הפרשה השבוע מכניסה אותנו להתבוננות פנימה, אל גוף האדם. הפרקים בפרשה עוסקים בדם היולדת, בנגעי המצורעים, בטומאת הנדה, הזב והזבה. חומש ויקרא כאמור עוסק בקורבנות, "אדם כי יקריב" מלשון התקרבות, ואכן, הפרקים עוסקים בהתמודדות התודעה שלנו לעצמנו בהתייחס לטומאה וטהרה. הטומאה הינה מלשון אטימות, וניתוק מהחיבור הטבעי הקיים בין הנברא לחיים, בעוד, הטהרה היא העדר הטומאה, בהירות וביטוי לחיים.
בליקוטי-שיחות כרך כב עמ' 70- שואל הרבי מליוובאביטש-
מה הקשר בין שם פרשתנו, "תזריע", שמשמעותו הולדת חיים חדשים, לבין הנושא המרכזי של הפרשה – נגעים, שמשמעותם ההיפך מחיים, כמאמר חז"ל (נדרים סד) "מצורע חשוב כמת"? וההסבר הוא שעצם הופעת הנגע ודרך הטיפול בו, לא באו אלא כדי לתקן את המצורע ולהביא לידי כך שאדם זה שחשוב 'כמת' יתחיל חיים חדשים ונעלים יותר – משמע, "תזריע"- צמיחה.
מסבירה שירה גודמן, משפטנית-
"פרקים יג-יד עוסקים בנגע הצרעת. התורה מחייבת את הרחקת האדם המצורע מן המחנה. אולם נראה כי הסיבה לכך איננה רפואית-סניטרית, שכן חז"ל דרשו את המילה "מצורע" בנוטריקון: "מוציא שם רע". כלומר, הצרעת היא למעשה עונש לאדם שבדבריו גרם לאנשים להתרחק מאדם אחר. כעת מוטל עליו לעבור את אותה חוויה, ולשבת חולה ובודד, מורחק מהחברה.
גם המשפט הישראלי המודרני מוקיע את הוצאתו של שם רע. חוק איסור לשון הרע משנת 1965 קובע כי הוצאת שם רע יכול שתהא עוולה אזרחית המזכה בפיצויים, ואף יכול שתתגבש לכדי עבירה פלילית שעונשה עד שנת מאסר…
אחד המשפטים המפורסמים ביותר בישראל בעניין הוצאת לשון הרע הוא המשפט המכונה "משפט קסטנר", שנפתח בירושלים בשנת 1954. ישראל קסטנר היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה ומארגן פעולות הצלה שונות. בעקבות טענה של עיתונאי ירושלמי בשם מלכיאל גרינוולד, שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, הוגש כתב אישום נגד גרינוולד בגין הוצאת שם רע. המשפט עורר עניין ציבורי רב, והפך למעשה לבירור שואת יהודי הונגריה, ופעילותו של קסטנר במהלכה. בסופו של דבר הורשע העיתונאי על ידי בית המשפט העליון, אך זה קרה לאחר שקסטנר נרצח בידי שלושה צעירים. זוהי דוגמה, אמנם קיצונית ומבהילה, לכוחה העצום של הלשון הרעה ולתוצאות האיומות שאליהן היא עלולה להוביל."
הדבר היקר ביותר עבורנו הוא- השם הטוב שלנו, במדרש תנחומא פרשת ויקהל, סימן א' כתוב- "אַתָה מוֹצֵא שְׁלוֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁנִקְרְאוּ לוֹ לָאָדָם: אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמוֹ, אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד – מָה שֶׁקוֹנֶה לוֹ לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכּוּלָם מָה שֶׁקוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ." הרב יובל שרלו מרחיב-
"…העובדה כי התורה כותבת בהמשך ספר ויקרא את שני הציוויים בפסוק אחד "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך" מלמדת גם כי יש קשר בין ללכת רכיל ולדבר לשון הרע על אדם מסוים ובין עמידה על דמו. חכמים אמרו כי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים", ובכך הדגישו בדרכם המיוחדת את החומרה הנוראה של הריסת שמו הטוב של האדם. זכות האדם לשם טוב, לחזקת חפות, לכך שהוא לא יושמץ ולא יבויש ברבים היא זכות יסוד, ומי שפוגע בכך מקעקע את אחד היסודות הבסיסיים ביותר של כבוד האדם ודמותו… חסידים אמרו, כי בפרשת השבוע הקודמת לימדה התורה מה אסור לאדם להכניס לפיו, בדיני הכשרות, ועל כך מקפידים בני אדם רבים – לוואי והיו מקפידים באותה רמה של הקפדה על מה שהם מוציאים מפיהם. המאבק על טוהר הלשון ועל עדינות הדיבור לא נועד למוטט את האפשרות לקיים דיון ציבורי נוקב, להתמודד עם עוול ורשע, לעסוק בביקורת וכדו'. חלק מעיצוב דמותה של חברה ברוח הצדק הוא האיזון המיוחד שבין חובת הציבור לדעת וחרות הדיבור, ובין איסורי שמירת הלשון והגנה על כבודו של אדם אחר…
מדינת ישראל של היום עדיין לא סיימה את עיצוב הדרך הראויה – לא במישור החוקי ולא במישור האתי… האתיקה אינה תוצר של מערכת המשפט בלבד, אלא היא אווירה ציבורית, שבה מנסה כל אדם שלא להגיע למצב בו הוא פוגע באחר, בד בבד עם שמירה על האפשרות לקיים דיון ציבורי ראוי. כאשר אנחנו כחברה נחתור לצדק שייעשה גם בתחום זה, ולצורה הראויה להגנה על האדם וחירותו בין בהיבט של שמו הטוב ובין בהיבט של חרות הביטוי – נדע שאנו בונים עוד נדבך של חברה מתוקנת."
אכן, פרשות 'תזריע' ו'מצורע' קוראות להרחיק ולבודד את המצורעים והנגועים, יחד עם זאת, בו בזמן, האדם נדרש להתכנס אל עצמו להתבונן ולבחון את מעשיו. המצורע נשלח לעשות חשבון נפש במטרה לשוב ולהתקרב אל עצמו ואל החברה, כפי שנאמר- "מעשיך יקרבוך- ומעשיך ירחקוך."
שבת שלום❤️
לעילוי נשמת יוגב היקר והאהוב בן שירלי אסתר ויצחק, ולעילוי נשמת כל הנרצחים בתקופה האחרונה, יהי זכרם ברוך. ולרפואתם המלאה של כל הפצועים.
