בראשית- פרשת וירא: לראות מעבר למה שנגלה לעינינו

פרשת וירא, הרביעית בספר בראשית, מפגישה אותנו עם סיפורים על אמונה, אחריות ובחירה. בין הכנסת האורחים של אברהם, חורבן סדום ועקדת יצחק, מסתתר רגע אנושי קטן לכאורה, המלמד אותנו משהו עמוק על האופן שבו אנו תופסים את המציאות: לעיתים דווקא כשהמצוקה גדולה, שדה הראייה שלנו מצטמצם, ואנו מתקשים להבחין באפשרויות שעוד עומדות בפנינו. הפחד מצמצם את שדה הראייה, והייאוש משכנע אותנו שאין עוד דרך מוצא.

לאחר לידת יצחק, שרה מבקשת מאברהם לגרש את הגר ואת בנה ישמעאל. אברהם מתקשה לקבל את הבקשה, אך לבסוף משלח אותם למדבר. כשהמים אוזלים, הגר חוששת לחיי בנה, מניחה אותו תחת אחד השיחים ומתרחקת ממנו, משום שאינה מסוגלת לשאת את המחשבה שתראה במותו: "אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד… וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (בראשית כ"א, ט"ז).
ברגע של ייאוש וחוסר אונים, כשהכול נדמה אבוד, מתרחש המפנה: "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כ"א, י"ט).
התורה אינה מתארת בריאה של באר חדשה, אלא את פקיחת עיניה של הגר. הפרשנים שד"ל והמלבי"ם מציעים שהבאר כבר הייתה שם, אך הגר לא הבחינה בה (פירושיהם לבראשית כ"א, י"ט). המציאות לא בהכרח השתנתה; מה שהשתנה הוא יכולתה לראות אותה.

כמה משמעות יש ברגע הזה. פחד, כאב, כעס, ייאוש ואכזבה, כולם רגשות אנושיים וטבעיים, אלא שלעיתים הם משתלטים על האופן שבו אנו מפרשים את המציאות. כשאנחנו משוכנעים שאין מוצא, אנו עלולים להפסיק לחפש אותו; וכשאנחנו בטוחים שיש רק דרך אחת נכונה, קשה לנו להבחין בדרכים אחרות.
פקיחת העיניים אינה סוף הסיפור. עוד קודם לכן נשמעת הקריאה: "קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ" (בראשית כ"א, י"ח). הגר נדרשת לקום ולפעול. זהו מעבר מתחושת חוסר אונים לשליטה, להכרה בכך שגם במציאות שלא בחרנו, עדיין עשויה להיות לנו יכולת להשפיע על המשך הדרך.

הרעיון הזה קיבל עבורי משמעות מיוחדת כשצפיתי בריאיון המטלטל של אבינתן אור עם אילנה דיין בתוכנית "עובדה". אבינתן, שנחטף ממסיבת הנובה בשבעה באוקטובר והוחזק בשבי חמאס במשך 738 ימים, רובם בבידוד עמוק מתחת לאדמה, חווה אלימות פיזית ונפשית קשה, בתנאים בלתי נתפסים שבהם כמעט כל חירותו נשללה ממנו.
אחד המשפטים המשמעותיים שאמר אבינתן בריאיון היה: "אני בחרתי לא להיות אסיר בראש. " במקום להיכנע לחוסר האונים, הוא התעקש להמשיך לחשוב, לתכנן ולחפש אפשרויות. באחד הרגעים הבחין במשב אוויר שחדר דרך שקי חול בדופן המנהרה. פרט קטן, שאפשר היה להתעלם ממנו, הפך עבורו לרמז לאפשרות של מוצא. באמצעות תושייה, ידע הנדסי, נחישות והתמדה יוצאת דופן, הוא החל לתכנן ולבצע ניסיון בריחה מורכב. אף שהניסיון לא צלח, עצם היכולת לזהות אפשרות ולפעול למימושה בתנאים כמעט בלתי אפשריים מעוררת השתאות ולגמרי השראה.

אבינתן לא יכול היה לבחור את הנסיבות שאליהן נקלע, אך התעקש לבחור כיצד להתמודד איתן. דווקא במרחב המצומצם שנותר לו, הוא חיפש לא רק את מה שנשלל ממנו, אלא גם את מה שעדיין אפשרי.
אין כמובן מקום להשוות בין נסיבות חייה של הגר לבין אימת השבי שחווה אבינתן. אך בשני הסיפורים אפשר לזהות רעיון אנושי משותף: גם כשהמציאות נדמית סגורה וחסרת מוצא, היכולת לפקוח עיניים ולזהות אפשרות נוספת עשויה להפוך את תחושת חוסר האונים לפעולה, לעשייה, אין בכך הבטחה להצלחה, אך יש בכך ביטוי לכוחה של הבחירה גם בתנאים קשים.

הרעיון הזה מקבל משמעות מיוחדת גם בימים אלה, רגעים לפני הבחירות לכנסת ולממשלה. היום נלך לקלפיות, כל אחת ואחד עם אמונותיו, תקוותיו וחששותיו. אך לצד השאלה במי נבחר, ראוי שנשאל את עצמנו גם שאלה אחרת: כיצד ננהג ביום שאחרי, אם התוצאות לא יתיישבו עם רצונותינו וציפיותינו?
האם נאפשר לאכזבה ולכעס לצבוע עבורנו את המציאות כולה? האם נראה בתוצאה שאינה לרוחנו סוף פסוק, או שנצליח להבחין גם בדרכים אחרות להשפיע ולפעול? והאם נמשיך לראות במי שבחר אחרת מאיתנו אדם בעל רצונות, דאגות ותקוות משלו, גם כשאיננו מסכימים עם בחירתו?

אין הכוונה להשלים עם כל החלטה או לוותר על עקרונות. בחברה דמוקרטית, אחריות אזרחית אינה מסתיימת בהטלת הפתק לקלפי. היא כוללת גם מעורבות, ביקורת, מחאה חוקית ויוזמה. דווקא כשהמציאות אינה תואמת את ציפיותינו, חשוב שלא נאפשר לתסכול לצמצם את יכולתנו לחשוב, להקשיב ולזהות הזדמנויות לפעולה ולשינוי.

והרי לא רק בזירה הציבורית אנו נתקלים במצבים כאלה. גם במשפחה, בזוגיות ובעבודה, תוכניות משתבשות, ציפיות אינן מתממשות ואנשים הקרובים אלינו מקבלים החלטות שאיננו מבינים או מסכימים איתן. ברגעים הללו הנטייה הטבעית שלנו להתמקד במה שאבד ובמה שאין לנו שליטה עליו. קשה יותר, אך חשוב לא פחות, לשאול מה עדיין אפשרי ומה נמצא בידינו.

כמובן, לא לכל מצוקה יש פתרון פשוט, ולא בכל מצב מסתתרת באר מים זמינה. עם זאת, כאשר איננו יכולים לשנות את הנסיבות, נוכל לפחות לבחור כיצד להתמודד איתן והיכן להשקיע את כוחותינו.
לקראת הבחירות, ואולי בעיקר לקראת היום שאחריהן, כדאי לזכור: לא תמיד נוכל לבחור את התוצאה, אבל נוכל לבחור כיצד להגיב אליה ומה לעשות מכאן והלאה, כי לפעמים הבאר כבר נמצאת שם. השאלה היא אם נצליח, גם ברגעי אכזבה, יאוש וחוסר ודאות, לפקוח את עינינו ולראות אותה.

בסופו של יום, ימין או שמאל, דתי או חילוני, כאן היא ארצנו היחידה, ואין לנו את המותרות להתייאש או להרים ידיים. גם כשהדרך שנבחרה אינה דרכנו, האחריות לעתיד המשותף נותרת של כולנו. ואם נדע למצוא את הבאר שלנו, נוכל לשאוב ממנה כוחות, לזהות אפשרויות חדשות ולהמשיך, כל אחד בדרכו וכולנו יחד, בבנייה ושמירה על הבית המשותף שלנו.

שבת שלום ובחירות טובות ומטיבות🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל, רותי בת רחל רשל, וציפי בת חמאמה יונה. ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל אמן כן יהי רצון.

לדרור חיים בן סיגל שיחזור כבר הביתה בשלום, ושמה שעבר יישאר מאחוריו, בלי להותיר בנפשו משקעים. אמן כן יהי רצון.

לזכרם של כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון, ולזכר כל נפגעי הטרור והאיבה. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש. לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ומתפללים לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית: פרשת לך לך- שונים בבחירה, אחים בדרך

פרשת לך־לך, השלישית בספר בראשית, פותחת בקריאה לאברהם לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו ולצאת אל הלא נודע. אולם לצד המסע הגדול, מתואר בפרשה סיפור אנושי שמציע לנו שיעור עמוק על מחלוקות, על מערכות יחסים ועל האחריות שאנו נושאים זה כלפי זה, גם כאשר דרכינו נפרדות.

אברהם ולוט, אחיינו, יוצאים יחד לדרך. שניהם מתבססים, רכושם גדל, ובהדרגה מתעוררים חיכוכים בין רועיהם. התורה מתארת כיצד דווקא השפע הופך למקור של מתח: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו… וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" (בראשית י"ג, ו').
לעיתים דווקא הקרבה, הציפיות והאינטרסים המשותפים הם שמקשים עלינו לחיות יחד. לא תמיד מחלוקת נולדת מתוך כוונה לפגוע. לפעמים גם אנשים קרובים, המבקשים להשיג מטרות דומות, חלוקים על הדרך לממש אותן.

תגובתו של אברהם מפתיעה בפשטותה ובעוצמתה: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ… כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית י"ג, ח').
אברהם אינו מנסה להכריע מי צודק, אינו דורש מלוט להכיר במעמדו ואינו מנצל את בכורתו כדי לכפות פתרון. במקום זאת, הוא מציע להיפרד ואף מעניק ללוט את זכות הבחירה הראשונה: "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית י"ג, ט').
יש כאן תפיסה יוצאת דופן של מנהיגות ושל יחסים אנושיים: לא כל מחלוקת חייבת להסתיים בהכרעה, ולא כל פרידה היא כישלון. לעיתים דווקא הנכונות לאפשר לאחר לבחור בדרך משלו היא שמאפשרת לשמור על הכבוד ועל הקשר.

המלבי"ם, בפירושו לפסוק, מסביר כי הקרבה המשפחתית והמגורים המשותפים הם שהעצימו את החיכוך בין אברהם ללוט. דווקא ההכרה בצורך במרחב נפרד עשויה למנוע את העמקת המריבה (מלבי"ם על בראשית י"ג, ח'). זוהי תובנה חשובה: לא תמיד צריך להסכים כדי להישאר קרובים, ולעיתים דווקא מתן מקום לשונות הוא שמאפשר לשמר את הקשר.

אלא שהסיפור אינו מסתיים בפרידה. בהמשך הפרשה פורצת מלחמה, ולוט, שבחר להתיישב בסדום, נופל בשבי. אברהם שומע על כך, והתורה מתארת: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו" (בראשית י"ד, י"ד).
שתי מילים ראויות כאן לתשומת לב מיוחדת: "נִשְׁבָּה אָחִיו." לוט הרי אינו אחיו של אברהם, אלא אחיינו. ובכל זאת, התורה בוחרת לכנותו "אחיו". גם לאחר שנפרדו ולוט בחר בדרך אחרת, האחווה לא נעלמה.

אברהם אינו מתחשבן עם לוט על בחירותיו ואינו אומר שהביא זאת על עצמו. הוא יוצא לפעולה, מסכן את עצמו ואת אנשיו ומצליח להשיב את לוט מן השבי. המלבי"ם מדגיש כי אהבת הקרובים היא שהניעה את אברהם לפעול, ולא הדאגה לרכוש שאבד (מלבי"ם על בראשית י"ד, י"ד).
וכאן, בעיניי, טמון לב הפרשה: אברהם יודע להיפרד מבלי להתנכר, להציב גבול מבלי למחוק את הקשר, ולחלוק על דרכו של האחר מבלי לוותר על האחריות כלפיו.

והנה, שבוע הבא, ביום ג', ה-27/10/26 נצא, בתקווה כולנו, לבחירות לכנסת ה-26. וכאשר נצא שוב אל הקלפיות, נידרש לבחור בין דרכים, תפיסות ואנשים. הבחירות הן ביטוי חיוני לדמוקרטיה, אך הן גם מבחן ליכולת שלנו לחיות יחד למרות חילוקי הדעות. הזכות לבחור בדרך אחת אינה שוללת את זכותו של האחר לבחור בדרך אחרת. אפשר להתווכח בלהט, להיאבק על ערכים ולהחזיק בעמדות ברורות, ובו בזמן לכבד את האדם שמנגד, להקשיב לקולות השונים ולאפשר להם מקום בשיח הציבורי.
כבוד לדעה אחרת אינו מחייב הסכמה עמה, ואינו אומר שכל עמדה ראויה לאותה מידה של קבלה. הוא מחייב אותנו להבחין בין ביקורת על רעיון לבין שלילת האדם המחזיק בו, ולזכור שהחברה המשותפת שלנו גדולה מכל מחלוקת פוליטית.

המסר הזה מהדהד במיוחד בחברה הישראלית של ימינו. חילוקי דעות עמוקים בשאלות של זהות, ביטחון, אמונה ועתיד המדינה חוצים משפחות, קהילות ומחנות. לעיתים נדמה שהמחלוקת כבר אינה עוסקת רק בעמדות וברעיונות, אלא בעצם הלגיטימיות של מי שחושב אחרת מאיתנו.

מאז השבעה באוקטובר למדנו שוב, בדרך כואבת, עד כמה גורלנו כרוך זה בזה. ברגעי משבר התגלו עוצמות מופלאות של ערבות הדדית, התנדבות ונכונות להושיט יד גם למי שאינו חושב או חי כמונו. האתגר הגדול הוא לשמר את אותה תחושת אחווה גם בשגרה, ובעיקר ברגעים שבהם המחלוקות מתחדדות.
אולי זהו אחד המבחנים החשובים של חברה חזקה: לא היעדר מחלוקות, אלא היכולת לנהל אותן מבלי לפרק את תחושת השייכות המשותפת. חברה שבה אפשר לומר "איני מסכים איתך", מבלי לוותר על האמירה "אתה עדיין אחי".
פרשת לך־לך מזכירה לנו שהדרך שבה אנו בוחרים ללכת חשובה, אך לא פחות חשובה הדרך שבה אנו מתייחסים למי שבוחר אחרת מאיתנו.

האחווה האמיתית אינה נמדדת בכך שכולנו הולכים באותה הדרך, אלא ביכולת שלנו להמשיך לראות זה את זה, לכבד את השונות ולשאת באחריות משותפת גם כשדרכינו נפרדות. ואולי דווקא בימים של בחירות, כדאי שניקח איתנו את דבריו הפשוטים והעמוקים של אברהם, לא רק אל הקלפי אלא גם ליום שאחרי הבחירות:
"כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

שבת שלום ובחירות טובות ומטיבות🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל, רותי בת רחל רשל, שרון בת מזל וציפי בת חמאמה יונה. ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל אמן כן יהי רצון.

לדרור חיים בן סיגל שיחזור כבר הביתה בשלום, ושמה שעבר יישאר מאחוריו, בלי להותיר בנפשו משקעים. אמן כן יהי רצון.

לזכרם של כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון, ולזכר כל נפגעי הטרור והאיבה. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש. לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ומתפללים לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

בראשית- פרשת נח: מי אנחנו בוחרים להיות?

פרשת נח, השנייה בספר בראשית, מתארת עולם שאיבד את דרכו המוסרית. השחיתות והחמס הפכו לנורמה, ובתוך המציאות הזו ניצב אדם אחד, שעליו נאמר: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו', ט').
נח אינו נסחף אחר סביבתו. הוא מצליח לשמור על ערכיו גם כשהעולם סביבו נוהג אחרת. ואולי דווקא בכך טמונה גדולתו: ביכולת להישאר נאמן לאמונתו ולמצפונו, גם כשהמחיר הוא להיות שונה, חריג ולעיתים אף בודד.

על המילה "בְּדֹרֹתָיו" נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בתלמוד. רבי יוחנן אומר: "בדורותיו ולא בדורות אחרים", ואילו ריש לקיש סבור: "בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין ק"ח, ע"א, י"ז). האם נח היה צדיק רק ביחס לדורו המושחת, או שמא דווקא יכולתו לשמור על צדקתו בסביבה כזו מעידה על גדולתו? האם ראוי להתבונן בנח בעין נדיבה? האם נכון לשפוט אותו על מה שלא הצליח לשנות, או שמא בנסיבות דורו עשה את המיטב שהיה בכוחו?

רש"י שואל מדוע נדרש נח לבנות תיבה, כאשר הקב"ה יכול היה להצילו בדרכים אחרות, ומסביר: "כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה ושואלין אותו מה זאת לך… אולי ישובו" (רש"י בראשית ו', י"ד, א'). לפי פירוש זה, בניית התיבה לא הייתה רק אמצעי הצלה, אלא גם הזמנה מתמשכת לשינוי. במשך מאה ועשרים שנה, על פי המדרש שמביא רש"י, הייתה לבני דורו הזדמנות להתבונן, לשאול, להקשיב ולבחור אחרת. אך השינוי המיוחל לא התרחש.
ואולי כאן טמון שיעור חשוב: נאמנות לדרך אינה נמדדת רק ביכולת לשנות אחרים, אלא גם באומץ להתמיד בה כשאחרים בוחרים לא להשתנות. אנחנו יכולים להציע דרך, לעורר מחשבה ולשמש דוגמה אישית, אך איננו יכולים לבחור עבור אחרים.

רבי יהודה לייב אשלג, בעל הסולם, מדגיש במאמרו "החרות" את חשיבות השמירה על ייחודיותו של כל אדם. בהתייחסו לנטיותיו האישיות הוא כותב: "ודע שזהו הרכוש האמיתי של היחיד, שאסור לפגוע בו, או לשנותו" (בעל הסולם, מאמר "החרות", חיוב השמירה על חירות היחיד).
דבריו מזמינים אותנו לחשוב על השונות האנושית לא כעל מכשול, אלא כעל מתנה. לכל אחד מאיתנו קול פנימי, כישורים, נטיות ואמונות משלו. כאשר אנו מוותרים עליהם רק כדי להשתלב או לזכות באישור הסביבה, אנו עלולים לאבד משהו מהותי מעצמנו. אך נאמנות לעצמנו אינה עקשנות או הסתגרות, אלא מחייבת בירור מתמשך: מהם הערכים שבאמת מנחים אותנו, והאם הבחירות שלנו משקפות אותם או בעיקר את הציפיות של אחרים?
בעל הסולם גם קושר במאמרו בין חירות היחיד לבין שלום החברה, ומזהיר: "אין אפשרות להעמיד השלום בעולם, אם לא נתחשב עם חירות היחיד" (מאמר החירות).
דווקא כאן מתגלה הקשר העמוק שבין חיבור לעצמנו לבין היכולת להתחבר לזולת. אדם שמכיר בערכו ובייחודיותו אינו צריך בהכרח לחשוש משונותו של האחר. הוא יכול להקשיב בלי להרגיש מאוים, לכבד בלי להסכים, ולתת מקום לאחר מבלי לוותר על עצמו.

אבל נאמנות לערכים אינה נבחנת רק מול העולם שבחוץ, אלא גם, ואולי בעיקר, במעגל הקרוב ביותר אלינו. נח, בתוך מציאות של חמס ושחיתות, מצליח להציל את משפחתו ולהוביל אותה אל התיבה. התורה אינה מפרטת את טיב היחסים ביניהם, אך סיפורו מזמין אותנו לחשוב על חשיבותו של המעגל המשפחתי, ועל האתגר שבשמירה על הערכים שלנו דווקא בתוכו.
הרי לא פעם קל יותר לגלות אדיבות, סבלנות ונדיבות כלפי זרים מאשר כלפי האנשים הקרובים לנו ביותר. דווקא בבית, בזוגיות ובמשפחה, נבחנות המידות שלנו מדי יום. שם נדרשת היכולת לכבד גם כשחלוקים, להקשיב גם כשעייפים, לגלות רגישות גם כשכועסים, ולא להתייחס אל הקרובים לנו כאל מובנים מאליהם.
חז"ל אמרו: "עניי עירך ועניי עיר אחרת- עניי עירך קודמין" (בבא מציעא ע"א, ע"א, ג'). אמנם הדברים נאמרו בהקשר של קדימות בסיוע כלכלי, אך אפשר לשאוב מהם השראה גם לעבודת המידות שלנו: אין די בהצהרות גדולות על אהבת האדם אם איננו מצליחים לנהוג בכבוד ובחמלה כלפי מי שחולק איתנו את חיי היומיום.
וכאן מתחבר החיבור לעצמנו אל החיבור לאחר. ככל שאנו מכירים טוב יותר את ערכינו ומתרגלים אותם ביחסים הקרובים, כך אנו מפתחים את היכולת להביא אותם גם למעגלים רחבים יותר. ההשפעה עשויה להתפשט מהבית אל הקהילה וממנה אל החברה כולה.

במציאות של ימינו, ובמיוחד לקראת הבחירות הקרבות, כשהשיח הציבורי והרשתות החברתיות מעצימים לא פעם את הקיטוב ואת ההזדהות עם מחנות, פרשת נח מזמינה אותנו לעצור ולשאול: האם אנחנו נאמנים לערכים שלנו גם כשהסביבה חושבת אחרת, והאם אנחנו מסוגלים לכבד את מי שבוחר בדרך שונה משלנו?

ואולי זהו המסר העמוק של הפרשה: כדי לפגוש באמת את האחר, עלינו ללמוד תחילה לפגוש את עצמנו. להכיר בערכנו ובייחודיותנו, לטפח את מידותינו ולזכור שאין לנו שליטה על בחירותיהם של אחרים, אך יש לנו אחריות על הבחירות שלנו.
כי תיקון עולם אינו מתחיל בהכרח במעשים גדולים. לעיתים הוא מתחיל דווקא בבית, במילה טובה, בהקשבה, בכבוד וביכולת להישאר נאמנים לערכינו גם ברגעים הקטנים והמאתגרים של החיים. וחירות אמיתית אינה רק האומץ להיות מי שאנחנו, אלא גם הבחירה לבטא את הטוב שבנו, קודם כול כלפי הקרובים לנו, ומשם להרחיב את מעגלי הטוב הלאה למעגלים רחבים יותר.

שבת שלום ובשורות טובות 🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל אמן כן יהי רצון.

לדרור חיים בן סיגל שיחזור כבר הביתה בשלום, ושמה שעבר יישאר מאחוריו, בלי להותיר בנפשו משקעים. אמן כן יהי רצון.

לזכרם של כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון, ולזכר כל נפגעי הטרור והאיבה. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש. לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ומתפללים לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת בראשית- שתי שאלות: ״איכה?״ ו״אי הבל אחיך?״

איכה?- השאלה שלפני התשובה
השבוע, בשבת הראשונה שלאחר שמחת תורה, אנחנו פותחים שוב את ספר בראשית- הסיפור שמתחיל בבריאת העולם ומהר מאוד הופך לסיפור על האדם. ובמקביל, מרגש ממש, אנחנו פותחים את השנה העשירית של הלימוד המשותף שלנו בפרשת השבוע. הזדמנות נהדרת להודות על העניין, התגובות וההתייחסויות במהלך השנה, אני לגמרי מקשיבה וקוראת בשקיקה כל התייחסות ומשוב.
בכל שנה מזמינה אותנו הקריאה המחודשת במילים המוכרות לעצור ולהביט דרכן על עצמנו, על היחסים בינינו ועל האחריות שאנו נושאים זה כלפי זה.
וכבר בתחילת הספר מופיע רעיון מפתיע: אחרי שהעולם נברא, התורה אינה שואלת את האדם כיצד יצליח, אלא איפה הוא. לאחר שאדם וחוה אוכלים מעץ הדעת, אדם מתחבא. ואז נאמר:
״וַיִּקְרָא ה׳ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה?״ (בראשית ג', ט').
ה' הרי יודע היכן אדם נמצא. אז מדוע לשאול?

רש״י מסביר: ״יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים״. השאלה אינה נועדה לקבל מידע, אלא לפתוח שיחה ולאפשר לאדם להשיב. (רש״י על בראשית ג', ט').
יש כאן שיעור חשוב על אחריות: לפני המסקנה, השיפוט והעונש- ניתנת לאדם האפשרות לדבר. אלא שאדם אינו באמת עונה. במקום לומר ״אני כאן״ ולשאת אחריות, הוא מפנה אותה הלאה: ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל״ (בראשית ג', י"ב). וכך גם האישה משיבה: ״הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל״ (בראשית ג', י"ג).
כמעט מהרגע שבו האדם מקבל את כוח הבחירה, אנחנו פוגשים גם את הפיתוי האנושי העתיק: כשמשהו משתבש- לחפש קודם את מי להאשים. וכך ״איכה?״ הופכת לשאלה עמוקה יותר: לא רק איפה אתה נמצא, אלא האם אתה מוכן לעמוד במקום שבו אתה נדרש לתת דין וחשבון על בחירותיך?

ומהאדם- אל האחר
התורה אינה משאירה אותנו זמן רב עם השאלה הזאת. כבר בפרק הבא, לאחר רצח הבל, ה' שואל את קין:
״אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?״ (בראשית ד', ט').
גם כאן, לפי רש״י, השאלה אינה נובעת מחוסר ידיעה. ה' מבקש ״להיכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב״- לפתוח פתח לתשובה. (רש״י על בראשית ד', ט'). אלא שהפעם התשובה קשה עוד יותר:
״לֹא יָדַעְתִּי; הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״ (בראשית ד', ט').
במשפט אחד קין מנסה לבטל לא רק את אחריותו למעשה, אלא את עצם הרעיון שאדם אחראי לאדם אחר. וזו כבר אינה רק שאלתו של קין: הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? האם אני אחראי רק לעצמי? האם סבלו של האחר הוא עניינו בלבד? האם חברה יכולה להתקיים כאשר כל אחד דואג רק לעצמו ולמעגל הקרוב אליו?

הרב ד״ר יונתן זקס זצ״ל רואה בסיפורים הללו התפתחות של רעיון האחריות: אדם וחוה נכשלים באחריות אישית- הם מתקשים לומר ״אני בחרתי, אני עשיתי״. קין הולך צעד נוסף ומכחיש אחריות מוסרית- מדוע בכלל שאהיה אחראי לאחי?
בהמשך מתרחב המעגל גם אל אחריות קולקטיבית- למשפחה, לחברה ולעולם. בראשית, אם כך, אינו רק סיפור על החטא הראשון; הוא גם סיפור על לידתה של האחריות האנושית ועל מנהיגות שמתחילה בנכונות לשאת בה. (הרב ד״ר יונתן זקס, “Taking Responsibility”, Covenant & Conversation; “The Birth of Responsibility”).

לא רק מי ה-אחר שאשם- אלא איפה אני?
וזה אולי החיבור הרלוונטי ביותר למציאות שלנו.
אחרי ה-7 באוקטובר ושנים של מלחמה, אובדן, שבי וטלטלה, קל להיכנס לשפה של אשמה: מי כשל, מי לא ראה, מי היה צריך לפעול אחרת ומי אחראי למה שקרה. אלה שאלות הכרחיות. יש אחריות שחייבת להיבדק, ויש צורך בחקירה ממלכתית, ויפה שעה אחת קודם, שתבחן לעומק את המחדלים שהובילו לאסון הכואב והמתמשך ותתן את הדין על ממצאי החקירה. יחד עם זאת, פרשת בראשית מזכירה לנו שיש שאלה שקודמת להן:
איפה אני בתוך המציאות הזאת? מה אני רואה? מה אני עושה עם מה שאני רואה? על מה אני מוכן לשאת אחריות?
ומיד אחריה מגיעה השאלה השנייה:
איפה אחי? איפה אחותי?
כי אחריות אמיתית אינה מסתיימת באחריות שלי לעצמי.

כשאני רואה את האחר- משהו משתנה
מעניין שגם המחקר העכשווי מהדהד את הרעיון הזה. מחקרים בפסיכולוגיה מצביעים על כך שאימוץ נקודת המבט של האחר יכול לסייע בהתמודדות עם קונפליקט; במחקרי משא ומתן הוא אף סייע לאנשים לזהות הסכמות ואפשרויות שלא היו גלויות להם מלכתחילה. (Galinsky, Maddux, Gilin & White, 2008, Psychological Science).
מחקרים העוסקים באסונות, שכול וטראומה מצביעים גם על חשיבותם של הקשרים החברתיים. מחקר שפורסם ב־2026 ובחן התנהגות פרו־חברתית בעקבות הוריקן סנדי מצא קשר בין לכידות חברתית לבין התנדבות מתמשכת לאחר האסון.
(Mancini et al., 2026, “Natural Disaster, Social Cohesion, and Prosociality: A Natural Experiment”, American Psychologist).
מחקרים נוספים מצביעים על חשיבותה של תמיכה חברתית לרווחה הנפשית ולהתמודדות לאחר אובדן פתאומי או טראומטי.
(Scott, Pitman, Kozhuharova & Lloyd-Evans, 2020, BMC Psychiatry).
המדע כמובן אינו מוכיח את פסוקי בראשית. אבל הוא מהדהד תובנה אנושית עתיקה: אנחנו מתמודדים ומתאוששים טוב יותר כאשר אנחנו רואים את עצמנו כחלק מרקמה אנושית אחת חיה, ולא כיחידות נפרדות. ומכאן חוזרת המילה: ״אחיך״.

אחיך אינו רעיון- הוא אדם
אולי אחד החידושים הגדולים של פרשת בראשית הוא שהאחריות לאחר אינה מתחילה באידיאולוגיה גדולה. היא מתחילה באדם אחד שנמצא מול אדם אחר: אח, בן זוג, ילד, הורה, שכן, חבר לעבודה- וגם אדם שאולי חושב אחרת ממני.
קל לדבר על אחריות לאומית, על חברה ועל עתיד. קשה יותר לזכור את האחריות במפגש היומיומי: לעצור לפני שמגיבים, להקשיב לפני ששופטים, לשאול לפני שמניחים שאנחנו כבר יודעים, ולשים לב למי שנמצא לידנו- גם כשהוא אינו מבקש דבר. יתכן וזו המשמעות העמוקה של שתי השאלות שהתורה מציבה זו לצד זו:
״אַיֶּכָּה?״- איפה אתה?
״אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?״- איפה אחיך?
הראשונה מחזירה את האדם אל עצמו. השנייה מוציאה אותו מעצמו.

אז מה פרשת בראשית מבקשת מאיתנו?
להכיר בכך שבני אדם טועים. בחירה חופשית מביאה איתה גם אפשרות של כישלון, קנאה, פחד ופגיעה. ולכן, השאלה הגדולה היא מה אנחנו עושים לאחר מכן.
כששואלים אותנו ״איכה?״- האם אנחנו מוכנים להתייצב, להיות נוכחים ולשאת אחריות?
וכששואלים ״אי אחיך?״- האם אנחנו מבינים שגם שלומו של האחר נוגע לנו?
חברה אינה נבנית רק ממוסדות, מהחלטות וממנהיגים. היא נבנית גם ברגעים הקטנים שבהם אדם אחד בוחר שלא לעבור באדישות על פני אדם אחר. אולי זה אחד המסרים החשובים של פרשת בראשית לשנה הזאת: להיות מסוגלים להשיב לקריאה ״איכה?״ במילה אחת- ״הנני״. אני כאן. ומשם להרים את המבט ולשאול: ״איפה אחינו?״

שבת שלום ובשורות טובות 🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.

לזכרם של כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון, ולזכר כל נפגעי הטרור והאיבה. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש. לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ומתפללים לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.