חומש ויקרא פרשות בהר ובחוקותי- "יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ – תַּאֲמִין!"

Image by Tania Dimas from Pixabay

בפרשת בהר מצוינות מצוות חשובות ביותר, מצוות סוציאליות השומרות על הסדר החברתי והדאגה לחלשים כמו העני והעבד. הפרשה מבהירה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. למשל, מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך ללא גביית ריבית על ההלוואה.
בנוסף, כשבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל, יהיה עליהם לקיים את שנת השמיטה ושנת היובל. התורה דואגת גם לאדמה ודורשת שניתן לה שנות מנוחה. בשנת השמיטה גם החובות מתבטלים.
למעשה, זוהי הזדמנות מצוינת לכל אלו העובדים ומשקיעים ממרצם וזמנם במלאכתם במשך כל השנה, לשכוח – למשך שנה אחת מהטרדות הגשמיות, ולהתפנות ולעסוק ברוחניות.
ובפרשת בחוקותיי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא, הנושאים העיקרים כוללים את הברכות והקללות, השכר והעונש, והבחירה החופשית.

הרב שניאור אשכנזי, בוחן מדוע עלינו לעמול ולהתייגע במהלך חיינו, ומה הקשר לברכות? והוא מפנה את תשומת הלב לפרשת בחוקותי הפותחת, "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ…" (ויקרא כו).
מחדד רש"י כי "אם בחקותי תלכו", המשמעות היא "שתהיו עמלים בתורה". עלינו להתאמץ ולא להסתפק במה שבא לנו בקלות. כי השכר מצוי בקיום וההליכה אחר החוקים. לכן, עלינו, "עם הספר", להתייגע במגמה להתקדם, ללמד את עצמנו ואת הילדים שלנו לא לוותר, ולצאת מאיזור הנוחות שלנו. הפרשה קוראת לנו ל"עמל תורה", כלומר, כל הזמן להתבונן, לבחון, להעמיק, לברר, להתאמץ, ולעשות יותר ממה שאנו רגילים.
רש"י מחזק ומוסיף (כמובא במגילה ו' ב'), "אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי'- אל תאמין; 'לא יגעתי ומצאתי'- אל תאמין; 'יגעתי ומצאתי' – תאמין'. מדוע הדרישה היא לעמל, למאמץ, בכדי לזכות בברכות? הנטייה של האדם היא מדידת הצלחה והערכה ע"פ הישגים, ותוצאות. כאשר הברכה, למעשה, מצויה בעצם היציאה מאיזור הנוחות, בדבר שהשגנו מתוך מאמץ והשקעה. כאשר נלחמנו עבורו והשקענו אנרגיות להשגתו… רק אז, הדבר הופך להיות יקר ומשמעותי עבורנו.
וכך מוסבר ב-ליקוטי שיחות יז318-9/ והערות : 28-9, "צריך לומר בדברי רש"י שהעניין של 'עמלים בתורה', רמוז כבר במילים 'בחקתי תלכו'. ההסבר בזה: חקיקה צריכה הרבה יותר כוח ומאמץ מאשר כתיבה, ואולם החקיקה שנעשית באבן הטובה גורמת שינוי באבן עצמה. כך המצות שקרויות 'חוקים' מלשון חקיקה: קיום דבר שאינו מונח מצד השכל ועד שהוא היפך השכל, הוא עבודה קשה, הרבה יותר מקיום דבר שמונח על פי שכל. ואולם הקיום גורם שינוי בנפש הבהמית עצמה. וכך כאשר לומד אדם באופן של 'עמל תורה', שמצריך יגיעה ומאמץ קשה, הדבר חוקק את הלב שלו ואפילו לב האבן נחרט ונימוח באמצעות עמל התורה, וכהסיפור הידוע על רבי עקיבא שראה כיצד אבנים שחקו מים."

במילים אחרות, אומר הרב שניאור אשכנזי, הדרישה מאתנו ומילדנו להתייגע, היא לגמרי מתנה גדולה לחיים טובים וממומשים. זוהי דרישה המעודדת לגילוי כוחות ויכולות כמוסים הטמונים בנו, פוטנציאל שעדיין לא הגיע לידי גילוי. כך, נקבל ביטחון עצמי ואמונה כי "יכול נוכל". ולכן, מוסיף הרב אשכנזי, " העובדה שיהודים הסתובבו במדבר ארבעים שנה, נועדה כדי להעלות אותם במדרגה… על ידי הנסיעות והניסיונות שהם עברו."

כולנו מכירים, את התחושה ש"אנו לא מסוגלים יותר", הגענו לגבול היכולת. תחושה שיכולה להתעורר אצלנו גם בסוף ההליכה למכון הכושר, עוד לפני שנכנסו פנימה. ד"ר סמואל מרקורה, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ מאוניברסיטת קנט, אנגליה, יוצא נגד התפיסה שתחושת הקצה נובעת מכך שהשרירים הגיעו לקצה יכולתם. "המחקרים שלי מוכיחים שהדבר שגורם לנו להגיע לתחושה של סוף יכולת הסיבולת הוא לא המאמץ השרירי אלא תפיסת המאמץ." מה שנקרא, המודל הפסיכוביולוגי שגורס כי לאמונות ולתפיסות שלנו יש חלק ניכר ומשמעותי בבניית התחושה ש"אני לא יכול יותר. הגעתי לקצה!" בעצם- "אני לא יכול יותר" היא תחושה סובייקטיבית שלא באמת משקפת את המציאות הפיזית.

ספר שמות הסתיים כאשר המשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה'. וספר ויקרא פותח כאשר ה' מזמין את משה לבוא אל הקודש. קיימת תנועה מעולם החול של האדם לעבר עולם הקודש של אלוקים. אנו נדרשים להכניס קדושה בחיינו, "קדושים תהיו", באמצעות "עמל תורה", היגיעה, לגילוי ומימוש היכולות והפוטנציאל שבנו. כאשר, החוקים והמצוות שבתורה, מלשון הוראה, הינם הדרכה והכוונה לחיים ערכיים, משמעותיים ומטיבים עם הפרט ועם הכלל.

שבת שלום🏆