איכה?- השאלה שלפני התשובה
השבוע, בשבת הראשונה שלאחר שמחת תורה, אנחנו פותחים שוב את ספר בראשית- הסיפור שמתחיל בבריאת העולם ומהר מאוד הופך לסיפור על האדם. ובמקביל, מרגש ממש, אנחנו פותחים את השנה העשירית של הלימוד המשותף שלנו בפרשת השבוע. הזדמנות נהדרת להודות על העניין, התגובות וההתייחסויות במהלך השנה, אני לגמרי מקשיבה וקוראת בשקיקה כל התייחסות ותגובה.
בכל שנה מזמינה אותנו הקריאה המחודשת במילים המוכרות לעצור ולהביט דרכן על עצמנו, על היחסים בינינו ועל האחריות שאנו נושאים זה כלפי זה.
וכבר בתחילת הספר מופיע רעיון מפתיע: אחרי שהעולם נברא, התורה אינה שואלת את האדם כיצד יצליח, אלא איפה הוא. לאחר שאדם וחוה אוכלים מעץ הדעת, אדם מתחבא. ואז נאמר:
״וַיִּקְרָא ה׳ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה?״ (בראשית ג', ט').
ה' הרי יודע היכן אדם נמצא. אז מדוע לשאול?
רש״י מסביר: ״יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים״. השאלה אינה נועדה לקבל מידע, אלא לפתוח שיחה ולאפשר לאדם להשיב. (רש״י על בראשית ג', ט').
יש כאן שיעור חשוב על אחריות: לפני המסקנה, השיפוט והעונש- ניתנת לאדם האפשרות לדבר. אלא שאדם אינו באמת עונה. במקום לומר ״אני כאן״ ולקחת אחריות, הוא מפנה אותה הלאה: ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל״ (בראשית ג', י"ב). וכך גם האישה משיבה: ״הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל״ (בראשית ג', י"ג).
כמעט מהרגע שבו האדם מקבל את כוח הבחירה, אנחנו פוגשים גם את הפיתוי האנושי העתיק: כשמשהו משתבש- לחפש קודם את מי להאשים. וכך ״איכה?״ הופכת לשאלה עמוקה יותר: לא רק איפה אתה נמצא, אלא האם אתה מוכן לעמוד במקום שבו אתה נדרש לתת דין וחשבון על בחירותיך?
ומהאדם- אל האחר
התורה אינה משאירה אותנו זמן רב עם השאלה הזאת. כבר בפרק הבא, לאחר רצח הבל, ה' שואל את קין:
״אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?״ (בראשית ד', ט').
גם כאן, לפי רש״י, השאלה אינה נובעת מחוסר ידיעה. ה' מבקש ״להיכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב״- לפתוח פתח לתשובה. (רש״י על בראשית ד', ט'). אלא שהפעם התשובה קשה עוד יותר:
״לֹא יָדַעְתִּי; הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״ (בראשית ד', ט').
במשפט אחד קין מנסה לבטל לא רק את אחריותו למעשה, אלא את עצם הרעיון שאדם אחראי לאדם אחר. וזו כבר אינה רק שאלתו של קין: הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? האם אני אחראי רק לעצמי? האם סבלו של האחר הוא עניינו בלבד? האם חברה יכולה להתקיים כאשר כל אחד דואג רק לעצמו ולמעגל הקרוב אליו?
הרב ד״ר יונתן זקס זצ״ל רואה בסיפורים הללו התפתחות של רעיון האחריות: אדם וחוה נכשלים באחריות אישית- הם מתקשים לומר ״אני בחרתי, אני עשיתי״. קין הולך צעד נוסף ומכחיש אחריות מוסרית- מדוע בכלל שאהיה אחראי לאחי?
בהמשך מתרחב המעגל גם אל אחריות קולקטיבית- למשפחה, לחברה ולעולם. בראשית, אם כך, אינו רק סיפור על החטא הראשון; הוא גם סיפור על לידתה של האחריות האנושית ועל מנהיגות שמתחילה בנכונות לשאת בה. (הרב ד״ר יונתן זקס, “Taking Responsibility”, Covenant & Conversation; “The Birth of Responsibility”).
לא רק מי ה-אחר שאשם- אלא איפה אני?
וזה אולי החיבור הרלוונטי ביותר למציאות שלנו.
אחרי ה-7 באוקטובר ושנים של מלחמה, אובדן, שבי וטלטלה, קל להיכנס לשפה של אשמה: מי כשל, מי לא ראה, מי היה צריך לפעול אחרת ומי אחראי למה שקרה. אלה שאלות הכרחיות. יש אחריות שחייבת להיבדק, ויש צורך בחקירה ממלכתית, ויפה שעה אחת קודם, שתבחן לעומק את המחדלים שהובילו לאסון הכואב והמתמשך ותתן את הדין על ממצאי החקירה. יחד עם זאת, פרשת בראשית מזכירה לנו שיש שאלה שקודמת להן:
איפה אני בתוך המציאות הזאת? מה אני רואה? מה אני עושה עם מה שאני רואה? על מה אני מוכן לשאת אחריות?
ומיד אחריה מגיעה השאלה השנייה:
איפה אחי? איפה אחותי?
כי אחריות אמיתית אינה מסתיימת באחריות שלי לעצמי.
כשאני רואה את האחר- משהו משתנה
מעניין שגם המחקר העכשווי מהדהד את הרעיון הזה. מחקרים בפסיכולוגיה מצביעים על כך שאימוץ נקודת המבט של האחר יכול לסייע בהתמודדות עם קונפליקט; במחקרי משא ומתן הוא אף סייע לאנשים לזהות הסכמות ואפשרויות שלא היו גלויות להם מלכתחילה. .(Galinsky, Maddux, Gilin & White, 2008, Psychological Science)
מחקרים העוסקים באסונות, שכול וטראומה מצביעים גם על חשיבותם של הקשרים החברתיים. מחקר שפורסם ב־2026 ובחן התנהגות פרו־חברתית בעקבות הוריקן סנדי מצא קשר בין לכידות חברתית לבין התנדבות מתמשכת לאחר האסון.
(Mancini et al., 2026, “Natural Disaster, Social Cohesion, and Prosociality: A Natural Experiment”, American Psychologist).
מחקרים נוספים מצביעים על חשיבותה של תמיכה חברתית לרווחה הנפשית ולהתמודדות לאחר אובדן פתאומי או טראומטי.
(Scott, Pitman, Kozhuharova & Lloyd-Evans, 2020, BMC Psychiatry).
המדע כמובן אינו מוכיח את פסוקי בראשית. אבל הוא מהדהד תובנה אנושית עתיקה: אנחנו מתמודדים ומתאוששים טוב יותר כאשר אנחנו רואים את עצמנו כחלק מרקמה אנושית חיה, ולא כיחידות נפרדות. ומכאן חוזרת המילה: ״אחיך״.
אחיך אינו רעיון- הוא אדם
אולי אחד החידושים הגדולים של פרשת בראשית הוא שהאחריות לאחר אינה מתחילה באידיאולוגיה גדולה. היא מתחילה באדם אחד שנמצא מול אדם אחר: אח, בן זוג, ילד, הורה, שכן, חבר לעבודה- וגם אדם שאולי חושב אחרת ממני.
קל לדבר על אחריות לאומית, על חברה ועל עתיד. קשה יותר לזכור את האחריות במפגש היומיומי: לעצור לפני שמגיבים, להקשיב לפני ששופטים, לשאול לפני שמניחים שאנחנו כבר יודעים, ולשים לב למי שנמצא לידנו- גם כשהוא אינו מבקש דבר. יתכן וזו המשמעות העמוקה של שתי השאלות שהתורה מציבה זו לצד זו:
״אַיֶּכָּה?״- איפה אתה?
״אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?״- איפה אחיך?
הראשונה מחזירה את האדם אל עצמו. השנייה מוציאה אותו מעצמו.
אז מה פרשת בראשית מבקשת מאיתנו?
להכיר בכך שבני אדם טועים. בחירה חופשית מביאה איתה גם אפשרות של כישלון, קנאה, פחד ופגיעה. ולכן, השאלה הגדולה היא מה אנחנו עושים לאחר מכן.
כששואלים אותנו ״איכה?״- האם אנחנו מוכנים להתייצב, להיות נוכחים ולשאת אחריות?
וכששואלים ״אי אחיך?״- האם אנחנו מבינים שגם שלומו של האחר נוגע לנו?
חברה אינה נבנית רק ממוסדות, מהחלטות וממנהיגים. היא נבנית גם ברגעים הקטנים שבהם אדם אחד בוחר שלא לעבור באדישות על פני אדם אחר. אולי זה אחד המסרים החשובים של פרשת בראשית לשנה הזאת: להיות מסוגלים להשיב לקריאה ״איכה?״ במילה אחת- ״הנני״. אני כאן. ומשם להרים את המבט ולשאול: ״איפה אחינו?״
שבת שלום ובשורות טובות 🙏🏼
לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
לזכרם של כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון, ולזכר כל נפגעי הטרור והאיבה. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש. לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ומתפללים לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.