מדוע צו?
" (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ." (ויקרא ו')
הפרשה פותחת בפניית ה' אל משה, שיצווה את אהרון ובניו על הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים שהתורה בחרה להשתמש בפסוק זה במילה "צו", ולא במילים 'דבר אל אהרון' או 'אמור'…, ונשאלת השאלה מדוע דווקא כאן נעשה שימוש בלשון ציווי?
רש"י מסביר כי המילה "צו" היא לשון זירוז, אין השהייה, יש התייצבות כאן ועכשיו. השאלה מדוע יש צורך להשתמש בביטוי כה חזק דווקא בנוגע לקרבן עולה? רבי שמעון מסביר – שבקרבן עולה (קורבן המכפר על הרהורי הלב) שנשרף כליל ,הכהנים אינם מקבלים חלק מן הבשר לעצמם כמו בקורבנות האחרים ולפיכך קיים חשש שהכוהנים יעדיפו להתעסק בקורבן חטאת (קורבן על עבירות שבמעשה) מהם יש להם רווח, על פני קורבן העולה. לכן, השתמשה התורה בלשון" צו", לזרזם ולהזהירם להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן חטאת.
במילים אחרות, כפי שחכמנו אמרו, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", כשיש לנו הזדמנות למשל לומר מילה טובה, לחזק, לפרגן, לסייע בואו לא נדחה ונפספס את ההזדמנות, נתייצב ונממש אותה. 'צו' תפקידו לעורר אותנו לעשות מעשים שיוסיפו אור אצלנו פנימה בנשמה ובחוץ, בסביבה שלנו.
בפרשה הקודמת כתוב שמקום שחיטת קורבן העולה הוא בצפון – (ויקרא א, יא) "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה", מה שמרמז על המחשבה שהיא מכוסה וצפונה, כי אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו.
ובפרשה שלנו השבוע כתוב ששחיטת קורבן החטאת היא- (ויקרא ו', יח) "…בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'". הוא גם בצפון, אבל לעומת המחשבה, המעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו המעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ובכל מקרה הם כבר הוצאו לפועל.
כלומר, מקום הקרבת שני הקורבנות, קורבן חטאת וקורבן עולה הוא מצפון למזבח.
למה דווקא מִצָפוֹן? כי זה מלשון מָצְפּוּן. מה הקשר בין הצפון והמצפון?
ועל זה כנראה חז"ל אמרו, "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים". הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לנו, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים, הן רואות זשואז מתעוררים ההרהורים בלב והמחשבות. ומשם לרוב הדרך קצרה אל המעשה.
לכן מקום שחיטת החטאת הוא למעשה פועל יוצא של מקום שחיטת העולה. מהמקור, מהשורש, מהרהורי הלב והמחשבות, עליהם מקריבים את קורבן העולה, יוצא המעשה, העברה, החטא שעליה מקריבים את קורבן החטאת. משתמע שכדי לתקן את הדברים בחיינו צריך ונכון להתחיל מהשורש, מהרצונות שלנו שמולידות ומייצרות לנו את עולם המחשבה, לזכך, ולנקות את כל המחשבות השליליות שעולות ולא מרפות ובטח לא מקדמות אותנו, ושבסופו של דבר מובילות אותנו למעשים שלנו.
היום, אין לנו מזבח, המזבח למעשה מצוי בתוכנו, בליבנו, ולכן עלינו להדליק ולעורר את אותה נקודה שבלב, "(ה) וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה," (ויקרא ו) לעורר את אותו רצון טוב ומטיב שמצוי בנו פנימה. עלינו להתבונן ולבחון היכן אנו מצויים🤔 זהו מפעל חיינו, כשכל אחד ואחת מאתנו מדליקים את האש, את האור שבנשמתנו, אנו מצליחים יותר ויותר לשנות את המציאות. השינוי ראשיתו בפנימיות של כל אחד ואחת מאתנו.
הרבי מלובביץ' מסביר "ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב. אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך האדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי קשר לתורה, מעשים טובים ואנשים טובים. "
שנזכה לתדלק את האש הטובה שבנפש פנימה, האש שתצליח לגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים, שנזכה להתחבר לרצון הטוב והפנימי שבנו ולייצר מחשבות טובות ומקדמות ליצירת מעשים שמפיצים אור ורגש לזולת. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.