דנה בפרשה

יעקב אבינו כבר בן 147. הוא שוכב במיטה ובשארית כוחותיו אומר "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). הוא מבקש מבניו להאסף ולהתכנס יחד בכדי לקבל ממנו את דברי הפרדה. בפועל, יעקב מברך אותם ולא עוסק בגילוי העתידות שלהם. הוא מעביר מסר שיש בו לעתים קללה, לרוב ברכה ומבט קדימה אל החיים בארץ ישראל כשבטים. חז"ל מתקשים בפער הזה שבין הבטחתו לספר על אחרית הימים לבין דבריו בפועל, ומסקנתם- "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה" (תלמוד בבלי, פסחים, דף נו, עמוד ב), וגם רש"י  מפרש- "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים". יחד עם זאת, יתכן שיעקב בעצם מבהיר לבניו שמה שיקרה להם בעתיד הוא תוצר של אופי, יכולות, כישורים, התנהלות בחיים, בשילוב עם ההשתדלות בהווה. יעקב מתמקד בחלוקת ערכים ולא רק בחלוקת נכסים.

כיצד מבטיחים את רווחתם של אהובינו גם לאחר לכתנו? איך דואגים להימנע ממלחמות ירושה הרסניות ומבטיחים את ההמשכיות לערכים שהנחלנו לילדנו?

פרשת " ויחי " חותמת את צוואתו הרוחנית של יעקב אבינו. אדם שנפטר מוריש לצאצאיו את נכסיו. אם הוא הותיר צוואה נכסיו יחולקו לפי הרשום בצוואה, ואם אין צוואה החוק קובע כיצד יחולקו נכסיו. בימינו שכיח שנכתוב צוואה ממונית, אך נדיר ממש שנשאיר גם צוואה רוחנית. מסתבר שבמסורת היהודית הקדומה דווקא הצוואה הרוחנית הייתה עיקר ירושת האב לבניו. לאבותינו הייתה שאיפה עזה שצאצאיהם ימשיכו בדרכם, ולכן הם ציוו את בניהם והורו להם כיצד לנהוג ולשמור את דרך ה'. יעקב אבינו ביקש להניח תשתית של ערכים וייעודים לבניו שתשמש מסד מוסרי לעם ישראל לדורות.

מסבירה סיוון רהב מאיר, "יעקב אבינו נפרד מהעולם עם תזכורת לדורי דורות איך להתייחס לארץ ולתרבות, ומתנתו המיוחדת לבניו היא טיפול פסיכולוגי משנה חיים. יעקב בעצם מסביר לכל אחד מילדיו את שורשי נשמתו ואופיו – מגרעות ויתרונות. אנשים מעבירים לפעמים חיים שלמים בלי לדעת במה הם טובים ובמה לא. בלי להבין איפה הם צריכים להשקיע וממה להיזהר. זה לא דבר פשוט להיות מודע לחסרונותיך ולהסיק מכך מסקנות, וגם לא פשוט לדייק ביתרונותיך ובמה תפקידך בעולם.
מלבד הברכות עצמן, חשוב לשים את האצבע שוב על הרגע הזה שבו אנחנו הופכים לעם שמאוחד סביב תורה אחת, אבל בדרכים רבות ומגוונות. החלוקה היא לא רק ל-12 הבנים או השבטים, אלא לכל אדם ואדם בישראל. אנחנו מאוחדים כולנו סביב מיטתו של יעקב ובדרכו, אבל אין בינינו אחידות. כל פרט ופרט, אומר הרב וולבה, קיבל את התורה בהר סיני באופן ייחודי. כולם שמעו את אותו הדבר, אבל כל אחד שמע פירוש אחר לפי שורש נשמתו. כל אחד הבין לפי כוחו ועל פי הפרטיות שלו. ו"אילו היה חסר אחד מהם שם, לא היתה תורה יכולה להינתן".

לא מדובר פה רק בירושה של נדל"ן, חשבונות בנקים וכו' אלא מדובר במשהו רוחני משמעותי. יעקב פונה לבניו ע"פ אמותיהם-
בני לאה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, זבולון ויששכר.
בני זלפה, בני בלהה (יחדיו): דן וגד אשר ונפתלי
ואחרונים חביבים – בני רחל: יוסף ובנימין

מבהיר עו"ד גדעון פישר,
" …בתנך אנו נהנים גם מחלוקת נכסים רוחניים. יעקב אבינו טורח ומפרט בדקדקנות את התאמת הצוואה הרוחנית לכל אחד מבניו, ולא מקמץ בהשקעת אנרגייה ואיננו "מעגל פינות" גם כאשר עסקינן בחינוך לשמו, להבדיל מהענקה כלכלית גרידא.
יתרה מכך, דברי יעקב המוריש אינם בהכרח נעימים לאוזני המקשיבים, היורשים הפוטנציאליים, ובמיוחד כאשר האב מבכר להתחיל עם האחים שלא התמוגגו להקשיב לאביהם, החל מראובן, הבכור, שמוקע ראשון, דרך שמעון ולוי שננזפים על שעיקרו שור, אשר משול לרצח שזממו כזכור לבצע באחיהם הקטן, יוסף. אחים אחרים לעומת זאת מבורכים ואף מקבלים ציון לשבח, החל מיהודה וכלה בבנימין, בן הזקונים..
לדידי המספר המקראי מביא בפנינו את רצון המוריש הקלסי, האב הרוחני, להמשיך ולהתוות את רציונל החינוך וערכי המוסר באופן שיהלום כל אחד מהיורשים ברמה האישית, הייחודית והבלעדית להם. המוריש שהיה מבקש לקבוע לילדיו את המשך דרכם לא רק מהבחינה הפיזית, אלא גם לצייר בעבור כל אחד מהם את המתווה המומלץ בעיניו להמשך שגשוגם או מיצוי הווייתם ואף להעמידם במקומם כאשר ראוי לעשות כך.
לטעמי נכון לחבק את ההזדמנות שחוק הירושה מעניק לנו להמשיך ולשלוט בנכסינו גם לאחר לכתנו, בכך שנשנה את רוח הצוואות שנכתבות כיום בעולם המערבי, ונקפיד לכלול בהן גם את האלמנטים הנפשיים, הערכיים, הנכסים הרוחניים שכה חשוב לנו להוריש בגיל 120, אי"ה… במשרדנו אף הצעתי להסריט את המוריש, שהרי זה אף ישביח את הצליל… דמיינו לעצמכם את המהפכה החינוכית. משיחשבו אנשים, כבר בגיל צעיר, מה יכתיבו בצוואתם העתידית – כמורשתם הרוחנית, זה עשוי להשפיע על דרך התנהגותם, על אופן חשיבתם ועל סדרי העדיפויות בחיי היום יום שלהם.  ואקנח בנימה אישית, בצוואת אבי, יוסף ז״ל.
כשהתחלנו לשבת שבעה, גילינו את צוואתו, בכתב ידו, כאשר בתוך עשרות העמודים המופלאים, הקדיש חצי משפט לנכסיו הגשמיים; הציע שנחלקם באופן שווה אלא אם נחשוב שנכון לחלקם אחרת."

יעקב כאמור מחלק בין האחים תפקידים שונים זה מזה. כל שבט וייחודו, כל שבט וייעודו בפסיפס השלם של שבטי ישראל. במונולוג הפרידה לבניו הוא סוגר חשבונות, מזכיר את השבטים והנחלות, מבטיח ליהודה את ההנהגה הנצחית, ולמעשה גם אם בני יעקב קיבלו את השיעור החשוב באיחור, הרי כשאנו קוראים זאת אנחנו עדיין יכולים לשנות, עדיין יכולים לתקן, ולזכור כי התוכחה ומסירות הנפש, והערכים שקיבלנו בירושה כל אלו הינם חלק מהמתנה ומההרמוניה השלמה שיוצר יעקב בברכותיו.

שבת שלום💞

לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית/צום יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. בתאריך זה בשנת 586 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וכאמור חורבן בית המקדש הראשון.
וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר …"
עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. סופה של הנבואה היא גם תחילתה של הפילוסופיה. החכמה היוונית פורצת ומופצת בעולם.
בהמשך כופים על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. תרגום השבעים הוא השם שניתן לתרגום חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס. העניין כאן הוא לא רק התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלי ניתוח יווניים מה שיצר שינויים ושיבושים.
שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות. בעקבות המעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה, ולכן, כנראה שעסקו במלאכה זו מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כלומר, ניתן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים. חז"ל מתארים שכשתרגמו את התורה ליוונית ירד על העולם חושך לשלושה ימים.
בנוסף, מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה:
" יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת הקשר שלהם לקדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "
צום קל ומועיל!

כוחה של אמונה: השיר שסבתא כתבה בתום המלחמה – זוכה כעת לביצוע מרגש- מאת דניאל ברונשטיין

"איש מבני משפחתה של סטפניה פבריקנט לא ידע לאורך השנים כי נשאר לאחר מותה מקבץ שירים ויומן מסע ישן שלה. כשהנכד, המוזיקאי עידן טולדנו, מצא את אותה אסופת כתבים, הוא הופתע עוד יותר לגלות  ביניהם את השיר "אמונה" (ויארה בפולנית). סבתו לא היתה דתייה, והמילה אמונה חדרה אליו כסימן שאלה… כל מי שאהבה בחייה – האיש שלה, הוריה,  אחותה וילדתה היחידה אז, אביבה, שנלקחה על ידי ד"ר מנגלה (שבעיניו התבוננה ברגעי  האימה שבהם חטף את בתה) – נספו… פרט לאח אחד שניצל ונשאר עד כתיבת שורות אלו בברלין, לא נותר זכר ממשפחתה הגרעינית. "אני עד עכשיו לא מבין איך היא כתבה את השיר הזה מייד אחרי המלחמה, זה  מטורף", אומר טולדנו, "איך אישה שעוברת כאלה זוועות במקום שבו איבדו כל צלם אנוש, כותבת טקסט שכולו מסר על אמונה באנושיות ובטוב האדם". את השיר, ללחן שאותו  כתב, מבצעת כיום מקהלת "צליל", המורכבת מזמרים וזמרות פולנים, על אדמת ורשה ליד הקרמטוריום הנורא… באוסף הכתבים שמצא, בולט תמלול יחיד  של שיחה בין קציני צה"ל לבין סבתו, שבה  גוללה את סיפור חייה ב-2004 בשתי השפות, שנשזרו זו בזו, ואת מילות השיר ויארה/ אמונה, שתורגם יחד בעזרת אמו: "כמה טוב ונעים לאלה שמאמינים, אלא שמאמינים  בטוב העבר, אלא שמאמינים למען העתיד, אלה שמאמינים בעולם הבא, אלה שמאמינים ברוח העם. הבה נאמין! והחיים יחסכו לנו  קשיים, הבה נאמין! והחיים יוסיפו לנו מעוף,  הבה נאמין בשם! ושם זה נקרא – אנושיות", מקריא טולדנו בקול."

מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

השבוע השתתפתי במפגש לזכרו של רב סרן חגי בן ארי ז"ל בזום, ההרוג האחרון של צוק איתן. נושא הזום היה 'עין טובה', "אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם?… עַיִן טוֹבָה", מפגש זום מחזק שבזכות חגי קיבלנו תזכורת משמעותית לבחירה שיש בידנו בכל רגע נתון ואת העוצמה של עין טובה. מעניין לראות שדווקא בימים אלו מה שנחשב ל'טוב' זו תוצאה- שלילית, תפיסת מרחק, הקפדה על הבידוד/סגר/קפסולה כדי להגן על הסביבה שלנו. ואילו 'הרע' הפך לתוצאה חיובית, חיבוק, קרבה ומגע כשאנו נדרשים לשמור על ריחוק. הסדרים שהכרנו התהפכו. מקריאה שטחית של הכתובים ניראה לכאורה שיוסף פשוט מתעלל באחיו כנקמה על מה שעשו לו. עיון מדוקדק בכתובים פותח מחדש לדיון הנחה זו. מדוע מתנכר יוסף לאחיו? האם אכן זו נקמה? ענישה- מידה כנגד מידה? או שמא רצה יוסף לבחון אם אחיו חזרו בתשובה או בחר לייצר עבורם את ההזדמנות לחזור בתשובה?

לאחר דרמה של ארבעה עשר פרקים, מגיע השיא בהתגלות יוסף לאחיו ובניסיון להתפייס עמם. האם אכן סלח להם יוסף? ואם כן, מהיכן שאב יוסף את הכח לסלוח לאחיו? התהליכים הנפשיים והרוחניים שעבר יוסף מאז השלכתו לבור ע"י אחיו, הפיכתו לעבד במצרים ועד להיותו משנה לפרעה מתוארים לנו דרך מסע ההתבגרות של יוסף מנער צעיר למנהיג אחראי של בית יעקב במצרים.
אומנם יוסף מתנכר אליהם אך יחד עם זאת נראה כי הוא מתכנן מהלך ארוך שיתכן ונובע גם מהבנתו ואמונתו בחלומותיו עוד כילד. יוסף פועל להשגת אחדות המשפחה, שתלויה בו הן מבחינה כלכלית והן מבחינה משפחתית/חברתית.
מסביר הרב זאב וייטמן,
"יוסף איננו נוקם באחיו… אף שהקריאה הראשונית עלולה ליצור רושם שיוסף אכן נוקם באחיו על מעשיהם ומשיב להם כגמולם, קריאה מדוקדקת ומדויקת יותר מגלה שהדבר לא סביר ולא רק מחמת ההנחה הראשונית שהתנהגות זו איננה הולמת את דמותו של יוסף הצדיק כפי שמצטיירת בעינינו:
1.) פגיעה באביו- אם מטרת יוסף הייתה לנקום באחיו על מעשיהם, הוא לא היה פועל באופן שפוגע באביו הזקן, מדאיג אותו ומעציב את ליבו הרבה יותר מאשר את אחיו.
2.) רגשותיו של יוסף- לאורך כל הדרך נראה שיוסף כובש את רחמיו לאחיו והוא מתקשה להתאפק מלבכות. גם בשעה שהוא מתנכר כלפיהם, הוא נזקק לבטא את אהבתו וחיבתו לאחיו בהתנהגות רכה, חומלת ואוהבת. דבר זה מלמד שהוא פועל מתוך מטרה מסוימת ללא שנאה או עוינות כלפי אחיו. אי השנאה מתבטאת בהחלטתו לשחרר את כל האחים ולהחזיק רק את אחד מהם במשמר, בהזמנתו אותם לאכול איתו, ובנתינת מתנות.
נחמה לייבוביץ לומדת מכל זה שמעייו של יוסף הומים לאחיו והוא איננו שונא אותם כלל וכלל. היא מוסיפה, שלאחר מות אביו אומר יוסף לאחיו שלא יראו מפניו כי הוא איננו א-לוהים הראוי להעניש, וכל מה שקרה היה בסופו של דבר לטובה (בראשית נ', י"ט-כ"א). לדעתה, התנהגותו האצילית של יוסף איננה מתיישבת עם המחשבה שהוא נוקם באחיו, ועוד על חשבון אביו… לדעתה יוסף היה צריך למצוא דרך להגשים את חלומותיו מבלי לצער את אביו ולפגוע בו.
3.) זכירת החלומות- כנימוק למעשיו ולהתנכרותו מקדימה התורה ואומרת "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם…" (בראשית מ"ב, ט'). התורה לא כותבת "ויזכור יוסף את השלכתו לבור", או "את רצונם להורגו", "את תחנוניו שלא נשמעו", אלא רק את החלומות. על בסיס פסוק זה, המדגיש את זכירת החלומות, מסביר הרמב"ן שהמניע של יוסף הוא מחויבותו להגשים את חלומותיו…
4.) בנוסף לכך שיוסף בודק את נאמנותם לבנימין, הוא גם נותן לאחיו הזדמנות לכפר על עוונם כלפיו, נותן להם אפשרות לעשות "תשובת המשקל" באופן התנהגותם כלפי בנימין. יוסף מעביר לאחיו "סדרת חינוך" ובוחן על ידי יחסם לבנימין האם הם חזרו בתשובה."

מה חושבים אחי יוסף על בנימין בעת שהגביע נמצא באמתחתו? האם הם חושדים שבנימין אכן גנב את הגביע, או שהם יודעים שמדובר בעלילה? נראה שלא זה ולא זה נכון, ויוסף פעל באופן שהם מבינים שבנימין לא שלח את ידו בגביע ושהם נענשים בידי שמים. יוסף בוחר להתבונן בעין טובה על כל תלאותיו, גם כשהוא מצוי בעמדת כוח וביתרון הוא איננו עסוק בנקמה כי אם בתיקון ושיקום האחווה, המעורבות, והאכפתיות במשפחה. מהלך שמגיע לשיאו בנאומו של יהודה. יוסף מקשיב לנאום של יהודה ומבין שאחיו מתחרטים על מה שהם עשו, ושהם באמת עברו שינוי. העובדה שהם עושים כל מאמץ להיות ערבים לבנימין, בנה השני של רחל, ולא חזרו שוב על אותה התנהגות מביא את יוסף להתוודע ולהתגלות בפניהם. יוסף בוחר להתבונן על האירועים בחייו בעין טובה, "(ה) וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם." (בראשית מה').

הרב ד"ר יוסף פריאל מבהיר- "בעל העקידה והאברבנאל, ובמבט מעמיק הנובע מלב יהודי שחווה רדיפות, חשפו בפנינו שאין כל נקמנות בסיפור. יש אהבה שצריכה בתחילה להיות מוסתרת, וכשהזדככה הנפש החוטאת נחשפה האמת, הן האנושית הן האלוקית…" יוסף התרגש עד דמעות בשמעו את החרטה של אחיו על מה שעוללו לו (מב:כא-כד).

ברגעים רבים בחיינו אנו חווים תחושת וודאות לגבי הנראה לעינינו, היכולת לבחור להתמקד בעין טובה היא שריר שעלינו לאמן, זוהי התבוננות שמפיקה מכולנו את המיטב, כי מסתבר שמה שאנחנו בוחרים להתמקד בו הופך להיות העיקר. שנצליח לבחור לראות בעין טובה מטיבה ומקדמת. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לזכרו של חגי בן ארי ולרפואתה השלמה של נעימה בת חיסנה (יפה) בתוך שאר חולי ישראל

תעצומות הנפש של יוסף מעוררות תהייה ובו בזמן מעוררות השראה ורצון לאמונה נקייה שממלאה את מצברי הנפש והגוף באנרגיות טובות ומחזקות.

בחייו של יוסף, עד גיל 30 לפחות, היו רגעי חשיכה ואפלה מרובים, מציאות מאתגרת שבה בגיל צעיר – הוא התייתם מאמו, רחל, חווה התנכרות מאחיו שהביאה למכירתו לעבד לישמעאלים, והם אף הרחיקו לכת וביימו את מותו. בהמשך, נשלח יוסף שוב לבור, הפעם נזרק לבית האסורים באשמת שווא… ייתכן ששם הפרשה 'מקץ', כבר רומז לנו שבא הקץ, הסיום לתלאותיו של יוסף, ויחד עם זאת המילה 'קץ' מלשון יקיצה, התעוררות, של- יוסף, אחיו, יעקב, פרעה וכל מצרים לביטחון ולאמונה הרציפה והעקבית של יוסף שאכן לכל האירועים בחייו של יוסף הייתה תכלית טובה ומטיבה שהתבטאה לבסוף בתיקון לאחווה ולמעורבות הדדית במשפחת יעקב אבינו כולה.
לכל אורך הדרך יוסף מאמין ב-ה', מאמין בעצמו וביכולת ההקשבה שלו המאפשרת לו לפתור חלומות תוך הדגש ש-"לאלוהים פתרונים"; יוסף מאמין בתהליך אותו הוא חווה בשוטף עם כל הקשיים והמכאובים הכלולים בו. יוסף, בנו האהוב של יעקב, מכונה "בעל החלומות", מה שאפשר לו כבר מגיל צעיר לדעת מה צופן לו העתיד. מהמקום הנמוך ביותר בחייו מתחיל יוסף לטפס לאט לאט כשמלווים אותו רגעים רבים בהם לכל הדעות מפתה לזעוק- "זו תורה וזו שכרה?", אך הוא לא נשבר ולא נשאב ל"מר גורלו", להיפך, אפילו בכלא, בתחתית של התחתית, יוסף מבחין בפניהם הנפולות של שר המשקים ושר האופים, מקשיב להם ואפילו מציע להם פתרונות לחלומות שלהם. נראה כי יוסף איננו מאבד את ביטחונו ואמונתו לרגע.

מסביר הרב משה רט–
"אמונה היא תחושת שכנוע. אם אני מאמין במשהו, פירוש הדבר הוא שאני משוכנע שהוא נכון. לאמונה יכולים להיות תכנים רבים ושונים, החל מנושאים יומיומיים…לנושאים פילוסופיים ודתיים… כשההצהרה "אני מאמין ש…" אינה מבטאת בהכרח ודאות מוחלטת וחד-משמעית. פירושה של הצהרה כזו הוא שהאדם המשמיע אותה משוכנע באמיתות דבריו, אבל אין זה אומר באיזו מידה הוא משוכנע בכך… אפשר להאמין במשהו גם אם לא בטוחים במאה אחוז שהוא נכון.
מה ההבדל בין להאמין שא' נכון, ובין לדעת שא' נכון? בדרך כלל התשובה תהיה שהידיעה כוללת את מה שמבוסס על הוכחות ברורות ואין בו ספק, ואילו האמונה כוללת את מה שלא ניתן להוכיח בבירור… אלא שלמעשה הבדל זה אינו חד-משמעי, שכן מיד מתבקשת השאלה: מהי הוכחה? על מה אפשר לומר שהוא ברור ומוכח בלי כל ספק?…
אנו מניחים הנחות חסרות בסיס רבות לגבי המציאות: שיש קשר סיבתי בין מקרים שונים, שקיימת חוקיות קבועה בטבע, שלאנשים אחרים יש תודעות הדומות לשלנו ועוד. הנחות אלו נראות לנו כמובנות מאליהן – אבל אין לנו דרך להוכיח אותן ולהפריך את כל הספקות האפשריים לגביהן. כיוון שכך, נמצא שבסופו של דבר, גם מה שאנו מכנים "ידיעה" מבוסס למעשה על אמונה…
הספק אומר "אולי לא", והאמונה אומרת "אולי כן", ואין סתירה בין השניים. גם כאשר האמונה טוענת לא רק "אולי כן" אלא "בטח שכן!", עדיין אין היא שוללת את קיומו של הספק. היא פשוט מחליטה שבמקרה זה הוא טועה. הבעיה של האמונה היא לא עם הספק, אלא עם הספקנות – הגישה השוללת באופן שיטתי כל אמונה שהיא ובוחרת להישאר בספק בכל מקרה שבו העובדות אינן ברורות מספיק."

למשל- החיסון החדש שהגיע בימים אלו לפתחנו, הרב משה רט משתמש בדוגמא זו ממש- "קחו לדוגמה מקרה שבו הומצא חיסון חדש נגד מחלה נפוצה מסוימת, אולם יעילותו שנויה במחלוקת בין המומחים: חלקם אומרים שהוא מועיל, ואחרים אומרים שהוא דווקא מזיק. הרי לנו מקרה של ספק שבו העובדות אינן ברורות ואין מידע שיטה את הכף לכאן או לכאן באופן חד-משמעי. ברמה המחשבתית, עומדות בפני האדם שלוש אפשרויות: להאמין שהחיסון מועיל, להאמין שהחיסון מזיק או להישאר בספק בנושא. אולם ברמה המעשית עומדות בפניו רק שתי אפשרויות: להתחסן או לא להתחסן. אין אפשרות שלישית. אם בעקבות הספקות שיש לו הוא בוחר ב"שב ואל תעשה" ולא לעשות דבר, הרי שמבחינה מעשית הוא הכריע שלא להתחסן, והוא יישא בכל ההשלכות שיהיו לכך. אם יתברר שהחיסון דווקא מועיל, ושבגלל שלא התחסן הוא חלה, לא יועילו לו טענותיו שהוא לא נקט עמדה מחשבתית בנושא, משום שברמה המעשית חוסר הכרעה כמוה כהכרעה".
במילים אחרות, "אם בחרתי לא להתחסן, הרי שאני מאמין בפועל שהחיסון מזיק (גם אם ברמה המחשבתית אני מסופק בכך)…  
מה נחשב לידיעה ברורה, ומה מוטל בספק במידה כזו שיש להתחשב בו? האם הידע המדעי שלנו נמצא כולו במעגל האור, או שחלקים ממנו – שוליים או נרחבים – גולשים למעשה לתחום החושך ומבוססים על השערות ואמונות ולא על ידיעה? האם ניתן לסמוך על החושים, הזיכרון וההיגיון שלנו במידה מספקת כדי לבסס עליהם ידיעה, או שמא אמינותם מוטלת בספק שכזה שרק אמונה יכולה לאחות אותו?" בהחלט חומר למחשבה.

ידוע שאחרי השואה לא מעט אנשים חוו משבר אמונה עמוק. והשאלה שהדהדה ומהדהדת עד היום היא היכן היה ה' בשואה? בעוד שלדעתי נכון יותר לשאול- היכן היה האדם בשואה? וכנראה שזו אחת הסיבות לדברי חז"ל- "במקום שבו אין אנשים השתדל להיות איש". בפרשה השבוע אנו חווים אחווה, מעורבות ואחריות אישית, בחינת האמון באהבת האדם, וההשתדלות לעשות את המיטב בשילוב עם אמונה וביטחון- זו המתנה שיוסף מעניק לנו, ההקשבה והאמונה לקול הפנימי שבנו ששואף לעולם שכולו טוב.

בשעה שהעולם כולו נאבק במגיפת הקורונה כבר תקופה ממושכת, לאמונה ולביטחון בפרט יש תפקיד משמעותי בריפוי, במימוש החלומות והרצונות, בפיתוח הרגש לזולת מתוך אמונה בחיים, באנושיות, ובעתיד. וזה המסר של יוסף, כך ניתן יהיה להגיע לכל העולם, ולתת לכולם אמונה ותקווה בטוב שקיים.

חג שמח ומאיר בבשורות טובות,

שבת שלום💞

מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

השבוע בפרשה יעקב מתכנן את המפגש עם עשו באופן אסטרטגי שמסתדר עם חוקי המשחק שאחרים קבעו, במקרה זה, עשו. יעקב שומע כי עשו הולך לקראתו עם ארבע מאות אנשים שמלווים אותו, והוא ירא ממלחמה במפגש עימו, למרות שה' הבטיח לו שיחזור בשלום. מסבירים חז"ל שיעקב יזם שלוש פעולות עיקריות: דורון (המנחות, המתנות, שנשלחו לעשו), תפילה (לה' א-לוהי אבותיו), ופיצול המחנה (הכנה למלחמה). על המלחמה אומרים רוב המפרשים, שכוונת יעקב הייתה למצוא תחבולות לברוח. גם רשב"ם פירש את מאמציו העצומים של יעקב לעבור את מעבר יַבּוֹק ברגע האחרון לפני שעשו יגיע – כניסיון לברוח. רק רש"י פירש שיעקב התכונן גם למלחמה חזיתית אם לא תהיה לו בררה אחרת. יתכן ויעקב חשש מגודל שליחותו ולכן גם אמר לה' בתפילתו- "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת".

מסביר הרב אמנון דוקוב –
"…לתוך זה מגיח אותו איש מסתורי ומכריח את יעקב לעשות דבר שעוד לא עשה עד היום – להתמודד באופן חזיתי. להיאבק. לא לנצח ניצחון מזהיר אבל גם לא להיכנע. זה שינוי אישי כל כך דרסטי שהוא גורר בעקבותיו גם שינוי של השם. האיש שנולד כשהוא אוחז בעקבו של אחיו הופך להיות ישראל… אבל השינוי הוא לא חד כיווני. בשונה מהמקרה של אברהם ושרה, השם הישן לא נדחה, וגם יעקב עדיין קיים. כבר הפרק הבא יחזיר אותנו אל ההתנהגות היעקובית המוכרת.
לא תמיד המאבק החזיתי הוא הנכון. אלו שתי צורות קיום אפשריות ולכל אחת זמן אחר. רוב ההיסטוריה של צאצאיו של יעקב היא היסטוריה יעקובית, מתקיימת בצילן של אימפריות ענק ומנסה להפיק את המיטב. אולם מדינת ישראל קשורה להחלטה שלהם להיות ישראל ולקום ולהיאבק על שלהם. אם נלמד מן הפרק שלנו, אזי אין להשליך את היעקוביות אחר גבינו. אז מתי נכון להיות יעקב ומתי להיות ישראל?"

שינוי שמו של יעקב קשור לאישיותו ולאופיו המוסרי. שינוי שמו מעיד על מעבר פנימי-רוחני כביטוי לתוצאת המאבק. יש שמציעים שהשם "יַבֹּק" – (ממעבר יבוק) שבו נאבק יעקב עם האיש המסתורי, הינו גם מלשון "מאבק": מעבר יבק – מעבר מאבק… חייו של יעקב, אבי האומה הישראלית, היו מעבר ממאבק למאבק, ממשבר למשבר. בשינוי השם על ידי האיש שאתו נאבק נאמר: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱ‑לֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט), זוהי אמירה המבהירה כי ביכולתו של יעקב להתגבר. מאבקים רבים בחייו של יעקב היו מאבקים פנימיים, וניכר שעליו לעבוד ולהשקיע בכדי לזכות בברכות המובטחות לו.

אומר ד"ר רפאל ישפה-  "…אם כן, המאבק האמיתי הוא פנימי-רוחני: יעקב מול ישראל. לפי חז"ל (אבות פ"ד מ"א), הגיבור אינו מי שיש לו חיים קלים, שלא עבר מימיו משבר פנימי. הגיבור הוא הכובש את יצרו, המושל בנפשו (וראו משלי טז:לב).
אותו יעקב, איש תם, מאחד באופיו פנים שונות: מצד אחד הוא מפחד אף כשמובטחות לו ברכות ה', ומצד אחר אותו איש תם יושב אהלים בהגיעו לחרן, כראותו את רחל, גולל בעצמו את האבן מעל פי הבאר, אבן שכמה רועים יחד לא יכלו להזיזה (כט:יא). בסופו של דבר צריך יעקב (ישראל) להיאבק עם עצמו – ביעקב, והברכה היא" וַתּוּכָל." לכן נשנית הברכה ומתאשררת על ידי הקב"ה בעצמו. "שמך יעקב" – אתה נשאר יעקב, אך גם "ישראל יהיה שמך" – אתה יעקב יכול להתגבר על עצמך ולהיות ישראל. לכן אין גם לאותו האיש הנאבק עמו שֵם, ואין הוא משיב לשאלת יעקב. אין זה משנה מי הוא, אלא חשוב מי אתה: יעקב או ישראל?"

המאבק שנכפה על יעקב עם 'האיש', (מפרשים- שרו של עשו), הוא צעד נוסף להבשלת יעקב במימוש שליחותו וההתמודדות שלו על מקומו כאבי האומה. בהקשר לפחדים שעלו ליעקב והאתגרים שחווה יעקב, מהדהדים לי דבריה של הסופרת מריאן וילאמסון-
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, "איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?"
למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוקים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן, אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו; כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".

הפרשה מלמדת אותנו לבחון מתי נכון לנהוג כמנהג יעקב ומתי כמנהג ישראל. במילים אחרות, הפרשה מדגישה לנו שיש עיתים שבהם אנו נדרשים להיות יותר מאחורי הקלעים, ויש עיתים שבהם אנו נדרשים לגייס את האומץ, למרות הפחד, ולעבור לקדמת הבמה בכדי שנוכל לממש את המשימה בהצלחה. למעשה, כמנהיגים אנו זקוקים לשני הכישורים הללו, יעקב וישראל.
מאחלת לכולנו שנדע ונצליח לשחק בגדול, באופן ראוי, ערכי ומכבד גם כפרטים וגם כאומה עצמאית. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לרפואתה המלאה של מזל בת עליזה, בתוך שאר חולי ישראל