קטגוריה: חומש בראשית

Image by Tumisu from Pixabay

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. יעקב מברך את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כולל ילדיו של יוסף, אפרים ומנשה, כל אחד בברכה הייחודית לו. שבטי ישראל הינם התוצר של בני יעקב וילדיו של יוסף.
לאחר שיעקב מת, חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם, מאחר והם האמינו כי יחסו הטוב אליהם נובע רק מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם, ולכן, עתה, הם אף מוכנים להיות לו לעבדים רק שיחוס עליהם. יוסף בוכה על שאחיו עדיין חושדים בו ועדיין חוששים מנקמתו, והוא מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם, גם לאחר שמת יעקב אביהם.
סיפור יוסף ואחיו עוסק בשאלה כיצד משפחה שחווה משברים מאתגרים נשארת יחד ולא מתפרקת? השבוע, בפרשת 'ויחי', סיפור יוסף ואחיו חותם את חומש בראשית, וזהו רגע המפנה של הספר. זוהי פעם ראשונה שמלחמת אחים לא מסתיימת בדחייה של אח ללאום אחר. השבוע הסיפור עוסק ביחסי האחווה בין האחים ללא מתח ומאבק לאומי. ואין מנוס אלא לשוב ולשאול לאור האירועים משני חיים שחווים האחים, כיצד יוסף הצליח לסלוח לאחיו, מהיכן מצא את תעצומות הנפש, ומה ארע שאפשר את הפיוס הזה?

נראה כי הפיוס התאפשר לאור ההבנה של יוסף ואחיו שהתמונה במציאות הרבה יותר רחבה. יהודה לוקח אחריות טוטאלית על קורות המשפחה, אחריות שלמה ונוקבת. בהמשך, לאחר פטירתו של יעקב אביהם, גם האחים מכירים במעשיהם הקשים כלפי יוסף אחיהם, והם אף, מציעים את עצמם להיות לו לעבדים. כתוצאה מההצעה הזו של אחיו, יוסף בוכה על חוסר האמון והמחשבה כי הוא לא באמת התפייס איתם עד הסוף, וזאת לאחר 17 שנים של שהות משותפת במצרים- "(כ) וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ') כלומר, יוסף איננו מסיר את אחריותם ממעשיהם- שחשבו עליו רעה, אך הוא מפנה את התבוננותם והתייחסותם לתמונה הרחבה יותר, לתפקיד שכל אחד ואחד מהם ממלא במסע שלהם. למשל, חלק מתכלית שליחותו של יוסף כולל את פרנסת משפחתו בשנות הרעב הכבד. יש פה כאב וזיכרון, והשאלה אם ניתן לבנות קומה גבוהה יותר, קומה שתתגבר על אותו כאב למרות הזיכרון הצורב, קומה המאפשרת חיבור מחודש.

בהתבוננות על סיפור יוסף ואחיו מורגש שכל השתלשלות האירועים עד הגעתם מצריימה נובעת מניתוקים בתקשורת. כך, גם אנו לעיתים בולמים איתותים רגשיים שעולים מתוכנו עקב שיקולים שונים המובילים לאי יצירת מפגשים אינטמיים ואותנטיים עם הזולת.
לדוגמה, לגיטימי וטבעי לחלוטין לכעוס על אדם שפגע בנו. יחד עם זאת, חשוב להבין מדוע אנו נשארים עם הכעס וכיצד הכעס "משרת" אותנו (התקרבנות, האשמה, סחטנות רגשית וכו'). ישנם מקרים בהם הדברים נראים לכאורה מוחלטים שאינם ניתנים לגישור, ואפילו מתעוררות שאלות וספקות ביחס לניתוק. לכן, חשוב לפתח יכולת לגמישות מחשבתית, שתאפשר לנו פתיחות ובחינת אפשרויות החיבור מחדש. לעיתים, עצם הניסיון עצמו להתפייסות, גם אם האחר אינו משתף פעולה אפילו מסרב, עדיין זה עשוי להיות מתכון לשחרור והקלה מאותו קונפליקט שיאפשר, בסופו של דבר, לצדדים להתקדם הלאה.

​מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, סיכם כי "ב-7.10 נפרצו גבולותיה של מדינת ישראל ומחבלי החמאס הארורים עשו ביישובי המדינה כבשלהם באין מפריע. אלפי אזרחי ישראל נטבחו, נפגעו, נאנסו ונחטפו והופקרו לגורלם בשמחת תורה. בהמשך, מאות אלפים מתושבי קווי העימות בדרום ובצפון שפונו מבתיהם הפכו לנזקקים ונפגעו מהעדר טיפול ממשלתי בעורף במועד הנדרש. זהו אירוע משנה מציאות ברמה הלאומית. המציאות שהייתה קיימת עד יום הטבח לא יכולה להימשך לאחריו…"

המציאות שקדמה לטבח מדברת על משבר חברתי עמוק, שנבע מתקשורת לקויה, חוסר אמון ובעיקר מפני שלא הצלחנו להגיע להסכמה על פרשנות המציאות. וכך כותב ד"ר רונן שובל- "מחנה הימין יכול לנצח – יש לו 64 חברי כנסת והוא יכול להעביר את הרפורמה המשפטית על אפה וחמתה של המחאה החברתית. מחנה השמאל יכול לנצח – יש לו את האליטות והוא יכול לקרוע את החברה הישראלית לגזרים כדי לסכל את הרפורמה המשפטית. השאלה ששני הצדדים צריכים לשאול את עצמם היא האם אנחנו רוצים להיות צודקים, ולנסות לנצח אחד את השני, או לחפש מודל של פשרה. האם נוכל להישאר חלוקים בדעות, אך לא בלבבות? לדאבוני, אם אחד הצדדים ינצח, הלבבות ייפרדו. וזה מחיר כבד מדי. מחיר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לשלם…"

כאמור, פרשת ויחי מציבה את ברכת יעקב לבניו במרכזה כאשר כל אחד מהאחים זוכה לברכה מיוחדת המדגישה את הגוון הייחודי לו ואת תרומתו למרקם הלאומי. הברכה היא איננה עניין אישי כי אם הצבת ייעוד שבטי עם תפקיד לאומי. יעקב אבינו מבקש ללמד את בניו, ששונות אישית ופיתוח ייחודיות אישית צריכים לשאוב את כוחם מהגרעין המרכזי, המשותף והמחיה את הכלל. יעקב אמנם מטיל על כל אחד מבניו תפקיד ייחודי, אך הוא גם מבקש מהם לשמר את ה-ביחד (המסורת, האמונה, האידיאלים והערכים).

במקומות שבהם אנו חווים חוסר יכולת לקבל שונות ולהכיל ייחודיות, נכון לשאול שאלות לגבי הנעשה בחיינו במרחבי ה- הורות, זוגיות, מערכת היחסים בין אחים, בין חברים, קהילה וגם אופן ההתמודדות האישית שלנו עם החיים.
אצל יוסף אנו פוגשים את הרצון לבאר ולהגשים חלומות, הגעגוע, הכעס, הצורך לחנך, ויחד עם כל זאת, יוסף ממוקד בשליחותו, ובהבנת חשיבות מימושה הגוברים על כל אותן תחושות אישיות.
בעת מאתגרת זו של מלחמה, ברוע ובאכזריות בלתי נתפסת, מחויבים אנו, יותר מתמיד, ליצירת שלום פנימי בתוכנו שיוביל ליצירת שלום גם בינינו, בין הרבדים השונים של עם ישראל. וזהו שיעור נוסף שאנו מקבלים מיוסף, אותיות פיוס, היכולת להתעלות, להאמין ולראות את התמונה הכוללת, המלאה.

וכך מחדד הרב שי פירון, "ספר בראשית נקרא גם ספר הישר. בספר זה אנו רוכשים דרכי הנהגה, מוסר ודרך ארץ.  לקראת סיומו של הספר, מבקש יעקב מבניו להקפיד על ה'יחד'. ומה אנו מבקשים מעצמנו?"

רבים מאתנו אוחזים בתפיסות השרדותיות שלא מאפשרות שיח או הקשבה. אך, למדנו על בשרנו כי כוחנו באחדותנו. לכן, היכולת לכבד אחד את השנייה ולהקשיב, הן שיאפשרו הקשבה מקרבת, ללא אגו או שיפוטיות. בנוסף, בענווה, היכולת להקשיב גם למה שלא נאמר, לטון שמחביא כאב, לתדר, לשפת הגוף ולמבט, מסייעת לתת מקום לאחר בפשטות על עצם הקיום של כל אחד ואחת מאתנו. וכן, יש מקום לכולנו.

שבת שלום ובשורות טובות💐

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by Claudio Schwarz on Unsplash

השבוע פרשת ויגש שהיא הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית. הפרשה ממשיכה לתאר את אירועי יוסף ואחיו.
מצב האחים חמור. יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בעקבות הרעב הכבד בארצם, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף במצרים?
פרשת ויגש נפתחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו ועל כן הוא נחוש לשחרר את בנימין. יהודה מספר ליוסף את כל הסיפור על אחיהם יוסף שהיה בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, שנטרף למוות על ידי חיה רעה, ואת העובדה שאביהם עדיין מתאבל עליו. הוא מוסיף ומשתף את יוסף כי בנימין הוא בעצם הבן היחיד שנותר ליעקב מרחל, וגם הבן זקונים, ולמעשה חיי יעקב אביהם בסכנה אם בנימין לא יוחזר בשלום לביתו. יהודה מבקש את רחמיו של יוסף, ומציע ליוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין.

מסביר הרב ד"ר דרור פיקסלר– לפתור או להפטר?
"מנהיג נבחן במצבים של קשיים ודילמות. סדרת הפרשות האחרונות מספקת לנו הזדמנות להציץ למנהיגותם של יוסף ויהודה.
יוסף ללא ספק היווה בעיה לאחיו. אח מפונק המועדף בידי האבא, החולם חלומות של התנאות וכולו מלא ברגשי גדלות. במקום לנסות ולפתור את הבעיה, האחים מנסים להיפטר ממנה באמצעות היפטרות מיוסף. לאחר שנים מתגלגלים האחים לעמידה מול יוסף בדמותו של שליט מצרי. הם אינם מכירים אותו, ויוסף מחליט להיחשף בפניהם רק לאחר שהוא משחזר את הסיטואציה ההיא אך הפעם עם אחיו בנימין. שוב זהו האח המפונק והמועדף שאינו יורד למצרים עם השאר ונשאר קרוב לאבא בבית. יוסף מעמיד את האחים במבחן אמיתי וקשה. האחים אינם יודעים כי הגביע, שלכאורה נגנב, הושם בתיקו של בנימין. הכל מצביע כביכול על היות בנימין לא רק מפונק אלא גם גנב. זאת ועוד: הפעם נראה שהבעיה היא של בנימין והוא הביא אותה על עצמו. אלא שהפעם האחים מנסים להתמודד עם הבעיה ולא להפטר ממנה. במקום ללכת שוב בדרך הקלה (השארת בנימין במצרים), הם לוקחים אחריות. שינוי זה מלמד את יוסף כי הלקח נלמד. רק אז יוסף מתגלה אליהם…
שתי האופציות, לפתור את הבעיה או להיפטר ממנה, מתגלגלות לפתחנו אינספור פעמים במהלך החיים…
מתברר שהחלש ביותר מבחינת המעמד החיצוני, יהודה, מתגלה כדמות החזקה ביותר בסיפור העלילה. לא התדמית החיצונית קובעת את המעמד של האדם. החוסן הפנימי לעצמו הוא שיקבע אם יהיה עבד או אדון לעצמו ולסובבים אותו; האם ינסה להתמודד עם הבעיה או יפטר ממנה ואז יחזור וילכד בה."

נראה כי בימים אלו החוסן שלנו משפיע על המנהיגות שלנו. ומשפיע גם על "איך" אנו בוחרים לפתור או להפטר מהאתגרים שבחיינו. בעיתות מלחמה, במיוחד, ההנהגה של כל אחד ואחת מאתנו נבחנת. איך אנו בוחרים לממש אותה? בשיחה שהייתה לי השבוע עם שרית, מנהלת מרכז הגישור ברעננה, היא הסבירה שהאתגר שהיא חווה נעוץ בהבדלים של "איך" אנשים בוחרים לשתף, לחנך, להטיף וכ"ו. לעיתים, העוצמות של ההתבטאויות מותירות תחושה של זעם, כעס, אטימות ואף שנאה. הקושי להסכים שאנו לא בהסכמה. והחשש החוזר ונשמע מאנשים רבים הוא שכל העשייה המבורכת של העורף התומך בחזית הלוחמת יתפוגג וישאב לאותן התבטאויות נוקשות.
יתכן כי הפרשה השבוע מסבה את תשומת הלב לפרשנויות שלנו. האחים מתבוננים במעשיו של אחיהם הצעיר, יוסף, ומסיקים כי הוא פוגם באחדות המשפחה ומרחיק אותם מאביהם, יעקב. והתוצאה, בין האחים נוצרת קנאות, שנאה, ותחושת איום כי יוסף שפוגע בשלמות המשפחה, גם מחפש להיות היורש לברכותיהם של האבות, ממש איום.
אך במבחן המציאות אנו לומדים אחרת, יוסף לא חשב וגם לא תכנן להרוג ואו להרחיק את אחיו ובטח לא לקבל את ברכות אביו לבדו. יוסף חיפש את קרבתם של אחיו. בפרשה שלנו השבוע כמו גם בפרשה הקודמת, יוסף יכול להרגם ואו להענישם ולקבל מאביו את ברכותיו לבדו. והוא יכול, די בקלות, גם להצדיק את מעשיו כי לא רק שאחיו זרקו אותו לבור, הם גם היו אחראים למכירתו ולעובדה ששיקרו והסתירו את מעשיהם מאביהם.
יוסף נגלה לאחיו, הוא בוכה ונרגש מהאיחוד המחודש. והוא מגלה גישה סולחנית ומפייסת. יוסף דואג לכל מחסורם. אך מסתבר שגם שנים מאוחר יותר, לאחר מות אביהם, יעקב, האחים עדיין מביעים את חששם מיוסף, שמא יפגע בהם עתה שאביהם איננו. הם נותרו עם אותו חשד ראשוני כלפיו. נראה כי דעתם של האחים הייתה נחרצת לגבי יוסף אחיהם. הם שפטו אותו וגזרו את דינו. חטא האחים היה חטא הפרשנות; הם פרשו את המציאות באופן שסגר את הדלת בפני אחיהם הצעיר, יוסף; הם הסיקו מסקנות מוטעות וזרקו אותו לבור, ובהמשך אף מכרו אותו לעבדות. האחים גם אחראים לאבלו המתמשך של אביהם, יעקב.
יוסף מעוניין באחדותם, ואיננו חותר תחתם כלל. הוא בוכה לשמע אחיו מתוודים ומתחרטים, וגם בהמשך כאשר יהודה עומד בפני מציאות דומה בה עמד בזמן מכרתו של יוסף, אך הפעם, יהודה מוסר נפשו למען בנימין. אז יודע יוסף כי אכן אחיו תיקנו את מעשיהם, והוא מנחשף בפניהם.

יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, בשבוע שעבר, התייחס לאתגר של כולנו,
"…בכל שנות קיומו התמודד העם היהודי בפני משברים ואתגרים שאיימו לקרוע את חבליו הדקים ולערער את הייחודיות והמיוחדות שליוו אותו משך דורות.
ב-23 באוגוסט 1903, עם פתיחת הקונגרס הציוני השישי בבאזל, ניצב בנימין זאב הרצל אל מול 611 צירים מרחבי העולם, והציג בפניהם את הצעתו של צ'מברלין להקמת התיישבות יהודית. היכן? באוגנדה. התוכנית עוררה מחלוקת רבה, ערערה את אחדות הדעות והביאה לפילוג בתנועה הציונית.
בשנת 1923 סדק נוסף נפער בתנועה הציונית. על רקע המדיניות הפייסנית שננקטה בעיניו אל מול השלטון הבריטי, הגיש זאב ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני וכריזמטי, את מכתב התפטרותו להנהלה הציונית. הוא פרש, גרם לטלטלה והקים את ברית הציונים הרוויזיוניסטים.
ערב קום המדינה, הוסגרו אנשי האצ"ל והלח"י לידי הבריטים ותחושה קשה של מלחמת אחים ליוותה את היישוב. גם כשהופגזה אוניית אלטלנה, עלה החשש לפירוד שיוביל להתפוררותה של החברה ולפגיעה באחדות העם.
ב-1995 נרצח ראש ממשלה בישראל. גם אז התעוררה התחושה הציבורית שהנה, או-טו-טו אנחנו בפני מלחמת אחים. כך גם בהסכמי אוסלו ובעקירה מגוש קטיף.
זה עשרות בשנים מתמודדת החברה שלנו עם אתגרים משמעותיים, בין עדתיים, מלחמות ופיגועים, חילוקי דעות בנושאי דת ומדינה, חינוך וגיוס לצבא, התיישבות וכלכלה. אחדות ולא אחידות סייעו לנו להתגבר על קשיים ומחלוקות, שכן אחידות מלאה אינה יכולה להתקיים בחברה.
בשבועות האחרונים עושה רושם כי גל חדש-ישן של אתגרים עומד בפני החברה הישראלית.
התחמשות גרעינית של איראן ואיומים מצפון משתלבים בהתמודדות עם מציאות מתחדשת של טרור, פעולות איבה, ירי חסר אבחנה וניסיונות ערעור תחושת הביטחון של אזרחי המדינה.
במקביל, השיח הציבורי מקצין. ביטויים קשים וחסרי אחריות מושמעים מפיהם של נבחרי ציבור ומחאות חברתיות משבשות לעיתים את אורח חיינו.
חיינו במדינה עצמאית משלנו אינם מובנים מאליהם. קריאות למרי אזרחי, לסירוב פקודה כמו גם לקיחת החוק לידיים וענישה קולקטיבית, אסורות בתכלית. הן מערערות את היציבות שלנו ומשרתות את האינטרסים של אלו החפצים בכישלוננו…
אנשי ימין ושמאל, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, מתיישבים וחברי קיבוץ, דתיים, וחילונים. עכשיו, יותר מתמיד, עלינו להכיל דעות אחרות, גם אם אינן מקובלות עלינו.
אחדות. לא אחידות.
75 שנה לעצמאותנו ואנחנו כבר לא חלק מקהילות גלותיות הנתונות לחסדי אחרים. אנחנו חלק ממדינה, מתרבות, מאומה. בכדי להמשיך וליהנות מהפירות שאליהם פיללו אבותינו ולשמם נאבקו משך שנים, מוטלת עלינו הזכות כמו גם החובה להתווכח, להביע עמדות, להשמיע ולהשפיע. חילוקי דעות – כן. פירוד – לא. עלינו להביט הלאה לדורות הבאים, ולהוריש להם את החומר הייחודי של עם ישראל, זה שהצליח להדביק את החלקים בעם שלנו, גם אם אינם חלקים שווים – אחדות."

אנו בעיצומה של מלחמה שנכפתה עלינו, שבויים שעדיין לא שבו הביתה, ושוב, בעת מצוקה וחירום, אנו מתגלים כציבור מגובש התומך באופן מעורר השראה במאמץ המלחמתי. ולכן, עם כל האבל וההלם הנורא שמהול בדאגה עצומה לגורל החטופים, ולצרכי המפונים והחיילים, מחויבים אנו לברר ולוודא איך יראה הבוקר המיוחל שלאחר המלחמה?

אמא של יותם חיים, החטוף שנורה בשגגה מאש כוחותינו, בכאב רב, הסבירה השבוע, "יש לי בחירה לחיות בבור או לחיות באור, ואני בוחרת כל יום מחדש באור!!!"✨✨✨ עוצמות מעוררות השראה.
השיח הציבורי חייב לשים דגש על "איך" אנחנו ממנפים את ההתגייסות הענפה והמדהימה של כולנו גם ליום של אחרי המלחמה. דיבור מכבד, ניסוח מטרות מוסכמות, הקשבה והכלה. עלינו לגלות ענווה ולעשות מקום לקולות השונים כאשר לפניינו מונחים ערכים אנושיים ומוסריים המחזקים את כוחנו כעם וכא_נשים, ולא רק בעיתות חירום. טרנספורמציה הכוללת את התקשורת שביכולה לייצר שינוי תודעתי ומקדם לאחדות ולתחושת אהבת חינם בפרט כאשר הדעות והקולות כה מגוונים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום י' בטבת קל ומועיל  💞

הרב מאיר נהוראי מבהיר, "עשרה בטבת הוא אחד מארבעה ימי הצום שנקבעו על ידי הנביאים בעטיו של המצור שהחל על ירושלים. בשנת תשי"א קבעה מועצת הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי בצום עשרה בטבת. יום זה נועד גם לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום יארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. לצערנו, גם השנה במהלך שמחת תורה פקדה אותנו "שואה" בתוך מדינת ישראל. רבים נרצחו , נחטפו , נטבחו באכזריות, ויש נעדרים שאין אנו יודעים על מקום הימצאם. דומה שהצום מתייחס גם למאורעות ולתקופה שלנו וראוי יותר להקפיד עליו."

 לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת מקץ שהיא הפרשה העשירית בספר בראשית, והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף שישב כשתים עשרה שנים בבור הכלא המצרי עד שנקרא לפתור את חלומותיו של פרעה. שר המשקים שנזכר ביוסף שפתר את חלומו, מספר על כך לפרעה, ששולח להביא את יוסף מהכלא. בעקבות הפתרון המוצלח של חלומות פרעה (יוסף מסביר שקרבות שבע שנים של שובע ולאחריהן שבע שנים של רעב) מציע יוסף לפרעה גם כיצד עליו להתמודד.
פרעה ממנה את יוסף למושל מצרים, והוא בעצם האחראי לאגירת המזון לשנות הרעב.
כשהרעב מתגבר בארץ כנען, יעקב שולח את עשרת בניו, אחי יוסף, פרט לבנימין להביא אוכל ממצרים. הם לא מזהים את יוסף אך הוא מזהה אותם ומאשים אותם בריגול ומתנכר להם. יוסף אוסר את כל האחים לשלושה ימים, ולבסוף הוא מציע להם שהוא יאסור רק את שמעון, רק אחד מהאחים, וכשהם יחזרו בפעם הבאה עם בנימין, האח הצעיר, ישוחרר שמעון.
יעקב אביהם מסרב לשלוח איתם גם את בנימין, אך יהודה מצהיר שהוא לוקח אחריות אישית עליו, ויעקב לבסוף נעתר בחוסר רצון. כשהאחים חוזרים עם אחיהם הצעיר למצרים, הם מתקבלים במאור פנים, והם מוזמנים לארוחה בבית יוסף. למחרת הם מתכוננים לצאת חזרה הביתה לכנען, ויוסף מצווה את עבדיו למלא את שקיהם בתבואה אבל גם להחביא את גביע הכסף שלו בשק של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, ויוסף שולח את עבדיו לרדוף אחריהם ולהפליל אותם ב"בגניבה".
שקו של בנימין נחשף, ויוסף בתגובה דורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם, והם נופלים ארצה לרגליו; יהודה, מתוך אחריות אישית וקולקטיבית, מיד מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים בעבור שחרורו של בנימין. אבל יוסף מתעקש ומודיע להם שרק ה"גנב", בנימין, יישאר במצרים וכל השאר יכולים לשוב בשלום לאביהם, יעקב. וכך במתח הזה מסתיימת השבוע הפרשה.

פרשת 'מקץ' מתארת לנו סיפור שיש בו מסרים נצחיים. אחד מהמסרים מדגיש כי עד עתה תמיד היה אח אחד שנבחר, יצחק ולא ישמעאל שהמשיך את דרכו של אברהם אבינו, כך גם עם יעקב שהמשיך את דרכו של יצחק ולא עשיו. ואילו עכשיו, כל הבנים, כל השבטים ממשיכים יחד- לא זורקים אף אחד לבור. מסר להטמיע בפרט בימינו, להצליח לכלול, לשלב ולקבל את הזרמים השונים, הדעות והגישות המגוונות שמרכיבות את הפסיפס שלנו, הפסיפס של העם היהודי.
ובהקשר זה, מסר נוסף שאנו למדים מיהודה הוא נשיאת האחריות והערבות ההדדית. אדם חייב לגלות אחריות ולעמוד מאחורי המעשים והבחירות שלו. מחובתנו להתבונן ולראות מתי האחריות היא שלנו ולפעול בהתאם. וכך מבקש יהודה מאביו יעקב, "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ…" (בראשית מג). בנוסף, בסוף הפרשה נעמד יהודה אל מול יוסף ומצהיר בפניו כי "(לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:" (בראשית מד, לב)

מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (בראשית מד, לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו…"

יש לא מעט סיבוכים  ומורכבות בעולם שלנו, יחד עם זאת, הם ניתנים לפתרון אם יש אמונה ומוכנות לערבות זה לזה, ומוכנות למסור את הנפש אחד למען רעהו. אנחנו, עם ישראל, שם אינספור פעמים קץ לחושך. למכבים הייתה אופטימיות ואמון ובזכות גילויי הערבות הם נלחמו על חירותו של העם היהודי. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, עם שמאמין בניצחון האור על החושך. עם ישראל, זה עם למוד סבל ומלחמות, עם שלא מתייאש. דווקא הדור שנאמר עליו שאיננו מחובר ועסוק במסכים, בטפל, ללא מוטיבציה, דור שמחובר לצרכיו האישיים, דור הסלפי,  מתברר ברגע האמת כ-דור של אריות הנלחם על ביתו על כל המשתמע, ומגלה ערבות ומסירות נפש עילאיים ומעוררי השראה. וכך אמר הרמטכ"ל, אמש, על האירוע הקשה שבו היה חשש שאחד מהלוחמים נחטף לפיר "…מאותו רגע, הכוח פעל במהירות ובעוצמה, כל המפקדים הבכירים זינקו לזירה תוך זמן קצר. קרב כאוב שהסתיים ב-9 הרוגים שלנו, רובם קצינים בכירים… התקרית בשג'אעיה קשה. המפקדים בראש כי ככה אנחנו מחנכים בצה"ל." הערבות ההדדית באה לידי ביטוי בעוצמות לא פחותות גם בעורף שמגויס כל כולו לתת מענה לכל הצרכים שעולים בחזית כבר מהיום הראשון של המלחמה. זכינו לעם מדהים, אכפתי, יצירתי שהוא לגמרי אור גדול.

היום נדליק את כל נרות החנוכיה, שמונה נרות ושמש. “הנר הפנימי” המצוי בכל אחד ואחת מאתנו, פנימיות נפש האדם, זהו האור שבתוכנו שמניע אותנו קדימה בכל מחשבותינו ומעשינו, ובאמצעותו אנו מגלים “נרות” נוספים לחבור אליהם. יחד אנו מאירים את הדרך למרחב גדול יותר וביתר עוצמה. מסר הדלקת הנרות בחג החנוכה הוא שבכדי ליצור להבה, אנו זקוקים לנרות רבים שיבערו בו-זמנית ויעצימו את האור הבודד. ולכן, בכל יום אנו מוסיפים נר נוסף עד שביום השמיני, היום, מדליקים שמונה נרות. נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית שגם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של עמנו, האמונה לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו. בכל אחד ואחת מאתנו, כאמור, יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של הביחד, האור הכללי, שהוא עוצמתי יותר מהאור הבודד.  שילוב הכוחות של כולנו הוא שיאפשר לכולנו כחברה את קיום האור והפצתו. מי ייתן ואור חג החנוכה ימלא את ליבנו תקווה לימים מלאי אחדות, אהבה, ערבות הדדית, ואמונה. אמכי"ר.

חג חנוכה מאיר בבשורות טובות ושבת שלום 🕎💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by Diana Polekhina on Unsplash

יוסף מתמודד עם תרבות זרה במצרים ומצליח מאוד. חנוכה הוא חג של מאבק בתרבות זרה, ושל עצמאות רוחנית. עוצמת האור אינה ניכרת בתוך האור, אלא דווקא מתוך החושך, גם קרני אור בודדות נוסכות בנו כח ותקווה. זו הארת חג החנוכה, וזהו הקשר בין יוסף הצדיק לימי החנוכה. בחשכת מלחמה נוספת שנכפיתה עלינו, נותן לנו חג החנוכה, תקווה גדולה לנס רק שיחיש במהרה.

הרב מנחם יעקבזון מוסיף,
"…אחד המסרים העולים מן הפרשה הוא מדברי הרמח"ל כי האור שהפציע בחייו של יוסף לאחר כל שנות הסבל, היה צריך בהכרח לבקוע דווקא מתוך החשיכה. העקרון של 'ברישא חשוכא והדר נהורא' (בראש = בתחילה, חושך – ולאחר מכן אור) שהופיע בבריאת העולם: 'ויהי ערב ויהי בוקר', ומוגדר בספרות הקבלה והחסידות כעיקרון יסוד, מופיע כאן כמודל גם בחיי הפרט… יוסף זכה לעלות לגדולה, לשמש כמלך בפועל על כל ארץ מצרים, להיות מושיע משפחתו מרעב ולהפוך לשני שבטים (מנשה ואפרים) רק אחרי שסבל עבדות, מאסר ממושך ומצוקה רבה. 
גם האור הגדול של חנוכה, אור הנרות ואור הנס של הנצחון – הבקיע מתוך החושך הגדול ביותר…והנה דוקא מתוך החושך הגדול הזה האיר אור מלכות החשמונאים. בחירוף נפש יצאו הם למלחמה… ולא רק שזכו לנצחון ניסי על המעצמה היוונית – אלא שבכך החזירו את המלכות לישראל, החזירו עטרה ליושנה… המצב הקשה אינו אמור לייאש אותנו, יהודים אינם מתייאשים! שרדנו כבר את בבל ויוון, את רומי ואת ספרד, את עינויי האינקוויזיציה ומסעות הצלב, ועל כולנה את השואה הנוראה שזיכרה מלווה את הדור האחרון… וכי כאז כן עתה מתוך החשיכה תפציע האורה." 

גם היום, אחרי אירועי הזוועה של ה-7 באוקטובר, במלחמת קיום זו, עוד יותר מתמיד, החיילים והחיילות שלנו, גם אלו שלא הוכשרו כלוחמים נלחמים ונלחמות כמו אריות, במסירות נפש ובאומץ לב מעוררי השראה. כך, גם העורף מגויס כולו במלוא המרץ והנכונות לתת את כל כולו כגב חזק ואיתן עבור החזית. יהי רצון שנצליח בימי חנוכה אלו להמשיך להאיר, לחזק ולהפיץ את האור, ושנזכה לאור הגדול מתוך החשכה הזו. אמן כן יהי רצון.

חג חנוכה שמח ושופע בשורות טובות🕎🌞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Image by 🆓 Use at your Ease 👌🏼 from Pixabay

השבוע פרשת וישב, הפרשה התשיעית בספר בראשית. הפרשה פותחת:" וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז,א') את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה.
פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב ומשפחתו, והחלק האחרון בספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים שיביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל במצרים.
המיקוד בפרשה הוא חיי יוסף עד עלייתו לשלטון במצרים. כולנו שמענו על כתונת הפסים שקיבל יוסף, בן הזקונים ובנה הבכור של רחל אמנו, מאביו יעקב, ועל אחיו שקינאו בו ושנאו אותו על התנשאותו, והיחס המועדף שקיבל מאביהם, יעקב.
התורה מלמדת אותנו כיצד מערכת יחסים בין אחים שתחילתה שנאה: "ולא יכלו דברו לשלום" יכולה להרחיק לכת…  יוסף יוצא בשליחות אביו, יעקב, מ"עמק חברון" אל "שכם" –וממשיך עד לעמק דותן בחיפושיו אחר אחיו.

הכתבת מלכי בן-ימין טפרברג מבהירה,
"קשה להבין מדוע מבקש יעקב דווקא מיוסף ללכת ולראות בשלום אחיו. לשאלה זו קיימות תשובות שונות- החל מרצונו של יעקב להשכין שלום בין בניו וכלה בחוסר הרצון של יעקב להכיר במציאות המרה של יחסי אחים עכורים. אך בעוד שבקשתו של יעקב נשארת תמוהה, תשובתו של יוסף הינה נחרצת וחד משמעית: "וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי" (שם, יג). יוסף רוצה ללכת אל אחיו ולהיות איתם למרות הדחייה שהוא חווה. הוא מייחל לקרבה ומבטא ערגה זו כשפוגש אדם חסר שם בשדה ואומר לו: "את אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (לז, טז)…
יוסף, האיש שחולם חלומות מגלומנים בהם אפילו אביו ואימו משתחווים לו, מצליח בפעם הראשונה בחייו להיחשף בפני אדם זר ולגלות לו את צפונות ליבו, את כמיהתו להיות חלק מאחיו. קשר בין אחים הוא דבר בעל כוח ועצמה. לא בכדי, משתמשים במילה "אחי" לא רק על מנת לבטא קשר ביולוגי אלא גם קרבה וחברות. יתרה מכך, במילה "אח" מסתתרת גם המילה "אחה" שעל פי לשון חז"ל מבטאת חיבור מחדש של חלקי דבר שנקרע (איחוי). .."

בוועידת התחזיות של "כלכליסט, בדצמבר 2017, אמר תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר- "הבעיה של פילוג בתוך החברה – השסע הפנימי, שאחריותו של הדרג הפוליטי היא לאחות אותו אך לדעתי, הם עוסקים בהרחבת השסע והרחבת אי היציבות – מדאיגה אותי יותר מכל, יותר מהאיום האיראני". והייתי מוסיפה שהאחריות היא של כולנו, הן האזרחים והן של המנהיגות.

מסביר הפסיכולוג ד"ר דניאל גוטליב –
"פרשת וישב מפגישה אותנו עם הדרמה של ההידרדרות וההתערערות במערכת היחסים שבין יוסף לאחיו. הכעס והקנאה שלהם כלפיו הובילו אותם אף למחשבה להרגו. אמנם היצרים התמתנו קצת לבסוף ויוסף "רק" נזרק לבור ונמכר, אולם סיפור זה מתווסף לשורה של מתחים קודמים בין אחים עליהם קראנו בספר בראשית. קין הרג את הבל, עשו חושב להרוג את יעקב, אולם נדמה כי דווקא סיפורו של יוסף הוא המשמעותי מכולם. הפילוג שבין בני לאה לבני השפחות ובני רחל, ילווה את כל ההיסטוריה של עם ישראל…"

בימים אלו, ימי מלחמה, ניכר האיחוד שלנו כעם שתורם לחוסן הלאומי ומחזק את חגורת ביטחון המדינה, יותר מזה, העם הוא זה ש-יוזם, מארגן, קונה, מחבר, מסיע ונותן את המענה המיטבי לרוב הצרכים שעולים מהשטח, עם מדהים! ניכרת עוצמות הנכונות לשלם מחיר כבד על ביטחון המדינה בעת צרה. החברה הישראלית הוכיחה לעצמה ולאויביה פעם אחר פעם שבעת חירום היא מתגייסת במלוא העוצמה, משלבת ומאחדת כוחות, מגלה סולידריות ומתעלה מעל הפלגנות והתככים שבשגרה.

מחזק הרב יצחק בר זאב-
"…דווקא יעקב הצליח בסוף חייו להוריש לכל בניו וצאצאיו יחד את האמונה והברכה ולהקים את עם ישראל…
יש להניח כי האחים שגדלו  בצל שאלת הירושה, ואשר עומדים עתה בתחרות דומה, מודעים היטב לסגולת האחדות עליה מחנכם אביהם, שבעקבותיה יזכו כולם לקבל יחד את ברכת אברהם יצחק ויעקב ולייסד את עם ישראל. על כן הם מקפידים לחזק איש את רעהו ולשמור על עשייתם ופעולתם המשותפת…"

במילים אחרות, היחידים שיכולים לנטרל את אויבינו, גם ללא כל פתיחה באש, הם אנחנו, העם בישראל.

מחדדים באתר חב"ד,
"…לא צריך להיות בעלי חזון וכושר ניתוח נדיר כדי להבין שהבעיה הקשה והמרכזית ביותר של העם בימינו היא הפילוג ופירוד-הלבבות. אנו רואים בכאב, איך אוכל נגע המחלוקת כל חלקה טובה בעם-ישראל, ואיך מתרחקים יהודים אלה מאלה, עד כדי סיכון הרקמה הפנימית של העם…
על כן מוטלת בימים אלה חובה על כל יהודי, יהיה מי שיהיה ויהיו דיעותיו אשר יהיו, לעשות כל שבידו להבאת אחדות ולליכוד שכבות העם סביב המכנה-המשותף (הרחב מאוד) של כולנו…
אחדות אמיתית אינה דווקא זו שאין בה חילוקי-דיעות ושהכול עשויים מעור אחד. כוחה של האחדות הוא דווקא בסבילת כל הפערים וכל ההבדלים, כאשר הגרעין המאחד חזק דיו כדי לאפשר את קשת ההבדלים הללו…
על משקל זה עלינו להחדיר לעצמנו את ההכרה באחדותו האמיתית של העם היהודי. כל יהודי, יהיה מי שיהיה ויהיו דיעותיו ומעשיו אשר יהיו, הוא חלק בלתי-נפרד מהשלימות של האורגניזם היהודי. אני אינני שלם בלעדיך ואתה אינך שלם בלעדי, כאיברים של גוף אדם שתלויים זה בזה בצורה האיתנה ביותר. זו המשמעות של ה'ערבות' ההדדית של כל ישראל, משום שבמהותם ובנשמתם הם אכן מהווים יחידה אחת גדולה שמורכבת מהרבה פרטים."

כוחנו באחדותנו! שנזכה ונצליח לשמר ולהעצים את אחדותנו, להשיב את כל החטופות והחטופים, החיילות והחיילים חזרה לשלום הביתה בריאים בגוף ובנפש, להביס במהרה את אויבנו ולהשיב את הביטחון לארצנו. אמן כן יהי רצון.

חג חנוכה מאיר ושבת שלום🕎💞

Photo by Timon Studler on Unsplash

בשבוע שעבר, בפרשת ויצא מתואר מסע יעקב לחרן, נישואיו לרחל ולאה, בלהה וזלפה ו-11 הילדים שנולדו להם, 11 השבטים, ועל הרכוש הרב, הכולל צאן ובקר שצבר. השבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ ישראל.
פרשת וישלח פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשו, לאחר ניתוק של יותר מ-20 שנה. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו שתכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביהם, יצחק, ולמרות זאת הוא מקווה להתפייס עימו. לכן, יעקב מתכונן ומחלק את מחנהו לשניים. בנוסף, יעקב שולח שליחים לעשו אחיו שיביאו לו מתנה הכוללת עדרים, כבשים, פרים וגמלים, וכמובן נושא תפילה לה' "(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי…" (בראשית לב')
החלק העיקרי של פרשת וישלח עוסק בחזרתו של יעקב וביתו לארץ ישראל, מסע הכולל התמודדות מאתגרת ומתמשכת מול דודו, לבן הנוכל, דרך ארוכה ומלאת תלאות ומכשולים. בלילה שלפני המפגש עם עשו, נאבק יעקב עם דמות לא מזוהה, יש המפרשים מלאך שמיימי, ויעקב שגובר עליו דורש ממנו ברכה.
הפרשנים התקשו להבהיר מה גרם ליעקב להישאר לבדו לאחר שהעביר את כל משפחתו. הרמב"ן מפרש שיעקב העביר את כל משפחתו את הנחל ונשאר אחרון לאחר שהעביר את כולם, ואז תקפו המלאך. ואילו, האבן עזרא, מפרש כי יעקב אכן עבר לצד השני של הנחל אחרי שהעביר את כל משפחתו. אלא שלפי פירושו, יעקב רצה להתבודד ולהתפלל ולבקש על עצמו רחמים, ולכן ה' שלח אליו את המלאך להראות לו שיש בו כוחות להילחם, "…כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט).
יעקב כאמור, נאבק בלילה באיש מסתורי, רגע לפני המפגש הצפוי עם עשו אחיו ופמלייתו. מיהו אותו איש מסתורי?  האם מדובר במלאך ה' או במאבק פנימי של יעקב עם עצמו? נראה כי יעקב צומח ומשתנה מתוך המאבק הזה.  שהרי מאבקים פנימיים מעצבים את זהותנו ופותחים לנו פתח לצמיחה. יעקב משאיר מאחוריו פחדים וחרטות ויוצא חזרה לארץ ישראל, לבית אביו, יצחק.

מסביר הרב חנוך וקסמן-
"ננסה כעת לסגור את המעגל ולפרש את סיפור המאבק עם המלאך. יעקב עוזב את בית לבן במטרה לתקן את יחסיו הרעועים עם עשיו; העניין מסתבך, משום שיעקב שומע שעשיו יוצא לקראתו עם ארבע מאות איש – ויעקב בטוח שהם מתכננים להרוג אותו. יעקב צריך להתמודד כעת לא רק עם עשיו האמיתי, אלא גם עם עשיו שחי בסיוטים שלו, כלומר עם הפחדים של עצמו; הוא צריך לא רק לבקש סליחה מעשיו האמיתי, אלא גם להאבק עם הפחד הקמאי שלו מפני עשיו. יעקב מתנהג בהחלטיות ובנחישות… הוא עושה את ההכנות… והוא נדרש למצוא משאבים קיומיים חדשים כדי שיוכל לכפר על עברו."

תקופת השהייה בחרן מלאה במתחים וחרדות הקשורות להתמודדות עם דודו, לבן הערמומי, ועם בני ביתו של לבן. אחרי שנים של רדיפה ובריחה יעקב מחליט לקחת את משפחתו וכל אשר רכש בפדן ארם, בכדי לחזור אל יצחק אביו, לחזור הביתה. מתואר לנו כי יעקב ממש נאלץ לנוס- "ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבור את הנהר וישם את פניו הר הגלעד"  (בראשית כ"א).
השבוע, בשלבים ובמספר פעימות, בתהליכים מורטי עצבים המהולים בלוחמה פסיכולוגית רבה, זכינו לראות חלק מהחטופים והחטופות שבים הביתה. רגעים מרגשים ומחזקים. אחד החטופים העיד שניסה לברוח אך הוסגר ע"י התושבים לחמאס. מעולם לא נחטפו מישראל ילדים, גם לא נשים, בטח לא מבתיהם. כולנו, גם העולם כולו, עדים לפשעי מלחמה קשים ואכזריים. והשיבה של החטופים הביתה משמחת מעודדת, אך גם מחייבת ליווי נפשי עמוק וצמוד; האחריות שלנו היא לייצר עבורם מערכת תמיכה עוטפת, משקמת שתאפשר לכל אחד ואחת לעבור תהליך של קבלה עצמית עם כל החלקים החלשים והחשוכים, והטראומות שנאלצו לעבור.

מוסיף הרב ד"ר אדיר דחוח הלוי-
אחת התעלומות המעניינות ביותר במהלך סיפור חייו של יעקב אבינו הוא מאבקו עם המלאך. כיצד יש להבין את ההתרחשות הזו לאור משנת הרמב"ם? רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה-הנבוכים (ב, מב) שכל פרשת "ההיאבקות והשיחה הללו [עם המלאך היו] במראה הנבואה". כך שאין כל ספק שלא מדובר כאן בהיאבקות ובהתגוששות במובן האלים והתחרותי שאנחנו מכירים, אלא במאבק שכל כולו התנהל בשׂגב מחשבתו הנבואית של יעקב אבינו.
כדי להבין את מהות מאבקו של יעקב אבינו, נזכיר את מצבו לפני המאבק: יעקב אבינו עמד להיפגש עם עשו אחיו לאחר עשרים שנות היעדרות, ביודעו שאש השנאה והנקמה בקרבו של עשו לא שככה מיקודה במשך כל השנים הללו, ואולי אף התלהטה והתגברה. הוא נמצא בעת שבר ומשבר, במצוקה אדירה ובחוסר וודאות מטלטל, הוא פוחד מאד על נפשו ועל נפש ההולכים עמו, כמו שמעידה התורה: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בר' לב, ח), וזועק לה' באימה גדולה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם, יב).
…כידוע בתורת הפסיכולוגיה, כאשר אדם נמצא בעת שבר וקונפליקט יש בידו גם הזדמנות נפלאה לצאת מחוּזק ולהפוך את הקושי לצמיחה. כמובן שהקושי יכול להפוך חלילה גם לצניחה… דוגמה נוספת מתחום הטיפול והריפוי: כאשר ישנה חולשה בשרירי האדם, מה עליו לעשות? כמובן, לאמץ לייגע ולהחליש אותם, כדי שהם ישובו להתחזק ולהיבנות.
בתורה נאמר שהמאבק התנהל בלילה: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא […] וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, כג–כה), וזאת כדי לרמוז על מצבו הרוחני והנפשי של יעקב אבינו, שהיה שרוי בחושך המשבר והמצוקה הרוחנית, לקראת פגישתו הגורלית עם עשו אחיו… נראה אפוא, שגם מאבקו של יעקב אבינו היה אפוא מאבק רוחני פנימי… המאבק הרוחני הפנימי של האדם עם חולשותיו האנושיות לא יכול להסתיים בניצחון מוחץ, האדם הוא אדם, וככזה יש לו חולשות… לפיכך, על האדם לידע, כי גם כאשר מאבקו הפנימי להתרוממות רוחנית נתקל בחתחתים ובמהמורות, אל יתייאש ויידע שזו דרך העולם."

יעקב עושה עם עצמו חשבון נפש נוקב וכואב. הוא ממש הולך מכות עם עצמו. ובמאבק זה הוא מגלה תוך התמודדות רוחנית אדירה את תעצומות הנפש שלו ואומץ רוחו. בימים אלו, תחושת חוסר האונים והכעס אל מול אויב אכזר מפגיש אותנו עם מקומות חשוכים ומאתגרים. מפגש היוצר אי-שקט פנימי. מסבירה לנו המטפלת ימימה אביטל כי היכולת לקבל גם את החלקים החלשים שבנו מאפשרת לנו להיות בחמלה, ולתת מקום לכל הרגשות שאנו חווים. ההכרה והקבלה של האירועים שאינם בשליטתנו מאפשרים לנו להתקרב ולהתחבר אל עצמנו. המלחמה מציפה בנו כאב עצום ותסכול המעוררים בנו תפיסות מגבילות אך למעשה הכל צף ועולה לריפוי ותיקון. הקבלה הזו מפנה עבורנו אנרגיה לשינוי.

מסיים הרב ד"ר אדיר,
"…על האדם שנמצא בחושך המשבר להילחם ולהיאבק ביודעו שהשחר בוא יבוא, וכמו שעלה השחר ליעקב אבינו שנאבק "עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם, כה), כך, בתום מאבקה של אומתנו: בני בכורי ישראל, וכן בתום המאבק של כל אדם לצאת מחשיכה לאורה ולהפוך את הקונפליקט לצמיחה…
מדוע התעקש יעקב אבינו שהמלאך יברך אותו? תשובה, כדי שאותו חזון נבואי, אותו מאבק איתנים, יהפוך סמל ועוגן לעם-ישראל בכל המשברים העתידים. ואכן, המלאך נעתר לבקשתו ואומר: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (שם, כט), כלומר, המאבק שלך יעקב אבינו איננו עוד המאבק הנפשי הפרטי שלך, מעתה ואילך, המאבק שלך יהיה סמל למאבקו של כלל עם-ישראל לדורי דורות: מאבקו של עם חכם ונבון על יושרו, טהרת נפשו ומוסריותו.
בכל עת, ובפרט בעת מלחמה, שבה עם-ישראל, כאומה או כיחידים, חווים את עוֹל החושך הנורא, העדר היושר והאמת בעולם סביבנו למרות המציאות הברורה והנשקפת לעיניהם, אל לנו, לעמֵּנו ליפול לתהומות הייאוש! ניזכר באבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובמאבקו של יעקב – בנחישותו בגבורתו ובהתמדתו. עד עלות השחר, עד שיעלה האור ויגבר על החושך."

לאורו של העם הנפלא שלנו, המגויס כולו לעשיית חסד ובניית עורף איתן ותומך, נמשיך להאמין ולהתפלל לשובם- של כל החטופים, החיילים, והתושבים שפונו, הבייתה לשלום. שישובו כולם בריאים בנפשם ובגופם. אמן.

שבת שלום ובשורות טובות💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by Frank Albrecht on Unsplash

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אך, הפעם ה' אומר ליצחק לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך אותו בכל הברכות שברך את אברהם.
יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. אך, הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')." יצחק בוחר לחפור מחדש את בארותיו של אברהם אבינו למרות העימותים עם הרועים המקומיים, הפלישתים.
בימים אלו אנו נלחמים שוב את אותה מלחמת האבות, המלחמה כנגד הפלישתים, שהחמאס והפלשתינאים אימצו את שמם. המלחמה מתרחשת אף באותו איזור, בארץ הפלישתים, שהיא ברצועת עזה. השבוע בפרשה, הפלישתים סותמים את הבארות שחפר אברהם ואילו יצחק מגלה וחושף אותם מחדש. הפרשה מבטאת את אחיזתו האיתנה של יצחק בארץ. פרשת תולדות מתחילה למעשה עוד מפרשת לך לך, כשאברהם בוחר בסופו של דבר להתיישב בחברון, מרכז הארץ, והוא מתבשר על לידתו של יצחק, ממשיך דרכו.

אז מי הם הפלשתינאים? מסביר ד"ר מאיר סיידלר,
"מקור השם "פלשתינה" לחבלי ארץ ישראל קדום מאוד. זכויות היוצרים לכינוי זה רשומות על שמו של אבי ההיסטוריונים הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפני ספה"נ. הרודוטוס, לפי עדותו, ביקר במישור החוף של ארץ ישראל (בעזה ובאשקלון), ושם נודע לו על הפלשתים שהתגוררו באזור ונבוכדנצר מלך בבל הגלם זמן לא רב לפני כן עם יהודי הארץ. מכאן השם שנתן לחבל ארץ זו: פלשתינה. השם פלשתינה שימש בהמשך שם חלופי לארץ ישראל כולה, כך כינו אותה גם הבריטים בימי המנדט, "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י), ותושביה, שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית, כונו "פלשתינאים. ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינאים", ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינאים".
…המונח "עם פלסטיני" כמציין את ערביי ארץ ישראל מופיע לראשונה בשנת 1964 באמנה הפלסטינית של אש"ף. אם כן, שלא כעמים האחרים שגיבשו את זהותם הלאומית במהלך מאות רבות, העם הפלסטיני נולד פתאום, על הנייר. זאת ועוד, הלאומיות הפלסטינית נולדה למעשה מהסכסוך הערבי–ישראלי. יוצא שהפלסטינים חייבים את קיומם הלאומי לציונות. כאשר טענה גולדה מאיר שאין דבר כזה עם פלסטיני היא עוררה התנגדות עזה, אולם דבריה מצאו אישור בלתי צפוי אצל זוהייר מוחסיין, אחד מבכירי אש"ף. בשנת 1977 התפרסם בעיתון ההולנדי Trouw ריאיון עם מוחסיין שבו הוא מודה בפה מלא: "אנחנו פלסטינים מסיבות פוליטיות בלבד" (הריאיון פורסם ביום 31 במרץ 1977 בעמוד 7 למטה)." משתמע מכך, שכל מי שגר באותה העת, יהודי או ערבי כונה פלשתינאי. בעצם, הפלסטינאים הערבים הינם למעשה פליטים ממדינות ערב.

השבוע בפרשה שלנו, כאמור, הפלישתים סותמים את בארות המים שהם מקור החיות, בעוד יצחק אבינו מגלה וחושף את אותם מקורות חיים. ממש כמו החמאס שהחל בתקיפה אכזרית שהפתיעה אותנו ב-7/10 וביצע פשעי מלחמה מחרידים, טבח והשליט מוות בכל מה שנגע, כך נהגו גם שותפיהם, אזרחים פלסטינאים שבחרו להמשיך עם אותם זוועות וטרור, וכך גם נהגו הפלישתים כאשר סתמו ואטמו את בארות המים, החיים.

הרב שבתי סבתו מבהיר,
פרשת תולדות מקדישה מקום נרחב לבארות המים שחפרו עבדי יצחק אבינו. ולמעשה, מתעוררות השאלות הבאות:
מהו המסר שהתורה מעבירה לנו בתיאור בארות המים בחייו של יצחק?
מה משמעות השמות אשר קרא להן, ומדוע היה חשוב לחזור ולקראן בשמות אשר קרא להן אברהם?
אנו עדים לריב קשה שהתחולל בין רועי גרר הפלישתים לבין רועי יצחק, בשאלת הבעלות על בארות המים. אפשר להבין את הוויכוח בין רועי גרר לרועי יצחק למי שייכים המים, אך אי אפשר להבין את מעשה הפלישתים לבארות שחפר אברהם אבינו.
"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר"(בראשית כו, טו).
מה הפריע לפלשתים לשאוב מים מן הבארות אחרי מותו של אברהם? מדוע לסתום את הבארות ולמלא אותם בעפר? אין ספק שזה היה ביטוי לשנאה עזה. מה מקורה של שנאה זו? האם היא תוצאה של קינאה בלבד?
את התשובה נמצא בפסוק הבא:
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו (פסוק יח)".
השמות שניתנו לבארות, הם אלו שהיו לצנינים בעיני הפלישתים. מדוע?
…הם היו מוכנים לוותר על מי שתייה מתוקים ובלבד ששמות הבארות לא יתנוססו לתפארה. כעת ברור מדוע התעקש יצחק להעניק לבארות המשוחזרות את אותם שמות בדיוק אשר נתן להם אביו. מתחולל מאבק קשה, שעל פניו הוא ויכוח בשאלת הבעלות על הבארות: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם (בראשית כו, כ)". אולם עמוק עמוק בתודעתם של הפלישתים, הייתה פה שִׂנאה עזה לכל מה שהבארות הללו יצגו ולשם ה' המתנוסס עליהם…"

החמאס וגם פלסטינאים רבים אינם מכירים בזכות הקיום של העם היהודי ולבטח לא בארץ ישראל. למעשה, פעילותו היחידה של יצחק שהתורה מתארת בפירוט מסוים היא חפירת הבארות שבה עסק. מסופר לנו איך הוא פתח מחדש את הבארות שאברהם חפר לראשונה, ומובא תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.
אברהם, אבי האמונה, חפר בארות אלו כאמצעי הישרדות וברכה בארץ. על ידי פתיחתם מחדש, יצחק מחזיר לעצמו את הירושה הרוחנית שלו, ומזכיר לנו את החשיבות של הערכה ושמירה על השורשים הרוחניים שלנו. התעקשותו של יצחק בחפירת בארות, למרות ההתנגדות, היא עדות לאמונתו ולסבלנותו. כך, גם אנו ממשיכים 'לחפור בארות' , במחיר אנושי יקר וכואב אנו מטהרים ומנקים את עזה מכל הטרור, האלימות, והשנאה ששוררת שם.
לאחר ששיקם את בארות אביו אין יצחק מסתפק בבארות אביו בלבד, אלא הוא מוסיף עליהם בארות גם משל עצמו: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". יצחק ממשיך את בארות העבר ומוסיף עליהם בארות משלו. כך גם אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו להמשיך אותם אבל גם להוסיף עליהם משלנו לפי צורך השעה והדור.

אסיים עם דבריה של מרים פרץ: "ממשיכה לשיר גם כשקוברים"–
"שישמע חמאס אני מסוגלת לשיר, ובמשפחות השכולות עוד ישירו וירקדו. אנחנו כאן כיוון שהכוח שלנו הוא לא בכמות הטנקים או המטוסים שיש לנו, הכוח שלנו הוא בחיים שלנו. אנחנו ממשיכים לחיות, אנחנו ממשיכים לשיר, ואנחנו ממשיכים לרקוד גם כשקוברים את בנינו. פרעה לא יכול לנו, היוונים והגרמנים לא יכלו לנו. גם לא חמאס ולא חיזבאללה.
העם הזה נלחם רק על דבר אחד: על הבית שלו, על זכותנו לשיר, לרקוד, לשמוח, לטייל ,לשחות בים, לחיות חיי חירות בארץ הזו.""

המחיר הוא כואב, כבד מנשוא. מיטב בנינו ובנותינו קיפחו את חייהם במערכה על ביטחונה של המדינה. 'במותם ציוו לנו את החיים'. זו איננה קלישאה, אלא עובדה היסטורית. רק בזכות מסירות נפשם המרגשת של חיילי וחיילות צה"ל הקדושים, אנו חיים כאן היום. סיפורי הגבורה של מלחמות ישראל הם חלק בלתי נפרד ממורשת ישראל. הם הגיבורים שלנו. ודור ההמשך איננו נכנע, הוא ממשיך להילחם בגבורה ובאומץ כדי להשיג את עצמאותנו, ולהעביר הלאה את אותה מורשת מעוררת השראה.

שבת של שלום ובשורות טובות❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

נכון לציין כי עם כל האתגרים, ייחודו של צה"ל ברוחו וגישתו. צה"ל אימץ, נוסף על הוראות הדין, גם קוד אתי הידוע בכינויו "רוח צה"ל". בין השאר, נקבע בו העיקרון הגדול של "טוהר הנשק", לאמור:
"החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."
לשמור על צלם אנוש זה הכרח, ועדיין, עלינו לשאול את עצמנו, כפרטים וכחברה, בעת מלחמה, האם זה מוסרי לסכן את חיילנו?

Image by AndreasAux from Pixabay

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. בסופה של הפרשה, בגיל 175 שנים נפטר גם אברהם אבינו. עד פטירתם מתו אנשים רבים בעולם, דורות שלמים חיו את חייהם ומתו, ולא מצאנו עיסוק ואזכור כה רב לגבי מותם כפי שאנו מוצאים בפרשה זו. יש התעסקות גדולה מאוד סביב הפטירה – הספד, בכי, קניית קבר והקבורה עצמה.
שואל הרב שרגא סימונס- "…שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" – חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!…
חז"ל מסבירים כי "צדיקים במיתתם נקראים חיים", כלומר מסביר הרב רונן נויבירט, "הצדיקים, משאירים חותמות של נצח כאן בעולם, חותמות המשאירות אותם בחיים. חותמות הנצח שהשאירו כאן בעולם, ממשיכות להדהד, מאות ואלפי שנים לאחר מותם…
ולכן, נקראת פרשתינו פרשת "חיי שרה". זוהי אינה פרשה של מוות. זה איננו עוד סיפור שחולף. זוהי פרשה חיה, פרשה של חיים. ובכל שנה נחזור לפרשה זו. לעד ולעולמי עולמים. זהו סיפורם הנצחי של אבותינו הקדושים, אשר גם במותם נקראו חיים."

מה שבטוח, גיבורי "חרבות ברזל" כבר נצרבו אצלנו בתודעה. אנו בעיצומה של המלחמה, ופרשה זו מדגישה את הפערים אותם אנו חווים ביתר שאת בשבועות האחרונים. האויב נגדו אנו נלחמים מקדש את המוות ובז לחיים. בעוד אנו, היהודים, מקדשים את החיים. כולנו צאצאים של אברהם ושרה, והדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו בהחלט מהווה השראה ומזכירה לנו לא לוותר לעצמנו, להעיז, לדבוק בערכים ואמונות עליהם התחנכנו, לחלום רחוק, ולדעת שיחד ננצח. במקור במשנה, במסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה' נאמר: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ולהיפך. זהו ביטוי המתייחס לערכם הרב של חיי אדם.  "מציל" מתייחס לכל הצלה פיזית, נפשית או רוחנית; לכל אדם יש תכלית ותפקיד בעולם בו הוא משפיע. בכל מעשה קטן או גדול יש אפשרות לחולל שינוי. בעוד מנגד החמאס מקדש את המוות וכופר בשורש החיים באכזריות וברוע בשיא התגלמותו.

הרבנית הדסה פרומן מסבירה,
" התמונה הולכת ומתבהרת. זהו סרט שלא בטוח שהיינו רוצים להיות בו אך אנו חייבים לראות אותו ולהפנים אותו היטב… כל הכוח והכישרון והגבורה: המפקד הצועד בראש חייליו שיגנו על האזרחים, שימסרו את נפשם על אחרון התינוקות שלא יפגע. זהו צבא החיים. התמונה מתחדדת, כך בונים חיים, כך נלחמים על חיים. שואב כוח מהחיים. גם הטקטיקה שלנו היא טקטיקת חיים- מאמץ לנסות לחסוך סבל גם לתינוק שמעבר.
לעומת זאת, אצלם הפירמידה הפוכה. אי שם מתחבאים המפקדים, החיילים בשטח והתינוקות בקידמת החזית. כך נראית פירמידת המוות. וכך גם נוצר האבסורד של המלחמה הזאת… התמונה הזו רחבה הרבה יותר והיא מאפיינת תהליך אזורי ועולמי: הטרור האסלאמי מקדש את המוות וכופר בשורש החיים, באלוהים… חמאס בעזה הוא לא רק אויב שלנו, הוא אויב של כל אוהבי החיים. זוהי מלחמת מוות למוות. יקומו החיים וילחמו על החיים."

ובחזרה לפרשתנו, שרה אימנו, חיה מאה עשרים ושבע שנים, אולם לא במספר השנים תפארתה. 'שני חיי שרה' – ש"כולן שווין לטובה"- אומר רש"י, ורומז כי אצל שרה לא היה הפרש בין ה'ברוטו' ל'נטו' של שנות חייה. אלו הם 'חיי שרה', ומכאן גם הטעם לשמה של הפרשה.
מסופר גם על הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, כי פעם שאלוהו מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. ציפייה הייתה כי הבעל שם-טוב ידבר אודות סולם ערכי מסוים, מדרג רוחני או על  הדרכה לדברים שהם עיקר ואליהם כדאי וראוי לשאוף. באופן מפתיע השיב הבעל שם טוב: 'הדבר החשוב לי ביותר הוא זה אשר אני עושה אותו עכשיו."

האסון שהחל באכזריות קיצונית ב-7 לאוקטובר עצום ובלתי נתפס, והוא מהקשים והאיומים ביותר שידעה ישראל בכל שנותיה. יחד עם זאת, הרבה תלאות וחורבן ידע העם היהודי בתולדותיו. חורבן בית ראשון ושני, חורבן יהדות בגדד, גירוש צרפת, אנגליה, ספרד, שואת יהודי אירופה, ועוד.  אך, תולדות ישראל גם מתאפיינות בסיפורים רבים על בנייה מחדש, צמיחה ושגשוג. אני מאמינה בחוסנה של החברה הישראלית לקום ולהשתקם גם מהשבר הזה. האופטימיות שלי נשאבת מהעם המדהים שאנו חלק ממנו, מההתגייסות המעוררת השראה של החברה הישראלית מיד עם פרוץ המלחמה, עשייה שמתמשכת בעוצמות ומהווה עורף יציב, אוהב ומחזק, מרגש!מאחלת לנו שנזכור את העבר ונפעל למען העתיד, לאור המורשת שהורישו לנו הנופלים, מורשת של חיים, אהבת הארץ ותחושת שליחות עמוקה תוך הבטחת קיומנו כעם חופשי בארצו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

הפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב היקרה

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית. עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.
הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל, מעביר את ה' למצב של שיחה ממתינה, ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. מפעולה זו של אברהם לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה…"- הכנסת האורחים חשובה מאוד, אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול הגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בימים אלו, ניכרת הכנסת האורחים לכל המפונים על ידי משפחות רבות הפותחות את בתיהם ברוחב לב ואהבת חינם.
אברהם אבינו מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לו שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.  ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

הפרשה מתארת את אכזריותם של אנשי סדום כאשר מגיעים המלאכים לביתו של לוט, אחיינו של אברהם. מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אומר הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים", אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשובה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.
כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה "היכן היה א-לוהים?". א-לוהים היה בדיבר "לא תרצח". א-לוהים היה במילים "וגר לא תונה". א-לוהים אמר לאנושות "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". א-לוהים מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. א-לוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל… השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא "היכן האדם?""

זוועות ה-7 באוקטובר לא מניחות לנו. האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים, בפרט בימים אלו, שואבים אותנו לקושי הלאומי והאישי שלנו, ומעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. בשבועות האחרונים אנו חווים בעוצמות צער ועצב לאור אותם אירועי טבח והרס, וההשלכות לכך כאשר בני משפחתנו וחברים נאלצים ללבוש מדים ולצאת להילחם. אף העורף מצא את עצמו מגויס בכל המובנים. אני תוהה האם יש הבדל בין צער לעצב? הרב יוסף בן בסן מסביר כי יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא סוג של יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב לעבור ולהתגורר בנו.
האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

פרשת וירא משקפת לנו את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, בן 100, מעל האתגרים שלפתחו. הוא בשיא כאביו של מילתו ובחום היום איננו מוותר על מצוות הכנסת אורחים כהלכתה, ולגמול חסד לנזקקים המתקרבים לאוהלו. הוא מוותר על המפגש עם השכינה ובזריזות ניגש לסייע לאורחים שהוא כלל איננו מכיר. בנוסף, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום, ובהמשך, מוזכרים מעשי חסד נוספים. כל תודעתו של אברהם אבינו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נראה כי הוא גם מגלה את כוחותיו.
בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. ישנם מצבים בחיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא במיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? מסתבר כי גם במצבים נוראים במיוחד קיימת נקודה של בחירה. לראות, לדמיין לקוות, ולהאמין לטוב כשבקצה השני השתקעות במקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וייאוש. בין שתי האפשרויות הללו יש מרחב של גישות שונות שמכירות בצער ובכאב. למשל, יש גישה שתגדיר את הצער רק כחלק ממני, ולא הופכת אותו למהות, למי שאני כאדם. איננו יכולים לבחור את האירועים שאנו חווים במציאות אך ביכולתנו לבחור כיצד להתמודד איתם. הבחירה שלנו גם תשפיע על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך הדרך- כשבקצה אחד גישה של תקווה ואמונה בטוב המוביל לצמיחה, ובקצה השני, פסימיות, תסכול, חוסר אונים וייאוש שלרוב מוביל לתקיעות.

וכך מחזק אותנו הרב שניאור אשכנזי,
"לב טרוף בדאגה והמחשבות לא נותנות מנוחה שוב ושוב בודקים את הטלפון, בתפילה לשלום החיילים הגיבורים שלנו, ובאישון לילה עוברים ממיטה למיטה, כדי ללטף ילד חרד. הקרקע הבטוחה נשמטה תחת רגלינו. בכל זאת נרים ראש בביטחון: אנו נס בן 4000 שנה. בעולם שעובר שינויים מואצים כל רגע, יש עובדה שלא משתנה: היהודים בלתי ניתנים להכחדה. אנו היינו, אנו נמצאים, ואנו נהיה לנצח. לאורך אלפי שנות קיומנו טולטלנו ונאבקנו באימפריות הגדולות, החזקות, המשפיעות והבולטות בעולם, אבל כולן נמוגו מזמן והנה אנו כאן. מארק טוויין, מגדולי סופריה של אמריקה, הציף בשנת 1899 את העובדה המרתקת, שהיא אחת החידות המסקרנות בהיסטוריה: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו, מילאו את הארץ בקולות ובהדר, חוללו רעש רב ונעלמו. עמים אחרים הפציעו למשך זמן ונמוגו. אך היהודי ראה את כל אלה ונשאר מה שתמיד היה. הוא לא מפגין הסתאבות, לא קמטי גיל, לא היחלשות איברים, לא האטת מרץ ולא הידלדלות ערנותו ומוחו הקודח. כל הדברים הם בני חלוף – מלבד היהודי. כל הכוחות חולפים – אך הוא נשאר.
מה סוד חיי הנצח?". מהו באמת סוד הנצח? מה הקסם ששומר עלינו 4000 שנה? כיצד לא נזרקנו לפח האשפה של ההיסטוריה, בשעה שזה קרה לכל העמים שרדפו, פצעו ושברו את רוחנו? החזיקו בחבל התשובה מובטחת מראש בפרשות השבוע של ספר בראשית. האלוקים מבטיח שאימפריות יעלו וירדו, ימריאו ויתרסקו, אבל מעל אברהם וזרעו תיפרש כיפת ברזל…"

אתמול בשכונה זכיתי להשתתף בהפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב שיזמה ויצרה חוויה מרוממת ומחזקת עם נשים יקרות מכל המגזרים. התפילות, ההתכנסות והשיתוף היו עוצמתיים ומרגשים. ויתכן שזה חלק מסוד הנצח, השמירה כל השנים על הזהות היהודית שלנו וארון הספרים היהודי. בן גוריון האמין כי " התנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני, המוסרי והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." 
עוד יבוא שלום עלינו. מי ייתן ונצליח להתאושש במהרה על כל המשתמע, ונצליח להמשיך לראות, להרגיש, ולסייע אחד לרעהו, גם בתקופות רגועות ושלוות בתקווה שיגיעו בקרוב. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

עוצמה נשית בהפרשת חלה

Photo by Oleg Vakhromov on Unsplash

פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת נח, התורה מספרת לנו על התולדות שלאחר המבול ועל משפחתו של אברהם אבינו. השבוע הפרשה כולה עוסקת באברהם אבינו ובסיפור חייו.
בפרשת לך לך אנו פוגשים לראשונה את אברם; הוא למעשה ראשון המאמינים ב-אל אחד ומייסד האומה העברית. כמו כן, השפעתו של אברהם ומעמדו היו בקנה מידה עולמי. הפרשה פותחת-
"(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה, בְּרָכָה". (בראשית יב')
הציווי הראשון של ה' לאברהם- לקום ולהתחיל מחדש, ללכת למסע לארץ לא נודעת- ארץ כנען. מסע שגלומה בו ההבטחה. ואברם אכן קם, עוזב הכל והולך לארץ כנען.

בשבועות האחרונים הצליחו לזעזע לנו את הנפש ולערער את הערכים והאמונות שלנו בפרט בטובו של האדם. האמונה שלנו היא כח פנימי שמניע אותנו קדימה ומאפשר לנו להגשים ולממש את רצונותינו, להרגיש משמעותיים, מוערכים ובטוחים. שוחחתי עם לא מעט אנשים שחווים בלבול, כעס ותחושת חוסר אונים אל מול המציאות שהתנפצה להם. האמונה והרצון לשותפים אמיתיים לשלום ולהכרה בקיומנו ובביתנו בארץ ישראל, התפוגגה.
"לֶךְ-לְךָ" שולח אותנו לצאת מקיבעון ומהרגלים שמהווים לרוב חסמים ביצירת שינוי ובמימוש ייעודנו. רק יציאה מעצמנו ומאזור הנוחות שלנו יאפשר שינוי משמעותי. שתי המילים הקצרות בהן פותחת הפרשה, "לך לך", מבהירות לנו את התהליך הנפשי הנדרש ביצירת שינוי בחיינו:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא למסע.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, למהות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם.
ב-7 לאוקטובר, שכננו, הערבים, הבהירו באופן חד משמעי שלמרות רצוננו העז לשלום ולחיים רגועים ושלווים, הם מציעים לנו גישה ואמונה המושתתות על שנאה, אכזריות ואלימות.
אברהם אבינו בהתנהלותו מבהיר לנו שאמונה אמיתית לא נובעת מניסיון כוחני וכפייתי לשנות את צורת החשיבה וההתנהלות. אלא, היא נובעת מהאמון העמוק והנקי שלנו בנו, ובסביבה שלנו. זוהי אמונה המעניקה לנו תחושה שהכל אפשרי; היא משחררת מחסימות ותחושת התקיעות, ומעניקה לנו רצון לעשייה ותקווה לעתיד טוב יותר.

מסביר הרב דוד אגמון-
"כארבעת אלפים שנה עברו מאז שהתהלך כאן אברהם אבינו. מי היתה אותה דמות אגדית ואיזה קשר יש לה בכלל אל מציאות חיינו כיום? ברור שאברהם אבינו אינו רק הדמות היסטורית שמייצגת את תחילת האומה הישראלית… במבט המקובלים, אברהם אבינו הוא כח עצום הפועם ופועל בתוך הנפש של כל אחד ואחת מאתנו, כח שאנו חייבים להכיר על מנת להגיע אל תכלית העבודה שלשמה אנחנו פה.
רבים ומרתקים המדרשים על תחילת דרכו של אברהם… כדי להבין מיהו אברהם אבינו עבורנו כיום, יש להתייחס לאותו ציווי שקיבל אברהם ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו, לצאת מכל המוכר, ללכת אל מציאות חדשה…
אברהם אבינו, ראש לכל המאמינים, גדל בביתו של תרח אביו, גדול מפיצי העבודה הזרה בזמנו. דווקא ממקום שהיה מקור הטומאה והזוהמה צומח אברהם אבינו ומגיע אל כל המדרגות הגבוהות אליהן הגיע. דווקא מתוך החושך הגדול של נסיבות חייו הראשוניות מתחיל אברהם אבינו לא רק את תיקונו עצמו, אלא את תיקונו של עולם שלם…"

ימים לא פשוטים עוברים עלינו, ועל העם שלנו. רגעים רבים של תחושת חוסר אונים ותסכול, אך יחד איתן גם חוויה מעצימה של סולידריות. לצד אירועי הטרור והמלחמה המתמשכת, ניתן לראות שפע של יוזמות אזרחיות מרגשות. בזמנים אלו, כאשר המתח משפיע על כולנו, הנפש והגוף מיד מגיבים.  ובאופן טבעי גם ה"לך לך" שלנו מתערער. האמונה שלנו בטוב, בשלום, בשיח מקרב לבבות התערערה וניכר הצורך בחישוב מחדש… אז איך מתמודדים ומכוונים את המצפן שלנו?

תורתה של ימימה, החשיבה ההכרתית, יכולה לסייע לנו בימים אלו כי היא מעבירה את המשקל מעיסוקו של אדם במערכת היחסים עם העולם ועם האחר לעיסוק במערכת היחסים שלו עם עצמו. מתקשר ממש ל-'לך לך'- לעצמך, לפנימיותך. ימימה מציעה לנו להבחין בין המציאות החיצונית למציאות הפנימית. למה זה טוב? והתשובה- המציאות החיצונית איננה בשליטתנו בניגוד למציאות הפנימית. בימים אלו של מלחמת קיום על הבית שלנו, ההבנה הזו קריטית. ככל שנפנים שאין לנו שליטה למשל, על מצב החטופים, האזעקות, מה יהיה… מתי זה יסתיים, כמות הנפגעים וכ"ו, נבין שנכון לשחרר את המחשבות והדאגות בנושאים אלו. סביר להניח שהם ימשיכו להטריד אותנו אך עם ההבנה השכלית שהללו אינם בשליטתנו. לעומת זאת, במציאות הפנימית שלנו, ניתן להתחבר ליכולת לבקש עזרה, לתחום את זמן הצפייה בחדשות, בסרטונים קשים, ותמונות שמערערות את הנפש, לפעול ולסייע, ובכלל להתחבר לכוחות שלנו- זהו מרחב שבשליטתנו, מרחב שבו אנו יכולים לעשות ולשנות. הטמעת התבוננות זו מסייעת לנו להתמקד ולנתב את המשאבים האנושיים והמוגבלים שלנו ביעילות ובאופן מקדם שעוזר לנו לשמור על האיזון והשפיות.
אכן, הפתיעו אותנו באופן אכזרי וכואב אך המציאות הפנימית והחוסן של העם שלנו מאפשר לנו כאמור, לקבל פיקוד על המציאות הפנימית שלנו באמצעות המחשבות והמעשים שלנו וניתובם. ובסופו של דבר הם גם משפיעים על המציאות החיצונית. וכך ימימה מחדדת-
"… לעסוק בעיקר על מנת שכל בית יוסיף מאור לסביבה שבו,
בית שנישמר בהתפשטותו מאורו הוא גם שומר על בתים אחרים בסביבה.
אנחנו נישמר, נתחם ונישאר באור. להתרכז בהתחזקות, לאסוף חלקים מחזקים…
ההבנה פועלת כשיש תיחומים וקשב."
אך ראשית, אומרת לנו ימימה, יש להתייחס ולתת הכרה ומקום לרגשות ולתחושות שלנו, להיתמך ולבקש עזרה, לשתף, להתקשר לחברים, שכנים ובני משפחה ולוודא שהם בסדר, לברר מה הצרכים שעולים, לגלות אוזן קשבת (גם לעצמנו), תוך הגבלה ותיחום כאמור, של הזמן והתכנים אליהם אנו נחשפים. הקבלה העצמית של החולשות, הפחד, חוסר האונים וכו׳ זה כח אמיתי שניתן להתחזק ממנו.

בשבועות האחרונים הקבלה וההכלה שלנו, אחד לרעהו, מעוררת השראה. הערבות ההדדית מתבטאת במיזמים אינסופיים של עשייה ונתינה. יש לנו עם נפלא ומרגש שמוכיח כי החמאס ושכמותם למרות אכזריותם וביטויי הרוע בהתגלמותו, לא ישברו ולא יחלישו אותנו. זה לגמרי הזמן לגלות את כוחות הריפוי שבנו, ולהיאחז בכל נקודת אור שיש, ויש. לגלות את היכולת לקבל את עצמנו עם כל המורכבות של חושך ואור גם יחד, נשיאת הפכים שהיא גם ביטוי לחוסן. ובמציאות הפנימית שלנו גם לבנות מרחב מוגן שישמור עלינו. השבוע בפרשה יש קריאה לאחריות הדדית, "לך לך"- כפרט וכציבור, הניכרים בשבועות אלו בערבות הדדית ומסירות אין קץ לזולת. השנה, ה"לך לך" כולל תמיכה, אהבה, ותפילה לשובם ולשלומם המהיר והמלא של השבויים, הלוחמים והנעדרים, וביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת שלום💞