חודש: אוקטובר 2017

השבוע פרשת לך לך (בראשית יב-יז)
פרשת לך לך היא הפרשה השלישית של ספר בראשית. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת נח, התורה סיפרה לנו על משפחתו של אברהם אבינו, והשבוע הפרשה כולה עוסקת באברהם ובסיפור חייו.אנו פוגשים לראשונה את אברם, הוא אברהם אבינו, הוא אותו ילד שבגיל צעיר ניתץ את כל הפסלים של אביו, ושינה את פני כל העולם. אברהם אבינו הוא למעשה ראשון המאמינים בא-ל אחד ומייסד האומה העברית. השפעתו ומעמדו חבקו עולם. הפרשה פותחת בפסוק המוכר- "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה, בְּרָכָה".הציווי הראשון של ה' לאברהם- לקום ולהתחיל מחדש, ללכת למסע לארץ לא נודעת- ארץ כנען. ה' מבטיח את ברכתו לאברהם ולצאצאיו.אברהם מל את עצמו בגיל 99 וגם את בנו ישמעאל.הפרשה נחתמת בבשורה אותה מבשר ה' לאברהם:עתיד להיוולד לו ולשרה בן ושמו יצחק, למרות גילם המופלג.
הפעם אני בוחרת להתמקד בציווי של 'לך לך'-
הקריאה הזאת,  לא נאמרה רק לאברהם אבינו אלא "מעשי אבות – הם סימן לבנים", זו קריאה לכולנו. גם לנו יש דרך שאנחנו אמורים למצוא. 'כאן ועכשיו' זו קריאה שמהדהדת בליבנו. וכשחושבים על זה קצת יותר לעומק, הביטוי "לך לך" קצת מוזר (בכלל תנסו לתרגם אותו לאנגלית…). אנחנו כבר רגילים אליו, אבל מה הכוונה לך לך? ללכת לאן?
הרב דוד אגמון מסביר שאברהם אבינו אינו רק דמות היסטורית שמייצגת את תחילת האומה הישראלית,  והתורה עצמה היא לא רק איזה ספר היסטוריה שבא לתאר את קורות חייו של אברהם אבינו לפני כמעט ארבעת אלפים שנה, אלא התורה היא מדריך אישי לחיים, הדרכה חיה וקיימת לכל אחד ואחת מאתנו, כיצד לנהוג במהלך החיים. לכן, ע"פ המקובלים, אברהם אבינו הוא בעצם כח עצום שפועל בתוך הנפש של כל אחד ואחת מאתנו, כח שמסייע לנו להגיע לתכלית העבודה שלשמה אנחנו פה.  כדי להבין מיהו אברהם אבינו עבורנו כיום, עלינו לעסוק באותו ציווי שקיבל אברהם- 'ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו,'  עליו לצאת מכל המוכר, וללכת אל מציאות חדשה. ציווי המתבטא בעבודה האישית שיש לכל אחד ואחת מאתנו במשך חיינו.
השבוע טסתי לחתונה בארצות הברית, ובאחת מהנסיעות שלי נתקלתי בתמרור שאמר  "WRONG WAY", ותהיתי אם היינו מתרגמים לעברית היה כתוב "דרך שגויה/לא נכונה" תמרור חשוב שללא ספק ברגעי האמת יכול להיות ממש לעזר הרי כולנו מתמודדים עם קשיים ועם מצבים לא רצויים. בחוויה האישית שלי אין ספק שכשאני מצויה על הדרך הלא נכונה, אני נתקלת ללא הרף ב׳תמרורים׳ ובסימנים של "את לא במסלול הנכון". מה שגורם לתחושה שהמציאות של החיים לעיתים בלתי אפשרית. ריבוי סימנים שכאלו למעשה דורש מאיתנו עצירה ועשיית חשבון נפש, לברר עד כמה נכונה דרכנו, ואז כמו שהוויז מעדכן- "מחשב מסלול  מחדש". אנחנו מחויבים לחשב גם כן.  אחרי הכל, אנו חיים בעולם דינמי ומתפתח, שבין אם נרצה או לאו הוא מחייב אותנו לצאת מהקונכייה.
"לך לך", לאן?- • האר"י הקדוש הסביר שאין אדם דומה לאדם אחר מיום בריאת האדם והלאה, ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן. כלומר, שלכל אדם יש את היעוד והתפקיד המיוחד שלו, את התיקון שעליו לתקן בחייו, שבעבור זה ירדה נשמתו לעולם. לכל אדם יש טבע ותכונות נפש שמיוחדים לו, המתאימים והמסייעים בתהליך התיקון האישי. לכן, על כל אחד ואחת מאתנו מוטלת העבודה לצאת "מארצך ומולדתך ובית אביך", לצאת מאותם התנאים והתכונות הטבעיות שלנו. • הדבר הראשון שנדרש מאברהם אבינו הוא ללכת, להתקדם, להתעלות. זהו מסר שמהווה את אחד היסודות המרכזיים בחיינו, מימוש היכולות שלנו, ושיפור הקיים כמובן ע"פ יכולתנו. • הגעה והשגה של ציון דרך בחיים לא מקנה פטור של עשיתי כבר הרבה בחיי, להיפך הן מצמיחות אותנו לנקודת היעד הבאה.• להשתדל ממש כמו אברהם אבינו כמה שיותר להרחיב את מעגל ההשפעה שלנו.• מעשים טובים לעיתים יכולים לתת תחושה שעשינו מספיק ושמישהו אחר ייקח אחריות אז זהו שגם בתחום זה עלינו להתקדם ולבחון כיצד ניתן לעשות עוד. • הדרך הפחות מפורסמת, והפחות מוכרת, היא דרך האמת שלי בדרך לעצמי. שמצריכה אותי ללכת אל עצמי, ללכת אלי, או כמו בפסוק: "לך לך". אי שם בפנימיות  צרובה נקודת אמת, נקודה אלוקית, שמוחבאת לה בתוך ים של בלבולים והסחות דעת. כדי למצוא אותה, צריך לעזוב את "ארצך ומולדתך ובית אביך", ולאו דווקא במובן הגאוגרפי – לפעמים הכוונה לדברים שמקבעים אותנו, הרגלים שונים, חיקויים של דברים, פחד וכו דברים שלא באמת מובילים אותנו ליישוב הדעת, האושר והאמת הפנימית שלנו.לכן, כל אחד מאיתנו שמספיק אמיץ, ומספיק קשוב לשמוע את הקריאה, צריך לחפש, צריך ללכת, ללכת אל עצמו כדי למצוא את הדרך. בדרך יש הרבה ניסוי וטעיה. התהליך הזה מחייב עצירה ובחינה עצמית פנימית האם אני נמצא בדרך הנכונה, או שטרדות הזמן השכיחו ממני את העיקר וגרמו לחיים שלי להיזרק למקום אחר לגמרי.אז שימו לב-   רק בשנתו המאה נודע לו, לאברהם אבינו, שהוא בסך הכל בתחילת הדרך. חיים עשירים היו מאחוריו, ועם זאת מתברר לו שעדיין לא הגיע אל מימוש ייעודו. עובדה – רק עכשיו בגיל מתקדם שכזה מצווה עליו הקב"ה "לך לך…" משמע, שהוא, אברהם אבינו, מחדש האמונה המונותיאיסטית, שהיתה למהפכה הרוחנית הגדולה ששינתה את פני החברה האנושית עד לבלי הכר, הידוע באהבת האדם במיטבה והמפליא במידת הכנסת האורחים שלו למעשה עדיין רק בתחילת דרכו למימוש ייעודו. עד כה, כל ניסיונותיו היו הכנה בלבד, שלבים בעלייתו בסולם חייו. מאחלת לכולנו שנזכה להתקדם להמשיך, להשתכלל, ולהשתפר בסולם חיינו. שלא נחשוש לצאת לדרך לחיפוש האמת האישית והפנימית שלנו, ושנזכה לממש את יכולותינו וייעודנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום ומבורך ❤

פרשת נח
היא הפרשה השנייה בספר בראשית, והיא ממשיכה את סוף פרשת בראשית בכך שהעולם הפך להיות מושחת – חוץ מאדם אחד בשם נח.
"(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. " (בראשית פרק ו')
נח היה איש צדיק; נולדו לו שלושה בנים, שם, חם, ויפת. הדור של נח מסתבר היה מושחת, "רק רע כל-היום", והקבה מחליט להביא מבול על העולם ולהשמידו. הוא מצווה על נח לבנות תיבת עץ שתכלול שלוש קומות ולפתוח בה חלון. מבול הגשם נמשך ארבעים יום, והשהות הכוללת בתיבה היא שנה. במשך המבול נכחדו כל האנשים ובעלי החיים שהיו בארץ. רק אלו שנכנסו אל התיבה ניצלו.
נח מצווה להביא אל התיבה מכל בעלי החי, והוא נענה לכל הציוויים האלוקים.

מספר פרטים מעניינים על תיבת נח-
* תיבת נח נבנתה במשך 120 שנה.
* את התיבה נח בנה לבדו ללא עזרת אדם (לכן, נמשכה הבניה זמן ממושך כל-כך).
* על נח לבנות את הספינה הענקית הזאת על פסגת ההר!
* לאחר הבניה נח מרח על התיבה זפת מבפנים ומבחוץ כדי למנוע דליפת מים.
* את העצים לבניה נח הביא מיערות-עד שגדלו ליד העיר בגדד. העצים, שנקראו "עצי גופר", היו חזקים ועמידים במים.
* אורכה של התיבה היה כ– 150 מטר. רוחבה כ– 25 מטר וגובהה כ- 15. היא נחלקה לשלוש קומות. העליונה שימשה למגורי נח ומשפחתו(נח, אשתו נעמה, שלושת בניו ונשותיהם). באמצעית התגוררו בעלי החיים שהיו בתיבה. בקומה התחתונה נשמרה האשפה שהצטברה במשך ימי השהות בתיבה. שלושת הקומות היו מחולקים לתאים קטנים.
* בדרך נס התיבה – שלא הייתה גדולה במיוחד – הצליחה להכיל נציגים מכל החיות שבעולם.
* מכיוון שהמבול החריב את היקום כולו, היה ציווי אלוקי לשמר מעט מכל מין ומין. ביום המבול התקבצו לפני התיבה זוגות זוגות, זכר ונקבה, ונח הכניסם לתיבה. על נח הוטל להאכיל ולפרנס אותם במשך השהות בתיבה.

האם לנח היה נוח?

הרב דוד אגמון אומר לנו שפרשת נח מתארת בפנינו תמונה עוצמתית להבנת המציאות העכשווית שלנו, מבול מלשון בלבול – מציאות מבלבלת, והסחות דעת מרובות. במקביל, הפרשה נותנת לנו כלים כיצד לעבור את המבול הנוכחי בשלום ומגלה מה יש לנו ללמוד מהתנהגותו של נח.

פרשת נח עוסקת בעיקר בעניין המבול, התנהגות דור המבול, בניית התיבה, כניסת נח ובניו אל התיבה, המבול עצמו, אות הברית – הקשת בענן, ובעולם שאחרי המבול. כמו כן, מסופר על דור הפלגה וסיפור מגדל בבל. הפרשה מסיימת בתולדות של שם במשך עשרה דורות עד לאברהם אבינו.
הפרשה הזו מכילה בתוכה המון דימויים ציוריים ותמיד יש לי התלבטות על איזה מתוכם לבחור לכתוב. יש מבול, יש תיבה, יש בעלי חיים, יש יונה, יש קשת, יש מגדל בבל ויש צדיק אחד. הפעם בחרתי לכתוב על צדיק אחד, והתיבה.
נח הוא אדם אמיתי ואנושי. יש לו ספקות, ומאבקי אמונה פנימיים, בדיוק כמו לכולנו. אבל בסופו של יום, נח עושה את העבודה. וזה מה שעושה אותו לצדיק. הוא בונה את התיבה, סוחב פנימה את כל החיות, מציל את האנושות ואז הולך לבנות מחדש עולם שנהרס.
אנחנו יכולים לחיות עם שאלות בלתי פתורות. העיקר שנוודא שהספקות שלנו לא משתקות אותנו.
ע"פ המדרשים יתכן שנח היה הססן ופקפקן אך בשורה התחתונה, הוא ביצע את המשימה.
האמת שסיפור המבול מותח ביקורת על נוח. במשך מאה ועשרים שנים בונה נח את התיבה, ובמשך כל התקופה הארוכה הזו לא עלה על דעתו לנסות ולבטל את גזירת המבול כדי להציל את העולם כולו?! למשל, להתפלל לקב"ה שיבטל את גזירת החורבן של העולם, הגזירה שקרבה ובאה. נח היה מוקף רשעים שהיו זקוקים למנהיג צדיק שילמד אותם מהו טוב וינחה אותם בדרך הטוב. אז זהו, כנראה שנוח היה צדיק אך הוא לא היה מנהיג. בפרשה אין ביטוי של נתינה מספקת מ-נח למען בני דורו.
יחד עם זאת, במובנים רבים, הרבה יותר קשה לחדש ולבנות מחדש עולם שחרב, מאשר להתחיל משהו שהוא חדש לחלוטין. כאשר הכל מתרסק, יש נטייה להתפתות ולבחור בדרך הקלה – להרים ידיים ופשוט להתייאש מהכל.
פרשת השבוע מלמדת אותנו איך להתמודד עם אתגרים שכאלה ולא להתייאש.
בפני המעטים ששרדו עמדו שתי אפשרויות:
מצד אחד הם יכלו להתייאש, ולאבד את רצון החיים.
ומצד שני, הם יכלו לחזור ולבנות את חייהם – ובמקביל את העולם כולו – בדרך טובה וראויה יותר.
כיוון שקיבלו את המלצתו המעודדת של נח, כשליח נאמן החליטו האנשים לבחור באפשרות האמיצה, להתחיל מההתחלה, ולבנות מחדש עולם טוב יותר.
כשנדמה שהכל מתפרק לנו מול העיניים, ניתן לגמרי לבחור שלא להתייאש, ואפילו לקבל ולהכיל את האתגר המחייב אותנו לקום ו"לאסוף את השברים". קשה זה עדיין אומר אפשרי, וזה מה שבחר לעשות נח הצדיק.

סיון רהב מאיר הטיבה לתאר את התיבה, "כל חיינו נעים בין הפנים לחוץ, בניסיון לאזן… תיבת נח היא אייקון מפורסם במורשת שלנו, עד שלפעמים אנחנו כמעט לא חושבים על משמעותו. אם במיתולוגיה היוונית "תיבת פנדורה" מסמלת את כל הרע שעלול לקרות, אצלנו "תיבת נח" היא עניין חיובי ואף הכרחי. נוח מתבקש לבנות תיבה אל מול מציאות של שחיתות, אלימות והרס שבה הוא חי. הוא מכניס פנימה את משפחתו ואת החיות כדי להציל אותם מפני המבול.
תנועת החסידות ראתה בפסוקים האלה מסר רלבנטי לכל קורא: "בוא אל התיבה", אומר אלוקים לנח בפרשה, ובעצם אומר זאת גם לנו. כל אחד חי במבול של טרדות, פרנסה, בלגן ומשימות. אנחנו כבר לא בגן העדן של פרשת בראשית, והמציאות שסביבנו היא לעתים רבות סוחפת, מבלבלת, מטרידה. מה עושים מול המבול הזה? באים אל התיבה. מוצאים נקודות של שלווה, מנוחה, התכנסות ושקט.
תיבה, כך הסביר הבעל שם טוב מייסד החסידות, היא שם נרדף ל'מילה'. לדבריו, אחת מ"תיבות נח" שלנו, כבר אלפי שנים, היא המילה הכתובה – מילות התורה ומילות התפילה. האדם צריך "להיכנס אל התיבה" כמה פעמים ביום, להיטען ולהתמלא בתוכן על ידי תפילה ולימוד תורה, ורק אז לעשות את מה שנאמר בהמשך הפרשה: "צא מן התיבה"."
כלומר, "תיבה" היא גם ספינתו של נח, אבל גם מילה (כשאומרים ראשי תיבות- מתכוונים למעשה לאותיות הראשונות של המילים). כל אחד מאתנו רוצה לבנות תיבה – החיים הטובים ביותר עבור עצמנו, בני משפחותינו והסביבה שלנו. ובכל זאת, במקביל אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, המילים, כדי להגיע אל הזולת ולהשפיע עליהם טוב. כמו שלנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו, כך ניתנות 120 שנים (האיחול השכיח "עד 120 שנה..") – משך חיים מלאים – לעשות את אותו הדבר.
לקחת אחריות – למען עצמנו, למען המשפחה שלנו, החברה שלנו, והעולם שלנו.
שנצליח לבנות לנו תיבה מכילה, שלווה, שמאפשרת לנו להיטען בתוכן ובאנרגיות טובות שכשנצא מהתיבה יהיו לנו כוחות מחודשים לעשייה ולהשפעה טובה ומטיבה על הסביבה כולה. אמן כן יהי רצון. שבת שלום ומבורך❤

אמש רקדנו בשמחת תורה והשבת מתחילים מחדש, מבראשית, הפרשה הראשונה בחמשת חומשי התורה. הפרשה מספרת על בריאת העולם, בריאתם של אדם וחוה ומיד לאחר מכן החטא של עץ הדעת. הפרשה ממשיכה בסיפורם של קין והבל, ולאחר מכן מונה את עשרת הדורות מאדם ראשון ועד נח .
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ…" העולם היה ריק, שומם וחשוך ורק רוח אלוקים ריחפה על פני המים. ביום הראשון לבריאת העולם אמר האלוקים: יהי אור! ויהי אור. הוא הבדיל בין האור ובין החושך. למעשה בעשרה מאמרות נברא העולם. סיפור הבריאה מתאר את התהליך שבו נבראו העולם והיצורים החיים בו בשישה ימים. וביום השביעי הקב"ה מסיים את בריאת העולם ושובת מכל מלאכתו, ומעניק ברכה מיוחדת ליום השבת, שבה נגמרה מלאכת הבריאה.
הפרשה מתחילה בהפרדה בין אור לחושך,הכוונה כמובן היא לא רק לאור הפיזי שמאיר לנו את הדרך אלא מדובר גם באור הרוחני. תודעתנו הרוחנית, העוזרת לנו להימנע מלמעוד באתגרי החיים. האור כמייצג את האמת, את הערכים הנצחיים, את הרוחני שמתעלה מעל עולם החומר, השגרתי, והחולף.
לא פעם אנחנו ממלאים את חיינו בחומריות– במכוניות, טלפונים, תכשיטים, רכוש וכו. מנסים לחדש את עצמינו בכל אייפון חדש שיצא לשוק, ושוכחים למלא את עצמנו בתוכן רגשי, רוחני, במזון לנשמה. העיסוק בסיפוק החומרי, משאיר חלל ריק בחיינו.
האור הוא למעשה נתינת מקום משמעותי לפיתוח יחסים אנושיים אמיתיים, במשפחה, ובסביבה בה אנו חיים, ושלרוב הם אינם מצויים בראש סדר העדיפויות שלנו. העיסוק באור צריך להביא אותנו לשאלה האם חיינו מלאים במשפחה בחברים, נתינה לאחר או שאלה חיי בדידות נעדרים כל שמחה אמתית ומחויבות?
זו הסיבה שהתורה פותחת בסיפור בריאת העולם על ידי אלוקים. זהו הבסיס לאפשרות המוסר ולדרישה המוסרית מבני אנוש. זו אמת המידה, לאורה יבחנו מעשי אדם ומחשבות לבו, מעשיו הטובים והרעים כאחד. זהו נתון היסוד המעניק משמעות להיסטוריה האנושית ולמעשי כל יחיד בה.
"הערכים המכונים "מערביים" שהעולם המתורבת מקבל כמובנים מאליהם – "מונותאיזם", "ואהבת לרעך כמוך", "שלום עולמי", "שוויון בפני החוק", "חינוך כללי", "כל בני האדם נבראו שווים", "כבוד האדם", "ערך החיים"- כולם באים מן התורה. אדם עלול לקרוא את התורה ולחשוב בטעות שהיא נדושה ופשוטה (כי הערכים שבה ייראו לו מוכרים) בלי להבין ולדעת שהערכים של החברה שכולנו מכירים הגיעו אליה מן התורה. צריך רק להתבונן בהיסטוריה כדי לראות שהחשיבה האנושית לא הייתה תמיד כל כך ברורה ולוגית. ברבריזם ועבודת אלילים היו פעם הנורמה שמוסריותה לא עמדה בספק." (הרב סטפן בארס)

"וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. .."
לאחר האכילה מעץ הדעת, הקב"ה שואל את אדם שאלה פשוטה, אך מלאת משמעות: "אַיֶּכָּה?" הייתכן שה' לא ידע היכן נמצא אדם? יודע תעלומות בוודאי שיידע היכן אדם וחווה מצויים, לכן, מטרת השאלה הייתה, אם כך, שהיא תהדהד בכל אדם ואדם מאז האדם הראשון ועד לסוף הדורות. בעצם הקב”ה קורא לכל אדם שבכל זמן ועת ישאל את עצמו- איכה? היכן אני בעולמי? כבר עברו וחלפו כך וכך ימים ושנים מחיי, עד היכן הגעתי בעולמי? זו לגמרי קריאה לבדק בית פנימי ותמידי – איפה אני? לאן אני הולכת? מהם הרצונות שלי? האם אני בכיוון נכון וטוב?
השאלה איכה לא נועדה לגלות היכן האדם נמצא מבחינה גיאוגרפית. היא נועדה לדחוף אותנו לתנועה נפשית של התבוננות וחשבון נפש.
האדם באופן טבעי מתחבא בין עצי הגן, מתחמק מלקיחת אחריות לחייו. השאלה איכה נועדה לעמת אותנו עם עצמנו. לעיתים גם לזעזע ולהעיר אותנו. עצם הנכונות שלנו לקבל על עצמנו את השאלה איכה, ובסופו של דבר גם להשיב עליה, זו תחילת דרכנו האמיתית.
כשנפגוש מכר בדרכינו ונשאל אותו "לאן אתה הולך?" סביר להניח שייתן מענה ברור כמו "אני הולך לקניות, אני הולך לבדיקות, אני הולך ללמוד וכד'. אבל אם המענה שלו יהיה- "וואלה, אני לא באמת יודע לאן אני הולך" – זה יהיה סימן שהוא כנראה תמהוני ויתכן שהוא אפילו לא ממש בריא בנפשו. כלומר, מי שלא יודע לומר להיכן הוא הולך או נוסע ברכבו כשאנו פוגשות אותו בדרכו הוא משתמע כאדם לא ממש יציב. מצד שני, נראה לנו סביר והגיוני שביחס לחיים שלנו זה נורמאלי והגיוני שלא נדע להיכן אנחנו הולכות. מה המטרה של חיינו? מה הייעוד שלנו? שאלות שעלינו לשאול אותן בשכיחות, ולוודא שהוויז שלנו אכן מכוון ליעד הרצוי. מה שהזכיר לי את הסיפור הבא-
בתקופה שברית המועצות הייתה במשבר כלכלי חריף היו תורים ארוכים ברחובות לקבלת מצרכים בסיסיים. מספרים שאדם אחד במוסקבה, התכופף לרגע לקשור את שרוכיו, ומיד נעמד אחריו אדם אחר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד ותוך זמן קצר נעמדו מאות אנשים אחריו. בשלב מסוים שאל האיש האחרון בתור את האיש שלפניו –
"מה מחלקים?"
"לא יודע, אשאל"
כך עברו את כל האנשים בתור ואף אחד לא ידע למה הם מחכים ומה מחלקים. כשהגיע השני בתור לשאול את הראשון, ענה לו "לא מחלקים שום דבר, סתם עמדתי לקשור את השרוכים"
"אז מדוע אתה ממשיך לעמוד כאן ואנחנו אחריך כמו טיפשים אם לא מחלקים כאן שום דבר?"
ענה לו הראשון בתור: "עד שנתמזל מזלי ואני לראשונה בחיי עומד ראשון – שאוותר על מקומי ואלך?" (מתוך- 'העולם לא יכול להתקיים בלעדיך'- משה שרון)
מאחלת לכולנו שנה של התחדשות, חיבור והנאה בלימוד המשותף של התורה, ושנזכה לחיבור לוויז הפנימי שלנו שיסייע לנו להגיע ולממש את יעדינו בשמחה, בבריאות ובאהבה.
שבת שלום ומבורך❤

השבוע אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים", אל פרשתו החותמת ומסיימת את חמשת חומשי התורה. הפרשה- וזאת הברכה, תיאור יומו האחרון של משה רבינו. בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. לאחר הברכות, משה עולה להר נבו ורואה מרחוק את כל הארץ. שם משה מת ונקבר, במקום שאיש אינו יודע היכן הקבר נמצא. בני ישראל בוכים ומתאבלים על משה שלושים יום, ויהושע מחליף אותו. התורה מסתיימת באמירה שמשה היה גדול הנביאים של עם ישראל, האדם האחרון עלי אדמות שהתראה עם ה', וראה אותו פנים אל פנים. וכך נאמר: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים". (פרק לד' פסוק י)
לא תמיד קל לנו לראות דברים מסתיימים, בייחוד אם התרגלנו אליהם, התרגלנו למצב קיים. אבל בחיים ובמציאות נוצרים שינויים שאנחנו לא פעם חייבות לקבל. בפרשת השבוע בני ישראל חייבים לעמוד מול מציאות שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, עוזב את העולם ויהושע יורש את מקומו. במקביל עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש – חיי הנדודים במדבר מסתיימים, ועתה עליהם להתכונן ליישב את ארץ ישראל.
בעצם כל סוף מבשר גם על התחלה חדשה. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. זוהי למעשה תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, מה שמעורר אצלנו את הציפייה והתקווה.
"הסופר צבי פרימן- שאל- מה בא קודם, התורה או העם היהודי? האם העם נמצא כאן אך ורק כדי לקיים את התורה ואת מצוותיה? או שהתורה נמצאת כאן אך ורק כדי לחשוף את עושר הנשמה? או שמא מהווים התורה והעם היהודי שלמות אחת בלתי נפרדת?" כשמשה רבינו ראה את בני ישראל עומדים וסוגדים לעגל הזהב היו לו שתי אפשרויות:
האחת – התורה.
האחרת – בני עמו.
הוא לא היה יכול לבחור בשתיהן גם יחד. בלי שמץ של היסוס השליך משה רבינו את לוחות הברית ובחר להציל את עמו, עם ישראל. לכאורה, משהו שעושה אותנו למרות חטאינו, ומעשינו הפחות טובים אפילו ליותר בעלי ערך מן התורה עצמה, מחוכמתו הנשגבה ביותר של אלוקים. עם זאת, כיצד נוכל לדעת בביטחון שהנשמה כביכול יותר גדולה ונשגבה מן התורה? כיצד נוכל לדעת מהו ערכם של חיי אדם באשר הם?
והתשובה–– רק משום שהתורה מספרת לנו את הסיפור הזה. בלי התורה, לא היינו יודעים מהי גדולתם של הנשמה ושל בני עמנו. כלומר, למעשה הנשמה לא יכולה להגשים את גדולתה בלי התורה, ולא ניתן לרדת לעומק פשר התורה לפני שהלוחות הושלכו ונופצו למען בני העם.
לכן, כנראה שהתורה במהותה יכלה להיכנס רק מרגע שמשה הקריב אותה למען בני עמו. זאת אומרת משה במעשהו העביר לעם את סדרי העדיפויות והמהות שהתורה מגלמת בתוכה- נתינת מקום לסליחה, להשקעה אנושית, הרגש לזולת, למה שהוא מעבר לחוק היבש.
עם הלוחות השניים באה גם יכולתה של התודעה האנושית להרחיב את התורה בתוך המסגרת הנתונה של התורה שבעל-פה. במקביל, באה גם האפשרות שניכשל ועדיין נוכל לעשות תשובה ולתקן את דרכינו.
ומכאן היחס לכל כישלון. למעשה, יש רק דבר אחד היכול לקדם אותנו יותר מהצלחה, וזהו כישלון. כשאני מצליחה, אני שלמה ומלאה. זה אדיר, אבל עם השלמות לא ניתן לפרוץ אל מעבר לגבולות יקומי הפרטי.
כשאנחנו נכשלות, אנחנו שבורות. מרגישות לעיתים אפילו חסרות ערך. פוגם בדימוי העצמי שלנו, ובאנרגיות שלנו. באותו רגע של כישלון היינו רוצות לא פעם להיעלם, לברוח. אבל למעשה כשאנחנו שבורות, אנחנו יכולות להגיע הכי גבוה שיש. כשאנחנו כלום, אנחנו יכולות לקבל את הכל. אנחנו זקוקות לשלמות, כפי שהלוחות היו שלמים. עם ישראל התחרט וביקש סליחה וכפרה לכישלונם עם עגל הזהב, ומשה רבינו חצב זוג לוחות חדש. כלומר, הלוחות השניים לא היו יצירתו של אלוקים כמו הראשונים, אלא הישג של עבודה אנושית. הזכות להם התקבלה באמצעות כפרה וחרטה מצד בני העם וכן הודות לתחנוניו העיקשים של משה. הלוחות האלה נשארו בשלמותם.
יחד עם זאת, הן הלוחות השניים, השלמים, והן המקוריים, השבורים, הונחו יחדיו בארון הברית. כך גם בארון ליבנו מונחים שני זוגות של לוחות, אחד שבור ואחד שלם. אנו, היצורים הנבראים, עבודת חיינו היא לנתב ולאזן בין התודעה שעבורנו נברא העולם כולו, שאנחנו מיוחדים ויחידים ובלעדינו העולם לא יכול להתקיים, ובאותו הזמן לזכור שאנחנו כלום, זמניים, אפר ועפר. כך נוצר איזון בחיינו. רק לב האדם יכול להיות שבור ושלם בעת ובעונה אחת. וזו כנראה התכלית, היכולת שלנו, בני האדם, לעשות את הבלתי-אפשרי לממשי.
אנחנו מסיימות מסע של שנה לימוד, חמשת חומשי תורה, יישר כוח, ותודה! יחד עם זאת, אנחנו לגמרי בפתחו של מסע מחודש של החומש מאחלת לכולנו מסע מהנה, מפרה ומצמיח. ושנזכה למצוא את האיזון בחיינו מתוך צמיחה, רגש לזולת, סליחה לעצמנו באמת, וחיבור, שניגע בנקודה הכי עמוקה בנפשנו. אמן כן יהי רצון.
מועדים לשמחה❤