Image by Heiner Sollermann from Pixabay
פרשת בא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. שלוש מכות נוספות מכה ה' את המצרים, מכת ארבה, מכת חושך, ולבסוף המכה הקשה מכולן – מכת בכורות עד שמתרצה פרעה, מלך מצרים, לשחרר את בני ישראל. פרעה המבועת מבקש מעם ישראל לקום ולצאת ממצרים.
נשיא מדינת ישראל, מר יצחק הרצוג, משתף:
"כשאני קורא את התיאור המקראי של יציאת מצרים, עולה בעיני רוחי התמונה שבה משה דורש מפרעה לשחרר את בני ישראל, העבדים, ובכך מחולל את הגדולה שבמהפכות העולם העתיק. הבשורה שבתמונה הזו מחייבת את הדורות כולם. התורה שלנו מתקוממת נגד מוסד העבדות. היא אומרת לא לעבדות באשר היא: בתקופה הקדמונית ובימינו אנו.
כשקוראים את פרקי המאבק של משה בפרעה אנו מגלים, להפתעתנו, שלא רק פרעה התקשה לשחרר את בני ישראל, גם הם עצמם, השבויים במצוקתם, התקשו לשמוע ולהפנים את בשורת הגאולה… לעתים נדמה שגם בני דורנו התרגלו להיות שבויים. נדמה שהפכנו לבני ערובה של החרדה הקיומית, של הפסימיות והפסיביות. שנשבינו בשלשלות הפחד…"
בפרשה זו ובכלל בחומש שמות, ניכר כי השחרור מעבדות הוא לא רק פיזי אלא גם מנטלי. כאשר ה' אומר למשה ואהרון כי החודש הזה (א' בניסן שנת 2,448 לבריאת העולם), בני-ישראל ייצאו מעבדות לחירות, מה הכוונה ומה המשמעות? נראה כי השחרור העצמי שלנו מהעבדות מחייב התוודאות לסיפור האישי והלאומי שלנו.
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- הסיפור המשפחתי-
המחבר האמריקני ברוס פיילר פרסם רב־מכר עיוני ושמו 'הסודות של המשפחות המאושרות'. זהו ספר מרתק המשתמש במחקרים מתחומי הניהול, כגון טיפוח צוותים, פתרון בעיות ויישוב סכסוכים, ומציע ליישם את תובנותיהם גם בין כותלי הבית – באופן שיסייע למשפחה להיעשות ליחידה מלוכדת הנותנת מקום לצמיחה אישית של הפרט.
אולם ככלות הכול, בסוף הספר הוא משמיע טענה מפתיעה: "הדבר החשוב ביותר שיש בידכם לעשות למען משפחתכם הוא הדבר הפשוט מכולם: לפתח סיפור משפחתי חזק". הוא מצטט מחקר שנעשה באוניברסיטת אמורי, ועל־פיו ככל שילדים מכירים יותר את סיפור משפחתם "כך מתחזקת תחושת השליטה שלהם בחייהם, הערכתם העצמית גדֵלה, והערכתם כלפי תפקודם המשפחתי משתפרת".
סיפור משפחתי מחַבֵּר ילדים לדבָר שהינו גדול מהם. הוא עוזר להם להבין איך הם משתלבים בעולם שהתקיים עוד לפני שהם נולדו. הוא נותן להם נקודת־זינוק של זהות. כל אלה נעשים בתורָם בסיס לביטחונם העצמי של הילדים. בזכותם יכול הילד לומר: הנה אני; זהו הסיפור שאני חלק ממנו; אלה הם השורשים שמהם אני צומח מעלה־מעלה.
משה רבנו… רצה שנעזור לילדינו להבין מי הם, מאין באו, איך נעשו אבותיהם לאומה ומה היו הרגעים המכוננים שעיצבו את חייהם ואת חלומותיהם. הוא רצה שניתן לילדינו זהות ע"י כך שנהפוך את ההיסטוריה לזיכרון, ואת הזיכרון לתחושת אחריות…
המסע הארוך אל החירות, רומזת פרשתנו, אינו רק עניין של היסטוריה ופוליטיקה, ודאי לא רק סדרה של ניסים. הוא כרוך ביחסים שבין הורים וילדים. הוא עובר בסיפור־סיפורים, בהנחלת הסיפור הלאומי מדור לדור. הוא מסע אל הרגשת נוכחותו של אלוקים בחיינו. הוא דורש מאתנו לפנות בחיינו מקום לשֶׂגב, לפליאה, להכרת תודה, לענווה, לאמפתיה, לאהבה, לסליחה ולחמלה– והטקס, השיר והתפילה עוזרים לנו לעשות זאת. על־ידי כך אנו מקנים לילדינו ביטחון עצמי, אמון ותקווה, כמו גם זהות, השתייכות ותחושה של התהלכות טבעית בעולם. האמונה מתחילה במשפחה. התקווה נולדת בבית."
במלחמה הזו התערער לנו הבית. רבים מאתנו איבדו מישהו שחשוב ויקר לו. הרצון הוא לחיות את החיים, ולא לתת לאנשים שאיבדנו להישכח כי הם חיים בתוכנו. אנחנו חייבים לחיות למענם, למעננו ולמען הדור הבא. אנחנו חייבים לספר את סיפורם וסיפורנו.
אנחנו חיים עם פחדים, רגשות אשמה, כעסים, קנאה וכו'. מצבים רגשיים שיוצרים דאגות ומזינים מחשבות שהופכות להשקפות, דעות ואמונות. במלחמה הזו אמיתות האמונות של האויבים בהם אנו נאלצים להילחם מבוססת על שנאה וקנאות דתית שיוצרים רוע בלתי נתפס ותאווה הזויה לכוח ולשליטה.
כלומר, בנוסף למלחמה החיצונית שנכפתה עלינו, אנו מנהלים מלחמות פרטיות ב- כנסת, קהילה, בעבודה, במשפחה ובעיקר עם עצמנו. אלו מלחמות שכיחות ותכופות שגורמות גם לכאב, פירוד וסבל, הכובלים ומעוורים אותנו.
האם ניתן למנוע מלחמות? כנראה שלא. המציאות מדברת בעד עצמה. איננו יכולים לשנות את מצבם הפנימי של אנשים אחרים הגורם להתנהגות זו, בפרט כאשר ההתנהגות לא אנושית, וזוועות השבת השחורה הולכות ונחשפות לנגד עינינו, מעבר לכל דמיון. רוע בהתגלמותו. אך, אנו יכולים לשנות את עצמנו, את התודעה שלנו. במצב כזה מורכב וכאוב אין טעם לעדן ולנסות לעבד רגשות ובדרך להילחם בעצמנו. אלא, פשוט להיות בהכלה, ללא שיפוט, לאפשר למה שמבעבע בנו להיות, כי יש אינספור רגעים של הצפה רגשית ותחושת חוסר אונים. פשוט לחוש חמלה לצער העמוק, לפחד, לייאוש ואפילו לשנאה. עדיף לארח אותם במרחב הפרטי שלנו, לפני שהם גולשים למרחב הציבורי… כך ננתב את כוחות החיים שלנו לחיות את החיים.
הדאגה ללוחמים שלנו, הכאב העצום על הנרצחים והנופלים, הדאגה המכרסמת כל חלקה טובה לחטופים שעדיין לא הוחזרו, והדאגה למשפחות המפונים שעדיין לא יכולים לשוב לביתם. בצפון ובדרום אינספור ערים שהפכו לערי רפאים. כולנו, כפרטים, וכעם חווים טראומה, החוסן והביטחון שלנו התערערו. ולכן, יותר מתמיד, כדי לא לכבול את עצמנו ולשעבד את חירותנו לעצב ולכאב שמשתקים ומסיחים את דעתנו, עלינו להמשיך לחזק ולמסד את הסולידריות החברתית כמו שהיא באה לידי ביטוי במהלך כל התקופה הזו. עלינו להטמיע בשגרה את אותן עוצמות מרגשות, תומכות ומחברות, שבסופו של דבר שומרות על חירותנו.
ממשיך הנשיא, יצחק הרצוג:
"…עלינו לשחרר את החברה הישראלית מהחרדות ולהשיב לה את התקווה, את הניצוץ בעיניים ואת האמונה בעתיד טוב יותר. יחד נצא לדרך אחרת. דרך שתשיב אותנו ליסודות המובילים, היוזמים והעצמאיים, יסודותיו של עם שהקפיד תמיד לקחת אחריות על גורלו. נחזיר את האתוס היהודי הציוני שיכנס את כל מגזריה ושבטיה של הארץ ויקנה תחושת שייכות וערבות הדדית לכולם.
כי המפתח לחירות אמיתית נמצא בידינו.
כנכדו של הרב הראשי; כבנו של נשיא המדינה שינק מהמקורות מרכיבים רבים בהשקפת עולמו, אני מאמין שהמאבק על עתיד המדינה ניטש בשדה הזהות היהודית. אני סבור שהעם שלנו נמצא בצומת דרכים היסטורי, ושהשליחות שלי היא לקחת אחריות ולעשות כל הדרוש והאפשרי כדי לשמור על עתידם של החלום הציוני והמדינה היהודית. מדינת ישראל תגיע לפסגות מופלאות, אבל היא תגיע לשם רק אם נחליט לעצב את גורלנו ולהוביל מהלכים אסטרטגיים שיבטיחו את המשך קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. היא תגיע לשם רק אם נדע לאחד לבבות, לגשר על הפערים, להדביר אפליה ולהוביל לשוויון אמת בין כל חלקי הפסיפס המרהיב של העם והארץ שלנו. ליצור כאן "בית" של אמת: מקום שבו כל האזרחים, כל חלקי האוכלוסייה, יכולים להרגיש שייכים אליו.
זו תכלית היהדות.
זו תכלית החלום הציוני."
שבת שלום ובשורות טובות 💞🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.