חודש: יוני 2021

כיצד לבחור נכון בפרט כשיש לנו ספק וקונפליקט?
בפרשה שלנו מתואר כיצד שתי משלחות מגיעות לבית בלעם הנביא, מכונה 'יודע דעת עליון', שמתבקש עבור שכר מכובד לקלל את ישראל. ה' שמתגלה לבלעם מזהיר אותו שלא יצא בשליחות המואבים; אך, לאחר שמגיעה המשלחת השנייה מבלק, מלך מואב, בלעם פונה שוב אל ה', והפעם המענה שקיבל: " אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ–אֹתוֹ תַעֲשֶׂה." (במדבר כ"ב, כ). אך למרות כביכול ההיתר האלוקי, מתואר לנו בהמשך כי- "(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. (כב) וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ (במדבר כב);." מדוע כועס ה'? הרי ה' התגלה אל בלעם בחלום ואמר לו אם יבואו לקרוא לך…קום לך איתם אז על מה הכעס ?

המדרש מסביר כי בדרך בה אדם רוצה ללכת, שם מוליכים אותו. מאחר ובלעם הפציר בה' שוב ושוב, ה' נעתר לבקשתו. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוהים, המתנגד כמובן למהלך, מצד שני הוא מתפתה להצעה ומשתמש באיסור של ה' כעוד קלף במשא ומתן כדי להוציא מבלק שכר גדול יותר. בנוסף, הייתה התנייה לאישור יציאה עם המשלחת, רק מה שה' ידבר אליו – יעשה בלעם. אבל בלעם לא אמר למשלחת דבר, וגרם להם להבין שהוא ימלא את בקשתם.

התוצאה- מלאך נעמד בדרך מול בלעם והאתון. האתון שראתה את המלאך סטתה מהדרך וירדה אל השדה, אך בלעם שלא ראה את המלאך, ולכן לא הבין מדוע היא עשתה זאת – היכה אותה. וכך שלוש פעמים, בפעם השלישית, לאתון לא נותרה כל ברירה והיא רבצה ארצה. גם בפעם הזו בלעם עדיין איננו רואה את המלאך שחרבו שלופה, והוא מכה שוב את האתון. ואז, באופן מפתיע, "(כח) וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב), האתון מדברת ומוכיחה את בלעם על התנהגותו, ובתגובה עונה לה בלעם שהיא התעללה בו ואם הייתה חרב בידו, היה הורג אותה. והאתון ממשיכה לדבר ולהוכיח את בלעם-
"(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא." (במדבר כ"ב). האתון מוכיחה את בלעם על חוסר האמון וכפיות הטובה שלו.
ורק אז מתגלה המלאך לבלעם כשחרב שלופה בידו, והוא מסביר לבלעם שהוא זה שגרם לאתון לסטות מן הדרך; בלעם מתנצל בפני המלאך על מעשיו, ומציע לשוב לביתו. אך המלאך מורה לו להמשיך למואב, ומזהיר אותו שוב "וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר" (במדבר כב, לה).

מעניין שדווקא לסיפור זה שמתרחש מאחורי הקלעים של בני ישראל, צוות חפירות הולנדי חשף ב-1967 מבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטות של כמה כתובות במצב השתמרות קשה ביותר. החוקרים הצליחו לפענח מספר שורות, להם קראו בשם "כתובת בלעם". הכתובת מזכירה אדם ושמו "בלעם ברבער" (=בן בעור), וכוללת שני "צירופים"  שמכילים נבואות וסיפורי בלהות על השאול. חלק מהחוקרים טוענים כי היא נכתבה בארמית והיא מספרת על החוזה בלעם בן בעור, על נבואותיו ועל קללותיו.
ובכל זאת מה תפקיד האתון בפרשה?
מסתבר שבחיים תכניות לחוד ומעשים לחוד. לכולנו יש פער בין הדיבורים למעשים, מה שמזכיר לי את הביטוי- "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול." בעצם מה מונע מאתנו לתקן את המידות? נראה כי בכל אחד ואחת מאתנו יש סוג של בלעם, אז כיצד ניתן לתקן זאת? מה בעצם גורם לניתוק בין מה שאני יודע לבין מה שאני עושה? שאלות אלו מעוררות את התהייה לגבי מימוש היכולת השוטפת שלנו להיות נוכחים וקשובים, להתעלות מעל הסחות הדעת המרובות, ולהיות ממוקדים ומחוברים למניעים שמובילים לבחירות שאנו עושים.

ובכל זאת, זו פרשה ייחודית המביאה לכאורה אגדה, סרט מצויר שבה אתון מדברת, איך זה שייך ומה המסר שהתורה מעבירה לנו? האתון היא זו שמוכיחה את בלעם ומביאה דברי מוסר. בלעם עם כל היכולות והעוצמות שלו כנביא וקוסם שראשו בשמיים אך רגליו שקועות בשפל השפלים, ממש עולם ומלואו, איננו רואה את המלאך שחרבו שלופה בניגוד לאתון. יש מפרשים האומרים כי הסיפור הינו ביטוי להזיות של בלעם שהיה בחרדות. מצד אחד הוא מתפתה להצעתו של בלק, מצד שני הוא 'יודע דעת עליון', יודע כי הוא כפוף לרצון ה'.
המשנה בפרקי אבות מתארת 3 פיות-
פי הארץ שבלעה את קורח ועדתו- פרשת קורח
פי הבאר שנפתחה למרים- פרשת חוקת
ועתה פי האתון המוכיחה את בלעם- פרשת בלק

האתון היא ביטוי לפקיחת עיניים, לרמזים שטמונים בטבע וסביבנו. תשומת הלב שלנו היא שתאפשר להבחין ולהיעזר בהם אם רק נהיה קשובים. בלעם עם כל עוצמתו ויכולתו לא רואה את מה שהאתון רואה. אין מקום ל'כוחי ועוצם ידי', מעשה האתון מביא לערעור בטחונו של בלעם עד כדי שהוא מציע לשוב על עקבותיו. מסביר הרב שניאור אשכנזי, ע"פ משנתו של הרבי מלוובאביטש, מה שמבדיל אותנו אחד מהשנייה הינו הכישרון, פלא החיים, שאין לו הסבר מדעי. מדוע כל אחד מקבל כישרון ויכולת שונה, אומנם מהרצף הגנטי של הוריו, ועדיין שונה מאחיו, הכיצד?
הכישרון, מסביר הרב אשכנזי, זה הרגע שבו ה' הכריע מה תהא שליחותו של כל אדם ואדם, פיקדון ומתנה שקיבלנו. זו סיבה להודות ולא להתגאות. המחמאה היחידה והמפורשת שקיבל משה רבנו הייתה כי הוא 'העניו שבאדם'. מסתבר שענווה אמיתית מתעוררת דווקא מגאווה, מההבנה העמוקה לכשרונות, היכולות, והשליחות שקיבלנו, והטמעתן. בלעם חשב שהעובדה שהוא 'יודע דעת עליון' מקנה לו זכויות עודפות, והבחירה שלו הייתה לממש אותם לצרכיו האישיים. בעוד משה רבנו שידע מי הוא ומהם יכולתיו ועוצמתו, בחן בכל רגע בחייו אם אכן הוא עשה מספיק בעבור מה שקיבל? האם הוא אכן מיצה ומימש את כל הכישרונות שקיבל לטובת הכלל?

האתון היא ביטוי לסימנים ולרמזים שאנו מקבלים גם ממקומות לא צפויים בכדי שלא נתעקש להמשיך מבלי לבחון האם הדרך שאנו הולכים בה מבטאת את הבחירה הנכונה, הטובה, והמדויקת לנו, ולוודא שלא סטינו מהדרך. האתון היא ביטוי לאינספור הזדמנויות שאנו מקבלים בכדי לממש את הכישרונות הייחודים לנו גם לטובת הסביבה והיקום וזו הדרך הטובה ביותר לתיקון עצמי שיוביל לבסוף לתיקון עולם. האתון מופיעה לרוב כשאנו מצויים בקונפליקט. החלק האלוקי שבנו מנסה לרמוז לנו שכדאי לבחון את הפער המצוי בין הדיבורים למעשים שלנו.
אז מהי בעצם המשמעות של לבחור נכון? בתהליך של קבלת החלטות נחוצים הקשבה, נוכחות כאן ועכשיו, ותשומת-לב לסימנים ולפרטים סביבנו. אחרי הכל, המטרה היא לצמצם את הפערים בין הדיבור למעשה, בכדי לממש ולדייק את השליחות שלנו בדרך שבה אנו בוחרים להלך. מי ייתן שתהא זו דרך מקדמת, מפרה, ומצמיחה אותנו ואת הסביבה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🚶🏻‍♀️💞🚶🏻

השבוע הגענו לשנת הנדודים האחרונה במדבר. ארבעים שנה אבותינו הלכו במדבר סיני. התורה מתארת לנו את המסע במהלך השנתיים הראשונות, מיציאת מצרים שמסתיימות בפרשת קורח, ואת שנת המסע האחרונה החל מהפרשה השבוע, ועד הכניסה לארץ ישראל. התחלה חדשה משמעותה שינויים, התחדשויות, וחששות רבות מהלא נודע, בעוד שהסוף מאופיין בעומס, שחיקה המביאה לקוצר רוח, סיכומים וחשבון נפש (מעניין לראות שבני ישראל נלחמים דווקא השבוע בחשבון- "(כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן–עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, הִוא" (במדבר כא), יש מפרשים שהכוונה היא שהגיעה העת לחשבון נפש), וכמובן יש ציפיה וחשש מההתחלה החדשה שבפתח.

בפרשה השבוע אנו פותחים בחוקת פרה אדומה בעקבות הצורך להיטהר לקראת הכניסה לארץ ישראל לאחר מות דור המדבר (סיום העונש על חטא המרגלים). לאחר ההיטהרות הפרשה מספרת לנו על מות מרים.
מרים נפטרה – והמים יבשו. "בארה של מרים", זוהי הבאר שליוותה את העם בנדודיו במדבר, ועתה עם מותה של מרים היא יבשה, מה שהוביל מיד ל- "מי מריבה". העם מתלונן למשה ואהרון כי אין להם מים. ארבעים שנה זכו בני ישראל לנביעת מים בזכות מרים.
מרים היא "נביאת החיים", היא מייצגת את כוח החיים שבמים. היא מחוברת לעם ישראל ושותפה לאחיה בהנהגתו. מרים הנביאה הייתה מקור התקווה ומקור החיים ותמיד תיזכר בתודעה כאחות משה ואהרון, שהביאה לידי ביטוי את הכוח הנשי שקיים בעם ישראל. זמן קצר אחריה אהרון שהיה גם כן שותף בהנהגת העם, מת, והעם כולו מתאבל עליו 30 יום. הוא היה איש רודף שלום, אוהב אדם, המגשר הראשון, ומאמין גדול. אהרון בניגוד למרים לא מדבר וגם לא מתלונן. והוא מקבל את הזכות להיות הכהן הגדול, שליחות העוברת אחריו לבניו. המנהיג הבלתי מעורער הוא משה, שמילא תפקיד של נביא, מחוקק ושופט. אין מלחמות אגו בין האחים, כל אחד ואחת יודע/ת את מקומו.

זמן קצר לפני הכניסה לארץ מאבד העם את המנהיגות שהכיר. בתלמוד במסכת תענית ט ע"א, כתוב-
"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה;" אי אפשר לחיים מלאים בלי שלושתם, המן היורד משמיים, מים מתוך הבאר והענן המוביל את דרכנו.
הייתה זו הורות משותפת, כשלכל אחד תפקיד ייחודי. מודל הנהגה שפעלה בו זמנית, ודאגה לכל צרכי העם במדבר.
 מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת חוקת עוסקת במוות, באובדן ובאבל. מרים מתה. אהרן ומשה שומעים מהקדוש ברוך הוא שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן מת, והעם מתאבל עליו שלושים יום. שלישיית האחים הזו היא צוות ההנהגה הדגול ביותר בתולדות ישראל. משה אדון הנביאים, אהרן הכוהן הגדול הראשון, ומרים, על פי המדרשים הרבים המתארים את גודל אמונתה, את האומץ שלה ואת ראיית־הנולד שלה, אולי גדולה אף מהם. הפרשה מבקשת לומר לנו שלכל אחד מאתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. "לא עליך המלאכה לגמור". גם הגדולים שבגדולים אינם חיים לנֶצח."

ההנהגה במדבר לכל הדעות הייתה הנהגה ניסית ורוחנית, בעוד ההנהגה שנדרשה בארץ ישראל זו הנהגה ארצית ורוחנית.  בני ישראל נדרשו בכניסתם לארץ להתייצב, להילחם ולפרנס את עצמם. זהו שלב ניתוק חבל הטבור של עם ישראל ממנהיגיו, ויציאתו לדרך בוגרת וחדשה שבה ההשגחה האלוקית עדיין נמצאת אך היא איננה גלויה. כלומר, הניסים קורים סביבנו כל הזמן, אנחנו פשוט לא מודעים אליהם. יש המסבירים כי הניסים בארץ נקראים ניסים טבעיים, ניסים בתוך הטבע שאינם גלויים, כמו צירופי מקרים והתרחשויות הנראות נורמליות לגמרי. וכנראה שאם היינו מודעים לכך היינו במצב תמידי של הכרת הטוב.



מה שמוביל אותנו לנושא הבא- הניסים בחיינו?

שואל ירין רבן, מורה לפילוסופיה יהודית, "מדוע בני אדם זקוקים לניסים? והאם אנחנו מחכים לנס, או פועלים לשיפור מצבנו בכוחות עצמנו? האם בכלל יש סתירה בין השניים?
בפרשת חוקת מופיעים כמה וכמה ניסים, שמבצע משה בהוראתו ובהנחייתו של אלוהים. הראשון מביניהם הוא המפורסם מכולם. כאשר בני ישראל מתלוננים בפני משה על שהוציא אותם ממצרים לטובת נדודים במדבר הצחיח, הוא מכה בסלע וממנו בוקעים מי שתייה שמרגיעים את טענות העם.
בפעם השניה שמתלונן העם בפני משה, אלוהים כבר פחות סבלן לטענותיהם. ״וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״, הם שוטחים בפני מנהיגם (במדבר, כ״א, 5). בתגובה שולח עליהם את ״הנחשים השורפים״, והם עושים שמות בעם, ״וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל״ (במדבר כ"א, 6).
שליחת הנחשים השורפים הוא נס כשלעצמו, שהרי נס הוא בהגדרתו חריגה מחוקי הטבע ומיכולותיו הסדירות… אבל אלוהים ממהר לחוס על העם וממציא למשה נס נוסף שמרפא… המציאות לפעמים כל כך קשה ומקובעת, שנדמה לנו שאנחנו זקוקים ליד אלוהית עוצמתית שתנענע את אמות הסיפין. לפעמים צריך איזשהו נס כדי להאמין בשינוי. כדי להאמין שבקיץ הקרוב לא תהיה מלחמה, ואם לא בקיץ הקרוב אז בזה שאחריו. לפעמים נדמה שצריך לקרות פה נס כדי שהפערים החברתיים יוכלו להצטמצם. על אחת כמה וכמה צריך נס בשביל שנאמין שמדינת ישראל יכולה להתקיים גם במצב של שלום, ולא רק במצב תמידי של מלחמה…
עלינו לקום – ולעשות. זהו אותו מסר שהביא להקמתה של מדינת ישראל… גם בפרשה שלנו בני ישראל לא רק מחכים לנס, אלא נוקטים יוזמה. הם שולחים שליחים למלך אדום ולסיחן מלך האמורי, על מנת לשכנע אותם להעניק להם מעבר בטוח. הם מבטיחים לא לאכול מהכרמים ולא לשתות מהבארות, אלא רק לעבור בארצם של אותם עמים זרים. משסירבו להם המלכים הללו, עשו מעשה ופעלו בעצמם – ולא חיכו לנס האלוהי. למעשה, הפרשה שלנו מציגה את המתח המצוי עמוק בתוך התרבות היהודית: האם לחכות לנס, או לפעול בעצמנו… אפשר להאמין בניסים – אבל אסור לחכות שהם יעשו בשבילנו את העבודה."

כמו שבני ישראל במעבר מהמדבר לארץ ישראל עמדו במבחן אמונה אל מול השינויים בהנהגה האלוקית (מנס גלוי לנס חבוי) והציבורית (מהנהגתם של שלושת האחים להנהגת יהושע), כך גם אנו שחווים חילופי הנהגה נדרשים לעמוד במבחן האמונה. בימים אלו קמה ממשלה חדשה המייצגת שכבות שונות ומגוונות בחברה, סוג של יציאה לדרך חדשה לאחר תקופה ממושכת של כ-14 שנים שבהם כיהן בנימין נתניהו כראש הממשלה. בממשלה החדשה ישנם שותפים שמעולם לא היינו מעלים על הדעת שמסוגלים לשבת יחד, ראש ממשלה שלכל שותפיו יש יותר מנדטים ממנו, כשמעבר לפינה אורבת באופוזיציה המפלגה הגדולה בכנסת, שאיבדה זה עתה את השלטון לאחר 12 שנים בהן אחזה בו. ועם כל האתגרים שבפתח, עדיין, אם נשכיל לעמוד במבחן האמונה, זו יכולה להיות מקפצה אדירה שאם האגו לא ינהל אותה, ניתן יהיה לחוות שרב הדומה על השונה, ונצליח לצמצם פערים, לחזק את החברה, הביטחון, החינוך, הכלכלה, והתרבות.
הגיע הזמן שמנהיגינו יצאו לציבור ויאמרו להם שעם כל הפחד והאימה צריך ואפשר למצוא אינטרסים משותפים. זוהי המחויבות שלנו למצוא את המשותף והמחבר וממנו לצאת לעבודה, ויש עבודה. מן, מים ועמוד ענן סופקו לנו במדבר בשוטף, השבוע קיבלנו תזכורת שאנחנו כבר לא במדבר, אנחנו בריבונות יהודית בארץ ישראל, עם יכולת בחירות דמוקרטית שמומשה בשנה האחרונה יותר משאי פעם דמיינו שאפשר, וצריך לזכור שבאנו לכאן לעבוד ולהשתדל לעשות את המיטב.
דווקא בעתות שכאלו נבחנת האמונה שלנו. שיהיה בהצלחה לכולנו, לעם ישראל, ולממשלה החדשה שלנו ולעומד בראשה, נפתלי בנט, ונקווה שאכן כולנו נמלא את יעודנו באופן המיטבי. חוצמזה, אמרנו כבר שכל הזמן יש ניסים גם אם הם חבויים:-), אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

פרשת קורח מתארת את מרד קורח ועדתו במנהיגים משה ואהרון. בניגוד למקרים הקודמים שבהם מרד האספסוף, הפעם מדובר בבן שבט לוי ממשפחה מכובדת, בן דודם של משה רבנו ואהרון. קורח, יחד עם דתן, אבירם ו-250 מנהיגים מכובדים מבני ישראל יוצאים נגד מנהיגותם של משה ואהרן, והטענה- "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'…"

ועם זאת, מסתבר שבפרשת קורח לא נכתב במפורש מה עלה בגורלו של קורח. קריאה של הפרשה משתפת אותנו במותם של דתן ואבירם, ממשתתפי המחלוקת, וכך נאמר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש". על מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת נאמר: "ואש יצאה מלפני ה', ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". רק מאוחר יותר, בפרשת פנחס נאמר כי- "(י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח–בְּמוֹת הָעֵדָה:  בַּאֲכֹל הָאֵשׁ, אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ, לְנֵס. (יא) וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ." (במדבר כו)  
בנוסף, בנאום משה בחומש דברים, כמו גם בתהילים פרק קו, נזכרים דתן ואבירם על המעשה ולעומתם קורח לא מוזכר כלל.

מסביר הרב דוד מנחם-
"קורח אדם גדול היה. אפילו צדיק. כך אמרו המקובלים: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" סופי תיבות קֹרח. הוא עוד יצמח. לקורח יש כבוד; הוא ראשון המתלוננים שמדבר על רוחניות ולא רק על גשמיות של צמא למים ותאוות בשר.
לעומתו ניצבים דתן ואבירם שמורידים את רמת המחלוקת לדברי טרוניה בענייני אכילה ושתייה. הם מתלוננים על משה: "(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (במדבר טז) ברוב חוצפתם הם מעזים לקרוא למצרים בשבח המיוחד של ארץ ישראל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".
מפני כך בהמשך התנך המחלוקת תסופר בזיקה לדתן ואבירם דווקא. הנה לכם שתי דוגמאות: כאשר משה מבקש להזכיר לעם ישראל את גדולת ה' ומעשיו במדבר הוא אומר: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים יא, ו). כמו כן בספר תהלים: "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'. תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם" (תהילים קו). קורח לא נזכר. לקורח, עם כל בקשת השררה והכבוד, הייתה טענה רוחנית עניינית שהסתתרה בדבריו: כל העדה כולם קדושים, ועל כן יש לכבד ולברר את נקודת האמת שבדבריו. לעומתו, כל בקשתם של דתן ואבירם הייתה לפגוע ברגשותיו של משה ולהשפילו. למניעים כאלו אין כבוד ואין תקווה.

אז נשאלת השאלה אם אכן יש הרבה מן האמת באמירתו של קורח, כי "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", וכפי שנאמר גם בספר דברים פרק יד'- "(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ;"  אז מדוע לא הצליחה המהפכה שיזם?מציעה אורית לאו, מ"פ קורס נתיב בצה"ל, שתי אפשרויות-
"הראשונה היא ההרכב של הקואליציה. דתן ואבירם, דמויות המגלמות רוע והשחתה, הורסות את כל החזון ולכן המהפכה לא יכולה להצליח.
השנייה היא שקורח רץ מהר מדי. מהפכות הן לא דבר פשוט, וצריך לעשות אותן לאט ובזהירות. בעצם קורח מקדים את זמנו. לו היה מחכה למועד ולזמן שבו העם היה מוכן – הייתה נשמעת צעקתו.
בסופו של יום, המהפכה של קורח יוצאת אל האור בספר שמואל, ומה שאנחנו זוכרים מקורח, היא אותה דמות הנזכרת בספר תהלים שוב ושוב – "למנצח לבני קרח". קורח לא נכחד, והרעיון לא נבלע, אבל הוא מלמד אותנו שלַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם."
דעה נוספת מסבירה שאכן כולנו קדושים בפוטנציאל יחד עם זאת זה מחייב אותנו לעבודה אישית בכדי שנצליח לממש את הפוטנציאל של הקדושה שבנו כפי שמימשו משה ואהרון.

ברור לנו שיש צורך בהנהגה בכדי שהעם לא יגלוש לאנרכיה ולמען הסדר הטוב. לכן, מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"בסדר חברתי המבוסס על כבוד שווה לכל אדם, ועל האמונה שכך רואה את הדברים אלוהים, מנהיג איננו עומד מעל לעם. הוא משרת את העם, והוא משרת את אלוהים. סמלה הגדול של ישראל המקראית, המנורה, הוא בעצם היפוך הפירמידה, או הזיקורת, על ראשם: בסיסה של המנורה צר, והיא מסתעפת ומתרחבת כלפי מעלה. המנהיג הגדול ביותר הוא דווקא המנהיג הצנוע מכולם. "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (במדבר יב, ג). מנהיגות כזו נקראת מנהיגות משרתת, ומקורה בתורה… מרתקת לא פחות היא העובדה שרק אדם אחד בתורה מצטווה בתורה להיות צנוע- הלא הוא המלך…
כמו שאמר פעם מרטין לותר קינג, "כל אחד יכול להיות אדם גדול… כי כל אחד יכול לשרת." …המנהיגים הגדולים מכבדים אחרים. הם מוקירים אותם, מרוממים אותם, מעודדים אותם להגיע לגבהים שאחרת ספק אם היו מגיעים אליהם אי פעם. לא השאפתנות האישית מניעה אותם, אלא הערכים. הם אינם נכנעים לפיתוי היהירות האורב לבעלי הכוח. טעויותיו החמורות ביותר של אדם הן לעתים אלו שהוא עושה בהשליכוֹ את רגשותיו שלו על אחרים. קורח היה אדם שאפתן, ולכן הוא ראה את משה ואהרן כאנשים שהשאפתנות האישית מניעה אותם; שהם מתנשאים מעל קהל ה'. הוא לא הבין שבעם ישראל הנהגה היא שירות. מי שמשרת אחרים אינו מתנשא מעליהם. להפך: הוא נושא אותם אל על."

בימים אלו, לאחר הטלטלות המרובות שעברנו בשנה החולפת, אומנם לא נדודים במדבר, אבל קורונה, מלחמה, והספקנו אפילו ארבע בחירות על כל המשתמע, נרקמת ממשלה חדשה בפתח, ולא נותר לנו אלא להתפלל ולקוות שאכן נזכה להנהגה ראויה, הנהגה שמשרתת את הציבור ורואה את טובתו לנגד עיניה, הנהגה שתישא אותנו מעלה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

השבוע היינו בניחום אבלים במקומות שונים, מה שמזכיר לנו שהזמן שלנו קצוב ולגמרי לא צפוי. השבוע גם דור המדבר מבין שבמהלך 40 שנות הנדודים הקרובים הם נידונים לתהליך קבורה ממושך שרק עם הכניסה לא"י יסתיים, ודור הבנים יצטרך למצוא את כוחות השמחה בסיום הנדודים ובכניסה לארץ ישראל בהתמודדות עם סיום האבלות על דור המדבר.
יתכן שעל מעברים מאתגרים שכאלו נכתב: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל, יב).

מסביר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, "רק רגע קט חלף מאז שהודיע משה לבני ישראל על כך שימותו במדבר, וכבר הוא עומד ומוסר להם מצוות שינהגו רק בארץ. חלקה הארי של פרשת 'שלח לך' עוסק בחטא המרגלים והשלכותיו, אולם מיד לאחר החלק הזה מופיעות כמה פרשיות הלכתיות: הבאת נסכים, הפרשת חלה וקרבנות על עבודה זרה. מדוע פרשיות אלו מופיעות דווקא כאן, לאחר חטא המרגלים?
הרמב"ן מסביר, שמשה בחר למסור לבני ישראל את הפרשיות הללו דווקא בעת הזאת, כדי לנחם אותם ולעודדם. לאחר שנגזר על דור ההורים למות במדבר, והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, הגיעו בני ישראל לידי ייאוש וספקנות. שמא עד אותו מועד יחטאו גם הבנים, או שתימצא סיבה אחרת לדחות שוב את הכניסה לארץ, ובסופו של דבר עם ישראל לא ייכנס לארץ לעולם. לפיכך מסר להם משה מספר מצוות התלויות בארץ, כדי להבטיח להם שבניהם אכן ייכנסו אליה ויזכו להקריב נסכים ולהפריש חלה. כך שבסופו של דבר יש אור כלשהו בקצה המנהרה, וישנו עתיד שאליו אפשר לשאוף ולקוות…"

במסכת אבות, פרק ב משנה טז, נאמר- "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין לבטל ממנה." כשאדם אינו יכול להשלים את המלאכה, הוא פוטר את עצמו ממנה. בעוד שהעיקר הוא ה'דרך', דווקא היא זו שהופכת אותו לבן חורין. רק כאשר האדם ממלא ייעודו באמצעות המכלול, רק אז הוא מגיע לחירות המוכיחה לאדם שמטרתו להשקיע ב'דרך', ופחות בהישגים. אחרי הכל, מה שיוצר את החיים והחיות, ומעניק להם את ההנעה היום יומית הוא השאיפה הלאה, ההמשכיות, הסקרנות לשעה, היום, החודש, השנה הבאה. כמו גם הרצון ליזום, ליצור, להשפיע, ולשנות.

ואכן, אחת המצוות הינה הפרשת חלה מהעריסה. מהבצק שהכנו, עוד לפני שנאפה בני ישראל מצווים להפריש תרומה לכהן. מעשר שנהוג היה לתת לכהנים (מאז שחרב בית המקדש, מפרישים באופן סמלי חלק קטן כזית, ושורפים אותו). נשאלת השאלה מדוע לא ניתן לכוהנים כבר לחם אפוי ומוכן לאכילה? אנו אומנם חוסכים מהכהן את הכנת הבצק, איסוף החיטים, טחינתם, הוספת המרכיבים הנוספים, הלישה והתפחת הבצק אך עדיין הכוהן מקבל לידיו רק בצק שהוא מוכן לאפייה. מציע הרב דוד מנחם, " אני חושב שכוונת המצווה היא שלא להפוך את הכוהן המקבל לתלותי. אם הכוהן יקבל את לחמו מן המוכן מבלי שיהיה שותף בתהליך ההכנה במאומה, הרי שבכך תתבטל עצמאותו ואישיותו…"

במצוות הפרשת חלה יש לנו שילוב של מצווה התלויה בארץ ומתנות לכוהנים. כלומר, יחודיותה בזה שהיא מצווה של ארץ ישראל ומצווה על לחם שנעשה בכל בית. הצורך לקצור את התבואה, לטחון אותה, וממנה להכין בצק – ומזה יש להפריש לכוהן. "(יח) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  בְּבֹאֲכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם, שָׁמָּה. (יט) וְהָיָה, בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ–תָּרִימוּ תְרוּמָה, לַיהוָה. (כ) רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם–חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה:" (במדבר טו'). זוהי מצווה שיוצרת חיבור לארציות, לגשמיות ובו בזמן לרוחניות, למתן צדקה לכוהנים, עובדי ה'. במילים אחרות, הפרשת חלה יוצרת קשר ומחויבות של הנותן והמקבל. נראה כי אפילו צורתה של החלה העשויה רצועות המשתלבות זו בזו ליצירה אחת נפלאה וטעימה, מבטאה את היכולת לחיבור ולאיחוד כשהרצועות עדיין שומרות על צורתן.

הלחם מסתבר היה מזונו העיקרי של האדם בתקופת המקרא. ההתעסקות היומיומית בהכנתו והתלות הקיומית בו עשו אותו לרכיב מהותי של החיים. במהלך הזמן, הכנתו וצריכתו קיבלו משמעויות עמוקות שחרגו ללא ספק מסיפוק הצורך הביולוגי במזון. בישראל של תקופת המקרא רווחה תרבות לחם, והיא הייתה מאפיין יסוד בזהותו האתנית והאמונית של העם. הלחם הפך לצומת המבחין בין ישראל לבין האחר, בין העשיר לבין העני, בין קודש לבין חול, בין האלוהי לבין האנושי, בין מלחמה לבין שלום, ובין השמחה לבין העצב. כלומר, הלחם היווה גורם שמקרב בני אדם – יחידים, קבוצות ועמים – ולהפך, גם גורם שמבדל ומסכסך ביניהם. הלחם הופיע בנקודות ציון חשובות בתיאור המסע הגדול של עם ישראל ממצרים, במדבר, אל הארץ המובטחת.

מוסיף הרב גור אלון, " זהו שאמרו חכמים (ויק"ר טו, ו): "כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאלו קיים עבודה זרה", כי עבודה זרה עיקרה להפריד בין החלקים השונים של העולם, לחשוב שלכל חלק בעולם יש את אלילו, את כוחו, ואילו אנו מטרתנו לגלות את האחדות – ה' אלוקינו, ה' אחד… וכאן מתגלה לנו הסוד הגדול של מצוות החלה, הלישה לוקחת את כל החלקיקים הקטנים של הקמח ומחברת אותם יחד, מעשה החיבור הזה, בא לרמוז לנו וללמדנו שתפקידנו העיקרי הוא לקחת את כל חלקי חיינו ולחבר אותם יחד, ואת כולם לרומם ולקדש, פעולת האיחוד והחיבור היא הפעולה המרכזית שלנו… זהו תפקידה של החלה, לאחד ולחבר, פעולת הלישה, היכולת לקחת את כל פרטי הפרטים ולחבר אותם, ואז להעלות לחבר הכול לקדושה, זוהי תכלית האדם וזוהי תכלית העולם.
לעיתים מרוב ריבוי פרטים שוכחים את האידאל, מרוב עצים לא רואים את היקר, ריבוי המשימות, הטרדות, העשייה, התחומים – עלול להשכיח מאיתנו את המטרה שלנו בעולם, אך מאידך שיודעים לקחת את כל הפרטים, ולחבר אותם לאידאל הגדול, האידאל הכללי מקבל צבעים וגוונים, והופך להיות הרבה יותר עשיר, הרבה יותר חי, כדברי הרב קוק באורות התורה: "עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ…בָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית, הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד".

כל שנה אנו נדרשים לבצע מעבר מאתגר- מעצב, אובדן, ושכול לשמחה וניצחון, מיום הזיכרון ליום העצמאות. מעבר מאתגר בייחוד עבור אלה שאיבדו את יקיריהם והצטרפו בעל כורחם למשפחת השכול. ושוב, אנו נפגשים עם המצוות, הפעם עם הפרשת חלה, שהתורה באמצעותם מעניקה לנו משמעות וחשיבות למעבר הלא פשוט שיתכן והוא ביטוי לחייה ומהותה של מדינת ישראל- חיים במלוא עוצמתם המצריכים לא פעם מעברים חדים בין שלווה לאימה ובין שכול לחיים. מי ייתן ונצליח לקחת את כל פרטי חיינו, לחבר אותם יחד, לתהליך אחד, לקדש ולרומם אותם בשמחה ובנחת. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לעילוי נשמת חנה בת רחל, קרן מרים בת יואלה, וחני בת פעסיל, יהי זכרן ברוך.