סגירת מעגל
יש רגע אחד בשנה שבו התורה מגיעה אל המילה האחרונה- ומיד חוזרת אל המילה הראשונה. מסיימים את פרשת ״וזאת הברכה״, עם מותו של משה, ומיד פותחים את ספר בראשית: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים״ (בראשית א, א). אין הפסקה. מסיימים- ומתחילים.
השנה יש לתנועה הזאת משמעות מיוחדת. ב־13 באוקטובר 2025 חזרו לישראל עשרים החטופים החיים שנותרו בשבי בעזה, לאחר 738 ימים. באותו ערב נכנס חג שמחת תורה. במשך יותר משנתיים הייתה המילה ״חזרה״ עבור כולנו משאלה, תפילה והמתנה. באותו יום היא הפכה למציאות: חטופים חצו את הגבול, שבו הביתה והחלו את דרך השיקום הארוכה מן השבי חזרה אל החיים. שמחת תורה השנה הינה סגירת מעגל, והיא מזמינה אותנו לשאול מה אנחנו עושים עם ההתחלה שנפתחה.
לא חוזרים להתחלה- מתחילים מחדש
התשובה נמצאת אולי בקריאה שאנו מתחילים מיד לאחר סיום התורה. ספר בראשית אינו נפתח בעולם מסודר. הוא מתחיל ב־״תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם״ (בראשית א', ב'). ומתוך הכאוס מתחילה הבריאה: האור מובדל מן החושך, המים מן היבשה, הארץ מתחילה להצמיח, ובהמשך מופיעים המאורות, בעלי החיים ולבסוף האדם.
העולם אינו נברא בבת אחת. הוא נבנה שלב אחר שלב.
רש״י, בפירושו לבריאת האור, מדגיש את ההבדלה בין האור לחושך- לא כביטול של אחד מהם, אלא כיצירת סדר, שבו לכל אחד יש את מקומו וזמנו, "…וְקָבַע לָזֶה תְחוּמוֹ בַּיּוֹם, וְלָזֶה תְחוּמוֹ בַּלַּיְלָה". אולי זה שיעור חשוב במיוחד עבורנו: אחרי מציאות שהתפרקה, איננו חייבים לדעת מיד איך ייראה העולם כולו. צריך להתחיל ליצור בו סדר. דבר אחר דבר. יום אחר יום.
אחרי ה-7 באוקטובר היה נדמה שהעולם המוכר התפרק. הביטחון, האמון, הבית, תחושת המוגנות- דברים שנראו מובנים מאליהם הפכו לשאלות. אחר כך הגיעו חודשים ארוכים ואף שנים של מלחמה, אובדן, שבי והמתנה. וללא ספק, החזרה של החטופים לפני שנה הייתה רגע עצום של הקלה ושמחה, אבל ברור שלא יכלה להשיב אותנו אל המקום שבו היינו לפני ה-7 באוקטובר.
כי חזרה אינה מחיקה של מה שקרה. חזרה היא האפשרות להתחיל לבנות מחדש מתוך מה שקרה.
וזו אולי הסיבה שהתורה אינה באמת מסתיימת. ברגע שאנו אומרים ״חזק חזק ונתחזק״, אנחנו כבר פותחים את ״בראשית״. לא מפני שהשנה הקודמת לא הייתה, אלא מפני שהחיים מחייבים אותנו לקחת את מה שלמדנו ממנה אל ההתחלה הבאה.
עוד יום, ועוד צעד
גם הבריאה עצמה מלמדת אותנו שלא הכול נבנה בבת אחת: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר״. יום אחד. ועוד יום. ועוד צעד. כנראה שכך צריך לחשוב גם על השיקום האישי והלאומי שלנו. לא לצפות שבתוך יום או רגע אחד הכול יתוקן. הביטחון, האמון, המשפחות, הקהילות והיכולת לדמיין עתיד- כל אלה נבנים בהדרגה.
ומכאן חזרה אל פרשת ״וזאת הברכה״. לכל אחד ברכה אחרת. משה עומד לפני מותו ומברך את שבטי ישראל. הוא אינו נותן לכולם אותה ברכה. לכל שבט יש אופי, תפקיד ואתגרים משלו. ובכל זאת, רגע לפני סיום תפקידו, התורה מתארת את העם במילים:
״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברים ל"ג, ה').
רש״י מפרש על המילה ״יחד״: ״בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם.״
אחדות, ולא אחידות. להפך. לכל אחד יש מקום, תפקיד וברכה משלו- והאתגר הוא לדעת לחיות יחד על אף השוני. זהו אותו עיקרון שאנו פוגשים כבר בבריאה: עולם של אור וחושך, מים ויבשה, מינים שונים, האדם והאישה- עולם שבו השונות מתקיימת בתוך מערכת אחת.
ומה אנחנו בוראים עכשיו?
לפני שנה ראינו את התמונות שחיכינו להן כל כך: חטופים חוזרים הביתה. אנשים שהיו במשך שנים תמונה על שלט, פנים על כרזה ושם בתפילה- חזרו להיות בני אדם שפוגשים אמא, אבא, בן זוג, ילדים, משפחה וחברים. זה היה רגע של שיבה. אבל שיבה אינה סוף הדרך. היא פתחה שאלה חדשה: מה אנחנו עושים עם היום שאחרי? איך בונים מחדש חיים אחרי שהעולם השתנה? איך מחזירים לקהילות שנפגעו לא רק בתים, אלא תחושת בית וביטחון? איך הופכים את הזיכרון ממשהו שאנחנו מציינים למשהו שממשיך לחיות בתוכנו ובמעשים שלנו?
והתשובה מתחילה דווקא בדברים הקטנים: בדרך שבה אנחנו מדברים זה עם זה, ביכולת להקשיב גם למי שחושב אחרת, להכיר בכאב גם כאשר הכאב אינו שלנו, להושיט יד, להתנדב, לבנות, ליזום ולחזק, ממש כפי שאנו נוטים להתנהג בעיתות מצוקה ומלחמה; לנהוג כך גם ביום יום. הרי התורה כבר לימדה אותנו: הבריאה לא התרחשה ביום אחד. ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר״. עוד יום. ועוד יום. ועוד צעד.
הברכה שממשיכה אחרי משה
יתכן וזו גם המשמעות של סיום התורה דווקא בברכותיו של משה. משה אינו נכנס לארץ ואינו משלים בעצמו את כל הדרך. הוא מעביר את הברכה ואת האחריות הלאה. יהושע ימשיך. העם ימשיך. התורה תמשיך.
ומיד לאחר מכן- ״בראשית״.
כאילו התורה אומרת לנו: עכשיו תורכם. העולם כבר נברא, אבל העולם שלנו, של בני האדם, עדיין נמצא בתהליך של בריאה. החברה שלנו עדיין נבנית. האמון עדיין נבנה. החיים של אחרי ה- 7 באוקטובר עדיין נבנים. השאלה איננה רק מה קרה לנו, אלא גם מה אנחנו בוחרים לעשות עם מה שקרה לנו.
משמחת תורה אל היום שאחרי
שמחת תורה היא חג של סיום והתחלה. לפני שנה, עם שובם של החטופים, הרגשנו לרגע שהמעגל נסגר. השנה אנחנו יכולים להביט באותו רגע ולשאול מה אנחנו עושים עם ההזדמנות שנפתחה?
האם אנחנו רק מחכים לחזרה הביתה- או גם בונים את הבית שאליו ראוי לחזור?
האם אנחנו רק מנציחים את מה שאבד- או גם יוצרים משהו שראוי להמשיך לחיות למענו?
האם אנחנו מנסים לחזור להיות מי שהיינו- או מוכנים לברוא מתוך השבר משהו חדש, מפוכח, מחובר וטוב יותר?
אולי זה בדיוק הסוד של שמחת תורה: אנחנו מסיימים את התורה, אבל לא מסיימים את הסיפור. ״לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״ (הפסוק האחרון בתורה- דברים ל"ד, י"ב)– ומיד ״בְּרֵאשִׁית״. סוף והתחלה. זיכרון ותקווה. מה שהיה- ומה שעוד יכול להיות. ולכן השנה, כשנרקוד עם ספר התורה, נשמח על מה שהסתיים, ונזכור לשאול: מה אנחנו רוצים לברוא עכשיו?
איזה בית. איזו חברה. איזה עתיד. איזו ישראל.
את הימים הראשונים של הסיפור לא נוכל לשנות. אבל על היום הבא- ועל מה שייבנה כאן, יום אחר יום- יש לנו השפעה. שנזכה לשמוח בשיבה הביתה, לזכור את מי שאינם, לכבד את הדרך שעברנו, ובעיקר להיות שותפים לבריאה מחודשת וראויה של החיים כאן ויפה שעה אחת קודם.
שבת שלום וחג שמחת תורה שמח🙏🏼
לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.
