היום חל צום גדליה, בעיצומם של עשרת ימי תשובה- ימים שבין זיכרון לבין בחירה, בין חשבון נפש לבין האפשרות לתקן. צום גדליה מציין את רצח גדליה בן אחיקם, המנהיג שמונה לאחר חורבן בית ראשון על שארית העם שנותרה בארץ. זהו אחד האירועים האחרונים בשרשרת החורבן- אבל גם ניסיון ראשון, כמעט בלתי אפשרי, לאסוף את השברים ולבנות מהם חיים.

דווקא לאחר החורבן, כשנדמה שכמעט הכול אבד, נשארת בארץ שארית. גדליה יושב במצפה, ואליו מתקבצים יהודים שנדדו בין הארצות. הוא קורא להם להישאר בארץ, לעבוד את אדמתה ולשוב אל חייהם. ירמיהו מתאר זאת בפשטות:

"וַאֲנִי הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה… וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם, וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם" (ירמיהו מ', י').

אבל דווקא כאן מתחדדת הטרגדיה של צום גדליה: לא רק אדם נרצח, אלא ניסיון לשמר ולפתח את מה שנשאר לאחר החורבן נגדע באחת. רצח המנהיג מביא להתפזרותה של אותה שארית, והחורבן מקבל ממד נוסף- לא רק מה שנלקח מאיתנו, אלא גם מה שלא הצלחנו לשמור עליו ולפתח.

ואולי מכאן מתחילה השאלה שהצום מפנה אלינו: מהי האחריות של מי שנשארו בחיים?

אין בשאלה הזאת בקשה להתעלם או להכחיש את הכאב. להפך. האחריות מתחילה דווקא בהכרה עמוקה במחיר ששולם. זכרם של מי שנפלו איננו רק מבט לאחור; הוא גם מחויבות לעתיד. אם חייהם נקטעו כדי להגן על הבית, על הקהילה ועל האפשרות לחיות כאן, עלינו לשאול מה אנחנו עושים עם החיים שניתנו לנו בזכות הקרבתם.

במובן הזה, שיקום איננו "להמשיך הלאה". להמשיך הלאה עלול להישמע כמו השארת העבר מאחור. המשמעות היא אחרת: להמשיך את הדרך. לקחת את מה שאבד, את מה שנשאר ואת מה שנלמד- ולבנות מהם המשכיות.

הרעיון הזה מקבל ביטוי חד גם בדבריה של ראש הממשלה גולדה מאיר ז"ל. בשנת 1970, בעיצומה של תקופה ביטחונית קשה, היא אמרה כי עם ישראל נחוש "לבנות למען העתיד", משום שאינו רוצה שישראל תהפוך למדינה "של מלחמה וקרב בלבד". היא הוסיפה כי אם רוצים שהמדינה תתפתח, לקלוט עלייה, לקדם חינוך ותרבות- צריך להמשיך לבנות אותה במקביל להגנה עליה. (סוכנות הידיעות היהודית, 2/3/1970, JTA).

כשלוש שנים לאחר מכן, בנאום יום העצמאות בשנת 1973, ניסחה גולדה מאיר שאלה שהדהדה אז- ונדמה שהיא רלוונטית גם לימינו: "האם אנו, אתם ואנחנו, מסוגלים רק לנצח במלחמה, או שאנו מסוגלים גם להגשים את אשר למענו נלחמה וניצחה המלחמה?"

זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר שאפשר לשאול אחרי אובדן. הניצחון, הסבירה גולדה, איננו רק היכולת לעמוד מול אויב ולהגן על חיינו; הוא גם היכולת לבנות את החיים שעליהם נלחמנו- חברה שיש בה ביטחון, אחריות, ערבות הדדית, קהילה ותקווה.

וזו אולי אחת המשמעויות העמוקות של צום גדליה דווקא בתקופה שלנו. אנחנו נושאים כאב עצום של אנשים ששילמו בחייהם, של משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, של פצועים ושל קהילות שנעקרו מבתיהן. כאב שלא נמוג. עם זאת, לצד הזיכרון מוטלת עלינו גם משימה: לא לתת לכך שהמוות יהיה סוף הסיפור.

בספר דברים נאמר: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל', י"ט). הבחירה בחיים איננה רק הרצון להמשיך להתקיים. היא גם אחריות: להפוך את ההקרבה לחיים שיש בהם משמעות; את האובדן לזיכרון שמניע לבנייה; ואת השבר למחויבות להמשכיות.

אולי משום כך צום גדליה מגיע דווקא בתחילתם של עשרת ימי תשובה. הוא מזמין אותנו לא רק להביט במה שהיה, אלא לשאול מה אנחנו בוחרים לעשות מכאן והלאה: מה נשמור? מה נתקן? ומה נבנה עבור מי שיבואו אחרינו?

יתכן ושמו של גדליה מזמין אותנו לקריאה נוספת: לגדול מתוך השבר. לא מפני שהשבר קטן, ולא מפני שהכאב הסתיים, אלא דווקא משום שאנו נדרשים לשאת אותו איתנו אל העתיד. החובה שלנו, אחרי האובדן, היא לא רק להתאבל על מה שהיה- אלא לשמור על מה שנשאר ולבנות את מה שעדיין יכול להיות.

כך נוכל לומר למי ששילמו בחייהם ולעצמנו: אנחנו זוכרים. אנחנו נושאים את הכאב. ואנחנו ממשיכים לבנות ולשמור על הבית- יחד, כאומה עם מסורת, מורשת ושורשים איתנים.

צום קל ומועיל, שנה טובה וגמר חתימה טובה 🙏🏼🍯🍎

היום, ביום השנה לפטירתה של לוסיאני בורק האהובה (יעל חיה ביילה), אני מבקשת להקדיש את הדברים גם לעילוי נשמתה- אישה יקרה, אמיצה ומלאת חיים, שנלחמה במשך שנים ובאופן מעורר השראה במחלה. הזיכרון שלה מזכיר עד כמה החיים יקרים, וכמה הכאב גדול מנשוא, וממשיך ללוות את הנותרים בחיים, ועדיין, מוטלת עלינו הבחירה להמשיך לחיות- לא כדי לשכוח את מי שאיננו, אלא דווקא מתוך האהבה, הגעגוע והכאב, ולשאת אותם איתנו אל החיים שנמשכים. אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של "לבחור בחיים": לא חיים שאין בהם כאב, אלא היכולת לבחור בחיים גם כשאנחנו נושאים בתוכנו את הכאב. יהי זכרה ברוך.

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

היום חל צום גדליה שמציין את רצח גדליה בן אחיקם, המנהיג שמונה על ידי הבבלים לאחר חורבן בית ראשון. האירוע הטראגי הזה חתם את קיומה של שארית היישוב היהודי בארץ, והפך לסמל לא רק לאובדן ריבונות אלא גם להשלכות ההרסניות של פילוג פנימי. לא בכדי נקבע היום הזה כיום צום- הוא מבטא את ההכרה בכך שלעתים האיום מבית מסוכן לא פחות מן האויב מבחוץ.

בזמן שבו אנו חיים, עם אתגרים כבדים ומאבקים פנימיים סביב מחלוקות חברתיות ופוליטיות, לצד המלחמה המתמשכת על קיומנו, צום גדליה מתחדד כתמרור אזהרה. זהו יום שמבקש מאתנו לעצור לרגע, לבחון את עצמנו, ולשאול: האם אנו יודעים לחלוק בדעותינו בלי לפרק את הלכידות? האם אנו מצליחים למצוא את המאחד ולבנות שפה משותפת גם כאשר הדרך שונה? כמו אז, גם היום הפירוד עלול להחליש אותנו מול האויבים.
דווקא בשעה קשה ומטלטלת כל כך, אנו זקוקים לאהבת חינם, לסולידריות ולשותפות אמיצה. כשם שהנביא זכריה מזכיר:
“אֱמֶת וּמִשְׁפָּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִלְבַבְכֶם, וּשְׁבוּעַת שָׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ” (זכריה ח’, טז–יז).

הצום הזה מזמין אותנו להתבוננות מחודשת בחשיבותה של הנהגה אחראית, במודעות לשבריריות הריבונות, ובחובה להגן על החברה מפני התפוררות פנימית. המשמעות מתעצמת במיוחד בעת מלחמה, כאשר כל אחד מאתנו נדרש לגלות אחריות אישית ולתרום לחוסן הלאומי.
היום אנו מקדישים את הצום לתפילה ולזכותם של כל החטופים, החיילים והפצועים, ושבים ומתחננים על שלומם ועל שובם הביתה לשלום. אנו מבקשים רפואה שלמה לפצועים ולחולים, בגוף ובנפש, ונושאים תפילה עמוקה לשלום העם והארץ.

צום גדליה מלמד אותנו שהחורבן אינו גזירה אלא תוצאה של בחירות אנושיות. אך הוא גם מזכיר את התקווה: אם הפירוד הרס, הרי שהאחדות יכולה לבנות מחדש. כפי שאמר הרב יונתן זקס זצ”ל:
"אנחנו יכולים לקיים עולם טוב מזה, אפילו אם יש בינינו מחלוקות בסוגיות יסוד… בעידן של פחד, קשה למצוא מתינות וקשה אף יותר לשמר אותה. מי רוצה להקשיב לטיעון מורכב ועתיר ניואנסים, כשכל מאוויינו למצוא מישהו שיקל מעלינו את משא המחשבה וישכנע אותנו שצדקנו לאורך כל הדרך? אז אנשים לועגים. מאשימים. מגחיכים. מפחידים… דרושים לנו מתונים, כלומר אנשים המבינים שתיתכן גם התנגשות בין טוב לטוב, לא רק בין טוב לרע. דרושים לנו אנשים המסוגלים להבין שיש יותר מדרך אחת להתבונן בעולם. דרושים לנו אנשים שיכולים להקשיב לדעות שאינן שלהם בלי להרגיש מאוימים. דרושים לנו בעלי ענווה."
במילים אחרות, השלום איננו היעדר סכסוך, אלא היכולת לחיות יחד גם כשיש חילוקי דעות. מי ייתן ונזכה לעמוד באתגרי הזמן מתוך אחווה ואחריות הדדית, מתוך חוסן פנימי ואמונה בצדקת דרכנו.

וכך כותב הרב יואב אנדי-
״בן אדם מה לך נרדם קום וראה את תקוות חיינו.
מי שהאיר עיניהם של אדם וחווה להמשיך ולראות בתוכם אהבה כדי לבנות משפחה- הוא יאיר עינינו.
מי שהעיר את יצחק לקום מן העקדה ולמצוא נחמה באהבה- הוא יעירנו.
מי שהאיר פנים לבנות לוחות שניים לאחר שבירת הראשונים- הוא יאיר עינינו.
מי שהעיר רוחו במשה להוביל באמונה לאחר שהבין שהארץ אסורה עליו לכניסה- הוא יעירנו.
מי שהאיר ברוחו על נביאי חורבן אך הפיח בנו גם את תקוות נבואות הנחמה- הוא יאיר עיננו.
מי שהעיר והצית את התקווה גם כשלא היה שמן אלא ליום אחד בלבד- הוא יעירנו.
מי שהעיר את החכמים להתמלא בתקווה בצחוקו של רבי עקיבא לאחר חורבן הבית- הוא יעירנו.
מי שהאיר עיניו לחזות בשרידי השואה מקימים משפחות ומאמינים ברוח האדם- הוא יאיר עינינו.
מי שהאיר את החולמים להגשים חלומותיהם למציאות- הוא יעירנו.
מי שקמים מתוך קהילות עוטף עזה החרבות ובונים את חייהם וקהילותיהם מחדש הם מאירי דרכנו.
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא אבדה תקוותנו."

תחל שנה וברכותיה- צום קל ומשמעותי.

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב היקר מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתה של לוסיאני (יעל חיה בילא) האהובה, הגיבורה והאמיצה שתמיד תישאר מקור להשראה. יהי זכרה ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים במלחמה הממושכת וכואבת. יהי זכרם ברוך.

מחר, ביום שאחרי ראש השנה, מתקיים צום גדליה, אחד מארבעה צומות שקבעו חכמים והנביאים על חורבן הבית, חורבן העם והמקדש. על כל שלב של החורבן נקבע צום.
בעשירי בטבת החל המצור על ירושלים; בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ירושלים; בתשעה באב חרב בית-המקדש; ובא' בתשרי רצח ישמעאל בן נתניה (מקבוצת קנאים יהודים שראתה בגדליה בן אחיקם בוגד ומשתף פעולה עם האויב. הם גם כעסו גם על כך שלא היה ממשפחת המלוכה) את גדליה בן אחיקם שמונה על-ידי מלך בבל לשלוט על שארית הפליטה שנותרה ביהודה (גרעין קטן, ששרד בארץ, ואליו החלו להתקבץ היהודים אשר ברחו והתפזרו בארצות השכנות). רציחתו של גדליה גרמה להגליית שארית הפליטה והחורבן היה מוחלט.
העובדה שיהודי רצח יהודי, העמיקה את גודל החורבן, וכל זה קרה דווקא בימים של תשובה, בעשרת ימי תשובה. רצח גדליה הביא להרס של שארית הקיום היהודי בארץ, סיום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל למשך שנים רבות.
צום גדליה נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, והוא תזכורת רלוונטית וחשובה לכולנו גם היום. אחרי הכל, בליל י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, בכיכר "מלכי ישראל" בתל אביב בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו נרצח ראש הממשלה שלנו, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. יגאל עמיר ירה בו כי התנגד למדיניותו של רבין ולהסכמי אוסלו. רצח פוליטי שמגמתו לזעזע את המשטר הקיים, או להחליף את השלטון.
הרב יובל שרלו הטיב להסביר במאמרו מתוך אתר ישיבת ההסדר פתח תקווה-
"הצומות לא נועדו לחפירה ארכיאולוגית בעבר ההיסטורי. הם נועדו כדי להרכיב את האירוע ההיסטורי על עינינו בשעה שאנו מתבוננים אל אתגרי ההווה.
נורות האזעקה שהודלקו ברצח גדליה מהבהבות גם היום, בעומדנו לקראת הכרעות קשות ביותר העומדות לפתחנו. המודעות שלנו לכך שהמאבק הבלתי מתפשר על עמדותינו בנושאים החשובים הנראים לנו כחשובים ביותר, עלול למוטט את הקרקע כולה תחת רגלינו, ולהביא לחורבן, הוא הלקח היותר חשוב מרצח גדליה, והוא כל כך אקטואלי."
יהי רצון שתהא השנה הזאת שנת אהבת חינם וסובלנות. שנה שבה נצליח לתקן, לבנות, לחדש, ולהטמיע שכולנו חלקים נצרכים וחשובים של הפאזל הלאומי. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל❤