פרשת חיי שרה, החמישית בספר בראשית, נפתחת דווקא במותה של שרה אמנו בגיל 127. בהמשך מתוארים רכישת מערת המכפלה, שליחותו של עבד אברהם למצוא אישה ליצחק והקמת בית חדש. בעקבות דבריה של המוזיקאית והכותבת הישראלית, מלכי בן־ימין טפרברג, במאמרה "פרשת חיי שרה- האם החיים הם גורל או בחירה", אפשר לראות בפרשה תנועה בין פרידה להתחלה, בין המציאות שנכפית על האדם לבין האפשרות שלו להשתתף בעיצוב המשכה. האובדן והראשית ניצבים זה לצד זה ומעוררים שאלה שנוגעת לכולנו: כיצד ממשיכים ליצור משמעות בתוך מציאות שלא בחרנו בה?

הרב עידו רוזנטל מציע להתבונן בחיי שרה דרך ערכו של כל יום. פעמים רבות אנחנו מכירים בחשיבותם של חיים שלמים רק כשהם מסתיימים, בעוד שאת הימים המרכיבים אותם אנחנו נוטים לקבל כמובנים מאליהם. אלא שהמשמעות נוצרת דווקא בתוכם: במפגש, בעזרה, בהחלטה ובאחריות שאנחנו מקבלים על עצמנו. גם יום שאין בו אירוע יוצא דופן עשוי להשאיר חותם בחייו של אדם אחר.

רעיון דומה עולה מהמשל שמביא הרב איתמר אלדר על כפר שבו שנות החיים הרשומות על המצבות מייצגות את הזמן שבו האדם חי מתוך נוכחות ומשמעות. המשל מזמין אותנו לשאול מה ממלא את הזמן שלנו, ולמה אנחנו מבקשים להקדיש אותו.

מתוך הפרידה משרה, הפרשה מפנה את המבט לרבקה. המפגש ליד הבאר חושף נערה שמבחינה מיד בצורך ופועלת מעבר למה שהתבקשה. הזר מבקש לשתות, והיא מציעה להשקות גם את גמליו. זהו חסד שדורש מאמץ, יוזמה ונכונות לתת מעצמה. כמו אברהם, הממהר לקראת אורחיו, גם רבקה מבטאת את ערכיה במעשים.

נדיבותה של רבקה היא רק חלק מדמותה. בעקבות עיונה של פרופ׳ יעל שמש, המובא במאמרה של טפרברג, מתגלה רבקה כאישה שגם בתוך מהלך שאחרים מתכננים עבורה משמיעה רצון עצמאי, "(נח) וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (בראשית כ"ד). כלומר, כאשר משפחתה מבקשת לעכב את יציאתה ושואלת לדעתה, היא משיבה: ״אלך״. במילה אחת היא מבטאת נכונות לעזוב את המוכר ולצאת לדרך שתוצאותיה אינן ידועות. רבקה נבחרת לתפקיד, ובה בעת בוחרת לקבל אותו ולעצב את עתידה.

כאן נפגשים שני חלקי הפרשה: ההכרה בערך החיים והאפשרות לבחור כיצד לחיות בתוך נסיבותיהם. גם כשנדמה שלא נותרה לנו בחירה, אפשר לחפש פתח, קטן ככל שיהיה, להתמודדות שתיטיב איתנו. הדרך הזאת כוללת מתן מקום לאבל, לכאב ולמצוקה, בלי להתכחש להם או להדוף אותם. בהשראת רעיון התיחום במשנתה של ימימה, אפשר להכיר בכאב בלי להילחם בו, ובהדרגה ללמוד שלא לעבור להתגורר בתוכו; לתת לו מקום, ולצדו לפנות מקום גם למה שעוד קיים ומחזק: לראות את החוזקות שטמונות בנו על אף האירוע המאתגר, להיעזר באדם קרוב, או כל עזרה מהסביבה, ולבחור בעשייה בעלת משמעות. הבחירה מתאפשרת לעיתים לאט, בקצב אישי ובעזרת אחרים. גם הנכונות להישען על מישהו היא צעד של חיים.

הדברים מקבלים ביטוי מטלטל בעדויות של שורדי השבי. אלי שרעבי סיפר על כוחה של התקווה ועל כלי האופטימיות שסייעו לו ולשותפיו להתמודד במנהרות. עדויות כאלה מאירות את האפשרות למצוא קשר, משמעות ומבט אל העתיד גם בתוך מציאות קשה מנשוא. כל אדם מתמודד בדרכו; הכוח העולה מהסיפורים האלה הוא הזמנה לחפש את מה שעשוי להחזיק אותנו, גם כשהכאב נוכח.

המתח בין שמירה לשינוי מתקיים גם בחיי קהילה ועם. הפעיל החברתי, יאיר סעדון, מציג  במאמרו "מהו סוד ההתחדשות של העם היהודי, על אף האסונות הרבים שידע?" את מושג ה״גמיקשות״ של גידי גרינשטיין. השילוב הפרדוקסלי לכאורה בין שני כוחות מנוגדים: נוקשות בלתי מתפשרת שמירה על ערכי ליבה, מחד, וגמישות יוצאת דופן ביכולת ההסתגלות למציאות משתנה, מאידך. וכך סעדון מתאר במאמרו, גם את תת אלוף מאיר אלרן, חוקר חוסן, ממשיך קו זה ומציין כי החוסן הישראלי נובע מאותה גמיקשות. הוא מזכיר את החלטת תושבי עוטף עזה להתפנות במלחמה ולשוב מיד אחריה כעדות לכוח החיים, ליכולת לשוב ולבנות גם אחרי חורבן.

בין מותה של שרה להליכתה של רבקה, נפרש סוד הקיום האנושי והלאומי גם יחד: לדעת לבחור בחיים, שוב ושוב. להפוך כל יום, גם קשה, ליום של משמעות. לדעת מתי להיאחז ומתי לשחרר, מתי לשמור ומתי לפתוח את הלב.
ממשיכה ומחזקת בדבריה טפרברג, "…נדמה כי פעמים רבות בחיים אנו נמצאים בסיטואציות בהן יש תחושה שהכל קבוע מראש, שהמשחק מכור, שהדברים מעוגנים ושאין לנו באמת יכולת בחירה. רבקה מלמדת אותנו שהמציאות אינה חייבת להיות כזו. שגם בתוך הקבוע יש אפשרות לבחור, להשפיע ולשנות."

הדברים נוגעים גם לבית ולזוגיות. אפשר לשמור על המחויבות לקשר ולבחור להתנהל ולדבר אחרת, לבקש עזרה או לשנות הרגל שכבר אינו מועיל. לפעמים דווקא השינוי מאפשר לשמר את מה שיקר לנו.

פרשת חיי שרה מעניקה מקום לאבל ולפרידה, ולצדם גם לאפשרות של אהבה ובנייה. היא מזמינה אותנו לכבד את מה שהיה, ולהבחין במה שעוד אפשר לעשות. לפעמים הבחירה בחיים מקבלת ביטוי צנוע מאוד: מחווה של חסד, שיחה שנדחתה, או מילה אחת שמבשילה בתוכנו: "אלך" שמאפשרת להתחיל ללכת ולהתקדם הלאה.

שבת שלום🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל, ולרותי בת רחל רשל. ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל אמן כן יהי רצון.

לדרור חיים בן סיגל שיחזור כבר הביתה בשלום, ושמה שעבר יישאר מאחוריו, בלי להותיר בנפשו משקעים. אמן כן יהי רצון.

לזכרם של כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון, ולזכר כל נפגעי הטרור והאיבה. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש. לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ומתפללים לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.