה. למיגור חמאס יש השלכות אסטרטגיות עכשוויות ועתידיות, לעומק ולרוחב.

השבוע, קראנו את ההגדה של פסח עם זעקה לשחרורם של כל החטופים, ובביתנו כמו בבתים רבים ערכנו מקום וכיסא נוסף לכל אלו שלא זכו להצטרף לשולחן הסדר השנה. כמו כן, יוזמות שונות הוציאו הגדות של פסח עם תוספות ברוח התקופה. למשל, ב"הגדת התקווה" שהוציא מטה משפחות חטופים כותב חיים ילין מקיבוץ בארי: "בחג הפסח עם ישראל יצא משעבוד לגאולה. גם אני ורבים כמוני, מיישובי העוטף, משדרות, מאופקים, שהצליחו להינצל ולצאת בחיים מהממ"דים במתקפת ה-7 באוקטובר, הרגשנו השנה כמי שיצאו מאפלה גדולה אל האור. אנחנו קוראים אלפי שנה על סיפור יציאת מצרים ומעבירים אותו מדור לדור, מאב לבן. מה שעברנו השנה הוא בקנה מידה של אירוע תנכ"י שהדורות הבאים יקראו עליו עוד אלף שנה קדימה, וילמדו ממנו דוגמה על החושך שהפך לאור. החושך הפך לאור בזכות אותם גיבורים – אזרחים וחיילים – שהגנו עלינו בגופם כדי שנוכל לצאת מהממ"דים, בזמן שבחוץ המלחמה נמשכה והחורבן היה בשיאו. אם נמשיך להיות מאוחדים כמו שאנחנו מאוחדים עכשיו, כל מי שיש לו נשק בצד השני – לא יוכל לנו. זה בידיים שלנו, וזה מעורר בי הרבה תקווה".
סיוון רהב מאיר מביאה גם את דברי עינט קרמר, אשת מילואימניק, שיריונר מתוך הגדה צה"לית חדשה שהוציא לאור רס"ן יאיר טיקטין: "כורך הוא חלק מרתק בליל הסדר. המרור מסמל את מרירות החיים, את כל הקושי והפחד שאנחנו חווים. המצה מסמלת את כוח החיים שטמון בנו, את החירות והשמחה. ואז מגיע הכורך – אנחנו כורכים ביחד מצה ומרור. ואיך מחברים אותם? זה סוד החרוסת. היא מאכל מתוק-מתוק. תפוחים, תמרים, תאנים, יין, אגוזים. כל המרכיבים האלה מזכירים לנו את מגילת שיר השירים שקוראים בפסח, מגילה שכולה אהבה ומתיקות. החרוסת מזכירה לנו את הסוד הידוע, כשצריך לחבר דברים ולרפא את הלב – האהבה היא התרופה".

נראה כי אין עוד ספר במקרא שזכה לשירים ולחנים על פי מילותיו, כמו שיר השירים מקוראים רבים במהלך הדורות, ובתקופות שונות לחלוטין זו מזו. מגילת שיר השירים כולה היא על נושא אחד – האהבה; תיאורה המלא של האהבה האנושית ועוצמתה. פסוקי המגילה לכאורה ברורים ומובנים, ובכל זאת הושקעו בכל הדורות מאמצים רבים בפרשנותה. הדיבור החופשי על אהבה ועל מיניות, גם בעולם המקרא יש להניח, עורר תהיות. אך, דבריו הנחרצים של רבי עקיבא– "שאין כל העולם כדאי כיום שניתנה בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים" – העניקו למגילה את מקומה המכובד, ואף, עוררו ספרות שלמה של פרשנות ומחקר, בכל המרחבים האפשריים.
שלמה המלך כתב את מגילת שיר השירים שנקראת כאמור בפסח. על פי חז"ל, הוא כתב שלושה ספרים: קהלת, משלי ושיר השירים. את האחרון כתב בצעירותו, אחריו את משלי, ולעת זקנה, כתב את קהלת. אף על פי שהיום שיר השירים הוא קונצנזוס מוחלט בעולם היהדות, מפתיע לגלות שבעבר ביקשו חכמים לגנוז את המגילה. 

שיר השירים כתוב כמעין דיאלוג בין איש לאישה. חז"ל מסבירים שמדובר באלגוריה לאהבה שבין ה' לכנסת ישראל. כנראה שדימויי האהבה שבין כנסת ישראל לה' הם שהופכים את שיר השירים לקודש קודשים אהוב ומצליח כל כך. כך למשל מסביר רש"י, שלמה המלך כתב את המגילה במעין נבואה כמשל ליחסים הדינמיים שבין עם ישראל לה' בימי הגלויות ובימי שיבת ציון. ובעצם, שיר השירים הוא מן הספרים המרכזיים במקרא והמפתח הפותח את כולם. הוא מציג את האהבה כקודש הקודשים של חיי האדם. וכך, ביטויים רבים מהמגילה הפכו להיות שגורים בשפה העברית, "היפה בנשים", "בנוי לתלפיות", "עזה כמוות אהבה", "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", "קול דודי הנה זה בא" "עת הזמיר הגיע" ועוד רבים.
אם כן, האהבה, בין אם האישית ואף המינית לפי פרשנות הפשט, ובין אם הלאומית לפי הפרשנות המטפורית, מניעה את המגילה, את האדם ואף את העולם כולו. התהפוכות המתוארות במגילה מאירות את תהפוכות המציאות, בין אם מדובר בהיסטוריה, ובין אם מדובר במציאות העכשווית, ובאדם ונפשו. ההתקרבות וההתרחקות בין האיש לאישה במגילה, הוא למעשה המוטיב החוזר לכל אורך המגילה, וכנראה גם בחיים. מגילת שיר השירים והשביעי של פסח מעניקים לנו תזכורת על כוחה של האהבה לרפא ולחשיבות הערבות ההדדית.

 וכך כותב הרב יונתן זקס זצ"ל בספרו "לרפא עולם שבור", "מה קושר אותנו לילדים רעבים באפריקה או לקורבנות רעידת אדמה בהאיטי? מה מחבר אותנו לגורלם של המובטלים, דרי הרחוב והעניים בחברה שלנו? התשובה היא אחת: אחריות. האתיקה של האחריות היא מן הרעיונות הייחודיים והמאתגרים ביותר של היהדות. לפי רעיון זה, אלוהים מזמין אותנו להיות כלשון חכמים, "שותפים במעשה בראשית". האלוהים שנתן לנו את מתנת החירות, מבקש מאיתנו להשתמש בה כדי לכבד את חירותו של זולתנו ולהעצימה. החיים הם קריאתו של אלוהים לאחריות."

שבת של שלום וחג שביעי של פסח מאיר ושופע בשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.  

מה בין שביעי של פסח לפרשת 'אחרי מות'? פתאום קם אדם ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת

Photo by Michael Dam on Unsplash

מחר בערב נחגוג את שביעי של פסח, חג הפסח כולל יום טוב בראשו ויום טוב בסופו, כשבתווך ימי חול המועד. כלומר, שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, שמהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות, אלא הוא היום האחרון של חג הפסח. שביעי של פסח חותם את "יציאת מצרים" הפאסיבית והאקטיבית. לאחר עשר המכות שהשיא שלהן הינו במכת בכורות ויציאת עם ישראל ממצרים, מגיע שביעי של פסח יחד עם המכה האחרונה על המצרים- הטביעה במימי ים סוף. על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף. לכן, על פי מסורת זו נהוג לקרוא ביום שביעי של פסח, את שירת הים. בני ישראל עוזבים את מה שהיה בית עבורם במצרים, ובוחרים ללכת כ-עם לארץ ישראל עם כל האתגרים הכרוכים בכך.

במקביל השבוע, הפרשה עוסקת בתחושת האחריות הקהילתית שמפותחת מאוד בקרב עם ישראל. הרצון להמשיך את שושלת ומסורת העם שלנו תוך הנצחת האידיאלים שלו מהווה כוח מניע חזק ביותר. יש לנו אחריות כלפי עצמנו, כלפי משפחותינו, כלפי בני עמנו, וכל המחויבויות הללו מסוגלות להתקיים בעת ובעונה אחת בשלום ותוך הפרייה הדדית. וכל זאת אנו יכולים ללמוד מהכוהן הגדול שדאג על פי הסדר ככתוב-" וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, יז). ללא ספק, מחוייבויות אלו שולחות את כולנו לקריעת ים סוף פרטית וגם כללית.

הרב יהודה זולדן מסביר-
"שביעי של פסח מביא אותנו אל אחד השיאים ביציאת מצרים: קריעת ים סוף. זהו מעמד מיוחד שבו עומד עם ישראל על גדת ים סוף, לאחר שהמים חזרו למקומם והטביעו את המצרים הרודפים אחריהם כשהם מורידים עמם למצולות את כל מרכבותיהם ורכושם. זהו שלב סיום של פרק משמעותי בהליך הבניין והיצירה של עם ישראל: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג), ולקראת כניסה לפרק חדש- ההליכה במדבר בדרך לארץ ישראל.
הביטוי של אותה רוח מיוחדת מתגלה בהתפרצות הספונטאנית של שירה אחידה שיוצאת מכולם. זוהי שירה נבואית המרוממת את הכל, כשהשמחה והאווירה המיוחדת חוצה גבולות. אנשים פשוטים שקולם לא נשמע מעולם בשיח הכללי, מגיעים לקומות רוחניות נשגבות, ובתיאורים המופלגים של חז"ל: "אפילו עוברים ממעי אימותיהן היו אומרים שירה", ללמדך שהמציאות כולה נסחפה באותה אוירה נעלה.
רגעי השיא הללו, מביאים לא רק להודות על העבר, אלא אף להצביע על בקשות העתיד, על התכלית והייעוד של אותם נסים מיוחדים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלת מכון לשבתך… ה' ימלוך לעולם ועד"- ההגעה לארץ ישראל והמלכתו של הקב"ה למלך על המציאות כולה.
די בתיאור זה בכדי להבין כי ישנם מצבים בהם השגרה, טרדות היום יום, המריבות וחילוקי הדעות, מוסטים לצד, ובמקומם באה רוח גדולה ומעוררת, המניעה פעילות למען הכלל, החברה המדינה. הכל עוזרים מסייעים זה לזה, שמים כתף ותומכים, מוותרים ומשתפים פעולה, כי מה שעומד על הפרק, גדול וחשוב יותר מכל העניינים האישיים והקטנים. סוג של מחיצה שמכסה את התוך הפנימי של הטוב והיפה שבנו נעלמת, ואז מתגלים שורשים בריאים וחזקים מלאי חיים ואנרגיות חיוביות, כוחות של אמונה ונחישות. 
השאלה הגדולה מכל היא איך משמרים ומעצימים את הרוח המרעננת הזו? כיצד מצליחים לקחת את עוצמות חג הפסח ולחזור לשגרה מבלי להיגרר לאפרורית, לפוליטיקה הקטנונית, להכפשות והשנאות הידועות? האם מדובר בגזירה לפיה לא ניתן לשמר לאורך זמן רגעים ומעמדים בעלי פוטנציאל רוחני גבוה? האם האמירה "החיים חזקים מהכל", פירושה שלה ניתן להישאר בפסגה לאורך זמן ואין אפשרות להחיות, ולו  באופן מלאכותי, רגעי חסד גדולים?
גם אם לא נענה לעת עתה על שאלות הללו, וגם אם התשובה עליהן היא שלילית, עדיין חובה עלינו להכיר בעובדה ש"יש לנו את זה"!
לעיתים קרובות נדמה שהחברה שלנו כה מושחתת ורקובה מבפנים, ושרק עניינים חומריים ונהנתנים מרכיבים אותה, עד שאין עוד מקום לאידיאלים. מול חשיבה שכזאת מגיעות השעות הקשות, המיוחדות ומלמדות כי בזמן אמת נחשפים כוחות חבויים אצל כל אחד ואחת כמו גם אצל עם ישראל כולו."

 נראה כי גאולתם של ישראל במכת בכורות ובחג הראשון של פסח היתה גאולה יותר פאסיבית ורוחנית של העם. המצרים המשעבדים הכירו בכוחו של אלוהי ישראל. יחד עם זאת, בני ישראל גם היו זקוקים לגאולה אקטיבית רוחנית וגשמית, בכדי להביא לניתוק מוחלט בינם לבין מצרים. ולכן, היה צורך בקריעת ים סוף, ובביטוי התעוזה והאומץ של עם ישראל כשחצה את הים. ראשיתו של פסח הינה אפוא בגאולה פאסיבית רוחנית וסופו בגאולה אקטיבית רוחנית וגם גשמית.
מה שמקשר אותנו לפרשה השבוע, 'אחרי מות', ב- פרק יח אנו מקבלים תזכורת איך עלינו לנהוג, כפי שהרב יהודה זולדן ציין, "יש לנו את זה", "וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: ולֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כו-כח).
הדימוי של הארץ המקיאה את יושביה מתאר את הקשר הרוחני בין הגאוגרפיה, הפיזי, הגשמי, לתורה, לרוחניות והמוסר. עם ישראל חי במדינת ישראל ומצווה לנהוג על פי קוד מוסרי מחייב. לא הארץ שייכת לעם אלא העם צריך להיות שייך לארץ.
ההתעלות הראשונית שלנו מצויה במרחב הפרטי ביותר – בבית שלנו. פרק יח' בפרשה עוסק באותם מרחבים שבהם אדם יכול לכאורה להתנהג כאוות נפשו וללא ערעור על התנהלותו. אך גם במחוזות המשפחה האינטימית שלנו עלינו לאמץ תודעת ענווה שרואה ומרגישה גם את האחר- אחים, שכנים, חברים וכו' ומפתחת את האחריות הקולקטיבית אחד לרעהו. כשתודעה זו תהיה נוכחת בבית, היא תתפשט גם על פני הארץ כולה. אמן כן יהי רצון.

חג שביעי של פסח שמח ושבת שלום🍷❤️🏘️

פסח- ח-מ-ץ= חייב- מוכרח- צריך

תמונה מאת Ri Butov מ- Pixabay

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, שחלה לפי המקרא בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. בשנת 2,448 לבריאת העולם, בחמישה עשר לחודש ניסן, יצאנו ממצרים, יצאנו מהמיצרים שלנו. היציאה שלנו לחירות הייתה תודעתית ופיזית. מחר בערב נסב כולנו לשולחן הסדר עם המשפחות והחברים ונקיים את מצוות "והגדת לבנך…" ובכל זאת, ברגעים אלו אנו עדיין בהכנות אחרונות ועסוקים בניקיונות ובישולים, מה העיניין של ביעור החמץ?

מסבירה איילת השחר אסטרייכר, מייסדת "דרך הטוב", מאמנת רוחנית ורגשית-
"אנו לומדים שפעולת "ביעור החמץ" היא בעצם תוצאה של הבנה מהותית הקשורה לשכל ולהסכמת הלב גם יחד, כאשר נותנים משקל לטוב, "החמץ" שבתוכנו הופך להיות שולי, מיותר ולא רלוונטי בזכות אותה ההתקרבות פנימה. אלא שבחודש ניסן יש אפשרות לעשות נקיון יסודי, טיהור. והטיהור נעשה כבר מעצם ההתבוננות בישרות לב על החלקים בתוכנו שהיינו רוצים לנקות, התבוננות על המחשבות שעוברות בתוכנו למול האחר, וזה עניין ביעור החמץ – ביעור היהירות. אותיות מצה וחמץ דומות הן בהבדל אחד קטן. קו קטן המסמל את הי' של היהירות והופך את ה-ה' ל-ח' ואת המצה לחמץ."

הרבנית ימימה מזרחי מוסיפה כי חמץ הוא קיצור ל- חייב-מוכרח ו-צריך, ולכן העיסוק שלנו הוא בלהבהיר את מציאות חיינו, איך זה מתבאר, ולבסוף לבער את החמץ. זהו השלב שבו יש ביטוי ליכולת השחרור שלנו מעיכובים, היכולת לריפוי והיציאה לחירות. ביטוי לכך הוא במצה שהיא לחם ללא אוויר, נפח והחמצה. כל השנה אנו אוכלים לחם נפוח וכביכול מתנשא, דווקא המצה היא אייקון של צניעות, אמת, פשטות. לכן פסח הוא גם חג של חשבון נפש. הניקיון הינו ניקיון פנימי, ניקיון אבק הגאווה שלנו, הורדת הנפיחות של האגו במגמה להגיע לפנימיות הזכה ולפשטות שבנו- למצה. אני לא יודעת מה איתכם אבל מזל שלפחות פעם בשנה יש תהליך מחייב של מיון, ריענון וניקיון יסודי.
על פי ההלכה, בערב שלפני ליל הסדר צריך לבצע בדיקת חמץ. כלומר, אחרי שכל הבית כבר נקי ומצוחצח, אנו עושים טקס מסודר בו עוברים בבית עם נוצה ונר קטן ומחפשים חתיכות חמץ בכל הפינות והסדקים. אבל הרי כבר ניקינו במשך ימים מרובים, הגענו למקומות בבית ששכחנו מקיומם ובטח מהתוכן שלהם, אז מה העניין? והתשובה היא- ששלב זה של הבדיקה הוא הזדמנות לוודא שלא הולכנו את עצמנו שולל, שלא השארנו חלקים מלוכלכים או מרחבים שבהם אנו ממשיכים בהרגלינו הלא מקדמים. לכן, בשלב זה אף נהוג להחביא חתיכות לחם עטופות בנייר כסף ולמצוא אותן במהלך טקס הבדיקה. והנמשל לכך בחיינו?  לאחר שעשינו עבודה פנימית יסודית, חשוב שגם נעמיד את עצמנו בניסיונות, בסיטואציות מאתגרות, לא להשאר באיזור הנוחות. כך נבדוק כמה יעיל היה חשבון הנפש והניקיון שעשינו, והאם אנו עדיין חוזרים להרגלים הישנים שלנו. מסתבר שכל תהליך ביעור החמץ, כולל הניקיון הפיזי מתרחש ברובו בתודעה.
יתכן וזו אחת הסיבות לתזכורת שאנו מקבלים במהלך קריאת ההגדה, על נוכחות ארבעת הבנים. כי אם נציץ היטב פנימה, נגלה שבכל אחד ואחת מאיתנו נמצאים ארבעת הבנים: יש בנו גם את החכם, שרוצה ללמוד, להשכיל ולהתקדם. יש בנו את הרשע, שכל זה נראה לו כמו אגדה שתכלס מעכבת את האוכל. יש בנו את התם שלא מבין מה הסיפור בכלל. ויש בנו גם את זה שאינו יודע לשאול – לא מתעניין, לא שואל, סוג של 'חי' אך ללא סקרנות וחקירה, אולי כי אין לי אנרגיות להשקיע.

יונה גודמן הוא איש חינוך שמצא קשר בין "והגדת לבנך" ל"את פתח לו" –
"במשפחות רבות מתבגרים ספונים בעולמם, מעדיפים להיות עם עצמם ונמנעים מקשר רגשי או מהותי עם הוריהם. איך משנים את המצב?
הביטוי "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" מוכר לכולנו מההגדה. אך מה פשרו ומה ניתן ללמוד ממנו לחינוך ילדינו? כוונת הביטוי, היא להפנות את תשומת לבנו לכך שיש בתורה תיאור של דו-שיח בן אב לבנו בדבר משמעות יציאת מצרים… למותר לציין כי תורת ישראל הנצחית לא באה ללמדנו רק על אופיים של ילדי המדבר, אלא על אופיים של ילדינו. על כן ראוי שנשאל עצמנו מה ניתן ללמוד מהשונות הקיימת בין ילדינו – למלאכת החינוך שלנו? …הנה מלמדת התורה אותנו כי חינוך הוא מיומנות שיש להתאים לכל ילד. צריך לעמוד על ייחוד אופיו של כל אחד מילדי, ולפתח עבורו תשובות ייחודיות לשאלותיו …למשל, רבים המתבגרים שרגשית הם בבחינת "אינו יודע לשאול" וצמיחתם הערכית-רוחנית נעשית הרחק מידם המכוונת של הוריהם.
רבים ההורים המשלימים עם מצב זה. "הילד לומד, מסדר את החדר ומקובל בחברתו. אם יפנו אלי בתלונות (המורים, השכנים וחלילה המשטרה) אז אצטרך לראות מה עושים איתו. אך בינתיים אין איתו בעיות והשקט מרגיע אותנו". הורים מתרצים את הנתק הרגשי עם בנם בנימוק שזה אופי גיל ההתבגרות, ושבשלב זה בחיים הגיוני שנערים ונערות יעדיפו להיות עם עצמם וחברתם. וכאן, פונה ההגדה (ובעצם התורה) – לא אליהם, אלא אלינו, ההורים. היא מזרזת אותנו להיות בבחינת "את פתח לו". לעמול כדי לפתח ערוצי תקשורת משמעותיים. למצוא זמן ופניות נפשית כדי לאתחל שיחה מיוזמתנו. התורה מזהירה אותנו שבחינוך אין ואקום. היכן שלא עמלים על יצירת שיח משמעותי וטיפוח תכנים חיוביים, עלולים להיכנס תכנים בעיתיים. היכן שלא עמלים על בניית קשר של חיים, הוא לא ייבנה מעצמו…
מה עושים?? הרי הילד לא מספר כלום! לכל שאלה הוא עונה במילה סתמית ("מה היה בבית ספר היום?" "כלום"). אף כאן חז"ל נתנו לנו עצה. תחפש עזרים ואמצעים שיסייעו לפתח שיחה. השב לו "בעבור זה" – עת מונחים לפניכם עזרים, כמו מצות ומרור. לשון אחר, התחל בדיון ובשיחה על דברים שאינם אישיים. שאל לדעתו על המרור של ימינו, על סוגיות מדיניות או ציבוריות. העיקר להתחיל בשיחה. שתף מיוזמתך ("את פתח") בעמדותיך, והוסף בהדרגה גם את רגשותיך. קשר רגשי הוא דבר נבנה, ויש לפעול בהדרגה מבלי להתייאש עת אין הקשר נבנה מיידית ("ניסיתי, אך הוא לא משתף פעולה"). סבלנות והתמדה הם תנאי יסוד כדי להצליח ב"את פתח לו". …עלינו להאמין כי כמו שמתוך שתיקתו – יכול העץ להתנער ולחדש את פריחתו, כך גם צעירים שנראים כשותקים וכמרוחקים יכולים להיפתח ולתת פרי. כך בני אדם בכלל, וכך ילדינו בפרט, אם רק נאמין ונשקיע בהם."

מחר בערב בקוראנו את ההגדה יש לנו הזדמנות להעמיק בשאלות מהותיות לגבי היעד והדרך שלנו כמו גם המסע שיעברו ילדינו, וכיצד אנו יכולים לסייע להם, ולנו בכל שלבי ההתפתחות של ארבעת הבנים שבתוכנו. כתוב בהגדה 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. כלומר, החשיבות לבטא ולספר את התחושות שלנו דרך הדיבור והסיפור הוא רעיון קדום. כשאומרים לספר ביציאת מצרים, מתכוונים לספר את הסיפור כפי שהיה לפני 3,000 שנה, יחד עם זאת, לשזור אותו גם בסיפור שלנו בימינו. מי ייתן והישיבה מחר בערב סביב השולחן תהיה פגישה של פנים בפנים, של דיבור היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. מאחלת לנו פה-סח, פה שידבר וישתף ויחבר אותנו לעצמנו ולסובבים אותנו בשמחה, ובניקיון לב.

חג פסח שמח ושבת שלום❤️🍷🍷❤️

שביעי של פסח- קריעת ים סוף!

הציווי הראשון על חג הפסח שמזכיר בתוכו גם את יום שביעי של פסח, מופיע עוד לפני יציאת מצרים, ואף לפני מכת בכורות:
"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).

על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף, ועל פי מסורת זו אנו קוראים ביום שביעי של פסח, את שירת הים. תהליך היציאה של בני ישראל הסתיים בקריעת ים סוף. רק לאחר קריעת הים עומדים בני ישראל כבני חורין, מאמינים בה ויכולים להתקדם לעבר מתן תורה. ממש כמו בלידת תינוק שגם שם עלינו לבקוע את המים לפני שהתינוק נולד.

על פי הקבלה והחסידות, העובדה שהיבשה נראתה בים מבטאת את הגילוי בתוך עולם הכיסוי.  יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, כמו אירועים אחרים בתורה הינם בעלי משמעות פנימית נצחית לכל אחד ואחת מאתנו בכל הזמנים. קריעת ים־סוף למשל הינה המעבר והבקיעה ב'ים-סוף' האישי של כל אחד ואחת מאתנו. העניין הוא לא רק לפנות מקום בים בכדי שיהיה ניתן לעבור בו אלא ההפיכה מים ליבשה.
המושגים ׳ים׳ ו׳יבשה׳ הינם ביטוי לשני המצבים הכוללים של המציאות. הים נקרא בלשון הזהר העולם המכוסה, הנסתר, והיבשה נקראת העולם הנגלה.

מסביר הרב  עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)- "היבשה היא המציאות שמעל לפני השטח, מציאות גלויה לעין, שהחיים שבה נמצאים על פניה. לעומתה, הים הוא מציאות שמכסה על ההתרחשויות ועל החיים הקיימים בה – הים הוא המסתורין הגדול, שאין הדברים קורים על פניו, אלא בתוכו.
בני האדם מתנהגים בדרך כלל כיצורים של יבשה, ותודעתם עוסקת בעולם הגלוי. החלקים הגבוהים והעליונים באדם, כל מה שנמצא מעל ומעבר לתודעה הפשוטה והרגילה – מיוצג על ידי הים; אלו העולמות המכוסים שבאדם (הפסיכולוגים מדברים רבות על ה'תת-מודע' – החלק הנמוך שבנפש, ולא אליו הכוונה בדיבור על ה'ים'. התפיסה האמיתית של המיסתורין תלויה ב'על-מודע', חלקי הנפש שמעל לתודעה, והם ה'ים' שבאדם.) בדרך כלל רואים אנו רק את הקצה התחתון של הדברים העליונים, את ׳קצה הקרחון׳ שבולט על פני השטח, ובדרך כלל איננו רואים את המתרחש בפנים. כביכול, שקועה מהות האדם בתוך החלל הגדול, בתוך הים הנסתר, ומה שמתגלה לעינינו איננו אלא חלק קטן, שכבה דקה שבה אנו פועלים.
זוהי למעשה הבעיה העיקרית של בני האדם – קיומם העכשווי הוא תמיד קיום של יבשה, ובתוך הקיום הזה נכנסת כל הוייתם: כל מחשבותיהם הן מחשבות של יבשה, של עולם גלוי, וכל ההתייחסות שלהם לחיים היא דרך הגלוי. האדם בטוח שהוא חי ביבשת ענקית, ושאין דבר חוץ ממנה, אבל לאמיתו של דבר הוא חי על אי קטן; עולמו הגלוי של האדם הוא כעין נקודה קטנה של יבשה, המוקפת בים מכל צדדיה.
הידיעה שיש בנו חלק נסתר, עולם מכוסה, שהוא חלק מן ההויה שלנו, היא המפתח שלנו למסתורין שבתוכנו, והיא זו שמאפשרת לנו להגיע אליו. כאשר אנו מגיעים אליו, הגם שאין זו הסביבה הידועה והמוכרת לנו, אנו במובן מסוים חוזרים הביתה, לשורשנו.
עניינה של קריעת הים – גילוי הים והפיכתו ליבשה – הוא להביא לאיחודם של העולמות, כך שהאדם יראה את הצורה השלמה, של עצמו ושל העולם. היכולת לחיות בשני העולמות, בים וביבשה – כמין יצורים אמפיביים – היא המייחדת אותנו כבני אדם, מפני שכפילות מעין זו מצויה גם בתוכנו, בצירוף של גוף ונפש."

בימים אלו כשאנו בביתנו בסגר, בעוצר, עם המשפחה המצומצמת, שוהים יחד באופן אינטנסיבי אנו מקבלים הזדמנות להיחשף, להכיר, ולהתחבר לפנימיות שלנו וגם של יקירנו; גילוי ההבנה שמציאות חיינו, המחשבות, המסקנות, הגישה וכו' נבנית בעיקר מהעולם הגלוי, שהוא רק חלק קטן בעוד שלפנינו מצוי עולם נרחב של העלם. קיבלנו הזדמנות להקדיש את הזמן ולאחד את העולמות הללו. הזדמנות להכיר בפנימיות אחד את השנייה, גם עם אלו הרחוקים מאתנו פיסית באמצעות בזום, טלפון וכד' ולא לפעול על אוטומט ועל מה שנראה לכאורה ברור לעין.  אכן, זו קריעה ועבודה אך ללא ספק שכרה בצידה.

הדחף הטבעי שלנו הוא להיות 'אני' נפרד, עצמאי, ולכן אנו נוטים לחיות במציאות הפשוטה והגלויה. ומשמעותה היא למעשה מימוש של החלק המזערי של הוויתנו. קריעת ים סוף היא שמאפשרת לנו לראות את עומקה ופנימיותה של כלל המציאות ולחיות את הוויתנו במלואם.

שנצליח לקרוע את ים סוף ולגלות את הרבדים הנוספים והפנימיים של עצמנו ושל האנשים שבחיינו, ושנצליח לראות את המציאות מתוך האני השלם והמאוחד . אמכי"ר.

חג שמח🌊❤️

שבת חול המועד פסח- חג האביב

ברוח חג הפסח, חג ההתחדשות, חג האביב, "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע…" משתפת אותכם שהשבוע זכיתי לחוויה מיוחדת במינה- אחותי היקרה והגיבורה אחרי שנים של ניסיונות ילדה את ביתה גאיה. האתגר שלנו השבוע גם בעקבות הנגיף היה להתמודד עם הלידה שהחלה עם צירים משמעותיים ותכופים כבר בשבת בבוקר, והסתיימה עם השחרור שלנו מבית החולים איכילוב רק ביום רביעי, ערב פסח. זו הייתה חוויה אינטנסיבית, ממושכת שבסופה זכינו לחזור הביתה לחג עם המתנה הגדולה מכל, תינוקת מתוקה, חיים חדשים. אור גדול. וזכינו במקביל לחוות מקרוב, ממש מהשטח, את הצוות הרפואי שעובד במסירות אין קץ, ממש לא מובן מאליו. אני מאחלת לכולנו להנות מרגעי החסד שמזדמנים לחיינו ולהוקיר אותם ואת הסובבים אותנו.

שבת מבורכת ורגועה🤱🏻💓

השנה- הכל בסגר בליל הסדר!

Image by Ri Butov from Pixabay

איך זה שיציאת מצרים משפיעה עלינו לדורות? אומנם יצאנו מעבדות לחירות אבל מהי חירות בעצם?
בעוד זמן קצר נסב כולנו לשולחן הסדר אבל הפעם איש איש ומשפחתו המצומצמת. כולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ומיד בהמשך את הוראות העוצר הנוקשים שמחייבים את כולנו ממש להשאר בביתנו.

לעיתים נראה שדווקא מי שמקיים וממלא הוראות, מצוות, אין לו חירות כי הוא לא עושה את מה ש'הוא' רוצה מתי ש'הוא' רוצה. אבל אם נחשוב על זה לרגע- ממלא ההוראות, ומקיים המצוות בעצם לא משועבד לכל תאוותיו, והוא אפילו מתגבר ולא הולך אחרי יצרו. חירות היא בעצם 'חופש' מכל שעבוד חיצוני זר.

המחנך צביקה מנדל כותב-
״אם כן, מסביר הרב קוק ״חירותנו היא לדעת להקשיב לעצמנו, למה שיש בתוכנו, לאמת שטבע ה' בתוך כל אחד מעם ישראל ביציאת מצרים. הטבע הפנימי העמוק והאמיתי של כל אחד מעם ישראל הוא התורה והאמונה בהקב"ה. את חירות הנפש הזו ניתן לקנות רק אחרי שאכן מבערים את כל מה שמושך אותנו מבחוץ, מהעולם הגשמי, ללכת אחריו, וזהו ביעור החמץ האמיתי- סילוק כל ההסתרים החיצוניים שמפריעים לגלות את האמת הפנימית.
לפעמים אכן קשה לנו לדעת מי אנחנו ולכן יש לנו את התורה והמצוות שמגלים לנו מי אנחנו באמת. כתוב בתורה לגבי לוחות הברית "והמכתב, מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" (פרשת כי תשא) ואמרו חז"ל "אל תקרא חרות אלא חירות"- התורה אכן חקוקה לא רק על הלוחות אלא בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל ואותה אמת שקיימת בתוכנו היא חירותנו האמיתית. בביעור חמץ נתכוון לסלק גם את יצר הרע ואת מה שמושך אותנו מבחוץ וגורם לנו שלא להיות בני חורין, שלא להיות עצמנו ולהכיר את האמת האלוקית שחקק ה' בנו ביציאת מצרים. ״

החירות תאפשר לכולנו לממש את הערבות ההדדית, להגן ולשמור אחד על רעהו. לשמור על משפחתנו מקרוב ובו בזמן מרחוק, דווקא ע״י שמירת מרחק! זה לא הזמן להקל ראש ובטח לא לעגל פינות, הפעם אנחנו יכולים לסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש.
הסגר שנראה שנפל עלינו בעצם מכנס אותנו פנימה לתא המשפחתי המצומצם שלנו, ונותן לנו הזדמנות להתחבר לאמת הפנימית שלנו עם האנשים שהכי קרובים לנו, וכך לייצר בסיס חזק, אמיתי ויציב שאיתו נוכל לצאת בהמשך ולחבור לקהילה ולשאר המעגלים שבחיינו.

במילים אחרות, החירות, היא זו שתאפשר לנו לקחת אחריות על חיינו וחיי הסובבים אותנו, ולמגר את הנגיף.
החירות באמצעות הסגר יכולה לסייע לנו להשתחרר מכל אותם מיצרים שמעכבים אותנו, ולצאת יחד בחיבור מחודש, פנימי, חזק ואמיתי יותר ממצרים.

חג פסח בריא ושמח💝