פרשת שמיני ויום השואה- זיכרון בסלון

אתמול בערב זכינו לקיים זיכרון בסלון בביתנו עם קהל מגוון ומפרגן. מיכל מלכובסקי, חברה קרובה ובת גרעין שלי, שיתפה וסיפרה את הסיפור מעורר ההשראה של אביה שניצל בשואה ונפטר לפני כ-4 שנים. העדויות השונות שאנו שומעים מעוררות פליאה ותהייה מהיכן שאבו אותם ניצולים את כוחם ועוצמתם. כמו אביה של מיכל שנותר בודד בעודו ילד צעיר כי כל משפחתו הושמדה בשואה כפי שתואר בספר לזכרו-
"אני זוכר את המראות במחנות…
אני זוכר את אבי חנן- לפי מה שנודע לי עוד נראה באושוויץ יום לפני השחרור בלי משקפיים, כשהוא לא יכול לראות. לא שרד.
אני זוכר את אימי צבייה ואחותי ציפורה- נרצחו בטרבלינקה
אני זוכר את אחי מרדכי- סוזאנה סיפרה לי שנתפס בניסיון לעזור ליהודים, עונה ונורה.
אני זוכר את סבתא פרומה- נותרה גוססת לבדה בגטו.
אני זוכר את האחות של אמא שלי ומשפחתה- בעת חיסול הגטו הסתתרו עם עוד יהודים. כשהילד שלה בכה, היא סתמה לו את הפה וחנקה אותו, אך לבסוף נמצאו ונרצחו.
אני זוכר את בן דודי- ילד קטן, צעיר ממני בשנתיים, יפהפה שהומת בידי אימו."

מיכל תיארה בפנינו כיצד אביה שהגיע ממשפחה ענפה, בזכות אומץ ליבו, והתושייה שלו ובזכות אישה יקרה ופולנייה, סוזאנה, שהחביאה אותו ושמרה עליו כאילו היה בנה, ובהמשך בזכות הפרטיזנים, ניצל אביה, בנימין מלכובסקי ז"ל. מה שבטוח בליבו של בני ז"ל כמו של ניצולים רבים הייתה בערה פנימית- הבערה הפנימית לחיים למרות ואף על פי כל הזוועות שחוו.
וכך מתאר בנימין מלכובסקי ז"ל שהיה אז ילד כ-בן 9-
"בבית סידרו לי מקום מתחת למיטה. חפרו שוחה לפי מידותיי, ושם הייתי שוכב מהבוקר, עם אור ראשון עד השקיעה. פנימה הוחדר צינור על מנת שאוכל לנשום. היה לי קשה לשכב כך יום שלם, יום אחר יום בכיתי, לא רציתי. הם החלו להשקות אותי וודקה ולתת לי לעשן סיגריה לפני שנכנסתי לבור. כך רוב הזמן הייתי מטושטש. בלילה סוזאנה הייתה מוציאה אותי לנשום אוויר בבית הקברות שליד ביתה… אחכ סוזאנה הייתה מחבקת אותי ואומרת: "אל תשכח מאיזה בית אתה בא, אתה רוצה לחיות? אתה חייב להסתתר כך."

אותה אש שבערה בבנימין ז"ל והביאה אותו לבחירה בחיים היא שהובילה והניעה אותו לעלות לארץ, ללמוד, לעבוד ולהתחתן. והוא, אכן זכה להקים בית לתפארת עם ילדים, נכדים ונינים, ולשרת שנים רבות כקצין בכיר במשטרה. לשמחתי זכיתי להכיר אדם שלמרות כל הזוועות שעבר היה עם שמחת חיים ייחודית וטוב לב.

בפרק ו' (ויקרא, הפרשה הקודמת, פרשת צו)  נאמר בפירוש- "(ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה." כלומר, כל  אחד צריך אש שתבער בו תמיד, אחרת הוא כבה ומת מבפנים. אש תמיד צריכה לבעור בנו, אש שמייצרת בערה פנימית שהיא אנחנו. כשהאש בוערת-אנחנו חיים. הבערה הזו חיונית בכל גיל ובכל מצב שבו אנו מצויים בפרט ברגעים המאתגרים כשאנו מתקשים לראות את קרן האור והתקווה לעתיד טוב יותר. יחד עם זאת, הפרשה השבוע מזכירה לנו להיות זהירים – שלא נתלהב מדי והאש תכלה אותנו. ובאותה מידה, שלא תדעך ותהפוך לגיץ מהבהב שכמעט כבה.

הפרשה הקודמת, פרשת צו נחתמה בשבעת הימים שבמהלכם שוהים אהרון ובניו בתוך המשכן כחלק מתהליך ההתקדשות שלהם. והשבוע הפרשה שלנו, פרשת שמיני, נפתחת ביום השמיני – הוא יום היציאה מהמשכן והכניסה הממשית אל תוך התפקיד החדש, והתגלות השכינה- התרגשות גדולה. אך בעיצומה של החגיגה, הקדשת אהרון ובניו הופכת לאסון. מתואר לנו כי נדב ואביהוא, מקריבים לפני ה' אש זרה שלא צוו עליה.
והתגובה היא מיידית-
"…וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי." ותגובתם של משה ואהרון, האב השכול, לאסון לא מאחרת לבוא-
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן."

למותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, בהדליקם אש זרה, אין הסבר אחד משכנע. פרשנים שונים פירשו את חטאם או את העדר עוונם בדרכים שונות, האש הזרה לנו יתכן והיא קדושה בעיני אחרים ולהיפך, מה שבטוח היא מתריעה בפנינו לברר מהי.
משברים בחיינו, שבעה, ימים כמו- יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות מזכירים לנו שאש כאמור תמיד צריכה לבעור בנו, ולהזכיר לנו מה באמת חשוב בחיינו– לאהוב ולהרגיש אהובים, לחזק את תא המשפחה, להרגיש משמעותיים וממומשים, ולפתח רגש לזולת. אחרי הכל, אנחנו לא חיים כאן לנצח. ובו בזמן, להבחין ולברר מהם אותם דברים בחיינו ששואבים מאתנו אנרגיות מיותרות ומבעירים בנו אש זרה.

אהרון שאיבד את שני בניו ביום החגיגה הגדולה חווה טרגדיה נוראית, והוא בוחר להגיב בדממה, 'וידם אהרון'. יש מצבים שבהם כל מילה מצמצמת את עוצמת התחושות. בכל שנה שאיננה מעוברת, כמו השנה, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני". רבים מאוד מניצולי הזוועה ושורדי הקרבות בחרו גם בתגובת- הדממה. המשימה של כולנו לכבד את הדומייה של אלו הבוחרים בה, ויחד עם זאת להזמין ברגישות ובאהבה את אותם ניצולים לפרוץ את מחסומי הלב ולשתף בכדי שנצליח להעביר זאת גם לדורות הבאים. מחובתינו להיות קשובים יותר מתמיד ולהבין שעדויות אלו בטח ממקור ראשון הולכות ומתמעטות, רבים מהם כבר לא בחיים, ודבריהם חשובים מאין כמותם בכדי שנצליח להנציח, ולממש "והגדת לבנך".  רק כך נצליח להבטיח את המשכיותו של העם היהודי, לחדש את יכולת האמונה והתקווה, ולפעול למען תיקון עולם. יהי זכרם של כל קורבנות השואה, חללי צה"ל, וקורבנות האיבה ברוך, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

מוקדש לעילוי נשמתו של בנימין בן צבייה ז"ל
ולעילוי נשמתה של שרון בת אתי, בת כיתתי, שנפטרה לצערנו בטרם עת.
אמן, יהי זכרם ברוך.

תגובה אחת בנושא “פרשת שמיני ויום השואה- זיכרון בסלון”

  1. זכינו לחוויה מעצימת נפש אצלך בסלון !! זכות גדולה.
    חיברת הכל בצורה מושלמת איך ימי הזיכרון הלאומיים מתחברים עם פסח ״והגדת לבנך״ ועם פרשות השבוע. משואה לתקומה מהאש שתבער בנו לטוב בפרשת צו ועד לאש המאכלת בפרשת שמיני.
    תודה דנה תבורכי !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *