פורים- איך נכון לשמוח השנה בפורים?

השנה חג הפורים מגיע בזמן המלחמה, בצל השכול הכבד וכש-134 חטופים עדיין בשבי האויב. אנו נקרעים בין הכאב הגדול לרצון לחגוג את פורים בשמחה. אז איך ייראה החג בצל המלחמה?

הכתב חנן גרינווד מביא את דבריו של הרב יובל שרלו, שהתייחס בפסק הלכה מיוחד לדרך הנוהג הנדרשת מצד הקהילות השונות לאור חגיגות חג הפורים השנה זאת בהתייחס לריבוי המשפחות אשר חוו אובדן בחודשים האחרונים, והגידול במתמודדי הנפש.
"פורים עומד להיות האירוע הקהילתי הראשון והמשמעותי שהמלחמה תנכח בו בהיקפים עצומים" פתח הרב. "אין קהילה שלא מתלבטת בשאלה כיצד לחגוג השנה את פורים, וכיצד להביא לידי ביטוי את הכפילות – לא לתת לאויבינו לנצח את עולם החיים שלנו, ובד בבד ההכרה כי לא ניתן להפטיר כדאשתקד, ולציין את פורים כפי שעשינו בשנים הקודמות. נראה כי הדרך הנכונה לעשות זאת היא אכן לפסוע בשני מסלולים – לחגוג את פורים ולציין אותו ב'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר', ובד בבד להיות רגישים, לצמצם, לוותר על עניינים לא הכרחיים, ובעיקר – להתמקד בתוכן המשמעותי והפנימי של פורים" מסביר הרב.
המשך פסקו מוסיף הרב כי הקהילות נדרשות להיערך לחג פורים במהלך המלחמה בהיבטים נוספים. להיזהר ב'הכאת המן' בזמן קריאת המגילה מרעש שעלול לעורר כאב להלומי הקרב. יחס מיוחד במשלוחי המנות וסעודות הפורים ליתומים ומשפחות שכולות. ומבט קהילתי רחב על מצוות 'מתנות לאביונים' על מנת לתת מענה למשפחות אשר נשבר מטה לחמם.
בסיום מתייחס הרב שרלו לריבוי מתמודדי הנפש בקהילה ובכלל, ואומר כי נדרש "לתת את הדעת על המצוקה הנפשית, על מתמודדי הנפש ומשפחותיהם, על נושאי הפוסט-טראומה ועל שבורי הלב. לא רק בתוך הקהילה עצמה, המהווה מסגרת תמיכה ומלחיצה כאחד, אלא גם מודעות עמוקה לכלל החברה הישראלית, וכל המתמודדים. זו תהיה משמעות מיוחדת השנה לילך כנוס את כל היהודים", בתקווה ובציפייה עצומה להארת הסתר הפנים, ולחיבור אמיתי וכן עם כולם."

בחודש אדר יש כוח מיוחד שנקרא "ונהפוכו", וחשוב לזכור גם כי למילים יש כוח עצום, בואו נדבר את הטוב ונחזק אחד את רעהו. השמחה היא אנרגיית חיים שנותנת כוח ואמון לפעול ולתת. יש ביטויים רבים לשמחה והיא משתנה מאדם לאדם, כך כותבת רחלי אסולין, שמחה היא שקט פנימי, חיבור… שמחה היא לא אושר (תלוי באישור) שמחה היא לנצח, שמחה היא לא הנאה, היא הנעה, היא תנועה פנימית של ניקוי, של התרת הספקות, של גילוי. שמחה היא שקט פנימי, נוכחות…"

גם הרב יהודה גינזבורג, יו"ר חב"ד בחיפה, סבור שעל אף השעה הקשה יש לחגוג את חג הפורים, גם אם במתכונת מעט שונה… יש הבדל בין לחגוג ולחשוב רק על עצמך ובין לחגוג ולחשוב על הצלת העם כולו, שאז ביחד עם השמחה יש גם רגש של עצב ותקווה לעתיד טוב יותר.
"אם נסתכל בהיסטוריה של העם היהודי, אפשר לראות שגם בשעות הכי קשות, העם היהודי עשה הכול על מנת לחגוג את חגי ישראל. גם במלחמת העולם השנייה, בגיטאות, יהודים נלחמו כדי לחגוג את החגים כמיטב יכולתם. יש סיפורים על מה שהורים עשו כדי לחגוג בר מצווה לילדים, וכך צריך להיות גם עכשיו".
הרב גינזבורג מוסיף יחד עם זאת, שהשמחה של חג הפורים צריכה להיות מותאמת למציאות סביבנו:
"אי אפשר לכפות על אנשים בכוח את חגיגות הפורים. מאוד חשוב להיות רגישים. השמחה צריכה להיות מותאמת לימים של מלחמה. יש אולי אנשים, שזקוקים למוסיקה יותר נמוכה. כמובן, מטרת החגיגות היא לא לעשות דווקא למי שקשה לו לחגוג. צריך להתאים את החגיגות למציאות".

מי ייתן ואף בעת הזו נצליח להיות בשמחה, נשפיע לטובה על כל מי שסביבנו, ונשלח אנרגיות טובות ומחזקות להתמודד עם כל הכאב, העצב והאתגרים שעוד ניצבים לפתחנו 🙏

חג פורים שמח ושופע בבשורות טובות️♥

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

מה הקשר בין חנוכה לפרשת וישב?

Photo by Diana Polekhina on Unsplash

יוסף מתמודד עם תרבות זרה במצרים ומצליח מאוד. חנוכה הוא חג של מאבק בתרבות זרה, ושל עצמאות רוחנית. עוצמת האור אינה ניכרת בתוך האור, אלא דווקא מתוך החושך, גם קרני אור בודדות נוסכות בנו כח ותקווה. זו הארת חג החנוכה, וזהו הקשר בין יוסף הצדיק לימי החנוכה. בחשכת מלחמה נוספת שנכפיתה עלינו, נותן לנו חג החנוכה, תקווה גדולה לנס רק שיחיש במהרה.

הרב מנחם יעקבזון מוסיף,
"…אחד המסרים העולים מן הפרשה הוא מדברי הרמח"ל כי האור שהפציע בחייו של יוסף לאחר כל שנות הסבל, היה צריך בהכרח לבקוע דווקא מתוך החשיכה. העקרון של 'ברישא חשוכא והדר נהורא' (בראש = בתחילה, חושך – ולאחר מכן אור) שהופיע בבריאת העולם: 'ויהי ערב ויהי בוקר', ומוגדר בספרות הקבלה והחסידות כעיקרון יסוד, מופיע כאן כמודל גם בחיי הפרט… יוסף זכה לעלות לגדולה, לשמש כמלך בפועל על כל ארץ מצרים, להיות מושיע משפחתו מרעב ולהפוך לשני שבטים (מנשה ואפרים) רק אחרי שסבל עבדות, מאסר ממושך ומצוקה רבה. 
גם האור הגדול של חנוכה, אור הנרות ואור הנס של הנצחון – הבקיע מתוך החושך הגדול ביותר…והנה דוקא מתוך החושך הגדול הזה האיר אור מלכות החשמונאים. בחירוף נפש יצאו הם למלחמה… ולא רק שזכו לנצחון ניסי על המעצמה היוונית – אלא שבכך החזירו את המלכות לישראל, החזירו עטרה ליושנה… המצב הקשה אינו אמור לייאש אותנו, יהודים אינם מתייאשים! שרדנו כבר את בבל ויוון, את רומי ואת ספרד, את עינויי האינקוויזיציה ומסעות הצלב, ועל כולנה את השואה הנוראה שזיכרה מלווה את הדור האחרון… וכי כאז כן עתה מתוך החשיכה תפציע האורה." 

גם היום, אחרי אירועי הזוועה של ה-7 באוקטובר, במלחמת קיום זו, עוד יותר מתמיד, החיילים והחיילות שלנו, גם אלו שלא הוכשרו כלוחמים נלחמים ונלחמות כמו אריות, במסירות נפש ובאומץ לב מעוררי השראה. כך, גם העורף מגויס כולו במלוא המרץ והנכונות לתת את כל כולו כגב חזק ואיתן עבור החזית. יהי רצון שנצליח בימי חנוכה אלו להמשיך להאיר, לחזק ולהפיץ את האור, ושנזכה לאור הגדול מתוך החשכה הזו. אמן כן יהי רצון.

חג חנוכה שמח ושופע בשורות טובות🕎🌞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

פרשת 'וזאת הברכה', ו'שמחת תורה'- סוף שהוא התחלה

Photo by DAVIDCOHEN on Unsplash

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה, והיא צמודה לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

עם סיום קריאת התורה, הפרשה גם מתארת את יומו האחרון של משה רבנו המברך את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

הסופרת יערה ענבר מסבירה, "הטבור שסביבו מחוללים דבריו של משה ערב היפרדו מן העם, הוא הדינמיקה ההכרחית בין היחיד והיחד, כאשר זה ניזון מזה ואין זה מבלעדי רעהו…
אך אם מציצים היטב אל נבכי חרכי הנאום, מגלים אלמנט נוסף הכמוס בו. בין כוח היחד לכוחם של היחידים, מגלים את לחישתו של משה, כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות.
בעוד אנו רגילים לחשוב כי בעל הכוח ניחן רק בכושר ההתנעה קדימה, ביכולת להיות עצמאי ובלתי תלוי עד כמה שאפשר, בהסתערות הזקופה וחסרת הפניות – הרי שכאן בא משה ואומר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ…" (דברים לג, כט).
התכונה המרימה את ישראל אל הפסגה היא היותו "עם נושע" – עם שבעצם הווייתו הנו משווע ונענה. כושר ההישענות אוצר בחובו הן את היכולת להרפות ולהפקיר עצמך לעתים לחסד – תכונה אשר נגזלת מאתנו תדיר ברגע שאנו מתבגרים, והן את האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה. היודע להישען נפטר מן הדריכות המתמדת, מן המתח הבלתי פוסק, ולמעשה – מן הבדידות…"

בתרבות המערבית מחנכים אותנו כי משמעות יחסים בריאים היא לקיחת אחריות- כל אחד על הצרכים של עצמו. כל אחד דואג בעצמו לתחושת הביטחון שלו במערכת היחסים, ללא ציפייה מהאחר שיעשה זאת עבורו. ואכן, יש בזה צד ריאלי, כי רובד חשוב מיחסים בריאים הוא היכולת שלנו לראות, להקשיב, להבין, לדאוג, ולהרגיע בעצמנו את עצמנו. יחד עם זאת, ליחסים בריאים יש רבדים נוספים בקשר, כי הריי את כל זה אפשר גם לעשות לבד לגמרי… לכן, הרובד הנוסף שחשוב במערכת יחסים בריאה, הוא גם היכולת לדאוג, לשמור, לראות, להקשיב, להבין, להרגיע ולהישען האחד על השניה וכו׳. העצמאות חשובה אך הביחד חשוב לא פחות.

וכך מסביר הפסיכותרפיסט, עמיחי זלינקובסקי, "בקשר בריא חשוב כל כך לדעת גם לווסת את עצמנו בעצמנו, גם להתווסת ביחד ובעזרת האחר. חשוב כל כך שיש לנו את שתי היכולות האלה, וששתיהן זמינות ואפשריות לנו. תלות בריאה (היכולת להעזר, להשען, לשים ראש, לקבל, להיות מוזן, לקבל תמיכה והרגעה וכו׳) נתפסת כחולשה, ולא יודעים איך לווסת את עצמנו ביחד ובעזרת האחר.
קשר כזה הוא הוא קשר מרוחק, קשר בו אין השענות, אין מנוחה בתוך ואל תוך הביחד, אין הרגעות בתוך הביחד, אין תחושת מוגנות בתוך הביחד, הביחד מרגיש בעצם מאיים ולכן מתגוננים ממנו, ולכן אין מפגש בתוך פגיעות, ולכן אין קירבה ואינטימיות אמיתית. ולכן, אין באמת.. ביחד."

אז מה עיניין ההישענות ומדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו."
מאותה הסיבה כנראה, אנו גם קוראים את מגילת קהלת, 'מגילת חשבון הנפש הגדול', שבה נעשה ברור לגבי ערכי הקיום האנושי, הברור לגבי מהות האדם, תכליתו, והתוכן הערכי והמשמעות בקיומו.
בסוף קריאת התורה אנו מקבלים תזכורת לצורך וליתרונות של ההישענות אחד על השני, העבודה בשיתוף פעולה, והאמון שלנו אחד בשנייה. ההישענות מייצרת מרחב לאינטימיות ומזכירה לנו שכולנו אנושיים וזקוקים אחד לרעהו. רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים, מהסוג שיטביע חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי לשליחותנו בעולם, ועוד יותר ביטוי לשליחות שלנו שהיא תמיד כלפי אחרים. כולנו כמו גוף אחד בעל איברים שונים הנשענים זה על זה, משמע, שהכל קשור לכל. אז איך מסייעת לנו התורה גם בימינו?

התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.

ניכר כי התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. מה שמאפשר התבוננות מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לעיתים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי, ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש, לגלות וללמוד עוד. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. גם זו תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, לה אנו מצפים יחד וגם כיחידים בתקווה ומתוך תודעה שהישענות איננה מעידה על חולשה, והיא אף יכולה לייצר שיתופי פעולה וחיבורים מקרבים.

חזק חזק ונתחזק. חג שמח, גמר חתימה טובה ושבת שלום 💗

חג סוכות- לא פשוט להיות פשוט

חג סוכות שמח

כבר לא פשוט להיות פשוט. בכל שנה חג הסוכות חותם תקופה של חשבון נפש שמתחיל בחודש אלול והולך ומתפתח עד לשיאים האוניברסליים והאישיים של ראש השנה ויום כיפור. לאחר הקריאה שקיבלנו לשינוי והתחדשות, סיום חגי תשרי קורא לנו להביט סביבנו, לאסוף את מה שיש לנו, ולשמוח בחלקינו. אחרי שהבטנו פנימה, אנחנו נדרשים גם להביט סביב, להביט החוצה בעין טובה, שמחה ומחברת.
בימים אלה, כשהיכולת לקבל את האחר והשונה נתונה במתקפה, ערכי הסוכה מקבלים עוד יותר משמעות. הסוכה הארעית והפשוטה קוראת לנו יותר מתמיד להתייחס למשמעויותיה החברתיות. עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה עוזרים לנו לבחון את ההרגלים, ההתנהלות ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו.

מסביר הרב רפי פוירשטיין
"הסוכה בה אנו אוכלים, ואפילו ישנים, במשך שבוע הסוכות, אינה רק חוויה סתווית ירוקה ומרנינה כמו בשיר המפורסם על שלומית, והיא גם איננה רק הלכה או נוהג; היא נועדה ליצר תודעה מיוחדת. מבחינה הלכתית, יש משהו מגביל מאוד בסוכה שהרי לפי ההלכה, אסור לאכול ארוחה משמעותית מחוץ לסוכה. האמת היא שאפילו לישון בבית אסור (אם התנאים בסוכה מאפשרים לינה) אם הגיעה אליך הדודה מחיפה בחג, אסור לך לקבל אותה בסלון אלא דווקא בסוכה למרות שהיא עלולה להיות קרירה או חמה מדי וזבובים ודבורים פוקדים אותה לעתים קרובות והצעקות של השכן על בנו הסורר נשמעות בה היטב והן עלולות להכביד על נינוחות השיחה. והשאלה היא מדוע? מה רצתה התורה ללמדנו בחוויה זו? התשובה המקובלת היא שהסוכה היא תזכורת למצב של גלות. עלינו לגלות מביתנו הנעים לשבוע שלם אל הסוכה.
"ביתו של האדם הוא מבצרו", אומר הפתגם הידוע. באותו מובן, הארץ והמדינה מהוות בית המקנה ביטחון לעם היושב עליו. עם כמונו, שחווה אלפיים שנות נדודים, מרגיש את הצורך בכך אולי עוד יותר מעמים אחרים. זאת אולי אחת הסיבות לכך שאנו נאבקים בחירוף נפש ומקריבים חיי אדם רבים למען היכולת לקיים את מדינתנו כאן…
נראה כי התורה פחדה מאשליית הביטחון המוחלט שארבעת הקירות מעניקים לאדם הפרטי, והארץ מעניקה לעם. יש אשליה מסוכנת בביטחון המופרז שאנו מייחסים למימד הפיזי בחיינו. כיוון שברגע שעם בטוח מדי בעצמו, הוא מתחיל לעשות שטויות מסוכנות הנובעות מגבהות הלב וזחיחות הדעת. הוא למשל מזלזל ביריביו, שהרי כבר ניצח אותם בעבר בשישה ימים, ומיהם בכלל? ואז הוא מקבל כחבטה מפתיעה בפנים את מלחמת יום הכיפורים. הוא מזלזל בגר, ביתום ובאלמנה, בחלש, בנכה, בילד ובקשיש, והרי שום דבר לא יקרה, יש לנו צבא חזק, והשכלה גבוהה מצוינת, וכלכלה צומחת, מעצמה אזורית של ממש. אבל התורה לא מתרשמת מכל הברק החיצוני הזה, ומזהירה אותנו: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא י"ט, כ"ח).
חברה הנטמאת באורח חיים לא מוסרי, בשחיתות שלטונית, בהתעלמות מהגורמים השונים המרכיבים אותה עצמה – סופה להיות, חלילה וחס, "מוקאת" ונזרקת מקרש ההצלה הפיזי שלה. או שפשוט תתפורר ותתמוסס. "תודעת הסוכה" נועדה להכניס לחיינו תחושה של אי-ודאות, של תלישות. היא נאבקת בתודעת הביטחון המזויף שבארבעת הקירות. היא לא רק תמרור אזהרה, היא סוג של חוויה מתקנת.
אבל יש בתודעת הסוכה היבט נוסף, והפעם חיובי: היא נועדה להחזיר אותנו לסוג של ביטחון נפשי פנימי, בכך שהיא מכוונת אותנו אל גורמי הביטחון הפנימים האמיתיים. הביטחון הזה מושתת על כך שאנו פועלים בהגינות וביושר ומתוך אחווה לבני משפחתנו, ועל אותו משקל – אנו בעלי סולידריות חברתית, הגינות ויושר כלפי האחרים המרכיבים את העם והחברה. הביטחון הפנימי קשור בכך שאנו בעלי רמה גבוהה של לכידות פנימית, של אחריות כלפי רווחתו ושלומו של הזולת, שאכפת לנו ממנו. החברה הישראלית מגיעה לשיאים מיוחדים בגילויי סולידריות כאלה. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה זאת שוב. זה נפלא, ודומני שגם ייחודי.  
תודעת הסוכה קובעת כי דירת הקבע הפרטית והלאומית היא חיונית, אך לא מספקת. על מנת שארבעת הקירות יגנו עלינו מפני גלי הצונאמי של החיים, עלינו להבטיח שמערכת הסכרים החברתית תמשיך ללכד אותנו, חרף המחלוקות המרות לעתים שבינינו."

במילים אחרות, חג סוכות מזמין אותנו לאמץ התבוננות שתעורר בנו שמחה, חיבור, אמונה וביטחון, עין טובה, והתמקדות בחצי הכוס המלאה כך שנצליח למלא את המצברים שלנו בטוב. חג סוכות הוא חג שמחתנו.  אנו חיים את החיים הרגילים במטרה לרומם אותם. זוהי תפיסתה של היהדות לחיים הגשמיים, לא להתנזר מהם, אלא לרומם אותם.
כך גם "ארבעת המינים המשולים לארבע דרגות של בני אדם", שאנו מכניסים לסוכה-
אדם המשול לאתרוג יש בו גם תורה (חכמה) וגם מעשים טובים (גם טעם וגם ריח);
אדם המשול ללולב ולהדס, יש בו תורה (חכמה) או מעשים טובים,
ואדם המשול לערבה אין בו לא תורה (חכמה) ולא מעשים טובים (לא טעם ולא ריח).
ולמרות השוני הניכר בין המינים אנו עדיין קושרים אותם יחד לאגודה אחת. סוכה היא חג האחדות נטילת ארבעת המינים יחדיו מסמלת את האחדות של כלל העם היהודי. יש לנו הזדמנות לפתוח את הסוכה ואת הלב, ולממש את חג הסוכות הזה להזמנת והכנסת אושפיזין, אורחים. זוהי הזדמנות להכיר, לקבל ולהכיל את כולם בפשטות ובשמחה.

להזכירנו, בראש השנה היינו עסוקים במחשבה, בעשיית תשובה והתחברות לפנימיות שלנו, ביום כיפור עסקנו בדיבור, בווידויים, בבקשת וקבלת סליחה, ועתה, בחג סוכות, אנו עסוקים בעשייה, בבנייה, בלצאת החוצה מביתנו ולהתחיל ליישם את התכלית, זמן ה-תאכלס.
ומה התכלית? חג סוכות זה חג של קירבה, ביטויים פשוטים של אחדות וסולידריות חברתית, ולכן מנהג ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל אחד ואחת להיכנס ולהתארח אצלנו. מאחלת לכולנו שנתמלא באנרגיות טובות ומקדמות ושנזכה לעשייה בשמחה ומתוך חיבורים לעצמנו ולסביבה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וחג שמח💞

ראש השנה ויום הכיפורים- מה הופך אדם לאדם?

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שירבו זכויותינו כרימון" 

חודש אלול חותם את השנה העברית. למעשה אין בחודש זה חגים או כל אירוע ייחודי. נראה כי סיום השנה מוקדש כולו להכנה שלנו לשנה הבאה. שנה חדשה זו הזדמנות עבורנו להתחיל מחדש, להציב יעדים חדשים להתקדמות ולצמיחה אישית. למה הכנה? בכדי להצליח במימוש היעדים החדשים עלינו להתכונן ולהיערך. אומרים שיש כל הזמן הזדמנויות, לכן, חיוני שכל הזדמנות תפגוש אצלנו מוכנות. אותה מוכנות ונחישות הן שיסייעו לנו כאשר יופיעו אתגרים בשגרת חיינו, אתגרים שינסו לשאוב אותנו חזרה להרגלים הישנים שלנו.
לכך נועד חודש אלול. בחודש זה מתחילים לומר סליחות. תכלית הסליחות איננה למלא את ליבנו בנקיפות מצפון לגבי המעידות שלנו, אלא להתמקד ולברר היכן טעינו, כך נוכל לממש את הרצון שלנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
מחר נחגוג את ראש השנה שהוא יום חג, ויחד עם זאת הוא גם יום דין. לכאורה פרדוקס, אדם שעומד למשפט בדרך כלל מתוח במיוחד, ואילו אנו חוגגים עם סעודות ואוירה חגיגית ומשפחתית. ההסבר לכך נעוץ בתכלית המשפט. מה הופך אדם לאדם? מה הופך אדם לצלם אלוקי? כשאנו נעמוד בקרוב לדין, המטרה היא להיטיב עמנו. ראש השנה נועד כדי לסייע לנו לעשות דין וחשבון, לבדוק את עצמנו, לשאת בתוצאות של מעשינו, ולבחון האם התקדמנו למקום טוב יותר? האם יש הבדל בין ה"אני" שבסוף שנה זו ל"אני" של תחילת השנה החדשה? הברור הזה מאפשר לנו לראות מה עשינו טוב ולשמר, וגם, היכן נתקענו, איפה החטאנו את המטרה, בכדי שנצליח לשפר ולקדם.
ורק אחרי שהתכוננו, ודייקנו את עצמנו ליעד מחודש ונכון, מגיע השלב של "החזרה בתשובה", השיבה אל עצמנו. וזה הזמן להדגיש- התשובה איננה הלקאה עצמית. אלא תשובה מלשון לשוב, ולחזור למקום הנכון, המקום המדויק, ולעלות על "דרך המלך".
מיד לאחר ראש השנה, השיא של ה"ימים הנוראים", עשרת ימי תשובה, והוא- יום כיפור. יום שבו ניתן להשיג כפרה, מחיקה, לוח נקי! אחרי שעברנו את התהליך המורכב של אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מגיע יום כיפור כדי לחתום את התהליך באופן שהשינוי יתקבע בנפשנו. אנו צמים ומתנתקים מעולם החומר, ומתמקדים בתפילה, ברוח, רוב היום.

מסביר ראי"ה קוק,
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה…" (אורות התשובה ט"ו, י').
הרב קוק ממשיך ומבהיר מהי יסודה של התשובה,
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו…" (אורות התשובה טז, א)

לעמוד מול המראה ולהודות שנכשלנו זו לא משימה פשוטה. ועוד יותר מאתגר, להודות מול אחרים שמעדנו. תכלית הוידוי היא לאפשר התקדמות ושינוי. א_נשים רבים משכנעים את עצמם שזה מי שאנחנו ואין לנו כנראה שום סיכוי להשתנות. הרגע המכונן שבו אני עומד ולוקח אחריות הוא תחילת החופש. כך מתאפשרת יציאה מהשיעבוד לחסרונות שלי אל מרחבי התשובה האינסופיים.
במילים אחרות, דווקא האחריות מוציאה אותנו למרחבי חופש עצומים. כיצד אנו מתמודדים כשאנו טועים או נכשלים? הרב שניאור אשכנזי מבהיר כי לאדם יש יכולת רפלקטיבית להתבונן מבחוץ על עצמו, לקיים דיאלוג של פנים וחוץ. אחרי הכל, ההחלטות שלנו הן תוצר של הבחירות שלנו, ובכל רגע נתון אנו בוחרים. המשמעות- נטילת אחריות במקום האשמת אחרים בתוצאות של הבחירות שלנו. לכן, התשובה שלנו צריכה לבוא מבפנים, מהחלטה, מתחושת המיאוס שכשלנו ולא כי ננזפנו או נתפסנו. תשובה צריכה לבוא בזמן, מתוך התעוררות הלב ומהבחירה הפנימית שלנו, וההבנה שאנו לא מונחים במקום הנכון.

רי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, (עמ' 45-44), 
"תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה… עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי…
בהלכה, במעשה המצוות, הוא נותן את התשובה האובייקטיבית, המעשית, 'כיצד מתודין' וכו'. אך בכותרת, בהגדרת המצווה, הוא  מטעים את החוויה הפנימית שבתשובה… ואז, כאשר התשובה הבשילה די צרכה, כשיעשה תשובה – 'ויתודה'… התשובה עצמה  היא אפוא… כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה וכגון מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'; גם זו היא מצוה הכרוכה בשורה של מעשים של חסד, עזרה לריע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש בלבד. "

כבר בבראשית, האדם האשים את האישה, קין האשים את הבורא, וראובן היה בעצם הראשון שנטל אחריות על מעשיו מתוך בחירה אישית,  ולא בגלל שנתפס. ההבנה שאני חטאתי זה גם המפתח שישחרר אותי ויאפשר לי להשתנות. כשאני מאשימה אחרים אני תלויה בהם, כבולה בבחירות והחלטות שלהם, ולהיפך, כאשר אני נושאת באחריות אני תלויה בבחירות, בהחלטות ובשינויים שלי. תשובה אמיתית זה לעמוד באומץ מאחורי החטא, הכישלון, והטעויות שלי. להסתכל פנימה ולהבין שאם חטאתי כנראה שיש משהו אצלי פנימה מקולקל, להבין את שורש הקלקול, ויחד עם זאת, באפשרותי לתקן ללא הלקאה עצמית אלא ע"י נטילת אחריות אישית שהיא תוצר של הבחירה החופשית, יסוד של התשובה.

מוסיף הרב שג"ר, שובי נפשי, עמ' 132
"...אחרי שהאדם מקבל את עצמו, הוא עשוי לקבל מוטיבציה חזקה לפעולה."
העבודה שלנו בחודש אלול היא למחוק את ההרגלים הפחות מוצלחים שלנו, ולהתחיל מחדש לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הבחירה החופשית זו עסקת חבילה המגיעה יחד עם נטילת אחריות על תוצאות המעשים והפעולות שלנו. בראש השנה אנו מקבלים הזדמנות לחדש ולשדרג את התוכנה שלנו, תיקון מלשון התקן משדרג. זוהי תזכורת חשובה- אם אני מאמין שאפשר לקלקל- להאמין שאפשר גם לתקן.

שנחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה, לשנה של צמיחה והתקדמות, שנה של בשורות טובות ושמחה,
חג שמח ושבת שלום❤️🍯🍎

חג פורים- מגילת אסתר- גילוי הנקודה שבלב

Image by Piyapong Saydaung from Pixabay

מגילת אסתר היא מגילה ללא מאפייני קודש גלויים, והיא משקפת את חשיבותה של 'יהדות רבת פנים'. יהדות שיש בה מקום לזרמים ולקולות השונים בעם ישראל; מקום משמעותי וחשוב בבניין של חברה, של תרבות ושל עם.

אסתר הסתירה את יהדותה, והיא לא חשפה את עמה. מגילת אסתר ידועה כמגילה של הסתר פנים, שמו של ה' אינו מוזכר בה אפילו פעם אחת. מגילת אסתר היא אחד הספרים האחרונים שנוספו לספר התנ״ך. במשך זמן רב התקיים דיון רחב לגבי הכנסתה לתנ"ך, ויש דיון מרתק בתלמוד אם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש. יש המסבירים כי דווקא בזכות ייחודיותה נכנסה המגילה לתנ"ך.

כתוב במגילה, ״ונהפוך הוא״ אז יש המפרשים כי לובשים הכל הפוך ולכן, מתחפשים. ובאמת למנהג ההתחפשות יש רמזים כבר במגילת אסתר. המוטיבים העיקריים במגילה הם ההיפוך וההסתר. יחד עם זאת, בפורים מסכות ותחפושות הן אינן מצווה, אלא מדובר במנהג נפוץ ועתיק המופיע בכתובים כבר במאה ה-13 כמנהג נפוץ ומקובל המאפיין את חגיגות הפורים. התחפושת עוזרת לנו להשתחרר מהמסגרת הקשוחה של השיגרה ולצאת במלוא המרץ אל המרחב הבלתי מוגבל של שמחת פורים. בשבוע האחרון אנו רואים סביבנו אנשים בתחפושות שונות – אנשים מחופשים לחיות, מפלצות, מכשפות, יצורים מכוכב אחר, ליצנים, נסיכות, חיקויים של דמויות שונות ומוכרות וכו'. מה שבטוח התחפושות גורמות לנו לחייך, ופותחות לנו את הלב.

יתכן וזו גם תזכורת לשאר ימי השנה שבה אנו פוגשים הרבה אנשים "מחופשים"- האחד מחופש לחצוף, האחר לקמצן, לגס-רוח, לאדיש שלא אכפת לו משום דבר וכו'. במילים אחרות, האמת הפנימית היא שניראות זו היא רק תחפושת ומסיכה שהחיים לתחושתם חייבו ושכנעו אותם לעטות. זו אינה דמותם האמיתית והפנימית של אותם אנשים. עמוק פנימה, כאשר מגלים את הנקודה שבלב מגלים אנשים טובים ויפים.

אז איך מתמודדים? נושמים עמוק, ניגשים בעדינות ובאהבה, וזוכרים שזו רק התחפושת, וביכולתנו, עם הגישה הנכונה, לחשוף את אותה נשמה טהורה וחבויה. החוויה הזו בפורים, של הגילוי מההסתר, מאפשרת לנו לצבור כוחות לגילויי אור וטוב נוספים מתוך אכפתיות, סולידריות ו"שפיטה לכף זכות" למשך כל שאר השנה.

חג פורים שמח🎉

מה הקשר בין פרשת צו לחג פורים-

בעוד שעות ספורות נחגוג את חג הפורים בסעודת פורים, כלומר, ביטוי שיאה של השמחה יתרחש בסעודה. במגילה נאמר (פרק ט): "וַיִּכְתֹּב מָרְדְּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים, אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִיש לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים".

אכן, פורים הינו חג חברתי, נראה לי יותר מכל החגים. חג שבו התחפושות מבטלות מעמדות חברתיות, ונופלות המחיצות בין אדם לרעהו. חג של משתה ושמחה, חג שבו אנו מצווים לתת- מתנות לאביונים, ומשלוחי מנות לסובבים.

מסביר הרב חגי גרוס,
"… התיקון לחטא הפירוד הוא חיזוק האחווה והחברות בין חלקי העם השונים. פורים הוא החג היחיד בו מצווה האדם לתת מתנות לאביונים. מצוות הצדקה היא מצווה יום יומית בעם ישראל. כל השנה מצווה היהודי לעזור לאחיו הנמצא בצרה. אולם כמצווה המיוחדת לחג, היא נמצאת בפורים בלבד. והדברים נכונים גם לגבי משלוח המנות. כלומר הנתינה כערך, באה לידי ביטוי דווקא בפורים כמצווה מחייבת. יפים דברי הרמב"ם במיוחד לזמננו. דברים המהווים מעין תמרור המורה לנו את הדרך להבחין בין עיקר וטפל בין חשוב לחשוב פחות. "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים יתומים אלמנות וגרים…"(רמב"ם הלכות מגילה)"

נראה כי החיבור של פורים לפרשת צו הינה הכרת הטוב שבחיינו, קרבן התודה כביטוי להתקרבות וההכרה שלנו. קרבן התודה מופיע בפרשת צו (ויקרא פרק ז', יב-טו), "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה', לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". כשנחרב בית המקדש תקנו חכמים את ברכת הגומל  כתחליף לקרבן תודה. היום, בחג הפורים, לאחר שקראנו את המגילה, שלחנו משלוח מנות, ונתנו מתנות לאביונים, אנו ניגשים לסעודת הפורים שתכליתה הכרת תודה וחיבור. הסעודה מתחילה בשעות הצהריים המאוחרות, ומסתיימת לאחר צאת הכוכבים, בלילה שאחרי פורים.

ועל כך מוסיף הרב אמנון דוקוב,
"בשני אופנים יכול לבוא קרבן התודה – כמבטא וכמחולל.
בראשון, הקרבן הוא ביטוי להלך הנפש. השפע שקיבלתי בחיי ממלא אותי הכרת טוב, ואני מלא ברצון להביא אותו לידי ביטוי בהבעת תודה אל המקור שממנו הגיע הטוב הזה. קרבן התודה כאן פורץ באופן טבעי. אולם פעולת התודה יכולה להופיע גם כמחוללת.
כי אני יודע שהאדם נוטה להלין כאשר הדברים אינם מתנהלים לשביעות רצונו, אולם לקבל כמובן מאליו כשהכול מתנהל כשורה. ואני יודע שהפרספקטיבה הזו היא גם מוטעית וגם מאמללת. מוטעית – כי שום דבר לא מובן מאליו. כי גם הדברים הכי בסיסיים של החיים הם נס אחד גדול. מאמללת – כי מכיוון שאת הטוב אני לא סופר, החיים נראים רק כרצף של כשלים.
פעולת התודה כאן היא פעולה מכוונת של נתינת הדעת על המתרחש, התבוננות פנימה לראות עד כמה הקב"ה נמצא, תשומת לב למלאות של המציאות, הבניה עצמית של פרופורציות נכונות. היא מחוללת שמחה עמוקה של חכמת חיים. סעודת התודה של קרבן השלמים היא הבסיס למה שמכונה "סעודת מצווה" – אני לוקח את הפעולה היום יומית של האכילה, זו שנעשית לעתים בחטף ובמהירות יתר, לעתים בתאוותנות של העיניים שאוכלות הכול, ודרך הקישור שלה לשמים ולזולת, אני טוען אותה בכל הטעם הטוב של החיים."

להזכירנו, ישנן 4 מצוות בחג הפורים- קריאת מגילה, סעודה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. אין אפילו חג אחד שבו מחצית ממצוות החג מופנות אל הזולת, מצוות שניתן לקרוא להן "חברתיות". מעבר להגדרת מצוות מתנות לאביונים כמצווה הבאה לשמח את העני, הדגש הוא שהדרך בה יש לשמחם היא הסעודה, סעודת פורים. זוהי סעודה עשירה ב- בשר, דגים, וכל מיני מטעמים, המתקיימת באווירה של שמחה והודאה לה' בשירות ותשבחות. הסעודה איננה פורקן לתאוות אכילה והוללות, אלא מטרתה להוות 'כלי להכלה' לחוויה והתעלות רוחנית. השמחה בפורים איננה שמחה פרטית, ועלינו לדאוג שלכולם יש הזדמנות ראויה לכך. אחרי הכל, האדם לא נברא בשביל להיות יצור פסיבי שאינו עושה ואינו יוצר, אלא תפקידו העיקרי של האדם הוא לשכלל ולהשלים את העולם. פרשת צו וחג פורים מצווים את האדם להיות שותף פעיל בתיקון עולם.

חג פורים שמח ושבת שלום🤡🍷❤️

חג סוכות- המפגש המחודש עם החיים

Photo by Esther Wechsler on Unsplash

חג סוכות מגיע מיד אחרי יום כיפור, והמסר לכולנו ייחודי ומשמעותי- ימי התשובה אינם דרך החיים הרגילה שלנו. כלומר, לימים של התכנסות, חשבון נפש, צער וחרטה, יש תפקיד חשוב, אבל התכלית היא חג הסוכות.
הרב יוני לביא מסביר, "…עצים, מסמרים, סדינים, ענפי דקל – מה רוחני פה בכלל?! איפה אלוקים מתקשר לכל העסק הזה?! ובכל זאת, זו החוליה האחרונה והגבוהה ביותר בשרשרת החגים שפותחת לנו את השנה. יום כיפור, עם כל גדלותו, הוא רק שלב מעבר. חלק הכרחי בתהליך תיקון והיטהרות, אך אי אפשר לעצור בו. המגמה הסופית היא לחזור אל החיים. לשוב אל הטבע והעולם, ועם כל האנרגיות האדירות שצברנו להתחבר מחדש לחיים ולרומם אותם. נאמר זאת כך – אחרי יום הכיפורים חייב לבוא סוכות, וסוכות יכול לבוא רק אחרי יום הכיפורים. למה? כי ימי התשובה אינם צורת חיים טבעית ובריאה של אדם. אלו ימים של מיעוט כוחות. התכנסות, חשבון נפש, צער. יש להם תפקיד חשוב בהחזרת האיזון שאבד בגלל החטא, אך הם אינם המטרה. התכלית היא דווקא חג הסוכות בו האדם חוזר אל העולם ומתחבר אל הטבע עם כל עוצמות החיים. זהו האידיאל היהודי, שלא דוגל בהתנזרות ופרישה מן העולם (כמו בתפיסה הנוצרית), אלא בלהעלות ולקדש אותו… אומנם, חיבור עמוק אל החיים יכול לבוא רק אחרי זמן של היטהרות כמו יום כיפור, בהם האדם שב אל מקורו ומתחבר אל בוראו…  יחד עם זאת, לצאת אל הטבע ולבנות בתוכו בית שהשכינה תהיה שרויה בו 365 ימים בשנה, זהו האתגר האמיתי."

הסוכה מעניקה לנו כלים חיוניים שמנחים ומסייעים לנו במפגש המחודש עם החיים והטבע. מוסיף הרב לביא, "ראשית, צריך להעמיד מחיצות. אי אפשר להיות פתוח ומחובר לכל דבר המתרחש בעולם. יש דברים רעים שצריך להישמר מהם. האדם צריך למצוא את המקום שלו ולהקיף מחיצות סביבו. אומנם, הסגירה אינה הרמטית. להלכה מספיק "שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח", כדי לסמן את הגבול בין הפְּנִים לחוץ ולהחליט מה לברור ולקחת ומה לדחות ולהותיר בחוץ. אין צורך במחיצות מברזל אך לפחות שיוכלו לעמוד ברוח מצויה. שיאפשרו לשמור על עמדה עצמית, ולא להתכופף בפני כל רוח רעה. הסוכה נעשית מחומרים פשוטים, טבעיים וזולים. ללמדנו שהאושר והאהבה יִשְכּנוּ בביתנו בלא תלות במספר החדרים שיכיל ובאיבזור והפאר שישררו בו. הם ינבעו בעיקר מן התוכן והרוח שאנחנו ניצוק לתוכו. זו הסיבה שגם חשוב להשאיר חרכים בסכך מבעדם נוכל לראות את הכוכבים. אם לא נהיה מחוברים לשמים ולאור העליון המנחה אותנו, נהיה מנותקים, ארציים ויבשים. הבית הזה חייב להיות 'עראי'. להיות מסוגל כל הזמן להשתנות, להתפתח ולהשתכלל. לא להינעל על צורה אחת ולהתקבע לנצח. צילתה גם צריכה להיות 'מרובה מחמתה'. כדי שנזכור תמיד, שמעבר למה שגלוי לעיניים, שניכר באור החמה, יש עוד מרחבי חיים עצומים, שנמצאים בצל, בסתר. תפקידנו הוא לחשוף אותם. צעד אחר צעד, בסבלנות, מתוך אמונה באורות הגדולים שעוד עתידים להתגלות."

חג סוכות מזמין אותנו לאמץ הסתכלויות שעשויות לעורר בנו שמחה (אמונה וביטחון, עין טובה, התמקדות בחצי הכוס המלאה) ולמלא את המצברים שלנו בטוב. לכן, בחג סוכות אנו אוכלים, שותים, שמחים ואפילו ישנים. אנו חיים את החיים הרגילים במטרה לרומם אותם. זוהי תפיסתה של היהדות לחיים הגשמיים, לא להתנזר מהם, אלא לרומם אותם.
כך גם "ארבעת המינים המשולים לארבע דרגות של בני אדם", שאנו מכניסים לסוכה-
אדם המשול לאתרוג יש בו גם תורה (חכמה) וגם מעשים טובים (גם טעם וגם ריח);
אדם המשול ללולב ולהדס, יש בו תורה (חכמה) או מעשים טובים,
ואדם המשול לערבה אין בו לא תורה (חכמה) ולא מעשים טובים (לא טעם ולא ריח).

אך למרות השוני הניכר שבין המינים אנו עדיין קושרים אותם יחד לאגודה אחת. סוכה היא חג האחדות נטילת ארבעת המינים יחדיו מסמלת את האחדות של כלל העם היהודי. יש לנו הזדמנות לפתוח את הסוכה ואת הלב, ולנצל את חג הסוכות הזה להכניס אושפיזין, אורחים, לסוכה. להכיר, לקבל ולהכיל את כולם בפשטות ובשמחה.

יתכן, וזו הסיבה שבסוכות אנו קוראים את מגילת קוהלת; לברר ולממש את התכלית שלשמה הגענו לעולם. קהלת שואל: "…(יב) כִּי מִי-יוֹדֵעַ מַה-טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים, מִסְפַּר יְמֵי-חַיֵּי הֶבְלוֹ…" (קוהלת ו'), וכתשובה קוהלת אומר שבע פעמים מה "טוב" לאדם. דוגמא לכך בפרק ה'- "(יז) הִנֵּה אֲשֶׁר-רָאִיתִי אָנִי, טוֹב אֲשֶׁר-יָפֶה לֶאֱכוֹל-וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת-הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי-חַיָּו אֲשֶׁר-נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים–כִּי-הוּא חֶלְקוֹ", גם בפרק ג', "…(יב) יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם–כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו" ועוד. על האדם להשתלב במחזוריות החיים ולהיות פעיל בכל חלק וחלק שבהם. מסכם ד"ר גבריאל ח' כהן-
"על האדם להבין שהוא חלק ממחזוריות הקיום האנושי והעולמי, ועליו 'לזרום' עם זרמי הקיום ברוח טובה, לנצל את זמנו עלי אדמות כדי למלא את חייו, ולתת להם משמעות. כדבריו היפים של הרי"צ קרליבך (הי"ד), כי דווקא ההשתלבות במחזורי החיים והמודעות לזמניות החיים יכולים )וצריכים) לתת לאדם כוח ויכולת פנימית למלא את ייעודו בחיים באחריות, ביצירתיות ובחדווה." מאחלת לכולנו שנתמלא באנרגיות טובות ומקדמות ושנממש את תכליתנו בשמחה ומתוך חיבור לעצמנו ולסביבתנו. אמן כן יהי רצון.

חג סוכות שמח💞🌍

סוכות-האומנם זמן שמחתנו?

Photo by Ben White on Unsplash

ע"פ המשנה מצווה גדולה להיות בשמחה, בטח לקראת החג המכונה "זמן שמחתנו", חג הסוכות, אך מסתבר שלרובנו, בוודאי בתקופה מתמשכת זו, יש קשיים ואתגרים להביא את השמחה לידי ביטוי, זה לא כ"כ פשוט למרות הכמיהה שלנו לשמוח, במילים אחרות- חידת השמחה האנושית הנכספת. הרב מיכי יוספי מתייחס לשאלתו של איתמר מור למה רוב הזמן אנחנו לא שמחים?
"מהי ברירת המחדל הטבעית של האדם, או האם בני אדם, מעצם טבעם, הם יצורים שאינם שמחים? התשובה לשאלה זו היא שהשמחה היא חלק מהותי ומקורי מאתנו. השמחה איננה זרה לנו. היא לא משהו חיצוני. השמחה טבעית לנו. אנשים אולי מתקשים לשמוח משום שהתהליכים שהם חווים במהלך חייהם מאז לידתם גורמים להם, לעיתים, לכסות ולהסתיר חלקים מהותיים מתוכם שהשמחה היא אחת מהם. כשאדם אומר על עצמו שהוא "חסום" הוא, בין השאר, מתכוון לומר שהטוב והשמחה שתמיד היו בו מתקשים לבוא לידי ביטוי. החלק הזה באישיותו נמצא, אך הוא  בהסתרה, והעבודה היא לעורר מחדש את השמחה ולהביא אותה לידי גילוי והופעה במציאות.
 יש דרכים רבות להביא לגילוי השמחה. בסוכות, לדוגמא, הקב"ה מעניק לנו שבעה ימים לצורך העניין,  מה שמסביר גם את שמו של החג כ"זמן שמחתנו". היציאה מהבית לסוכה, למשל, היא תהליך שאיננו משמח ברמה החיצונית, שהרי אדם מוותר על דירת קבע, נוחה ומסודרת לטובת סוכה ארעית, קטנה ולא מוגנת. לכאורה איך אפשר לשמוח בדבר שכזה? התשובה לכך טמונה בעצם מצוות הסוכה שמבקשת להראות לנו כי את השמחה והסיפוק עלינו לחפש ולמצוא בתוכנו ולא בעניינים החיצונים שעוטפים את המציאות. בסוכות אנו מתנתקים מהתפאורה, מכל המיותר, ומנסים לשמוח במה שקיים בתוכנו. מי שמצליח לגעת במקומות הללו מגיע גם לשמחה אמיתית… 
כשמתבוננים לעומק במה שר' נחמן אומר בתורת "אזמרה" רואים שהעיקרון המנחה שם הוא הפרדה בין הטוב והרע. אצל רוב האנשים קיים בחיים ערבוב בלתי פוסק בין הטוב והרע. רובנו חיים את סך החוויות והמקרים שעוברים עלינו, הדברים הטובים והרעים ביחד, כמין סלט שאין בו סדר או הרמוניה. ר' נחמן אומר שבמצב שכזה תמיד הצד השלילי ייקח פיקוד, דבר שבא לידי ביטוי בתחושה של עצבות וכבדות.
לעומת זאת, כשאני מוצא נקודה טובה, כשאני מבליט את הטוב ומעמיד אותו במרכז הבמה ומפסיק את הערבוב שבין הטוב והרע, אז החיובי לוקח פיקוד על החיים, אבל כדי שזה יקרה חייבים להפריד. חייבים למצוא, להבליט ולאחוז בנקודות הטובות… אני לא מתעלם לרגע מהרע ומהמיותר שקיים בתוכי, אבל אני גם מבין שהדרך היחידה לתקן אותו היא באמצעות העיסוק בטוב. הפרדוקס הוא שרובנו מנסים לתקן את הרע באמצעות עימות חזיתי איתו. בא ר' נחמן ומספר לנו שזו איננה הדרך. תבליט את הטוב, תתחזק ממנו וכך עצם ההפרדה בין הטוב לרע, מחלישה את הרע.
 …היכולת של האדם להיות בשמחה קשורה ביכולתו להיות מודע לרגע הנוכחי ולהוות אותו… גם רגש קשה או כאב אמורים להיות נחווים בידי האדם ולא להיות מודחקים. מציאות קשה או מסובכת שמודחקת גורמת רק לעוד סיבוכים וגוזלת מהאדם אנרגיה יקרה שהייתה יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי בדרך חיובית. לא בכדי המילה "רגש" מורכבת מאותן אותיות כמו המילה "גשר". היכולת שלי להרגיש בזמן הווה כל רגע ורגע, היא הגשר שלי אל הרגע הבא. מי שמחפש לברוח, להדחיק או להתנחם באמצעים חיצוניים, למעשה איננו כאן. אדם כזה איננו פוגש את החיים. לעומת זאת, מי שכן חי את ההווה, נענה בכך להזמנתו של הקב"ה למצוא תובנות, שמחה ונקודות אור בכל מציאות, ותהיה הקשה ביותר.
 ר' נחמן אומר כי הדבר באמת קשה כשמתייחסים אל החיים כיחידה אחת. הסתכלות שכזאת עלולה להביא לייאוש כי השינוי הנדרש הוא כ"כ גדול ועצום שהאדם מרגיש שאין לו סיכוי. אבל כשאדם מבין שאין לו כי אם את אותו הרגע בלבד; אם הוא אומר לעצמו שאין לו כי אם את אותו היום ואת אותה השעה, אז לא רק שהמשא הוא קל, אלא ר' נחמן אף נוקט בלשון "לא יהיה לו משא כלל".
הכלל השני שר' נחמן מדבר עליו באותה תורה זה לא לדחות דברים למחר. הלשון שר' נחמן משתמש בה היא מאוד מדוייקת והוא אומר: "וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום". רוצה לומר: כשאתה דוחה דברים אתה בעצם דוחה את עצמך מלהתקדם. השינוי מתחיל מצעד אחד קטן ברגע בודד. ביכולת לקחת אחריות רק על ההווה, וכשאין לך את הכובד של העבר והעתיד, והצלחת באמת להתחבר לרגע הנוכחי, הנה שבת ופגשת את השמחה שהייתה כאן מתמיד."

במילים אחרות,
השנה כנראה שכולנו נשהה בסוכה/בית שלנו לפחות עוד 7 ימים והשאלה מה הצלחנו ל'אסוף' איתנו ל"חג האסיף"? כל ה-מעשים, שיחות, מחשבות, הרהורים… אחרי טלטלה וברור פנימי שחווינו עוד מחודש אלול אנחנו עוברים לעשייה ויצירה ובונים סוכה. אנו מקבלים הזדמנות לצאת מהבית ולהתבונן בו מבחוץ פנימה; האם אני "בעל הבית" או "אורח" בהתנהלות שלי בחיים? אולי הסיבה לסגר שרק מתהדק זה הצורך לוודא שלא נמהר לשוב להרגלנו ולוודא שאכן מצויה בנו הנכונות והמוכנות ליצור משהו חדש ובמקביל לוודא שמצאנו את האיזון שבין ארעי לקבוע. בשמחה של סוכות יש חיים, בהוויה של כאן ועכשיו, התחדשות יחד עם נחת ורוגע.

סוכות זה סוג של תחנה לפני שמתחילים שוב מחדש, וכנראה שקיבלנו הארכה השנה לשהות בתחנה הזו, ולהבין שהמשימה של כולנו היא להתחבר ולחנך לא רק פנימה לתוך הבית השמור, החם והמוגן, אלא מחובתנו להוציא לאור את הערכים וה'אני מאמין' שלנו מחוץ לבית בכל זמן ובכל מקום, והבחירה היא גם באיזה אופן.

בכך אנו מייצרים המשך טבעי לקודש הקודשים של ראש השנה, ויום כיפור בתהליך התשובה שחווינו ומתוך נקיון וחיבור הלב למחשבות ולדיבור אנו עוברים לתוך פשטות החיים של סוכת הטבע בחג הסוכות, עוברים למדרגה נוספת שהיא המעשים שלנו. מי ייתן ונצליח להסיר את כל אותם כיסויים והסחות הדעת ונפגוש ונוציא לפועל את השמחה והטוב שמצוי בנו. אמכי"ר.

 חג סוכות שמח ⏳🏠

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.