חומש במדבר- פרשת פנחס- אנו יורשים את מה שאנחנו אוהבים

Photo by menachem weinreb on Unsplash

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, בעוד מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה.
בהמשך מסופר על חמשת בנות צלפחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה.
"אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ”. (במדבר כז, ג), חמש בנות צלפחד, מחלה, נועה, תרצה, מילכה וחגלה, פונות יחד למשה, ומסבירות כי בגלל שהחוק אומר שרק בנים יכולים להיות יורשים, הן לא יכולות לרשת את הנחלה שמגיעה להן, ולמשפחתן. וזה, לא הוגן!
בתגובה, משה פונה לה', בתור השופט העליון – שיחליט בנדון.
ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
כי למעשה "…אנו יורשים את מה שאנחנו אוהבים באמת. חז"ל קשרו לראשן של בנות צלפחד כתרים של שבח מופלג. הן היו, לדבריהם, חכמות מאוד ובחרו בזמן הנכון להצגת בקשתן. הן ידעו לפרש את הכתובים, והיו צדיקות גמורות. ובפרט: אהבתן לארץ ישראל עמדה בניגוד משווע לזו של הגברים. כשהמרגלים חזרו מהארץ עם הדו"ח המדכדך שלהם, העם אמר אִישׁ אֶל אָחִיו: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) אבל בנות צלפחד חפצו בנחלה בארץ, והיו ראויות לה עד מאוד… כאשר איננו מוקירים דבר-מה כערכו, אנו עלולים להפסיד אוצר ואפילו לא לדעת מה הפסדנו.
…זהות אי אפשר למכור. אבל להפסיד אותה אפשר. ויהודים רבים מפסידים את זהותם. אבותינו נתנו לנו את מתנת העבר. אנו חבים להם עתיד שיהיה נאמן לעבר הזה. או לכל הפחות, חובתנו לא לוותר על העבר הזה לפני שעמדנו על ערכו.
הרעיון משנה-החיים הנלמד מכך הוא בהחלט פשוט, ובכל זאת הוא עמוק: אם אנו רוצים באמת להנחיל את המורשת שלנו לילדינו, עלינו ללמד אותם לאהוב אותה. הרכיב החשוב ביותר בחינוך, בכל חינוך שהוא, איננו לימוד העובדות או המיומנויות, אלא הלימוד מה לאהוב. כי את אשר נאהב – נירש. ואת אשר לא נדע לאהוב – נפסיד."

מוסיף הרב שניאור אשכנזי, כי בנות צלפחד מלמדות אותנו שזעקה כנה מעומק הלב היא איננה חוצפה, ולמעשה, רק היא יכולה לפרוץ את המציאות הלא הוגנת, את העוולה. חמש האחיות נלחמות על זכותן למקום ולנחלה בארץ ישראל. כאשר אנו חווים עוולה מחובותינו היא לקרוע שערי שמים. זעקתן הייתה ממקום נקי, המבקש צדק וקירבה, והתנהלותן היא ביטוי ל-"ויש אדם הקונה עולמו בשעה אחת." הפרשה משקפת לנו את אומץ ליבן ואמונתן בצדקתן. הצעקה שלהן איננה התרסה ולא המרדה וגם לא כפירה, אלא דרישה לעשיית צדק. ואכן, צעקתן קורעת את שערי שמים.
אנו חיים בעולם שכל הזמן מצוי בתנועה ובהתקדמות. מחדד הרב אשכנזי, כי לעולם יש פוטנציאל עצום של טוב, כאשר בכל רגע ורגע באפשרותנו לבחור בטוב ולממש את אותו פוטנציאל, וכך גם להציף את העולם בטוב.
לכן, הציפייה לטוב היא טבעית וריאלית, וכל שעלינו לעשות הוא להוסיף מעשים טובים, להרבות טוב. לרצות שיהיה טוב זה חשוב אבל לא מספיק. אנחנו צריכים להאמין שאנו יכולים לקיים חברה טובה המושתתת על צדק, יושרה ועוד ערכים מטיבים ומפיצי טוב. עלינו להאמין שניתן לצמצם את הפער בין המציאות ולאמונה שלנו ע"י מעשים ופעולות. בעצם, ההכרעה אם להרוס או להטיב עם העולם מצויה בידנו, בני האדם. הבחירה החופשית, שאילת שאלות, ערעור על הקיים וחיפוש תשובות יכולים להוביל אותנו למקומות טובים יותר כל עוד הם מונעים מטוהר ורצונות טובים להטיב.
בימים אלו, אנו מצויים בימי בין המצרים, והאמונה במציאות טובה יותר דומה לפעמים לזכייה בלוטו, כולנו רוצים לזכות, אבל מתקשים להאמין שאנו נהיה הזוכים… מה הסבירות? והשאלה איך מתעלים מעל מגבלות הספק, ופועלים, למשל, קונים כרטיס לוטו, פועלים באופן שלא פוגע באחרים, ויותר מזה, באופן שמטיב גם עם הסביבה.

חינוך לערכים מתחיל באופן בו אנו חיים את הערכים האלו. אנו יכולים לנאום לילדינו על ערכים חשובים אבל ילדים קולטים כל זיוף, ואם הערכים המדוברים והערכים שאותם חיים אינם בהלימה, החינוך לא יהיה אפקטיבי.  מצוות והגדת לבנך מכוונת אותנו לכל השנה, לבנות עם הילדים שלנו קשר שיש בו שיח ערכי והעברת המסורת מתוך אהבה, כבוד, איכפתיות והנאה. מה הדברים שחשובים לנו באמת, שאנו מוכנים להתאמץ כדי שהם ינכחו בחיינו? כשהערכים נוכחים בחיינו, בחיי המשפחה, יש לדבר עליהם בעין טובה ומתוך חיבור חיובי. כשהקשר קרוב וחם, ויש הקשבה, אהבה והכלה, הערכים נטמעים אצל בני המשפחה בקלות וביעילות יותר.

בימים אלו, כשהרוחות סביב עדיין סוערות, אנו מקבלים תזכורת חשובה מבנות צלפחד, ללמוד ולהכיר את הנתונים, להקשיב, להגיב בכבוד ובענייניות, ול"מודה על האמת" כאשר אנו לא יודעים ולא מבינים. ויותר מזה, בנות צלפחד מלמדות אותנו כי הרכיב החשוב ביותר בחינוך, בכל חינוך שהוא, איננו לימוד העובדות או המיומנויות, אלא הלימוד מה לאהוב, ואת מה שנאהב – נירש, בעוד את מה שלא נדע לאהוב – נפסיד.

שבת שלום❤️