חודש: יולי 2020

השבוע בפרשה משה מתחנן לפני ה' שיתיר לו בכל זאת להיכנס לארץ המובטחת אך ה' לא נענה לו. פירושים רבים ניתנו לסיבת סירובו של ה' לתחנוניו של משה, אך ההתמקדות שלנו הפעם היא הדרך בה בחר משה להתמודד עם המענה-
"(כו') וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. (כז') עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים ג')

שבת שאחרי תשעה באב היא שבת נחמו, שבת שבה מצפים לנחמה. ובאופן קבוע, בכל שבת נחמו, חוזרים וקוראים את הפרשה של הסירוב האלוקי הגדול להיענות להפצרותיו של משה. הנחמה, אם כן, איננה מותנית בהיענותו של ה' לתפילתנו. ואכן, למרות כל זאת, בערוב ימיו משה רבנו אף הוסיף השתדלות, וכשם שהוא לא שקע בצערו על החמצת הכניסה לארץ ועל דחיית תפילתו, אנחנו לא משתקעים בצער החורבן, ומתחילים בשבע שבתות של נחמה. כל שבע השבתות שבהן נקרא את הפטרות הנחמה, משה רבנו פועל להכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ. הוא הנהיג את העם והובילו כרועה נאמן, וממשיך וממלא את תפקידו במסירות נפש המעוררת השראה.

שלושת השאלות למה, מה ואיך, בסדר הנכון, יכולות לשפוך אור על עצמינו ועל סיפור חיינו, על יכולת השכנוע שלנו וגם על משמעות הדת היהודית בעיניי עצמנו וילדינו. אומר הרב אבי אברהם- "הרי אף אחד לא יעבור ניתוח פשוט בברך מבלי לבדוק את המנתח, אז איך זה שכולנו עולים למטוס ומפקידים את חיינו בידו מבלי שביררנו שום דבר על הטייס?…" ההסבר פשוט, "אם הרופא יתרשל במלאכתו- החולה ימות, אך הרופא יוכל להמשיך בחייו כרגיל. אם הטייס יתרשל במלאכתו- גורלו יהיה כגורל אחרון הנוסעים. משה רבנו, אותו אפשר להגדיר כנראה כדמות מייצגת למודל ה-'טייס', זה שקושר את גורלו ביחד עם כלל ישראל בצרתם ובשמחתם ורואה עצמו כרועה שלהם שמוביל אותם וגם נוסע ביחד איתם, מצליח להעביר את התורה כמסר "מבפנים לבחוץ". לרובנו אין את הכלים או הידע כדי להעריך את מקצועיותם של טייס, רופא, מנהיג או ראש ממשלה, ובכל זאת אנו נכונים לתת אמון מוחלט במי שגורלו קשור בגורלנו, במי שיכול לומר לנו או לתת לנו תחושה של "עמו אנוכי בצרה", כך שהחלטותיו משפיעים עליו כפי שהם משפיעים עלינו."

מוסיף על כך הרב ד"ר יונתן זקס- "פרשת ואתחנן מאירה אמִתה זו באור יקרות. היהדות מדברת הרבה על ה"מה". מה מותר, מה אסור, מה קודש, מה חול. יש בה גם הרבה "איך": איך ללמוד, איך להתפלל, איך לצמוח מתוך עבודת ה' ומתוך יחסים עם הזולת. יחסית לכך, על ה"למה" אומרת התורה פחות. ובכל זאת, בפרשתנו אומר משה כמה מן הדברים המרשימים ביותר שנאמרו אי פעם על ה"למה" של הקיום היהודי, ויש לדברים אלה השלכות גם עלינו כאן ועכשיו… משה טוען בוודאות מוחלטת שמה שקרה לבני ישראל עד כה עתיד לשנות את העולם כולו ולנסוך בו השראה… ישראל היא האומה היחידה שהא־לוהים נתפס בה לא רק ככוח עליון אלא גם כאדריכל החברה, כמתזמר הגדול של סימפוניית הצדק והרחמים, החירות וכבוד האדם."
משה מסביר את הסיבה ל-"למה" בתחילת פרק ד':
רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ־לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה." (דברים, פס' ה־ו). משה מסביר לעם כי א־לוהי ישראל הוא א־לוהי האנושות כולה, ומה שאנחנו עושים כיהודים משפיע על כל האנושות, ולכן, מחייב אותנו לעבודה מתמשכת כפרטים וכעם.

'למה' אני עושה את מה שאני עושה? מה התכלית? מה הסיבה?במה אני מאמין? מה התכלית? מה הסיבה? במה אני מאמין? מדוע אני יוצא בבוקר מהמיטה? ומדוע למישהו צריך להיות אכפת מזה?' בהרצאת TED של סיימון סינק שזכתה לצפיות רבות הוא שואל כיצד מצליחים מנהיגים גדולים לעורר אנשים לפעולה? הוא מסביר שרוב האנשים מדברים על ה"מה". מעטים מדברים על ה"איך". אבל מנהיגים גדולים מתחילים ב"למה".

במילים אחרות, אם נצליח להסביר למה אנחנו עושים מה שאנו עושים? מה האמונה שהביאה לפיתוח המוצר אז נצליח לעורר השראה, כדבריו – "אנשים לא קונים את מה שאנחנו עושים אלא את הסיבה, הלמה, שבגללה אנחנו עושים את זה". אנחנו קונים את האמונה, המוטיבציה והמשמעות שמניעה אותנו לעשות את הדברים.

מבהיר הרב אבי אברהם, "מסתבר, שברגע שיש את ה"למה", כל העשייה מקבלת משמעות. גם הדברים שהיו נראים לנו מייגעים, טרחניים ומעייפים מקבלים פתאום חיים מחודשים וזה משנה את כל ההתייחסות למטלות שאנו מבצעים. סיימון סינק מסביר כי המניע הגדול ביותר לפעולה הוא אמונה משותפת ברעיון מסוים, ולאו דווקא מוצר מעולה. ההבנה כי יש "ביחד" ולא רק הובלה.
האחים רייט עשו זאת עם המצאת המטוס, כשהיו בעמדת נחיתות לעומת המתחרים, אך היו מונעים מרעיון והצליחו לגייס לעזרתם אנשים ש'ירקו דם' עבור המטרה שלהם. את שמו של המתחרה הגדול ביותר שלהם, שקיבל מימון ממשלתי והיה בעל תנאים אידיאלים להצלחה, רובנו כנראה לא מכירים.
מדוע? סינק מסביר כי הוא עבד 'בשביל משכורת' ולא מתוך אמונה ברעיון – הוא היה עסוק ב-"מה?" ולא ב-"למה?”
מרטין לותר קינג עשה זאת מאוחר יותר עם התנועה לזכויות האזרח ואפל עושה את זה בימינו.
הדרכים בהם אנו מקבלים החלטות, עד כמה שאנו רוצים לחשוב שאנו יצורים רציונליים, הן הרבה יותר מורכבות. הנכונות שלנו לקנות מוצר, להצביע למפלגה, לתרום לעמותה או כל מטרה אחרת – נובעת בעיקר מהדרך שבה אנו רואים את עצמנו והיא נועדה בראש ובראשונה לספר לעצמנו ולעולם, מי אנחנו."

למנהיגים טובים… יש יכולת לחבר בין ה"חזון" ל"פרטים", בין ה"למה" ל"איך" ו"מה". "נתחיל ב'למה' אנו מאמינים ברעיון, נמשיך ב'איך' הוא בא לידי ביטוי בשטח, ונסיים ב'מה' הוא כולל. נמכור השראה וחוויה במקום טכניות ופונקציונאליות.
אם נחבר את ה"פרטים" ל"חזון", ניתן תחושה שאנחנו טייסים ולא מנתחים, שאנחנו מאמינים בעצמנו ובמה שאנו אומרים בכנות ולא רק 'עובדים' בזה.

מסיים הרב ד"ר יונתן זקס-
אנחנו העם שהוליד את רעיון החופש והעמיד אותו על חינוך הילדים לאהוב ולא לשנוא. דתנו היא הדת המקדשת את הנישואים והמשפחה, ואשר מדברת על חובות לפני שהיא מדברת על זכויות. אנחנו עושים את כל זאת לא מפני שאנחנו שמרנים או ליברלים, רפובליקנים או דמוקרטים, ימנים או שמאלנים, אלא מפני שאנחנו מאמינים שזה מה שה' רוצה מאתנו.
מילים רבות נכתבות בימינו על ה"מה" ועל ה"איך" של היהדות, אך מילים מעטות מדי מוקדשות ל"למה". משה, בחודש האחרון של חייו, לימד את ה"למה". וכך הוא עורר אנשים לפעולה בדורו ובכל הדורות שאחריו, עד עצם הדור הזה. אם רצונכם לשנות את העולם, התחילו ב"למה"."

שבת של נחמה❤️

היום, יום רביעי, ערב תשעה באב. חמישה אירועים היסטורים ארעו לעם ישראל בתשעה באב שעליהם אנחנו מתאבלים וצמים-
1.) נגזר על דור המדבר שלא להיכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים
2.) נחרב בית המקדש הראשון
3.) נחרב בית המקדש השני
4.) העיר העתיקה ביתר נכבשה על ידי הרומאים, מאורע זה סימל את כשלון מרד בר כוכבא
5.) ירושלים נחרשה בידי טורנוסרופוס, נציב רומא ביהודה בימי מרד בר כוכבא. המנהג הרומי היה שכאשר הורסים עיר בירה של מדינה, חורשים אותו לאחר-מכן, כדי לבטא את כניעת השלטון הקודם.

עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלהפיח אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם לאחיו, לחברו, הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. אכן הזכרנו 5 אירועים שקרו לפני שנים רבות אבל שימו לב לרלוונטיות שמתבטאת בדבריו של העיתונאי בועז ביסמוט מלפני מספר ימים– "למחות, להפגין אבל לא לאבד את האחדות. סולידריות אינה מילה גסה."

בועז מוסיף ומתייחס לנגיף שהחליט להתמקם בעולמנו- "הבשורה הרעה היא שמגיפת הקורונה היא ריצת מרתון, והדרך עוד ארוכה. הבשורה הרעה הנוספת היא שהקורונה היא סוג של טורף שנחת על כדור הארץ, ואין מי שיעמוד מולו עם חיסון או תרופה, חוץ מאשר ריחוק חברתי ומסיכה (לא חוויה גדולה). עוד בשורה רעה היא שהווירוס הזה מחייב אותנו להתנהל הפוך מכל מה שהתרגלנו אליו בעידן החדש מסעדות, נסיעות, אירועים ומסיבות, והבשורה הכי רעה היא שמשברים כמו זה של הקורונה גם מולידים משברים חברתיים, כלכליים, ואפילו מלחמות.

הבשורה הטובה היא שנגיף הקורונה יוכרע בסוף. רק בסוף. אבל כחברה אנחנו רוצים להגיע ליום המיוחל הזה עם מינימום נזקים בריאותיים וכלכליים, ובעיקר להגיע אליו כחברה אחת. דעתנית, חלוקה בעמדותיה, מתווכחת, שמרנית, ליברלית, שומרת מצוות, שומרת מפני מצוות, חריפה, לא מתפשרת אבל מאוחדת בבסיס שלה.

במילים אחרות: מחאה כן, פילוג לא. דמוקרטיה היא בחירה חופשית, לא צניחה חופשית. הימים האחרונים מאותתים לנו שהקורונה עלולה להוציא את הרע שבנו. בואו נראה לה שאפשר אחרת…"

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אפשר להוריד הילוך בכל מה שקשור לאווירת ההתפרקות? איך להימנע מפעולות שמביאות לשיסוי, פירוד וקרע בעם ובמוסדות המדינה וסמליה. חלילה מלהיות אדישים למצוקות, ולמה שקורה מסביב. בהחלט התקופה המאתגרת והממושכת שכולנו חווים זועקת להתעוררות חברתית- מה אני יכול לעשות בכדי לסייע, לתמוך ולתת מענה מקדם, מחזק ומצמיח, לחבר, לשכן, למשפחות שאני לא מכיר ונפגעו כתוצאה מחל"ת, מחלה, בדידות, או כל סיבה אחרת שערערה את היחידה המשפחתית שלהם? הקריאה לכול להתכנסות בבתים בכדי למזער את החשיפה וההדבקות מובנית לגמרי אך יחד עם זאת, לא ניתן בעת המשבר שנוצר לחכות עד יעבור זעם. ראוי ונדרש שנמחה על העוולות, נפגין ונפעל בכדי לייצר שינוי בכל המקומות הנדרשים אבל כחברה וכפרטים השאיפה היא לתיקון בריא שנעשה ממקום משקם, ומצמיח. מחובתנו למצוא את האיזון בין מחאה לגיטימית וצודקת לבין התנהלות בלתי אחראית. ואין ספק, שיש לנו את הכוחות והיכולת להיחלץ מהמצב ע"י יצירת פלטפורמה משותפת, שבה אנשי השלטון קשובים לעם ולצרכיו, והעם מוחא ומפגין באופן שלא גורם לספינה שכולנו מצויים עליה לטבוע.

המחנך אלישע לוי מסביר, "רבי יוחנן, מחשובי האמוראים, קובע בגמרא, ש'לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה' – כלומר, לא נהגו לפנים משורת הדין. מדהים לחשוב כמה הדברים רלוונטיים. יתכן והמציאות הכל כך מורכבת שאנו חווים כעת היא פשוט הזמנה לתיקון: המדינה, וגם האזרחים חייבים למצוא את הדרך לנהוג לפנים משורת הדין, לגלות סולידריות, דאגה למי שקשה לו גם אם זה לא 'לפי הספר' ובהכרח עומד בקריטריון כזה או אחר. פשרה, אחד עם השני, המדינה עם אזרחיה, אבל גם האזרחים עם מדינתם (היחידה…) יכולים ליצור תיקון."

ובאור אופטימי מסיים העיתונאי, בועז ביסמוט-
"כל מה שאנחנו מתגעגעים אליו, יחזור. הקולנוע, האופרה, המסעדות, הבילויים – והיציבות. אנחנו לומדים להעריך עכשיו את מה שהיה לנו קודם. בינתיים נלמד יחד איך לשפר ולחזק את הסולידריות בינינו, ואיך להוציא את המיטב גם מהמצב הנוכחי. הוא כנראה יהיה איתנו בחודשים הקרובים. בואו נלמד איך לחיות יחד עד שזה יחלוף. יהיה טוב, אבל זה תלוי גם בנו. "

צום קל ומועיל💗

השבוע התחלנו את החומש האחרון, ספר דברים, שהוא נאום משה שהחל בא' בשבט והסתיים בז' באדר, יום פטירתו של משה. נאום של 37 ימים. משה נואם לעם על האירועים והחוקים העיקריים מארבעת הספרים הקודמים בתורה. לכן, ספר דברים נקרא גם משנה תורה, כלומר, "חזרה על התורה". במשנתו של הרבי מליובאוויטש מוזכר שחז"ל מסבירים כי בארבעת הספרים הראשונים כתב משה את כל מה שקיבל מה', ובספר דברים משה אומר זאת "במילים שלו". אפשר להבחין כי ארבעת הספרים הראשונים נכתבו בגוף שלישי (וידבר ה' אל משה לאמר…") ולעומת זאת, בספר דברים שומעים את קולו של משה בגוף ראשון ("ויאמר ה' אליי…" וכו').  
החזרה על הדברים משמעותית להבנתנו שעם ישראל היה מוכרח לעבור מהפך מהיותם עבדים שהמציאות הקיומית היומיומית הינה השרדותית, למסע המפרך במדבר, ועד לנאום הצוואה הרוחני של משה. מתברר שתיאוריית הצרכים של אברהם מאסלו שמתארת צרכים אוניברסליים המשותפים לכל אחת ואחד והמניעים של כל אחד מהצרכים, מתממשת בעצם גם בעם שלם. לעם ישראל יש מעין סולם צרכים המתחיל במדרגה התחתונה של הקיום הפיזיולוגי של עם ועד המדרגה העליונה הגבוהה ביותר של מימוש רוחני של עם. רק כשרמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם או העם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה.

ובכל זאת, מה ההבדל בין רשימת המסעות שמתוארת בפרשה הקודמת, "מסעי", לנאום משה בפרשת דברים שמדבר שוב על המסע במדבר?
בפרשת מסעי ניתנת לנו רשימה גיאוגרפית, תחנות במסע, ואילו בפרשת דברים משה מדבר בהרחבה על האירועים המשמעותיים שהעם עבר. לכולנו יש צמתים משמעותיים בחיים, והשאלה האמיתית היא האם הצלחנו לקבל החלטה נכונה באותה צומת אליה נקלענו? ומהי בכלל החלטה נכונה? מה מניע אותנו בבחירה? החרדה, הפחד, קול התבונה וקולה של הנפש? האם אנו זקוקים להבהרה נוספת היכן אנו נמצאים בכדי להגיע אל המקום שהלב מכוון אליו?

הקושי בקבלת ההחלטה קשור למשמעות שלה ולהשפעה המהותית על חיינו. אי הוודאות לגבי השלכות ההחלטה שלנו מאתגרת אותנו בבחירה, בפרט כשאיננו יכולים להעריך מה יקרה בדיוק בעתיד בעקבות ההחלטה שלנו. מהו המסלול שישפר את איכות חיינו ויהפוך אותנו לאנשים מאושרים ושלמים יותר? סימני השאלה והבלבול פוגשים אותנו בצמתים כמו: בחירת מקצוע, בן זוג, המעבר מזוגיות להורות, משבר גיל, הרצון/צורך להגשים חלום שעם השנים מתרחק, עזיבת הילדים את הבית ועוד. במקומות הללו נחווה לעיתים קרובות מאבקים פנימיים על מה הדרך ה"נכונה" לי ביותר.

מסביר הרב מרדכי וולנברג, "בתחילת פרשתנו משה מזכיר לבני ישראל את דברי ה': "רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם…" (דברים א', ו'). ההר המדובר הוא הר סיני, המקום בו התרחשה ההתגלות האלוקית הגדולה ביותר בהיסטוריה. ולמרות זאת אמר לנו ה' "הייתם פה מספיק, תתקדמו הלאה"!
אנו צריכים תמיד להיות מוכנים לזוז קדימה, להמשיך לשלב הבא. לקחת מה שיש לנו ולהניע אותו קדימה. כיצד עלינו לנווט את עצמנו דרך הבלבול והמבוכה של חיי היום-יום? כיצד אנו יכולים להשתמש בניסיון חיינו?
בחור צעיר נסע מירושלים לגליל. הוא הגיע לצומת וגילה לחרדתו, כי השלט המראה את ארבעת כיווני הצומת לערים השונות נפל. עכשיו עמד ותהה באיזו דרך יהיה עליו ללכת כדי להגיע ליעדו. מה יעשה?
הוא ידע מאין הגיע – מירושלים. על ידי כך שסידר את השלט באופן שהחץ לירושלים הצביע על הדרך שממנה הגיע, הוא הבין באיזה דרך עליו ללכת כדי להגיע למחוז חפצו.
זהו המפתח. תזוזה קדימה היא חיונית. אך כדי לעשות זאת נכון עלינו להבין מאין הגענו. התורה היא ניסיון החיים הקולקטיבי שלנו. המורשת וההיסטוריה שלנו הם שלטי ההדרכה שלנו. אם נשתמש בהם בתור נקודת התחלה, כשאנו יודעים מאין הגענו, נוכל להגיע למטרתנו בדרך הנכונה, בלי לתעות או ללכת לאיבוד…"

נזכרתי בדברים ששמעתי פעם מד"ר יחיאל הררי, כדי לדייק את הבחירה שלנו ולמזער את החרדה והלחץ שיכולים להיות נלווים בתהליך עלינו למקד את החשיבה ואת תהליך הבחירה למה שרלוונטי באותו רגע נתון, ולא להתפזר לאינסוף הנתונים שבחיינו. עלינו להקשיב ללב ולתת למוח להוביל אותו. וחשוב שנזכור שזו הבחירה הכי טובה שיכולנו לעשות בנתונים הקיימים באותה נקודת זמן.

משה לא זכה להיכנס לארץ המובטחת למרות גדולתו ומסירות נפשו לעם ישראל. ובכל זאת, בכל הצמתים בחייו משה מייצר את תשתית ההנהגה שתוביל ותנחה את העם בארץ ישראל ע"י פועלו האישי כמנהיג, בדרך שבה הוא מספר את קורות העם, ובדרך שבה הוא מציג את המצוות המוטלות על העם הנכנס לארץ.
אומר נשיא המדינה, ראובן ריבלין- "ספר דברים, בו אנו פותחים כעת, הוא ספר של מעבר, של פרידה והתחדשות. לכל אורך הספר אנו נפרדים מדמותו האגדית, המיתית כמעט, של משה, של המנהיג. כאז כן עכשיו, מנהיגות אמתית, מנהיגים אמתיים, אינם נמדדים בריכוזיות יתר, אלא דווקא באמון אותו הם נותנים. עם ישראל סומך על מנהיגיו, אך ראוי שגם המנהיגים יסמכו על העם, וישכילו להבין שעל אף שקשה להם לעתים להאמין – הם לא יישארו לנצח, ומורשתם תישאר אך ורק אם יישארו אחריהם מנהיגים איכותיים."

משה מזכיר לכולנו את כל אותם צמתים משמעותיים שכולנו חווים ועוד נחווה, ושכל אחד ואחת מאתנו מנהיג בחייו את עצמו ואת הסובבים אותו. מי ייתן ונצליח להתפתח ולצמוח מהצמתים שבחיינו. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השבוע אנו מסיימים את חומש במדבר, ובפרשה האחרונה מפרטת התורה את התחנות של בני ישראל במדבר, מדוע יש צורך לפרט את התחנות שהיו במסע שהרי עוד רגע ובני ישראל מגיעים ליעד?

משתף הרב דוד מנחם-
"בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן.
ארבעים ושניים מסעות מנויים בפרקנו… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים.
אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים". אני עם הילדים." אומר הרב דוד מנחם 

מעניין לראות בפרשה ששמות מקומות החנייה של בני ישראל מזכירים מצבים רגשיים, "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.", "וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה.", ועוד. מסתבר, שמקומות החנייה במסע שבחיינו, מצבי הביניים הללו, הינם משמעותיים, משפיעים ומעצבים את חיינו. אנו מסיימים יעד ביניים ועוברים הלאה ליעד הבא וכך עד לנקודת הסיום.
מסביר המחנך אלישע לוי, "שם 'בן מב', הוא שם השם הרמוז בראשי התיבות של תפילת 'אנא בכח'. בקבלה מבואר כי ענין השם הזה הוא מידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. תנועת מסעות בנ"י במדבר, בעלותם ממצרים לארץ ישראל, קשורים בשם זה והיא מבטאת התקדמות של שלב אחרי שלב עד לתכלית. החסידות מוסיפה כי בבחינה הפרטית, לכל אדם יש בחייו מב' תחנות במסעו הפרטי וכך גם על עם ישראל, מב' מסעות של יציאה מגבולות ומיצרים, ובכל פעם בבחינה גבוהה יותר, כך עד ביאת משיח…"

מוסיף הרב אהרון ליכטנשטיין-
רש"י מביא טעם נוסף לכתיבת המסעות:
"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".
מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא שהאב רוצה להראות לבנו שלא רק התוצאה חשובה – העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו…"…
וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת… ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה במסעות שעשה. לכל מסע ומסע יש חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו." 

כלומר, מ"ב המסעות במהלך ה-40 שנה במדבר היו אלו שהכינו והכשירו את עם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל. במקביל, נקודות ההשקה שלנו עם החיים הינם אוסף החוויות שלנו במהלך מסע חיינו, אלו מקומות החנייה שלנו, התנסויות מגוונות שהם למעשה לא פעם שיעורים שאנו חווים, המאפשרים לנו לאתגר את עצמנו ולבחון מה אותו שיעור בא ללמד אותנו על עצמנו. האם השתנינו, השתדרגנו והתקדמנו? אותם שיעורים, באותם מקומות חנייה, שולחים אותנו לעבודה עצמית, ומסייעים לנו בדרכנו להגיע למקום אליו אנו שואפים להגיע. לא פעם, השיעורים מאתגרים וכואבים, האגו פגוע ואין לנו פניות לבחון מה השיעור שלנו. יחד עם זאת, כל נקודות המפגש שלנו עם החיים הם אלו שמעצבות את אישיותנו, את תפיסת עולמנו ואת מי שאנחנו, והם שיקבעו את הנתיב שבו נבחר להלך. לכן, עד שלא נתפנה, נתבונן, נתחבר ונקדיש עבודה אישית שתרחיב את תודעתנו ואת המודעות שלנו נמשיך לקבל את אותו שיעור- עד מתי? עד שנתעורר ונלמד מה טפל ומה עיקר, עד שנצליח לראות בשיעורים הללו, בתחנות חנייה הללו, הזדמנות מצוינת לצמיחה ולשינוי שיסייעו לנו להוציא את עצמנו אל הפועל, ולממש את המטרות שלשמם הגענו לכאן. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השיעור מוקדש לרפואתה השלמה של שושנה יוסלין בת מזל בתוך שאר חולי ישראל.

בפרשת פנחס לאחר מפקד בני ישראל כהכנה לקראת חלוקת הארץ לשבטים השונים (בפרק כ"ז, חומש במדבר), נשמע קולן של חמש בנות, ומתחילה פרשייה מרתקת של בנות צלפחד:
" וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:"

מסתבר שחוק הנחלות גורע את גורלן כי ההמשכיות השבטית וירושת הנחלות עוברות מאב לבן. חמשת האחיות התייצבו יחד בענייניות, בעוז, בבהירות וללא רגשנות מיוחדת מול- משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה וביקשו לרשת את אביהן, בניגוד למה שמקובל היה באותו זמן.

" (ג) אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. (ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." הן היו נשים בעולם שבו הגברים הכתיבו את הכללים, מה שמעצים את הישגן עוד יותר. חמש האחיות לבית צלפחד קמות ועושות מעשה, הן יוזמות מהלך בכדי לשנות את המצב הקיים.

מסביר הרב אמיר אדרעי- "בנות צלפחד תובעות, למעשה, את חלקן בנחלת הארץ, מאחר שאביהם, צלפחד, לא הותיר בנים שיוכלו ליורשו. טענתן העיקרית של בנות צלפחד לחוסר הצדק, לכאורה, בעניין חלוקת הארץ. טענתן היא, כאמור, שלא ייתכן, שבשל העובדה שלאביהן לא היו בנים, תימנע מהן הזכות לקבל נחלה בארץ ישראל…
לא פלא, שהתייחסותם של חז"ל לבנות צלפחד הינה כל כך חיובית וכך נאמר עליהן במס' בבא בתרא, דף קי"ט ע"ב:
" תנא: בנות צלפחד, חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן".

בנות צלפחד הצליחו ללמד אותנו על טיבן של מהפכות מתוקנות, ונראה שגם אלוהים התרשם עמוקות ונענה לבקשתן. מבהיר הרב ניר מנוסי, "יש מהפכות שאינן מבקשות להרוס את מה שיש, אלא להוסיף על גביו קומה חדשה. מהפכנות כזו נולדת מתחושת גירעון. מהרגשה שמשהו חסר, שמשהו יכול להיות יותר טוב. גם היא מאוכזבת מהמצב הנוכחי, אך הגערה שלה בו אינה נובעת מזלזול, אלא מערגה לעתיד טוב יותר. הדגש כאן אינו עריכת קרב במצוי, אלא קירוב הרצוי…"

בנות צלפחד מכירות במנהיגותו של משה והנשיאים, והן לא שמו את עצמן במרכז, ולא רדפו אחרי רכוש, הן היו עסוקות בתיקון המציאות עצמה שתאפשר להן להעמיד שם לאביהן מה שמעיד שפעלו ממקום מזוכך שהאמין בזכותן לרשת את אביהן.
מוסיף הרב ניר מנוסי, "בנות צלפחד הן דוגמא יפהפייה לנשים מהפכניות צנועות ובלתי כוחניות, ומהפכתן – למהפכה שקטה ומתוקנת. זו מהפכה שאינה שוברת כלים של העולם שבתוכו היא מתנהלת, אך גם לא מקבלת אותם כגזרה משמיים שאין לשנותה."

והתוצאה לבקשתן המהפכנית, ממשיך הרב ניר מנוסי- "ה' מקבל לחלוטין את דבריהן. הוא מורה להעביר להן את נחלת אביהן, ויתרה מכך, מוסיף לתורה קטע שלם המכונה "פרשת נחלות. פרשה זו מסבירה כי במקרה שבו אדם מת ואין לו בנים בנותיו יורשות אותו, ומשם ממשיכה לפרט את סדר הקדימה של היורשים לפי מידת קרבתם אל הנפטר:" זוהי הוראת התורה בענייני ירושה גם לדורות הבאים.

פעמים רבות אנו חוששים לנקוט עמדה פומבית בנושאים משמעותים שחוסר הצדק ניכר בהם, למרות שיש לנו עמדה ברורה, עיניינית וכנה שנובעת מתוך ה"אני המאמין" שלנו. השבוע, בפרשת פנחס, חמשת בנות צלפחד מלמדות אותנו בכנות ראויה ונכונה להיות אקטיביים, שלגמרי אפשרי לייצר שינוי גם במקומות שנראים חסרי סיכוי. האחריות היא שלנו לבקש מעצמנו, כפרטים וכקבוצה, להשפיע ולהוביל לשינוי כך שנזכה כולנו לחיות בחברה צודקת, איכפתית, והגונה. אמכי"ר.

שבת שלום💓

היום י"ז בתמוז, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולנסות ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, החסר באהבת חינם למשל. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

מסביר הרב ישראל אלתר, "חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז, נקודת הפתיחה של שלושת השבועות המכונים "ימי בין המיצרים", ימי הפורענות, שבסופם חל צום תשעה באב-

הראשון, צבא רומי פרץ את חומות ירושלים לאחר מצור שנמשך שלוש שנים. הרעב הקשה ששרר בעיר הכריע את תושביה והם לא היו יכולים לעמוד בפני עוצמת החיל שעמד מולם. התלמוד הבבלי מספר לנו סיפור מזעזע: היו שלושה עשירים בירושלים ולהם מאגרי אוכל ועצים שהיו יכולים להחזיק את אנשי העיר למשך עשרים ואחת שנים. אך לאן נעלמו מאגרים אלו? הם נשרפו. חכמי ישראל רצו לסיים את המצור עוד בתחילתו וביקשו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים, אך בעיר היו בריונים שסירבו לכך 'נצא ונעשה מלחמה איתם' אמרו. 'אבל אין לנו סיכוי', ענו החכמים. מששמעו זאת הבריונים שרפו את מחסני האוכל במטרה ליצור מצב דחק שיגרום לעם לצאת למלחמה. אבל אנשי העיר לא יצאו, מה שגרם לרעב שהוביל בסופו של דבר לפריצת חומות ירושלים.

הדבר השני שאירע הוא שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. בספר התודעה מביא את הדעה שמדובר בנציב רומאי בשם סטפנוס, וכך כותב יוספוס פלאוויוס: "בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחרי השודדים לתפסם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש…"

האירוע השלישי היה העמדת צלם בהיכל, הוצב פסל בתוך בית המקדש. על מנת לנסות להמחיש את המשמעות של העניין הבה נדמיין לעצמנו צבא זר שהשתלט על מדינת ישראל ובתוך מליאת הכנסת הציב צלב הקרס גדול לראווה. דמיינו את הזעזוע, שאת הנפש, החלחלה ומאידך גיסא הפחד מפני העתיד הצפוי ליושבי הארץ.

הדבר הרביעי שהתרחש היה שבירת לוחות הברית הראשונים. לאחר מתן תורה, לאחר שאלוהים דיבר עם עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, עלה משה רבינו להר סיני ושהה שם למשך ארבעים יום. לקראת סוף יום הארבעים, שש שעות לפני שמשה יורד מההר, בנו עם ישראל את עגל הזהב והחלו לעבוד אותו. כאשר משה ירד מן ההר וראה זאת השליך מידיו את לוחות הברית ושבר אותן.

האירוע האחרון היה ביטול קורבן התמיד. בבית המקדש היו שתי קורבנות שהוקרבו יום יום ללא הפסקה, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הרוטינה, השגרה, יכולה להיות אפורה ומשעממת אבל רק באמצעותה אנו יכולים להתקדם ולבנות בניינים גדולים ויציבים. ברגע שנשברה השגרה, ברגע שהעולם המסודר אותו יצרנו לעצמנו מזדעזע, איננו מי שהיינו קודם לכן. ברגע שבטל התמיד, העולם היהודי כבר לא היה אותו הדבר. מושגים שנלקחו כמובנים מאליהם התפוררו ונמוגו והחורבן הפך לממשי.

כשחושבים על זה צום י"ז בתמוז די מוזר. אנו צמים על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים  על ידי הרומאים לאחר שלש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אבל זה לא הגיוני, הרי בעוד כשלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית! מדוע שלא נאחד את שני הצומות יחד, הרי הם חלק מאותו תהליך? אלא שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים… אך ירושלים ניצלה.

בעוד בימי בית שני, המקום שהיווה להם עוגן רוחני ולבסוף גם עוגן פיסי, העיר שביטאה את החיבור בין אלוקים לבין האדם, נפלה בידי האויב. האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה הנוראה שנכשלנו, שעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן תימשך. בתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, בי"ז בתמוז אנו צמים עלינו, על חורבן העם.

יחד עם זאת, יש לזכור את דברי הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" – לעתיד לבוא יהפכו הצומות לימי ששון ושמחה." אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל❤️