בהמשך לפרשה הקודמת השבוע הציוויים וההכנות הנדרשות בהעלאת הקורבנות מופנים לכוהנים. הכוהן הוא המתווך בין האדם לה'. הוא זה שלוקח ממנו את העולה, בקיא בהלכות הטקס, ומבצע את הפולחן וההקרבה. גם השבוע מוזכרים סוגי הקורבנות השונים ומשמעותן.
קרבנות עולָה כשמן כן הן – עולה כליל לה'. קרבנות השלמים – להפך, הן הקרבנות ש"פותחות שולחן" לכולם, למזבח, לכוהן ולבעלים. כולם נהנים מקרבן השלמים.
לעומת זאת, קורבן חטאת היחיד נאכלת על ידי הכוהנים המקריבים, כחלק מתהליך הכפרה. כשקורבן חטאת כוהן וחטאת הקהל שהן נדירות יותר, לא נאכלות, ככתוב, "וְכָל-חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ–לֹא תֵאָכֵל; בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (פס' כג).
הרב והפסיכותרפיסט יהושע אנגלמן מסביר, "רבים מחוקי התורה מבטאים וקובעים כהלכה את התחושות הטבעיות של בני אדם. אשם ושלמים – הם שני הקרבנות שדיניהם מפורשים בפרק זה. אולי לא בכדי נסמכו זה לזה.
קרבן אשם, שאדם מביא כדי לכפר על חטאו כמפורש בפרק ה, נאכל על ידי הכוהן המקריב אותו, ואילו קרבן השלמים, שאדם מביא כנדבה מרצונו החופשי, נאכל על ידי האדם שמביא אותו. אשם ושלמים הפכים כמעט.
אשמה, מלשון שממה, הוא אחד הרגשות הקשים במגוון הרגשות האנושיים; מהתחושות הקשות ביותר שמלווים חייו של אדם. הבאת אשם והשארתו אצל הכוהנים הוא ביטוי לתחושות שמרגיש החוטא. המביא לא ירצה לאכול מהקרבן, על כן אוכלים אותו הכוהנים. המרגיש אשמה לא רוצה ליהנות מהחטא שלו מכיוון שהקרבן היא "מזכרת עוון" (במדבר ה, טו). החוטא רוצה לרחוץ ידיו מהמעשה שלו, מתחושות השממה שנשארו בפנים לאחר שחטא. משתומם הוא על מעשהו, כיצד עשה זאת? המום, נגעל הוא ממגע בבשר הקרבן המסמל והמגלם את אשמתו.
השלמים באים כנדבה מהאדם המביע "תודה" או שמביאוֹ בגלל "נדר או נדבה". הוא מרגיש מלאות בנפשו, שפע שקיבל ורוצה לשתף בו אחרים כדי לאכול הכול במשך הזמן שניתן לו לאכלו. בעבורו הקרבן מגלם את הטוב שחש בעולמו, עולם שהוא רוצה לבלוע ולהפנים… המביא אשם הולך לבדו למקדש, המביא שלמים מביא עמו חבריו.
אולי אכילת קרבנות זרה לנו, אבל הגועל מעצמנו או לַחֲלופין השובע והמלאות שאנחנו חשים כלפי עצמנו-גופנו-נפשנו, עדיין מועברים ליחס שלנו לאוכל: דחייה או קבלה. כיום, חסר לנו מאוד הממד של הבאה לקודש את כל התחושות האלו."
במילים אחרות, מה הקשר בין הרגשות שאנו חווים לאכילה? תשובה- לדעתי הקשר נעוץ באכילה רגשית, אכילה שאיננה נובעת מרעב אלא מצורך רגשי. אכילה רגשית היא כלי שאנחנו משתמשים בו כדי לנסות להפיג מצבים רגשיים שליליים שעולים בנו, כמו- עצב, כעס, בדידות, דיכאון, לחץ, עצבנות ועייפות. האכילה גורמת להרגשה טובה יותר, ובמידה מסוימת גם מרחיקה את התחושות הבלתי נעימות. במקרא נפגשנו עם התופעה הזו עוד בימי האבות, כשיעקב הציע לעשיו, אחיו, לאכול מנזיד העדשים לאחר ששב מהצייד בעוד שמתואר לנו בפירוש כי עשיו היה עייף ולא הוזכר כלל כי היה רעב. עשיו היה מוכן למכור את הבכורה שלו בעבור אותו נזיד עדשים. כלומר, אכילה רגשית מתרחשת כשמשתמשים באוכל כדי "לטשטש" תחושות של אשמה, עצב, בדידות, כעס, עייפות או מתח בעקבות יום קשה בעבודה, פרידה מבן/בת הזוג, תקופת מבחנים לחוצה וכד' – סיבות לגמרי רגשיות שמובילות אותנו פעמים רבות "לחפש" מה לאכול, בתקווה שאותו אוכל יפיג מצוקה ורגשות לא נעימים שעולים בנו. זו תחושה של ריקנות שבין אם במודע או לאו, אנו מאמינים שאוכל כבר ימלא אותה, וזה אומנם עובד אך רק לזמן קצר כי אחרי הכל, אנו ממלאים חסר רגשי-רוחני במילוי גשמי פיסי ללא ממד של קודש הראוי לתחושות אלו. כבר בשנים שבהן האישיות שלנו מתחילה להתגבש, יש לא מעט רגעים שבהם אוכל מהווה מענה לנחמה. מה שאומר, שבהמשך כשאנחנו כבר מבוגרים וזקוקים לנחמה או הקלה, המוח שלנו כבר מתוכנת לחפש אותן במזון.
יתכן שזו הסיבה שנאמר לנו בפרשה- "(ו) אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה." (ויקרא ו') זוהי קריאה לכולנו להבין שהאש לא תכבה, היא החיות שבנו. אש ששולחת אותנו לברר באיזו תודעה אנו מצויים? האם אנו מחוברים לתחושות הפנימיות, הדיבור ולמעשים שלנו? המזבח הוא האדם, אך ההקרבה עצמה איננה מספקת, עלינו לעורר את החמימות, ההתעוררות וההתלהבות של אש הבערה שבנו. כלומר, היום הבית שלנו הוא המשכן, וכשאנו אוכלים השולחן הוא המזבח, והשראת הקדושה בהם תלויה במחשבות, בדיבור ובעשייה שלנו בכל רגע נתון. החיבור ליושרה, לנקיות ולחמלה שבנו, וההבנה מהיכן אנו מונעים ופועלים הם שיצליחו להביא ולצרף לתחושות ולפעולות שלנו את מימד הקדושה, את השראת השכינה בנו ובביתנו.
ממש בקרוב נשב כולנו לחגוג את ליל הסדר, את היציאה ממצרים, מעבדות לחירות המתבטאת גם בתיקון האכילה והדיבור. כפי שמתאר חומש ויקרא את טקס הקורבנות כך אנו מוצאים גם במצווה של אכילת קרבן הפסח והאפיקומן שנאכל כזכר לפסח. זהו היחס בין האכילה בפה ובין פה-סח, תיקון האכילה ותיקון הדיבור. בפסח יש לנו 4 מצוות אכילה: בשר קרבן הפסח, מצה מן החיטה, ירק של מרור ושתיית 4 כוסות יין (בהלכה שתיה נקראת גם אכילה), ומעניין להבחין כי הסימן הראשון שבו אנו פותחים את ליל הסדר הינו-"קדש" ראשית עלינו לקדש, לא להסתער, להוקיר תודה ולזכור מאיפה באנו, לברר היכן אנו מונחים, כך שנדע גם לאן אנו הולכים.
שבת מבורכת💞
וחג פסח שמח, בריא ושופע אהבה🍽️🍷
דנה, לקרוא ולהנות מההקשר, מהסמנטיקה, התובנות והעריכה הנפלאה ❤
ואוו פשוט ואוו דנה !!!!! כתוב להפליא
מכוון בדיוק לנקודה שכולם סובלים ממנה.
אכילה רגשית לרוב משתלטת על היכולת לשפוט מה טוב ומה נכון לנו, לגוף שלנו ולנפש שלנו שחווה מעגל קסמים המפצה את עצמה על האשמה בעוד קורבנות אשם דבר שמביא את הגוף שלנו להיות קורבן לחטא האוכל.
הארת את הפרספקטיבה הזו בצורה הטובה ביותר.
נותר לנו רק לייחל שנדע לתרגם את דברייך למעשים ונפסיק להיות קורבנות לחטאנו.