חומש במדבר- פרשות מטות מסעי- הכעס מתנה או מועקה?

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, ופרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש במדבר. בד"כ קוראים את הפרשות הללו יחד באותו שבוע בשנים שאינן מעוברות, בשנים שאין בהן אדר א' ואדר ב', כי אז יש פחות שבועות ויש צורך לצרף כמה פרשות לאותה השבת.
אנו כאמור בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. בני ישראל הורגים את הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם. אך, את הנשים, ילדים, הבהמות, המקנה וכל רכושם הם לוקחים בשבי ובוזזים. בתגובה משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו למחנה את בנות מדיין, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל.

הרב שמואל רבינוביץ מסביר,
"…בשוליה של מלחמה זו אנו לומדים כמה חוקים הנוגעים לדיני טהרה וכשרות הכלים… והנה פרט מעניין: בשונה משאר חוקי התורה שנאמרו על ידי משה רבינו, חוקים אלו לא נאמרו על ידו. משה נצטווה עליהם, אך מי שהורה לעם לנהוג בהם היה אלעזר הכהן, בנו של אהרון:
“ויאמר אלעזר הכוהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה אשר ציווה ה’ את משה…” (במדבר לא, כא). מדוע משה שתק ונתן לאלעזר לתפוס את מקומו? חז”ל במדרש ההלכה משיבים על כך תשובה שלא היינו מעזים לומר בעצמנו. הבה נצטט את דבריהם:
“משה רבינו – לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות” (ספר במדבר, פרשת מטות פיסקא קנז).
מספר פסוקים לפני ההוראה ההלכתית שנאמרה על ידי אלעזר הכהן, קראנו: “ (יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל… הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.” (במדבר לא, יד). התוצאה, על פי המדרש, הייתה מיידית: משה שכח את ההוראה ההלכתית המתאימה לסיטואציה ואלעזר נאלץ לתפוס את מקומו של משה. בהמשך דבריהם מונים חכמי המדרש מקומות נוספים שבהם כעס משה וכתוצאה מכך בא לידי טעות בהלכה או במעשה."

כיצד מתמודדים עם כעס?
נראה כי את המציאות הלוקה משה רבנו מתקשה לקבל, ולכן, הוא מביע את כעסו וההשלכה- נשכחת ממנו ההלכה. משה רבנו, גדול המנהיגים, איננו מקבל את המציאות כפי שהיא, כבר עוד בראותו את המצרי מכה עבד עברי, ואת שני הניצים העבריים. החטא של משה לא היה הכעס, אלא שהמשיך בדבריו ולימד הלכה טרם לקח הפסקה. משה לא עצר להתאושש מכעסו. שואל הרב שניאור אשכנזי, כיצד מתמודדים עם כעס? אנחנו, לפחות ברובנו, בד"כ בעלי ידע רב כיצד יש לטפל בכעס, אך כשהוא מתפרץ, אנו שוכחים את כל מה שידענו. הרב אשכנזי מציע כי האדם זקוק לטיפול הכולל אקמול וגם אנטיביוטיקה. אקמול כתרופה משככת כאבים לטווח קצר מועד, לטווח המיידי, ואנטיביוטיקה לטווח הארוך. בטווח הקצר לא תסייע התבוננות או חשיבה, כי כשאני כועס אני זקוק לתרופה מיידית ומרגיעה. האקמול הכי טוב לכעס מתפרץ הוא פסק זמן, הפסקה יזומה (שהיא כל הסחת דעת לא מזיקה) בכדי לאפשר לעוצמות הכעס לרדת ולהרגע. הרעיון הוא למתן את אותו כעס בעזרתו של הזמן. ממש כפי שהציעה רבקה אמנו ליעקב, בנה, לאור כעסו של עשו אחיו, "תן לו את הזמן שלו להרגע מכעסו". הכעס הוא אש גדולה שאם לא מלבים אותה ממתינים ומסיחים את הדעת, הכעס נרגע. ויותר מזה, אם נחליט שאנו גם מתנצלים לאחר שמתפרצים, ומבקשים סליחה, אנו כנראה גם נשתדל להמנע מהתפרצויות אלו. במילים אחרות, ההתחייבות לפרסם ולהכיר בכעסנו בפומבי, ולומר, "אני טעיתי", יכול לשמור עלינו מפני פרצי הכעס.
"כל הכועס- כאילו עובד עבודה זרה" אומרת לנו הגמרא שמסבירה בנוסף כי בשעת הכעס חוכמתנו נעלמת מאתנו. מבהיר הרב אשכנזי, כי חווית האירוע שעוררה בנו כעס היא תוצר של התבוננות חלקית, שאינננ משקפת את תמונת המציאות הכוללת. משה רבנו כועס כי צריך לכעוס, זו תכונה שקיבלנו כי יש בה ערך מוסף, השאלה היא מהם גבולותיו של הכעס בכדי שיהיה מקדם ומועיל, וכיצד אנו מתמודדים עימו? הכעס גורם לנו לאבד את שיקול הדעת, ולשכחה. ולכן, אחרי האקמול, ההפסקה שסייעה לנו להרגע, ניקח גם אנטיביוטיקה, שהיא הבנת הפרשנות שלנו לאירוע, וכן, קיימות אופציות נוספות לפרשנות. כלומר, הכעס הוא סוג של התמכרות לתמונה השטחית שאנו רואים באותו הרגע ולא התמונה הרחבה.  

"נפלאות הכעס/משה שרון"- (המלצה על ספר נפלא)
משה שרון  פותח את ספרו "נפלאות הכעס" בציטוט של מארק טווין, "הכעס הוא סוג של חומצה שגורמת נזק רב יותר למיכל שבו היא נמצאת מאשר לדברים שעליהם היא תישפך", בספרו מסביר משה שרון, "… חשבתי שהכועסים הם אלה שהחצינו את זעמם, אלה שצרחו, קיללו, קלקלו ושברו, ואילו השקטים, או השותקים והמְרַצים, נראו בעיניי כמי שיודעים להתמודד עם כעסם. חשבתי שהשתיקה עצמה מעידה על התמודדות עם הכעס, והאמנתי בלב שלם שאני לא כמו "הכועסים ההם", שהורסים בהתפרצויותיהם את חייהם ואת חיי הסובבים אותם.החלטתי לצאת למסע אל תיקון הכעס הפנימי שלי.
כן, ישנם כאלה שחייהם נהרסים בגלל כעסם המוחצן והם מחריבים את הנקרה בדרכם בגלל מידת הכעס שלהם. אני ברוב המקרים כעסתי כעס "מתורבת", כעס שותק המכלה אותך מבפנים…
הספר מתאר שש תחנות במסע שלי אל חיים מאוזנים יותר.
בתחנה הראשונה במסע הבנתי את כוחה של הפרשנות, עד כמה אין בנמצא אפילו סיבה אחת אובייקטיבית בגינה כל בני האדם בעולם כועסים. אי לכך חדרה אליי ההכרה שרגשותי אינם אובייקטיביים אלא הם תולדה של פרשנות. התובנה הזו החזירה את הכוח לידיי, שכן אם בכוחי לשנות פרשנות הרי שבכוחי להשפיע על רגשותי וכתוצאה מכך – על חיי.
בתחנה השנייה גיליתי שהאירועים, המקרים והאנשים שמצליחים להוציא אותי מאיזון, דהיינו מכעיסים אותי באמת ומעוררים אצלי זעם – מעידים על פי רוב על דבר לא שלם אצלי. או בפרפרזה על דברי חז"ל, גיליתי ש"הכועס במומו כועס".
בתחנה השלישית נתוודעתי לקשר שבין הכעס שלי לבין חטא הגאווה ולשינוי העמוק שאצטרך לשנות במידת הגאווה שלי על מנת לאזן את הכעס.
בתחנה הרביעית גיליתי שהכעס הוא רגש משני, דהיינו שער לרגש עמוק יותר, פחות פופולרי ופחות מדובר. הרי קל יותר לכעוס מאשר לומר "נעלבתי" או "לא באמת אכפת לך ממני". קל יותר לכעוס מאשר להיישיר מבט אל הרגש האמיתי שמנהל אותי ברגע נתון.
בתחנה החמישית התחלתי לראות את הקשר בין כעס לבין חסרון אמונה, דהיינו שבכל פעם שאני שוכח או מאבד אמונה שיש כוח גדול ממני, שהוא זה שמנהל את היקום ולא אני – אני כועס.
בתחנה השישית הבנתי שהתעוררות הכעס היא כשלעצמה חיובית וטומנת בחובה מתנות רבות. הבעיה נוצרת כשלא משחררים את הכעס, כשנותנים לו להישאר יותר מרגעים ספורים.
…כעס נגרם בגלל חוסר איזון וגם גורם לאיבוד האיזון הנפשי, לעיתים לשעות, לעיתים לימים, חודשים ואף שנים. לא פעם יש לו ביטוי בהתנהגות בלתי הולמת. בשעת כעס, אנו נוטים לומר ולעשות דברים שאחר כך נצטער עליהם. כעס, בדומה לרגשות אחרים כמו אהבה, פחד, תסכול, קנאה או געגוע, הוא רגש טבעי ועל כך אין עוררין. אין אדם שלא חווה את מנעד הרגשות הללו בחייו וכל אחד מהרגשות הללו מהווה חלק אינטגרלי וחשוב בחיינו. לכן אין לנו עניין, לא בספר זה ולא בחיים בכלל, להעלים לגמרי או "לתקן" את הכעס, שכן אין מדובר ב"קלקול". יש לנו עניין ללמוד לאזן אותו ולעבוד איתו ב"מידה" הנכונה. ובמילים אחרות – אם כעס דומה לאש, אזי השאלה היא באיזו מידה השתמשת בה; האם בצורה מדודה כפי שנוהגים בחימום הבית, או שמא ללא מידה וללא גבול עד שהיא שרפה אותך ואת הבית?"

רלוונטי יותר מתמיד, בימים אלו, ימי בין המצרים, וריבוי המחאות וההפגנות הסוערים, ואף בחיי היומיום שלנו בפרט עם הקרובים לנו. מי ייתן ונמצא את הדרך לא ללבות את הכעסים, להיות יותר קשובים, ויחד למצוא את האיזון הראוי למגוון הקולות מתוך אכפתיות ורצון משותף לחברה הפועלת לפי ערכי המשפט והצדק, חברה ישרה ומוסרית עם רגש לזולת. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞