הפטרת חיי שרה- למה הבוחרים לא בוחרים?

ההפטרה לפרשת חיי שרה היא בספר מלכים א'- פרק א', פסוקים א-לא. גם הפטרה זו, כמו הקודמת, לקוחה מספר מלכים. לאחר הסיפור על פטירתה של שרה אמנו וקבורתה במערת המכפלה, פותחת פרשת חיי שרה: "ואברהם זקן בא בימים", וכך פותח גם ספר מלכים: "והמלך דוד זקן בא בימים". עבור אברהם אבינו זו פתיחה לחיים מחודשים, בעוד אצל דוד זו פתיחה המבשרת על דעיכה.

מתאר הרב יהודה שביב- "מההפטרה עולה השוואה מעניינת בין אברהם אבינו לבין דוד המלך. שניהם בונים ומייסדים, שניהם מנהיגים את עם ה', אך בעוד העברת הירושה בביתו של אברהם היא פשוטה וחלקה, בביתו של דוד היא רוויה בתככים ובבעיות."

בהפטרה עוסקים בהמלכת שלמה, העתיד לקבל מלכות שלימה, ובנוסף, עתיד לזכות בהכרתם של מלכי ארץ קרובים ורחוקים, לעומתו אברהם אבינו כבר בפרשה שלנו זוכה בכבוד כשעמי הארץ משמיעים באזניו: "נשיא אלהים אתה בתוכנו" (בראשית כ"ג, ו') ומצהיר על יצחק בנו כממשיך דרכו. אברהם מייסד את האומה הנבחרת ואילו דוד מייסד את המלכות.
אברהם עוד בחייו דואג להמשכיות הראויה: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים… נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי…" (כ"ה, ה-ו). ואילו ביתו של דוד מלא בסכסוכים ומזימות, ואדוניה בנו ממליך את עצמו עוד בחייו של אביו, דוד.
עיקר סיפור הפרשה הוא סיפור שידוכו של יצחק שמאפשר את המשך השושלת של אברהם אבינו. ועיקר סיפור ההפטרה, הוא ללא ספק קביעת היורש, המלך הממשיך. שימו לב, בשני המקרים, בפרשה ובהפטרה, עוסקים בהנהגה, ובבני אדם שאינם מסתמכים רק על הבטחה אלוקית, אלא פועלים ככל שבידם כדי להשיג את מה שנראה להם חיוני, נכון, מקדם וטוב.

בימינו אומנם אין מלכים אבל כבר יש אומה, ובחברה הדמוקרטית שבה אנו חיים יש אפילו בחירות ובמקרה🤓 השבוע היו הבחירות לראש עיר והמועצה.
תהיתי לעצמי- כמה מאתנו מהרהרים ועוסקים בשאלות- מי יכהן כראש הרשות במקום מגורנו בחמש השנים הבאות? מי יהיו חברי המועצה ביישוב או בעיר שלנו? וכמה מאתנו מאמינים באמת שאלו החלטות שהן בידיים שלנו, שלא כמו בימי המלוכה, ובידנו היכולת ליצור שינוי ולהשפיע? ההד השכיח הוא שלא משנה שיטת הממשל- התככים, הסכסוכים והמזימות נותרו בעינם; אין רגע דל בדרמה הפוליטית בכלל בעבר, בהווה וכנראה שגם בעתיד, וספק אם יש בה רגע של תום. אבל בסופו של יום, כדאי שנזכור שיש לנו את החופש לחקור, לבדוק, לשאול ולבחון מי מהמועמדים הכי קרוב לאני מאמין שלי. לפני הרבה שנים אף אחד לא שאל אותנו את מי אנחנו בוחרים, הייתה הכרזה וזהו. והיום פונים ומבקשים מאתנו לצאת ולבחור, ורבים מאתנו בוחרים להיות פאסיביים, בוחרים שלא לבחור. ועלינו לשאול את עצמנו-האם אנו מפספסים הזדמנות נדירה להשפיע ולשנות?
מי ייתן ונצליח לפעול, להתחבר ולהשפיע . אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, יהוסף אורי בן הדסה, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

 

יום כיפור- ההזדמנות!

בשבוע שעבר השתתפתי בערב קסום, ערב סליחות עם שירה וניגונים ועם נשים נפלאות (שהרבנית אושרה קורן יזמה במדרשת מתן ברעננה). ואמש התקיימו רצף של שיעורים לקראת יום כיפור שהועברו ע"י מורים נפלאים גם כן במתן. ההתכנסויות הללו (שעסקו בנושאים כמו מהי תשובה, אמונה, תפילה, שירה, כיפור וכו') נגעו במקומות עמוקים שבי ומילאו אותי בתחושת סולידריות, עוצמה ושיתוף.
לכולנו יש נפילות, ולעיתים אנו מחטיאים את המטרה במודע, או לא במודע… בכל מקרה, היכולת לבקש סליחה והיכולת לסלוח אלו מעלות וגדולות של האדם. הסליחות השבוע חיזקו וחידדו לי אילו עוצמות יש לתפילה משותפת, כשכולנו חוברים יחד מתוך הידיעה שמעדנו איפשהו במסע שלנו, ולא משנה מאילו סיבות, כולנו עכשיו פה לחזק אחד את השנייה ולהיטהר.
יום כיפור מעורר את כולנו, זהו זמן של התעוררות; ההבנה שאנחנו שותפים, ואנחנו רוצים לשנות, לגדול, לצמוח, להיות אנשים טובים יותר, פשוט כי אנחנו יכולים!
מדהים שיום כיפור מצד אחד הוא יום שמח, כפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל- "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", משום שביום כיפור מתקיים תהליך של סליחה, ואנחנו מקבלים הזדמנות נדירה להתחיל מחדש. לכן, מומלץ לבוא לחג בתחושה חגיגית. גם הארוחה מפסקת היא סעודת חג לכל דבר. יש מצווה לאכול בערב יום כיפור במשך כל היום, כדי להתכונן לקראת הצום, ובמיוחד בסעודה הזו.
שמחה וממש יום של חג ולכאורה לא קשור כלל למקום של חרטה וצער אבל בואו נדייק ולא נתבלבל, זוהי שמחה ברצון העז שלנו לממש ולקיים את הטוב שחבוי ומצוי בכולנו פנימה, ומתוך מקום של תקווה ואמונה ביכולת וברצון של כולנו לבקש את הסליחה ולסלוח.
הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי אחרת האדם יהיה בוודאי שקוע בחטאים מעל הראש. אבל בשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרים ולא תמיד פנויים לפנות מקום לפשפוש ומשמוש המעשים שלנו, אבל אז מגיע יום כיפור, המכפר, יום שקורא ומזמין אותנו להתעורר, ולהתייחס למעשינו בפרט אלו שבין אדם לחברו בכובד ראש.
צום קל ומאחלת לכולנו שנצליח לממש לטובה ובהצלחה רבה את ההזדמנות שה' נותן לנו ביום הכיפורים. אמכי"ר.

פרשת בהעלותך- האם את הנרות אנו מעלים?

 

שם הפרשה שלנו, בהעלותך, עוסק בחינוך והוא מציג את הרף הכי גבוה בנושא חינוך-
"(ב) דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. (ג) וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן–אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה." (במדבר ח')
אומר רש"י הבקשה לאהרון צריכה הייתה להיות "בהדליקך את הנרות" מדוע נאמר "בהעלותך את הנרות". רש"י מסביר שזהו מסר חשוב ביהדות, מהי בעצם פעולת ההדלקה? עלינו להדליק את הנר ולא למהר אלא להדליק עד שהאש נתפסת בפתילה ורק אז השלהבת עולה מעצמה.
ועל כך אומר הרבי מלובביץ- עלינו לנהוג אותו דבר בחינוך ילדינו, חינוך הדור הצעיר. ספרים רבים שעוסקים בחינוך מתארים כיצד מממשים "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה." (משלי כב ו) זוהי משימת חיינו ולמרות זאת אנו לא פעם פוגעים בילדים ומשאירים להם משקעים ועוגמת נפש, שלא במכוון מייצרים סכסוכים וכעסים. כלומר, כיצד מתקשרים ומחנכים ילדים נכון? כיצד מתקשרים ומטמיעים בהם את הערכים והמוסר שאנו מאמינים בהם? וכיצד אנו משיגים הקשבה, ציות והערכה שלהם שלא מתוך פחד אלא מתוך יראת כבוד, הערכה והנאה מהלימוד. במילים אחרות, שהדרישה של המחנך לעשות, לנהוג ולהתנהל, שזוהי ההדלקה, תייצר שלהבת עולה מאליה, כלומר גם כשהמחנך איננו נמצא בסביבה, הילד ינהג ע"פ הערכים והמוסר שהפכו להיות חלק ממנו, ובוערים בו.
ראשית הדרישה היא מאתנו, המבוגרים, להוות מודל לחיקוי ע"י נתינת דוגמא אישית. אומר הרבי מלובביץ, "בראש ובראשונה צריך המחנך להראות דוגמה חיה מדרך התנהגותו האישית. זו הדרך הטובה ביותר להשפיע על הזולת, כי כשהמחונך רואה שהמחנך שלו וסביבתו הקרובה מתנהגים על-פי אותם עקרונות שדורשים ממנו, הדבר פועל עליו שגם הוא ינהג כן." והוא מוסיף ש-"חינוך אמיתי הוא כאשר אין המחונך זקוק לעידוד מתמיד של המחנך, אלא יכול להלך בכוחות עצמו. יש להביא את המחונך שיהיה בבחינת 'שלהבת עולה מאליה'." זהו החינוך שהילדים מתחברים ומזדהים עם מה שהם לומדים, שהמסר אכן עבר ונקלט.

כמחנכים עלינו לא פעם להחריש ולהתרחק, ואז לבחון כמה נטמע המסר, וכמה מהילדים התחברו והזדהו איתו.
מדוע ההסבר נעשה באמצעות נרות ואש? "נר השם נשמת אדם" (משלי כ' כז'), כמו הנפש ששואפת לעלות מעלה כך גם הנר ששואף מעלה. הדלקת נרות זו משימה גדולה, משימה של קדושה. האש היא ללא אגו, היא מתאחדת אחדות גמורה עם הלהבות האחרות, היא ללא גבולות, לא מתמעטת אף פעם גם כשמדליקים ממנה נרות נוספים.
רש"י, הרמב"ם, הרב אשלג ועוד חכמים רבים הסבירו שחינוך זה להרגיל. היהדות מאמינה בכוח האנרציה, כלומר כשנעשה את אותו הדבר שוב ושוב, נהפוך את המעשה להרגל ובסופו של דבר הוא יהפוך לטבע שלנו. השאלה מה קורה ביום שאינני צריך את אותם הרגלים, נניח הרגלים ששירתו אותי בתקופה מסוימת ולפרק זמן מסוים, כמו בשירות צבאי, באוניברסיטה וכו.? סביר להניח שאם אנחנו לא חייבים אנחנו לא נמשיך עם אותם הרגלים שרכשנו, אז מה המענה לחינוך האידיאלי, אם יש בכלל דבר כזה?
בעל התניא מסביר- חינוך זה למשוך את הלב. האתגר של המחנכים הוא להדליק את הילד, למשוך את ליבו, לגרום לו לאהוב את הלימוד. להרים אותו ולרומם אותו, כי רק כשהילד ירגיש מגורה, סקרן, ושהמחנך רואה אותו, הוא יביע עיניין וישקיע מאמצים. כמו חנוכת המזבח- חנוכה מלשון חינוך, עשיית מעשה שמושכת את הלב, כמו הבאת המתנות למזבח, נתינת תמריץ חיובי, לתת פרסים, כן, זהו סוג של שוחד- שוחד מלשון הנותן והמקבל הופכים להיות חד- אחד. משיכת ליבו של הילד יוצרת התקרבות. חינוך זה למשוך ולקרב, כמו מגנט, מתן תמריצים שיגרמו ויביאו את הילדים להמשך לימוד ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ראשית ייתכן והילד יעשה עבור המתנות אך בהמשך כשייווצר החיבור וההזדהות הילד יעשה בעבור הערכים, המוסר והתורה.
למשל, כשאנו גוערים בילד אומר הרבי זהו רגע קריטי- אנו נוטים לפרט בפניו כמה הוא לא מוצלח, ובכך למעשה אנו מרחיקים אותו ובטח לא מרימים אותו. המילים שלנו מחתימות את הילד. במילים אחרות, כשאנו כועסים על הילד אנו מקבלים הזדמנות להרים ולחבר אותו, ולחזק את בטחונו האישי, למשל- 'אתה הרי כל כך טוב', 'זה לא מתאים לך', 'אתה מוכשר ומסוגל…' דווקא כשהילד במקום נמוך המחנך מחויב להזכיר לו כמה הוא גבוה ולא שייך למקום הנמוך הזה. (משיעורו של הרב שניאור אשכנזי)
כמה מאתנו הגיבו כשאחד מילדינו שיתף אותנו בציון גבוה שקיבל, בקולות התלהבות ושבח, כאילו זה סוג של הפתעה, כביכול לא ציפינו, תגובה של- מדהים וכל הכבוד. בעוד כשאותו ילד לוקח כוס מלאה במיץ בדרכו לסלון ואנו ממהרים לצעוק לו תזהר זה יישפך… ואז כשזה נשפך אנחנו כועסים וממהרים לדווח לו- "אמרתי לך" ועוד פנינים שמושכים אותו מטה ומרחיקים. הבנתם? בעצם במקום לומר לילד כל הכבוד על הישג הציון הגבוה אבל דע לך אני לא מופתע, כי אתה יכול הכל, אתה מוכשר, השקעת, עבדת, גילית מסירות- לא באמת מפתיע…
ולגבי הכוס? נכון שלעיתים יש לנו יכולת נבואית מצומצמת ובכל זאת, יש לזכור מה אנו מטביעים בילד… נראה לי שכדאי כשאנו מזהירים אותו וצופים את העתיד🤓 להוסיף שברור לנו שהוא אחראי והוא ינהג בזהירות מרובה- ובכך נרים אותו, נעביר לו את האהבה ללא תנאי והאמונה שיש לנו בו. ללא ספק, זה יסייע לנו בקירוב והעצמת ילדינו.
מי ייתן ונצליח בחינוך הדור הצעיר, שנצליח להנחיל ולהטמיע בו את הערכים בתוך תוכו, בנחת ובשליטה ולהוות עבורו דוגמא אישית. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

Sent from my iPhone

ויקרא- פרשת צו- מדוע צו?

מדוע צו?
" (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ." (ויקרא ו')
הפרשה פותחת בפניית ה' אל משה, שיצווה את אהרון ובניו על הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים שהתורה בחרה להשתמש בפסוק זה במילה "צו", ולא במילים 'דבר אל אהרון' או 'אמור'…, ונשאלת השאלה מדוע דווקא כאן נעשה שימוש בלשון ציווי?

רש"י מסביר כי המילה "צו" היא לשון זירוז, אין השהייה, יש התייצבות כאן ועכשיו. השאלה מדוע יש צורך להשתמש בביטוי כה חזק דווקא בנוגע לקרבן עולה? רבי שמעון מסביר – שבקרבן עולה (קורבן המכפר על הרהורי הלב) שנשרף כליל ,הכהנים אינם מקבלים חלק מן הבשר לעצמם כמו בקורבנות האחרים ולפיכך קיים חשש שהכוהנים יעדיפו להתעסק בקורבן חטאת (קורבן על עבירות שבמעשה) מהם יש להם רווח, על פני קורבן העולה. לכן, השתמשה התורה בלשון" צו", לזרזם ולהזהירם להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן חטאת.
במילים אחרות, כפי שחכמנו אמרו, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", כשיש לנו הזדמנות למשל לומר מילה טובה, לחזק, לפרגן, לסייע בואו לא נדחה ונפספס את ההזדמנות, נתייצב ונממש אותה. 'צו' תפקידו לעורר אותנו לעשות מעשים שיוסיפו אור אצלנו פנימה בנשמה ובחוץ, בסביבה שלנו.

בפרשה הקודמת כתוב שמקום שחיטת קורבן העולה הוא בצפון – (ויקרא א, יא) "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה", מה שמרמז על המחשבה שהיא מכוסה וצפונה, כי אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו.
ובפרשה שלנו השבוע כתוב ששחיטת קורבן החטאת היא- (ויקרא ו', יח) "…בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'". הוא גם בצפון, אבל לעומת המחשבה, המעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו המעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ובכל מקרה הם כבר הוצאו לפועל.

כלומר, מקום הקרבת שני הקורבנות, קורבן חטאת וקורבן עולה הוא מצפון למזבח.
למה דווקא מִצָפוֹן? כי זה מלשון מָצְפּוּן. מה הקשר בין הצפון והמצפון?

ועל זה כנראה חז"ל אמרו, "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים". הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לנו, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים, הן רואות זשואז מתעוררים ההרהורים בלב והמחשבות. ומשם לרוב הדרך קצרה אל המעשה.
לכן מקום שחיטת החטאת הוא למעשה פועל יוצא של מקום שחיטת העולה. מהמקור, מהשורש, מהרהורי הלב והמחשבות, עליהם מקריבים את קורבן העולה, יוצא המעשה, העברה, החטא שעליה מקריבים את קורבן החטאת. משתמע שכדי לתקן את הדברים בחיינו צריך ונכון להתחיל מהשורש, מהרצונות שלנו שמולידות ומייצרות לנו את עולם המחשבה, לזכך, ולנקות את כל המחשבות השליליות שעולות ולא מרפות ובטח לא מקדמות אותנו, ושבסופו של דבר מובילות אותנו למעשים שלנו.

היום, אין לנו מזבח, המזבח למעשה מצוי בתוכנו, בליבנו, ולכן עלינו להדליק ולעורר את אותה נקודה שבלב, "(ה) וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה," (ויקרא ו) לעורר את אותו רצון טוב ומטיב שמצוי בנו פנימה. עלינו להתבונן ולבחון היכן אנו מצויים🤔 זהו מפעל חיינו, כשכל אחד ואחת מאתנו מדליקים את האש, את האור שבנשמתנו, אנו מצליחים יותר ויותר לשנות את המציאות. השינוי ראשיתו בפנימיות של כל אחד ואחת מאתנו.

הרבי מלובביץ' מסביר "ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב. אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך האדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי קשר לתורה, מעשים טובים ואנשים טובים. "
שנזכה לתדלק את האש הטובה שבנפש פנימה, האש שתצליח לגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים, שנזכה להתחבר לרצון הטוב והפנימי שבנו ולייצר מחשבות טובות ומקדמות ליצירת מעשים שמפיצים אור ורגש לזולת. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.