השבוע פרשת קורח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. פרשת קורח נחשבת בדרך כלל לפרשה על מחלוקת, אך בקריאה מעמיקה נדמה שהיא עוסקת בשאלה יסודית עוד יותר: מה ההבדל בין חתירה לתיקון לבין מאבק שנובע מתחרות, קנאה ופגיעה בערך העצמי. זהו סיפור על אנשים מוכשרים, בעלי מעמד והשפעה, שאיבדו את היכולת לראות את מקומם ואת תרומתם הייחודית, ולכן ביקשו את מקומו של האחר.
קורח איננו אדם שולי. חז"ל מתארים אותו כאדם עשיר, חכם ובעל מעמד. דווקא משום כך עולה השאלה: מה חסר לו? הרי הוא כבר בן שבט לוי, בעל תפקיד מרכזי בעבודת המשכן. אלא שנראה כי הבעיה איננה מה שאין לו, אלא מה שיש לאחרים. במקום להתמקד בשליחותו שלו, הוא עסוק במעמדם של משה ואהרון.
הדבר בולט בטענתו המפורסמת: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר ט"ז, ג'). במבט ראשון זו נראית טענה אידיאליסטית ואפילו שוויונית. ואכן, יש בה גרעין של אמת. כל אדם נושא בתוכו ערך וכבוד. אולם השאלה איננה רק מה נאמר, אלא גם מה מניע את הדברים. אם מטרת הטענה היא לבנות- היא יוצרת אחדות; אם מטרתה לערער ולהחליף את האחר- היא יוצרת פירוד.
זו אולי הסיבה שמשה אינו מגיב בכעס אלא דווקא נופל על פניו. הוא מבין שלא מדובר בוויכוח ענייני על תפקידים, אלא במשבר עמוק יותר של תפיסת מקום וזהות.
רעיון דומה מופיע במשנה: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (פרקי אבות ד', א').
המשנה אינה מדברת רק על כסף. היא מציעה הגדרה רחבה יותר לעושר: היכולת לראות את הערך במה שכבר ניתן לנו, במקום למדוד את עצמנו ללא הרף מול אחרים. אדם שאיננו שמח בחלקו עלול למצוא את עצמו רודף אחר כבוד, מעמד והכרה גם כאשר יש בידיו שפע גדול.
בהמשך הפרשה מתברר שהמחלוקת איננה נשארת ברמת הרעיונות. היא מתפשטת במהירות, סוחפת קבוצות שונות ומעמיקה את הקרע בעם. זהו אחד המאפיינים של מחלוקת שאינה לשם שמים: היא מתחילה בטענה עקרונית, אך הופכת למאבק שמזין את עצמו.
חז"ל הבחינו בכך היטב כשאמרו:
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" (פרקי אבות ה', י"ז).
המשנה אף מביאה כדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים את מחלוקת קורח ועדתו. לא משום שאסור לחלוק, אלא משום שהמבחן האמיתי הוא האם אנו מחפשים את האמת- או את הניצחון.
הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל כתב כי אחת הסכנות הגדולות בחברה היא מצב שבו אנשים חדלים להעריך את תרומתם הייחודית ומתחילים לרצות את תפקידו של הזולת. חברה בריאה בנויה דווקא מהכרה בכך שאנשים שונים ממלאים תפקידים שונים, ודווקא השונות היא שיוצרת שלמות.
במובן הזה, פרשת קורח ממשיכה רעיון שכבר פגשנו בפרשות הקודמות. בפרשת במדבר למדנו שלכל שבט היה דגל משלו; בפרשת נשא למדנו שלכל אדם יש דרך ייחודית לשאת את חלקו… וכעת מלמדת אותנו פרשת קורח מה קורה כאשר אדם מפסיק לראות את ייחודו ומתחיל להגדיר את עצמו דרך ההשוואה לאחר.
המסר הזה אקטואלי יותר מתמיד. אנו חיים בתקופה שבה קל מאוד להשוות. הרשתות החברתיות מציגות הצלחות, תארים, הישגים ותמונות של חיים שנראים מושלמים. פעמים רבות אדם אינו סובל משום שחסר לו משהו, אלא משום שנדמה לו שלאחר יש יותר. כך נוצרת תחושת מחסור גם בתוך מציאות של שפע.
פרשת קורח מזכירה שהשאלה החשובה איננה "למה לו יש?" אלא "מה התפקיד שלי?" ברגע שאדם מחובר לייעוד שלו, הוא פחות עסוק בתחרות ויותר עסוק ביצירה, בנתינה ובצמיחה.
אולי משום כך הפרשה מסתיימת בחיזוק מעמדם ותפקידם של הכוהנים והלוויים. לא כדי ליצור היררכיה, אלא כדי להדגיש שלכל אחד יש מקום משלו במארג הגדול. כשכל אחד מנסה להיות הכול- נוצר כאוס. כשכל אחד מביא את חלקו הייחודי- נוצרת הרמוניה.
פרשת קורח מעניקה לנו תזכורת פשוטה אך עמוקה: לא כל פער מחייב מאבק, ולא כל קנאה מצביעה על עוול. לפעמים היא רק מזמינה אותנו לשוב ולהכיר בערך שכבר קיים בנו, לדייק אותנו. כאשר אדם מפסיק להילחם על מקומו של האחר ומתחיל לממש את מקומו שלו, הוא מגלה שהדרך לאחדות אינה עוברת דרך השוואה- אלא דווקא בדרך הכרה בייחודיות של כל אחד ואחת.
שנזכה לנהל מחלוקות מתוך הקשבה ולא מתוך מאבקי כוח, לשמוח בחלקנו מבלי לוותר על התפתחות וצמיחה, ולבנות חברה שבה השונות איננה איום- אלא מקור לעוצמה וצמיחה. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת❤️
לרפואתם המלאה של אילן בן חנה, ופנחס בן אסתר, ולרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל, ורותי בת רחל רשל בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, ארץ ישראל, בבטחה. וכמובן, אנו מוקירים ומחבקים את כל המשפחות השכולות ששילמו ביקר להן מכול.
אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של החטופים הביתה, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש של כולם.
לכל הפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתקווה לפירוק חמאס, האיראנים, החיזבאללה וכד' מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.
