פרשת ויצא- יוצאים לעבוד או לעבודה?

Image by Free-Photos from Pixabay

בפרשה השבוע אנו לומדים רבות על יחסי מעביד- עובד. ידוע שמאז ומתמיד יש מתחים ביחסים הללו. יעקב אבינו, לאחר 14 שנים שעבד אצל לבן, בעבור נישואיו לרחל ולאה, פונה אל לבן ושואל- "כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אותך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?" (בראשית ל',ל'), כפי שהרמב"ן מפרש – מתי יהיה לי ההזדמנות להתפרנס וליצור הון כמו שעשיתי לך ולביתך?

מסביר הרב אריאל קונסטנטין, "האמירה הזו של יעקב היא כה רלוונטית היום. כמה מאיתנו עבדו קשה בשביל חברה המרוויחה מיגיעת כפינו? כמה פעמים ראינו עובד מוכשר שעושה עבודה מעל ומעבר מהצפוי ממנו – רק כדי לקבל לחיצת יד? במפגש האחרון שלו עם לבן, יעקב ממשיך וטוען "זה עשרים שנה אנכי עמך…הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדר שנתי מעיני…ותחלף משכרתי עשרת מונים" (בראשית ל"א:ל"ח-מ"א) לילה ויום, שבוע אחר שבוע, יעקב משרת את הבוס בנאמנות, כאשר הוא מקריב את עצמו בעד הפירמה. במקום לתגמל את העובד הנאמן והמצליח, לבן משנה את חוקי המשחק כדי למקסם את הנאתו, ולמנוע את הרווחים מיעקב.
לבן מתגונן "…הצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בראשית ל"א:מ"ג) הוא מזכיר ליעקב שלולא היזמות והסיכון שהוא לקח, יעקב לא היה משיג כלום. אפילו עם האמירה הזאת נכונה, לבן לא מתייחס לרמאות שבה הוא מנהל את עסקיו… היה חסר לו, ללבן, קורטוב של גבורה וענווה, וכל מה שעשה היה רק בשבילו. כאשר יעקב התחיל להצליח, לבן נכנס ושינה את כללי המשחק לטובתו. תאווה, אגו, וקנאה הובילו אותו לנצל את עבדו הנאמן. הוא הכריח את יעקב לעבוד בתנאים לא אנושיים וגזל ממנו שנות חיים בעבודת פרך.  לבן רק ראה את השורה התחתונה – ולא את הבן אדם שבזכותו הוא הרוויח.
היהדות נוקטת עמדה מאוזנת לגבי יחסי עובד-מעסיק. מצד אחד, העובד חייב לשאוף להיות "פועל צדק" (ראה תענית כ"ג עמ' א', מכות כ"ד עמ' א') כמו שלומדים מיעקב כאשר הוא מספר לנשיו "ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן" (בראשית ל"א:ו)  על בסיס זה הרמב"ם מלמד שמי שיושב בטל בשעות העבודה נמצא "כל היום במרמה" (הל' שכירות י"ג:ז), אנחנו חייבים להיזהר בשעות העבודה מלהתחבר לפייסבוק, מלכתוב מיילים אישיים, מלגלוש באינטרנט, ומלקחת הפסקות מיותרות, וכדומה.
מצד שני, זה חשוב שמעסיק יבנה את עסקיו בצורה ישרה, ושיתגמל ויראה את עובדיו כראוי, ושיעסיק אותם בתנאי עבודה הולמים. אפילו רואים שהתורה מתירה לעובד לאכול מפרות העצים שבהם הוא עובד (דברים כ"ג:כ"ו-כ"ז) מפני שעובד שמח הוא עובד פורה, וזה לא אנושי להרשות לעובד לראות ולהריח את הפירות בלי לתת לו לטעום מהן.
כמו כן, מעסיק חכם וצדיק יכבד את עובדיו, וייתן להם שכר הולם וסביבת עבודה חיובית, ישמור על תנאים כנים ושקופים, ויחלק רווחים עם עובדיו היות וזה יעודד את עובדיו לעבוד יותר קשה ולהשקיע. עסקים בצורה הכי טובה, מלאה בערכים יהודיים, יכולים להיות משחק שבו כולם מנצחים."

אין ספק, שזו הנוסחה שיכולה להביא אותנו לא ללכת ל'עבודה' באופן נטול כל מחויבות פנימית ומתוך חוסר ברירה אלא להיפך, לרצות ולבחור ללכת ל'עבוד' במסירות, ובכל כוחנו, מתוך ידיעה והבנה שסומכים עלינו, רואים ומכבדים אותנו, מה שיוביל לפתח מוסר עבודה גבוה כפי שאומר יעקב לנשותיו, רחל ולאה, "(ו) וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן:  כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן." (בראשית לא')

שבת שלום⚖️

פרשת ויצא- קח לך אישה ובנה לה בית

Image by Michal Jarmoluk from Pixabay

הפרשה השבוע עוסקת ביציאתו של יעקב מבית הוריו אל הלא נודע בחרן. יעקב, איש תם יושב אוהלים נדרש לעזוב את החממה שבה נולד וגדל, ולצאת לעולם שהוא איננו מכיר ובטח לא נחשף אליו קודם לכן. יעקב בורח מאחיו, עשו, שרוצה להרגו, ויצחק אביו מודיע לו כי תכלית המסע שלו היא לשאת אישה מהמשפחה של אמו, רבקה, שבחרן ולא מהכנעניות. נראה כי יעקב יוצא לדרכו בעל כורחו, בעוד רבקה, אמו, בשעתה, יצאה למסע שלה מתוך הקשבה לקול פנימי, ואילו סבו, אברהם, יצא למסע שלו מתוך ציווי אלוקי, מה שמעורר מחשבה עבורנו- כמו מי מהם אנו יוצאים למסע חיינו?

במסעו של יעקב אל הלא נודע הוא מתפלל, חולם את חלום 'סולם יעקב' המפורסם, ומקבל את ברכת הדרך מה' והבטחה כי הוא ימשיך את דרך אבותיו. בהמשך מגיע יעקב לחרן מתחתן, ומ-ארבע נשותיו, לאה, רחל, ו2 שפחותיהן, זילפה ובלהה, נולדים להם 11 ילדים. יעקב במהלך כל התקופה עובד עבור לבן, דודו וחמו. אומנם יעקב מנסה לסיים עם הפרק בחרן ולחזור לביתו שבכנען- "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי… וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי–לְבֵיתִי…" (בראשית ל', פס' כה',ל') תוך שהוא מדגיש את הרצון שלו 'לעשות לביתו', אך לבן מצליח להשאיר אותם ל-6 שנים נוספות.
לכן, לאחר 20 שנות עבודה בחרן נראה כי יעקב זקוק לתזכורת שחרן היא אכן רק תחנה במשימה שלו. ה' מודיע ליעקב שהגיע השעה שעליו לקחת את משפחתו חזרה לביתם המובטח בכנען. מסביר הרב קוק בעין אי"ה, פרק ט אות רס"ג – על חשיבות המרכז שבנה יעקב-
"שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתו מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראלי. ואמר " (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; " (בראשית כ"ח)  לא כאברהם שקראו 'הר' ויצחק שקראו 'שדה' שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התייחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ה' דורש אותה ומכל מקום דווקא נחלתו של יעקב היא בלא מצרים, שההתייחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התייחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחוק אומה שלמה בלאומיותה, כי אם התרכזות למען הוסיף לה ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. על כן דווקא יאמרו עמים רבים לכו ונלכה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב, זאת היא תורת החיבור של שתי הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל."

יעקב הוא הראשון שלמעשה בונה את הבית של האומה הישראלית, לא רק של פרט או משפחה. אברהם אבינו שהיה אב המון גויים ומשושלתו יש גם את ישמעאל, היה זה שהביא את מהפיכת המונותואיזם, האמונה באל אחד. יצחק, בנו של אברהם, ביסס את משפחתו בכנען ולא יצא ממנה. איפיין אותו מוטיב 'השדה', והשהייה בארץ ישראל, ומשושלתו יש גם את עשו. לעומת זאת, יעקב הוא שילוב של יצחק ואברהם, מיעקב אבינו שיוצא לגלות ושב לכנען עם 12 השבטים, אין אומות נפרדות נוספות אלא יצירה של האומה הישראלית, השיבה שלה לכנען וחיזוק הברית עם ה'.

אומר הרב אילעאי עופרן- "האידאולוגיה מבקשת להנחות את ההתנהגות האנושית. הפסיכולוגיה מבקשת להסביר אותה. פסיכולוג אינו אומר כיצד ראוי לנהוג, האידאולוג אינו מחפש הסברים להתנהגות של בני אדם. האם אנחנו מונעים על ידי הפסיכולוגיה שלנו או על ידי האידאולוגיה שלנו?
אחרי למעלה מ-20 שנה בבית לבן מחליט יעקב לשוב לבית אביו. התורה נותנת שתי סיבות להחלטה זו של יעקב, בראשית ל"א:
פסוק ב – "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם."
פסוק ג – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ."
לכאורה פסוק ג מייתר את פסוק ב. אם הקב"ה מצווה על יעקב לעזוב את בית חותנו, מדוע צריך לספר לנו שבלי שום קשר, יעקב התחיל לחוש שם שלא בנוח?
לאמונה כוח אדיר, מכונן ומניע. האדם מסוגל לחולל מהפכות עצומות מתוך להט אידאולוגי, אך התורה מדגישה בפנינו כי הצרכים הפסיכולוגיים גם הם הכרֵחַ בל יגונה. לרקע, להקשר ולאווירה שבה מתקיימת הנפש יש משקל רב ביכולת שלה להיענות לציווי האלוהי. האידאולוגיה זקוקה לפסיכולוגיה. אידאל שאינו קשוב לצורכי הנפש סופו שאינו מתקיים."

יתכן, וזו הסיבה שלקח ליעקב שנים רבות להשלים את משימתו בחרן, ההקשבה לצורכי הנפש. יעקב לאחר לקיחת הבכורה מעשו ובריחתו מכנען, בונה את ביתו, שלימים הופך לבית האומה הישראלית, והוא מבין שעליו לעבור מסע אישי של תיקון, של ברור האמת. ובמשך כל 20 שנותיו בבית לבן ניכר כי הוא חווה אותו כסביבה זרה, ולא כבית, הוא זוכר את שליחותו, והוא דבק בדרך של יושר, אמת, אמונה, צניעות וחריצות מה שמאפשר בסופו של דבר לאידיאולוגיה להתממש.

שבת מבורכת❤️

השיעור מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של אימי האהובה, מזל בת עליזה, בתוך שאר חולי ישראל.

פרשת תולדות- חותם בנפש

הפרשה השבוע מעלה שאלות נוקבות-  מדוע יעקב בעזרת רבקה אמו, גונב את הברכה שנועדה לעשו, ברכה שמשפיעה על כל הדורות. מדוע יעקב צריך היה לעבוד על אביו? מדוע רבקה לא פונה ישירות אל יצחק ומסדירה איתו את העניין? ולמה ה' הוביל את המהלכים כך שהברכה הזאת תילקח במרמה? רבקה ברוח הקודש מבינה שהברכות צריכות לעבור דרך יעקב, ולכן מתוך תחושת חוסר ברירה היא מצווה ומסייעת ליעקב לגנוב את הברכות מעשו. מסתבר שיעקב שהיה איש תם יושב אוהלים צריך היה לעבור מסע פרטי בתוך המסע הלאומי, כדי להגשים את שליחותו כמנהיג נבחר.

כותב הרב ד"ר עידו פכטר, "….במשפט האנושי המטרה אכן עשויה לקדש את האמצעים, אך לא כן במשפט מול הא-לוהים. מטרת המשפט האנושי היא לאו דווקא לחנך את האדם הפרטי, אלא לקיים סדר חברתי המאפשר לבני אדם לחיות זה עם זה. משפטו של הא-לוהים, לעומת זאת, דן את האדם כשלעצמו, ולא רק ביחס לסביבה החברתית שבה הוא פועל. מבחינה זו, כל מעשה שאדם עושה, ללא שום קשר למטרתו ותכליתו, מטביע חותם, ולו הקטן ביותר, בנפש האדם. אדם שישתמש באלימות כדי למנוע מחברו להתאבד, אף שעשה מעשה טוב ונכון, ייפגע מכך,  שכן סוף סוף מעשהו היה כרוך בסוג של קהות חושים ופגעה ברגישות שלו לכאבו של האחר. נפשו הורגלה, ולו במעט, לנהוג באלימות. על כן, גם אם המעשה שלו היה חיובי בעיני בני אדם, בעיני עצמו, וממילא גם בעיני א-לוהים, המעשה נשא איתו מחיר שעל האדם לשלמו.

כזה היה המחיר שיעקב שילם על מעשיו. אכן הוא הציל את הברכה מידי עשו והביאה אל זרע ישראל, אך מעשה הגניבה אינו "מתקדש" בעקבות כך. הרמאות היא רמאות, ויעקב צריך לשלם עליה… העבירה היא עבירה, גם אם המטרה טובה. היא הטביעה חותם בנפש האדם, ויש לבקש עליה כפרה, לטהר ולנקות את הנפש."

כנראה המחיר של בחירה חופשית הוא גם לדעת ליפול ויחד עם זאת לדעת לקום, לתקן ולדייק, ולמנף את הקיים. ואכן, בהמשך דרכו נאלץ יעקב להתמודד עם לבן, חותנו, שמרמה אותו מספר פעמים, ולהתמודד עם התנהלות 12 בניו וההשלכות לכך בכדי לתקן את החותם שבנפשו. הפרשה נקראת 'תולדות' ולא 'יצחק', מדוע? מתוארים לנו אירועים רבים שנדמה שכבר קראנו עליהם בעבר, רק שהפעם זה עם יצחק ולא עם אברהם. הפרשה פותחת ומדגישה כי יצחק הוא בנו של אברהם, גם יצחק כאביו מגיע לגרר עם אשתו, רבקה, מפאת הרעב בארץ, המוצגת כאחותו בדיוק כפי שקרה עם שרה, אמו, וגם הם מתעמתים עם אבימלך. הברכות שיצחק קיבל ושמוזכרות בפרשה דומות ומשויכות לאביו אברהם וכך הלאה. נראה שהמסר הוא למעשה שליצחק יש מורשת שאותה עליו להעביר לבנו יעקב, יחד עם ברכות שהוא קיבל מאברהם אביו. מורשת, משפחה, מסורת וזיכרון לאומי הם שיוצרים את "תולדות", הם שיוצרים המשכיות ורציפות בין הדורות, ובסופו של דבר מביאים לחיבור ואחדות. לכן, יש חשיבות כל כך גדולה להבהרה שהחותם שאנו מטביעים בנפשנו מכל סיבה שהיא מחייב אותנו לעבודה פנימית בכדי שנצליח לצאת ממצבים תקועים ומאתגרים בחיינו, ובהמשך לתקן ולהשפיע על התולדות שלנו לטובה, בכדי שנצליח לעבור למציאות טובה יותר. המהלכים הללו הם אלו שמגלים ומוציאים לאור את הטבע האמיתי שלנו ושל הבריאה שבה אנו חיים.

מסביר הרב דב בערל וויין- " התולדות של העם היהודי מתבססים על זיכרון משותף וחוויה היסטורית, על לימוד תורה ושמירת מצוות, על תחושת שליחות ועל זהות לאומית חזקה. חוט השני של אידיאליזם, עזרה לזולת, חסד וחמלה – בקיצור, הברכות של אברהם אבינו – עובר בסיפור היהודי בכל דורותיו.
לא פעם נדמה לנו שדברים חומריים ועושר הם מה שעובר בירושה אצל בני אדם. אבל יש פה אי הבנה של אמיתות החיים. האידיאלים, האמונות והמסורות של הקדושה ועבודת השם הם הירושה האמיתית שלנו והערובה לכך שלעם ישראל תמיד יהיו תולדות."

שבת שלום❤️

פרשת חיי שרה- לחיות את החיים

Image by Bumi Tuwo from Pixabay

עד פטירתה של שרה אמנו מתו אנשים רבים בעולם, דורות שלמים חיו את חייהם ומתו, ולא מצאנו עיסוק ואזכור כה רב לגבי מותם כפי שאנו מוצאים בפטירת שרה אמנו. בפרשה ישנה התעסקות גדולה מאוד סביב פטירתה – הספד, בכי, קניית קבר והקבורה עצמה.

הפתגם שאומר 'זמן שווה כסף' נשכח מאתנו לא פעם בהתנהלות השוטפת. בסרט שנקרא 'עולם הזמן', ‘In Time’, ניכר לעין שזמן אכן החלופה היותר משמעותית לכסף. זהו סרט מ2011 שמציג עולם בדיוני בשנת 2161, שבו יש פריצת דרך גנטית שגורמת לאנשים לחיות לנצח. למרות זאת, החיים מוגבלים על ידי שעון דיגיטלי הטבוע על אמת היד של כל אחד ואחת. הזמן הוא המצרך היקר ביותר ואתו מתנהל המסחר והכלכלה בעולם. סרט מעורר חשיבה ומומלץ לצפייה.

אנשים רבים שחלו במחלות קשות והרגישו את קיצם קרב- כשנרפאו חוללו שינויים משמעותיים בחייהם. כולנו יודעים שזמן החיים שלנו קצוב ובכל זאת, אנו לא חיים כל יום בתודעה שזמננו מתקצר… המילה מחר או שבוע הבא או פעם הבאה שגורה בפינו בטבעיות.

מסביר הרב שרגא סימונס- "אחת מהטרגדיות האנושיות הגדולות ביותר היא תופעת בזבוז הזמן…  שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" – חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!…

כשהתורה מתארת את חייו של אברהם אבינו, היא משתמשת במלים "ואלה הם ימי שני חיי אברהם" (בראשית כ"ה) התורה משווה את הימים לשנים, ובכך מספרת לנו שלמרות שצמיחתו של אדם רגיל נמדדת בטווח של שנים, אצל אברהם ושרה – ניתן היה למדוד את הגדילה (הצמיחה) בטווח של ימים. שניהם התפתחו מדי יום ביומו כשהם חיים את ימיהם באופן מלא ומוחלט… הגמרא אומרת שכל ימיה של שרה אימנו היו שווים בטיבם ובאיכותם, למרות שהיא סבלה במשך 90 שנים מעקרות, וגם נחטפה פעמיים בחייה! בדומה לכך, גם אברהם אבינו נלחם במלחמות… הכוונה היא, שלא משנה מה עבר עליהם, אברהם ושרה ראו בכל רגע בחייהם הזדמנות ללימוד וצמיחה…"

הנטייה לוותר לעצמנו, לא להעז, לא להאמין, לא לחלום רחוק, וכו' איננה עוצרת עבורנו את הזמן. כמו כן, ברור שיש צורך באיזון וכל אדם זקוק לזמן בשביל להתאושש ולהתרענן, ובכל זאת כדאי שגם הרגיעה שלנו תהיה בעלת מטרה ומוגדרת. כולנו צאצאים של אברהם ושרה, והדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו בהחלט מהווה השראה ומזכירה לנו שהשעון מתקתק לו כל הזמן.

הרב איתמר אלדר נותן דוגמא "'באגדה מפורסמת המספרת על אדם שהגיע לכפר אחד ובטרם נכנס עבר בבית הקברות ושם נדהם לגלות כי המשותף כמעט לכל המצבות הוא הכיתוב המורה על גילם הצעיר של הנפטרים: בן שנה, בן שנתיים, בן שלש וכו'. בחרדה גדולה נכנס האדם לכפר ומיד כשנתקל באדם הראשון שאל אותו  האם הייתה בכפר מגיפת ילדים כלשהי, שהרי אחרת כיצד ניתן להסביר מדוע קבורים כ"כ הרבה ילדים בבית הקברות? האיש חייך והשיב כי בכפר זה לא מונים את שנותיו של האדם כנהוג, כי אם אוספים רק את הרגעים בהם אותו אדם חי את חייו באופן מלא ומשמעותי ומכאן גם ההסבר למספרים הנמוכים הנקובים על גבי המצבות'…

הפער שבין הכמות והאיכות מתגלם בחיינו באינספור דוגמאות שבהם אנו נתבעים לדרך ארוכה, לעיתים טפלה וחסרת טעם לכאורה, בזמן שכל ענייננו הוא במטרה הנעלה והנשגבת שבקצה הדרך. רבים מאתנו מבלים שנות לימוד רבות טפלות ולא מעניינות, בשביל תעודה חשובה שמקבלים בסוף. אנו עמלים שנים רבות בעבודות חסרות משמעות בשביל קידום שיבוא בסופן. ישנם אנשים שכלל אינם נהנים מעבודתם, אולם הם בהחלט נהנים מתלוש השכר השמן שנכנס לחשבון הבנק שלהם מדי סוף חודש. וכך ימים שלמים, חודשים ולעתים שנים שלמות, משמשים בסך הכול אמצעי טפל למטרות שההנאה מהן קצרה ומזערית ביחס לשנות העמל – 'ורהבם עמל ואון'.

סוד אריכות הימים, מלמדת אותנו החסידות, הוא למצוא את הטעם גם באמצעי. לאחוז ברגע ולשהות בו לכשעצמו, ללא קשר להיותו אמצעי למשהו אחר. כל רגע, מלמדת אותנו החסידות, הוא הזדמנות. מכל סיטואציה אפשר ללמוד, ומכאן שאל לנו להיות עיוורים וחרשים נוכח ההווה בגלל העתיד. העתיד הוא ללא ספק חשוב, אולם גם כשזה יגיע, הוא כבר ידאג להסיח את דעתנו לעתיד חדש שיכנס תחתיו. החסידות טוענת שכל רגע הוא נצח, וכל שנייה מסתירה בחובה מציאות אינסופית. רק מי שמצליח להתמסר לרגע, ומנסה להפיק ממנו את המרב תוך שהוא מסיר את הלוט הסופי מעל האינסופי, יוכל לגעת בנצח ולזכות ב'אריכות ימים'.

המשימה הזאת איננה קלה בעולם המערבי והתחרותי בו אנו חיים. המרוץ הוא אינסופי והיעד לא תמיד ברור, וכל רגע מהווה בסך הכול מבוא אל הרגע הבא. כך ימים שלמים, חודשים ושנים עלולים לעבור מבלי שטעמנו את טעמו של פרי הנצח.

שרה אימנו, לעומת זאת,  חייתה מאה עשרים ושבע שנים, אולם לא במספר השנים תפארתה. 'שני חיי שרה' – ש"כולן שווין לטובה"- אומר רש"י, ורומז כי אצל שרה לא היה הפרש בין ה'ברוטו' ל'נטו' של שנות חייה. אלו הם 'חיי שרה', ומכאן גם הטעם לשמה של הפרשה.

מסופר על הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, כי פעם שאלוהו מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. ציפייה הייתה כי הבעל שם-טוב ידבר אודות סולם ערכי מסוים, מדרג רוחני או על  הדרכה לדברים שהם עיקר ואליהם כדאי וראוי לשאוף. באופן מפתיע השיב הבעל שם טוב: 'הדבר החשוב לי ביותר הוא זה אשר אני עושה אותו עכשיו'."

למשל, גם כשאני צוברת שעות נהיגה מרובות מסיבות מוצדקות אני יכולה לבחור למה אני מקשיבה בנסיעה ואיך אני נהנת ומממשת את הזמן המבוזבז כביכול… משפט חזק שמהדהד לי הוא של הרב נריה זצ"ל- "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם." מי יתן ונצליח ליצוק בחיינו תוכן ולחיות חיים של משמעות ותכלית. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמתו של הרב ד"ר יונתן זקס, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

פרשת וירא- צחוקים

Image by White77 from Pixabay

בפרשה הקודמת, פרשת לך לך, קראנו על הבשורה לאברהם כי יוולד לו בן, ותגובתו של אברהם-
"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: … וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק…" והשבוע מסתבר שבפרשה שלנו הצחוק נוכח ושכיח אף יותר, ואפילו מאפשר כנראה את פתיחת רחמה של שרה אמנו בהמשך-
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ…"
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה…"
"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא. כִּי צָחָקְתְּ. "
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק."

מסתבר שאת הצחוק כדאי לקחת מאד ברצינות. הצחוק מספק לנו הזדמנות להתעלות מעל למגבלות, ומהווה גשר למעבר בשלום בין המצוי לרצוי. חוש הומור הוא ביטוי לסתירות שבחיים. כל עוד האדם צוחק והוא משועשע מול הפער שהוא חווה הוא מצליח לברוח מהכאב והסבל כי הצחוק מאפשר לו לשכוח לכמה רגעים את התקוות שהתנפצו ואת המועקה הקיומית. ישנם סוגי הומור שונים- אירוניה, קומדיה, בדיחה, ציניות וכו'; כל אחד מהם מסייע באופן שונה מהאחרים בהתמודדות שלנו עם הקיום ועם האבסורד שבו. למשל, צחוק ישמעאל נראה כצחוק אחר ביחס לצחוק אברהם וצחוק שרה. אפשר להבין מהפשט כי לפחות בעיני שרה, הצחוק של ישמעאל רע ומצדיק גרוש.

צחוק הוא ביטוי של שחרור והרפיית מתח. ההנאה מצחוק לא דועכת וגם לא מתמעטת עם הזמן. באמצעות הגישה ההומוריסטית לחיים, אנו זוכים להתייחס אל עצמנו ולעולם ברצינות ויחד עם זאת להכניס נימה של צחוק וקלילות שמקלים בהתמודדות. מה המכנה המשותף לכל סוגי הצחוק? מדוע יש עיסוק כה רב ופרשנויות כה מרובות לנושא הצחוק בפרשה? מדוע יש חשיבות לעובדה שאברהם וגם שרה צחקו עד כדי קריאת שמו של הילד על שם הצחוק? ומדוע יש התמקחות עם שרה אם צחקה או לא?

מסביר הרב גור גלון-
"נראה לומר, כדברי אונקלוס, שישנם סוגים שונים של צחוק. יש צחוק שעניינו שמחה ויש צחוק שעניינו צחוק אירוני-מריר ומפקפק. מבאר אונקלוס… שרה צחקה ואברהם צחק, אלא שצחוקו של אברהם כולו הודיה ושמחה – אברהם נופל על פניו בהודיה ושמח בשמחת ההמשכיות דרך האמונה והחסד, תוך שהוא מציין את גודל הפלא … לעומת זאת הצחוק של שרה מערב בתוך שמחת הבשורה גם אירוניה וצחוק מריר שמבטא פקפוק בכך שהדבר יהיה. ואולי זו הכוונה במילים  "ותצחק שרה בקרבה…", שמבחוץ היה כאן צחוק של שמחה והודיה, אך בפנים היה שמץ של הרהור, שמץ של ספק. ודווקא בגלל שהספק הזה, שחסרון הדק הזה של האמונה איננו גלוי, צריך הקב"ה לחשוף אותו. דווקא הדברים שאינם גלויים הם הדברים הכי משפיעים…
אולי אפשר לומר, ואני מעלה זאת בזהירות רבה, ובעיקר כדי שנוכל ללמוד מזה לחיינו, שאחרי שהקב"ה בישר את הבשורה על לידת יצחק, הוא היה חייב לדבר עם אברהם ושרה כדי למוסס את המחסום ללידתו של יצחק, שעד שלא תהיה אמונה שלימה של שרה, לא יוכל יצחק להיוולד… "

יש צחוק של אהדה, וצחוק של הסכמה, צחוק של מבוכה וצחוק שמגיע רק כי אחרים צוחקים. המבטים, תנועות הגוף, צורת השפתיים וקולות הצהלה של הצחוק, כולם מעבירים מסר ברור לטיב הצחוק. הוא מביא לשחרור מוגבר של אנדרופינים שגורמים למצב רוח טוב, רמה פחותה של הורמוני הסטרס אדרנלין וקורטיזול, מה שמייצר מערכת חיסונית חזקה יותר ולחץ דם נמוך יותר. במילים אחרות, רבים יעידו שהצחוק מחזק את המערכת החיסונית שלנו, משפר את מצב הרוח, מפחית כאב וקונפליקטים, ומגן עלינו מפני ההשפעות המזיקות של מתח וכעס. שום דבר אינו מצמצם כעס וקונפליקט מהר יותר מאשר צחוק משותף. התבוננות בצד המצחיק יכולה להציב בעיות בפרספקטיבה ולאפשר לנו להמשיך הלאה מעימותים מבלי להחזיק במרירות או טינה. כילדים, קל היה להצחיק אותנו אבל כמבוגרים יש נטייה להיות רציניים יותר והצחוק הופך לנדיר יותר. יתכן והפרשה הזו מתזכרת אותנו שהומור מקל על הנטל שלנו, מעורר תקווה, מחבר אותנו לאחרים, משאיר אותנו ממוקדים ודרוכים, ואף עוזר לשחרר כעס ולהיות יותר סלחנים. הצחוק מסייע להביא את הנפש והגוף שלנו בחזרה לאיזון. וכנראה שאלו בדיוק ההסברים מדוע יצחק שמסמל את הגבורה והדין נקרא על שם הצחוק- האיזון שאליו אנו שואפים. תאכל'ס הצחוק הוא תרופה כייפית חינמית, וקלה לשימוש.

מוסיף הרב נח וינברג זצ"ל-
"אין כמו צחוק גדול ומשחרר להרגיע, לאפשר לעצמנו להביט על הבעיות באור אחר, ולהכניס אותנו לפרופורציות. אולי זו הסיבה שבגללה רשימת הקומיקאים היהודיים כה ארוכה. עם זאת, לצחוק יש להב כפול, וכשמשתמשים בו באופן שלילי, הוא עשוי להסב נזק גדול. כמו בהקנטת הזולת, לעג, או שימוש בצחוק בקלות ראש, צחוק מוגזם, צחוק שלילי- ציניות, סרקזם וכו' כל אלו עלולים להיות הרסניים. לכן, עלינו להבין את הדינאמיקה של הצחוק ואופן השימוש היעיל בו, כך שנצליח להשתמש באנרגיה חיובית זו לשינוי מקדם ולצמיחה."

כולנו רואים וחווים את העולם מנקודת מבט המוגבלת לחושים שלנו. אנו כבולים לעולם הפיסי של הגוף, ומושפעים מהלך הרוח שלנו בכל רגע נתון מה שמייצר אינספור פרשנויות לסיטואציות שאנו חווים. בתקופה זו כשאנו מאותגרים ומתמודדים עם נגיף שהופך לנו את המציאות ומציב בפנינו אתגרים כלכליים, מנטליים, רגשיים וחברתיים הצחוק מבטא זאת בבדיחות מרובות על המצב והשלכותיו, והסרטונים המצחיקים ממחישים את הפערים הקיימים באופן שמקל על ההתמודדות שלנו ומעלים חיוך.
הפרשה מחדדת לנו להשתמש בצחוק בכדי לשמור על הבעיות שלנו בפרופורציה ולהשפיע טוב על הסביבה שלנו. ההבנה שהחיים אינם אוסף של בעיות, אלא אוסף של הזדמנויות שניתן למנף אותם באמצעות הצחוק וההומור. הצחוק יכול להביא לרגיעה ולחדש את מצבורי האנרגיה המדולדלים שלנו ושל הסובבים אותנו. מאחלת לכולנו שעם כל האתגרים נמצא את הדרך לתבל את חיינו בצחוק ובחיוך. אמכי"ר.

שבת שלום😄

פרשת לך לך- האמונה בחיינו

Image by Gerd Altmann from Pixabay

הפרשה השבוע פותחת- "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׃ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה׃ וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א-ג).
הציווי האלוקי לאברהם ששולח אותו למסע אל הלא נודע, "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", מסע שגלומה בו ההבטחה. לקום, להשאיר את המוכר והידוע מאחור ולצאת לדרך חדשה. הצורך לעזוב את הכל, להתחיל מחדש בכדי לממש הזדמנות לחיים טובים יותר, האומנם?

"לֶךְ-לְךָ" שולח אותנו לצאת מקיבעון ומהרגלים שמהווים לרוב חסמים במימוש ייעודנו. רק יציאה מעצמנו בכל הרבדים, יציאה מהיותנו מצויים בנוחיות של ארצנו, ממולדתנו- שהיא המשפחה המורחבת שבה גדלנו, ולבטח מבית אבינו – יציאה מכל מה שהכרנו- היא שמאפשרת שינוי משמעותי. קיבלנו ציווי לעשות פסק זמן שבו אנו בוחרים מחדש מה נשאר ומטיב עמנו, על מה אנחנו מוותרים, ומה אנחנו מחדשים.
שתי המלים הקצרות, לך לך, מבהירות לנו את התהליך הנפשי הנדרש ביצירת שינוי בחיינו:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא למסע.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, לאישיות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם.

 אברהם אבינו היה מהפכן שמצא את זהותו ואת ייחודו כפורץ דרך שמנחיל דת מונותיאיסטית בעולם של עובדי אלילים. מה השינוי הזה חייב אותו? אומר הרב צדוק הכהן מלובלין, "כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו" אבר(ה)ם, שהיה איש צדיק, המהפכן שהנחיל את האמונה באל אחד מלמד אותנו שיעור עצום באמונה.

בהקשר הזה הרב ד"ר יונתן זקס מסביר-
"המנהיגים… הם אינם עושים מה שאחרים עושים רק מפני שאחרים עושים כך. הם הולכים אחרי קול פנימי, הם נענים לִקריאה. הם רואים לא את מה שישנו, אלא את מה שעשוי להיות. הם חושבים מחוץ לקופסה. הם צועדים לְשיר לֶכֶת אחר.
סמלה הדרמטי ביותר של התופעה, מאז ומעולם, הן מילותיו של אלוהים לאברהם, המילים שהוציאו את ההיסטוריה היהודית לדרך: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).
למה נחוצה הייתה העקירה הזו? כי בדרך כלל אנשים פועלים מתוך קונפורמיות. הם מסתגלים למוסכמות זמנם ומקומם, וסופגים את התרבות שסביבם: מֵאַרְצְךָ. ברובד עמוק יותר, הם מושפעים מחבריהם ומשכניהם: מִמּוֹלַדְתְּךָ. ובעומק העומקים הם מעוצבים בידי הוריהם והמשפחה שגדלו בה: מִבֵּית אָבִיךָ.
אני רוצה שתהיה שונֶה, אומר אלוהים לאברהם. לא שוני לשם שוני, אלא שוני שמטרתו להתחיל משהו חדש: דת שלא תסגוד לכוח ולסמלֵי הכוח – שהרי כך עושות, לאמיתו של דבר, הדתות האליליות, כאז כן היום. אני רוצה באברהם, אומר אלוהים, "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
להיות יהודי פירושו לערער על המוסכמה הרווחת מסביב כאשר, כפי שקורה לא אחת, העמים נסחפים אחר אלילים. כך קרה באירופה במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. זה היה עידן הלאומנות: המרדף אחר הכוח בשמה של מדינת-הלאום, מרדף שהוביל לשתי מלחמות עולם ולמותם של עשרות מיליונים. גם עכשיו… כאשר ברחבי המזרח התיכון ואפריקה מדינות מידרדרות לאלימות ולמה שתומס הובּס כינה "מלחמה של כל אדם כנגד כל אדם…
אברהם הוא בלי ספק האדם המשפיע ביותר בהיסטוריה. כיום רואים עצמם כממשיכי דרכו 2.3 מיליארד נוצרים, 1.8 מיליארד מוסלמים ועוד 14 מיליון יהודים – למעלה ממחצית האנושות. אבל אברהם לא משל בשום אימפריה, לא פיקד על שום צבא גדול, לא עשה שום נס ואפילו לא נשא דברי נבואה. הוא הדוגמה העילאית בכל ימי היות האדם על האדמה להשפעה בלי כוח.
מה אם כן סוד השפעתו? הוא היה מוכן להיות אחֵר. חז"ל אומרים שהוא נקרא "עברי" כי "כל העולם מֵעֵבר אחד – והוא מֵעֵבר אחד". כל מנהיג יודע שלפעמים מנהיגות פירושה בדידות. ובכל זאת המנהיג ממשיך ועושה את מה שהוא צריך לעשות, כי הוא יודע שלא תמיד הרוב צודק, ולא תמיד יש חוכמה בחוכמה המקובלת. דגים מתים שטים עם הזרם. דגים חיים שוחים נגד הזרם. כאלה הם המצפון והאומץ. כאלה הם גם בניו של אברהם. הם מוכנים להעמיד את אלילי הזמן במבחן…"

האם אנחנו באמת פועלים לפי אמות המידה שאנו מאמינים בהם? האם כל מה שעשינו עד היום תואם את הרצונות והחלומות האמיתיים שלנו? היכן בדרך ל"מימוש העצמי", לייעודנו, מה שאנחנו באמת רוצים נשכח מאיתנו? מי אמר שכל מה שאנו עושים צריך להיות מושלם? גישה מעין זו שוללת את היכולת של האדם להשלים ולקבל את עצמו על יתרונותיו וכישרונותיו, אך יותר מזה גם עם חסרונותיו. אמונה עצמית או היכולת להאמין בעצמי היא במילים אחרות בטחון עצמי, אותה תחושה נעימה מחזקת, ודוחפת, של "אני יכול". האמונה בעצמנו היא כח פנימי שמניע אותנו קדימה ומאפשר לנו להגשים ולממש את רצונותנו, להרגיש משמעותים ומוערכים, בטוחים ונינוחים בחיים.

אברהם אבינו בהתנהלותו מבהיר לנו שאמונה עצמית אמיתית לא נובעת מנסיון כוחני לשנות את צורת החשיבה שלנו בשיטות טכניות או על ידי תיכנות תת המודע או שכנוע עצמי כזה או אחר. היא נובעת מהאמון העמוק שאנחנו נותנים בעצמנו, כי האמונה בעצמנו מעניקה לנו תחושה שהכל אפשרי; היא משחררת מחסימות ותחושת התקיעות.

אמונתו של נח בה' ניכרת ומתוארת בכתובים –"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ…  (כב) וַיַּעַשׂ, נֹחַ:  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים–כֵּן עָשָׂה"
האמונה שחסרה לנח הייתה האמונה בעצמו, כל שנות בניית התיבה לא פנה נח אל ה' בבקשה לבחון מחדש את דין המבול, ולבחון פתרון חלופי להחרבת העולם. נראה כי נח לא האמין שיש ביכולתו לשנות את גזרתו של ה'. אומר הרב דן טיומקין "רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שמצות האמונה בקב״ה, כוללת גם מצוה להאמין בעצמנו, שגם בנו יש נשמה אלוקית. ההיסטוריה היהודית הוכיחה לנו שגם יהודי שנראה רחוק מאד מכל קשר לעצמו או ליהדותו ואמונתו, יכול ברגע אחד לקנות את עולמו ולהתחבר, בזכות אותה נקודה שמרובה בנו. אם רק נאמין בעצמנו, נצליח להוציא את הכיסוי מאותה נקודה לוטה בערפל, ולגלות את כל האוצרות הנפלאים שקיימים בנו!"

אנו אלו שמנהיגים את עצמנו, אחראים לבחירות ולהתנהלות שלנו בעולם. מי יתן והאמונה בעצמנו כי "יָכוֹל נוּכַל לָהּ" תניע אותנו לעשייה, לתעוזה ולמימוש. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

מחזק אותנו הרב קוק באור האמונה בדבריו–"זיו החיים החזק הוא אור האמונה;" וב-אורות התורה יא', ב'- הוא מסביר-
"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה… המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור… וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים."

פרשת נח- הבלבול והפילוג

Image by Thomas Steiner from Pixabay

השבוע בפרשת נח, אנחנו עדים לשלבים נוספים בהתפתחות העולם- הגשמית, והרוחנית. התפתחות רצופת סיבוכים ומשברים שבאים לשיאם בתיאורי דור המבול ודור הפלגה. וכך מתואר-
"(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם… (יא) …וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. .. (יב)…כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. " (בראשית ו')

זהו החטא הרשמי של דור המבול – אי צדק חברתי משווע, כלל-עולמי, שמביא בעקבותיו את השמדת העולם כולו, מלבד נח ומשפחתו שניצלו.  שורשו של חטא המבול מצוי באינדיוידואליזם קיצוני. קידוש מוחלט של מאוויי הפרט שמוביל את האדם לשקוע לתוך תאוותיו הגשמיות. דור שרואה בכל אובייקט למימוש יצריו עד ההדרדרות לבסוף לאיבוד מעמדו כיצור אנושי והפיכת התנהלותו לבהמית, התנהגות השקועה כל כולה במימוש החשקים והתאוות.

מסביר הרב ניר מנוסי- "אין צורך להרחיק לכת כדי לראות כי חלק גדול מהתרבות הסובבת אותנו עלה זה מכבר על מסלול דומה. והיום כאז, נעוץ היסוד לדבר בקידוש האינדיוידואל. בעידן המודרני, היתה זו הרומנטיקה שבעקבות פשיטת הרגל של האידיאולוגיות הקולקטיביסטיות הגדולות ביקשה להעמיד את כללות המפעל החברתי, המדיני, הכלכלי והצבאי על עקרון יחיד: חירות הפרט. במסגרת הליברליזם המודרני, היונק מהרומנטיקה, האדם אינו חי עוד עבור תכלית על-אנושית, אף לא עבור תכלית על-אישית, אלא רק עבור עצמו. הכל נועד כדי להרחיב את מרחב מחייתו של הפרט. לכן גם מטבע היסוד של המוסר הליברלי אינו עוד מצוות או חובות – לא שבין אדם למקום ולא שבין אדם לחברו – אלא זכויות (בין אם מכנים אותן 'זכויות טבעיות' כמו לפני מאתיים שנה ובין אם 'זכויות אדם' כמו היום). נקודת המוצא של האדם המודרני איננה שמוטל עליו אלא שמגיע לו. הוא המרכז, הכל חג סביבו. אמת, יש גבול מובהק לחירות הפרט: חירותו של הזולת, שחובתו של כל אחד לכבדה; ברם, גם חובה זו אינה אלא נגזרת של זכות הזולת לחירותו הפרטית. הכל בא מן הזכות והכל שב אל הזכות. במוסר הליברלי, גם האלטרואיזם הוא לשם האגואיזם. יתכן שהתרבות הסובבת טרם הגיעה לשעה בה "השחית כל בשר את דרכו על הארץ", אך כל הסימנים מראים שלשם היא שואפת. לא בכדי מוטיב מרכזי בתרבות הרומנטית הוא חזון ה'שיבה אל הטבע', הקורא לאדם להתפרק מכל מוסכמות התרבות לטובת חיים ארציים וחייתיים… סיפור המבול בא להתריע מפני קצו האובדני של מסלול זה… המבול שירד על דור המבול אינו אלא המחשה למבול היצרים בו הם הטביעו עצמם עוד קודם. באותו אופן, המתירנות היא עצמה המבול בו אנו שוקעים, והתורה מייעצת לנו להשכים קום ולבנות תיבה בתוכה נשרוד אותו…"

עוד לא ממש התאוששנו ממכת המבול והנה אנו עדים לאירועי דור הפלגה-
"וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: … וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ: " (בראשית יא א, ד)

בדור הפלגה המצב היה שונה, בניגוד לדור המבול שהיה עסוק בגזל, עושק ובחמס תוך פירוד ושנאה, דור הפלגה הוא כולו אחדות ואחידות. כולם מתכנסים למקום אחד למטרת הקמת מיזם משותף, בניית מגדל שראשו בשמיים, והתכלית היא לעשות להם- שם. וכמובן שחזון כזה יכול להתממש רק מתוך אחדות ושיתוף פעולה. אנשים בודדים לא יכולים לבנות מגדל. ממש סוציאליזם בכל הדרו- חברה אחת, שפה אחת, אידיאולוגיה שאליה כולם מיישרים קו. אך אין כל אזכור של פרט, יש התייחסות של הכלל בלבד כיישות אחידה עד כדי, אומר המדרש, שאם אדם היה נופל ומת הם לא שמו ליבם אליו אבל אם הייתה נופלת לבנה במהלך הבנייה הם היו בוכים ונעצבים מתי תגיע הלבנה החלופית במטרה להשלים את הפרויקט. הכלל לא אמור לבטל את הפרט והפרט צריך לזכור שהוא גם חלק מהכלל.

מבהיר הרב ניר מנוסי-
"אם נבקש לאתר את גלגולו העכשווי של דור הפלגה, נוכל למצוא אותו בקוטב ההפוך של התרבות הליברלית הרומנטית: בתפיסה של הנאורות, הדוגלת בקידמה, תרבות, התעלות, שכלול – אך הכל (גם אם לא תמיד במוצהר) מתוך רצון לפאר את האדם וכוחותיו. כפי שדור הפלגה צמח מתוך צאצאי נח, כך גם הנאורות אימצה אידיאולוגיה שמרנית הרואה את תפקידה כבניית 'תיבת נח' שתשמר את ערכי התרבות ותצלח את מבול היצרים הרומנטי. שאיפה זו יפה ונעלה, אלא שהיא מנותבת אל חזון של הקמת עולם מתועש, טכנולוגי וקר. יעדו הסופי של כיוון זה אינו אלא הקמתו של 'מגדל בבל' גלובלי ענק: רשת צפופה של כבישים, מחלפים וגורדי שחקים, המצפה את הכוכב כולו, טכנוספירה מעשה ידי אדם המשדרת את המסר היהיר כי האדם הוא בורא העולם ומקיימו. אכן, גם מודל השלום הפלורליסטי של הנאורות מזכיר את זה של דור הפלגה: זהו שלום חיצוני של 'חוזי שלום', של הפרדה מלאכותית בין הצדדים שאינו פותר בעומק את האיבה ביניהם, כל שכן יוצר ביניהם אחווה אמיתית. הזהויות הפרטיות והלאומיות מטושטשות לכדי קולקטיב חסר-פנים ונטול ערך סגולי…"

 במילים אחרות, נפילת הקולקטיב ל"כוחי ועוצם ידי". עונשם של דור הפלגה היה בלבול שפתם והתפזרותם בעולם. תכלס, לא באמת עונש. יתכן ובפסוק מתואר הפחד של האדם מפני הצורך לצאת אל העולם הרחב "פן נפוץ על פני כל הארץ" אבל הפיזור הדמוגרפי- גאוגרפי איננו עונש, אלא דרך לממש את ייעודה של האנושות כפי שנקבעה לה בראשית הבריאה. גיוון דעות, סוגי אישיות ואופי רבים ושונים, הם שיביאו לשכלול, יצירה וצמיחה של העולם. לכל אחד ואחת מאתנו יש תפקיד בעולם, תפקיד ייחודי, שרק אותו אדם יכול להוציאו אל הפועל. יתכן וזו הסיבה שחכמנו אמרו במסכת אבות, פרק א', משנה י"ד כי:
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?

דור המבול ודור הפלגה, שני הדורות החוטאים הגדולים של פרשת נח, מהווים סמל לשני הקצוות התרבותיים ההפכיים- מצד אחד, אינדיוידואליזם ומתירנות, ומצד שני הקולקטיביות ושמרנות. היהדות דוגלת ב"פרט הצריך לכלל וכלל הצריך לפרט". כלומר, כל פרט חייב להפיק מעצמו את המיטב, לממש את עצמו, למען הכלל, למען מטרה משותפת. הפרט הפועל למען הכלל איננו מבטל את האישיות הפרטית שלו; ממש כמו בתזמורת שבה כל כלי מנגן ומביא את הייחודיות שלו ביצירת ההרמוניה הכללית.

דרכו של אברהם אבינו היא הדרך ביניהם, היא זו שמשלבת אותם. דרך אותה נפגוש כבר בפרשה הבאה- "לך לך".

שבת מבורכת🥰

פרשת בראשית- יותר או פחות?

Image by Gerd Altmann from Pixabay

לאחר גירוש אדם וחווה מגן עדן נולדים להם שני בנים, קין והבל, המקריבים מנחה לה'-
"וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה–לַיהוָה.  (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  (ה) וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.  (ו) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. (ז) הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  (ח) וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ." (בראשית ד')

בהשראת השיעור של המנחה והמרצה, רוחל'ה סימינובסקי, משתפת אתכם שבפרק ד' יש תיאור שהיוזם להבאת מנחה לה' הוא קין, עובד אדמה שמחליט להקריב לה' באופן טבעי מפרי האדמה. בפסוק שאחרי מתואר כיצד הבל (שיש להניח התרשם מיוזמתו של קין) החליט גם הוא להביא מנחה לה', ובפסוק הזה שמתייחס להבל בלבד מודגש לנו שהוא בחר להקריב מבכורות צאנו ומחלבהן. באותו פסוק שבו מביא הבל את מנחתו מתואר גם את קבלתו של הבל ומנחתו ע"י ה'. ורק בפסוק שאחרי מצוין כי את מנחתו של קין ה' לא קיבל ואת תגובת הכעס של קין. שימו לב, אין פה השוואה, יש פה התייחסות אישית לכל אחד מהאחים במערכת הקשר שהם יצרו עם ה'. למעשה, קין הוא שיוצר את מושג ההשוואה פה, 'את מנחתו של הבל ה' קיבל אבל את שלו הוא לא קיבל… והוא עוד הראשון שיזם את רעיון המנחה…'

והארוע ממשיך, מיד ה' מתייחס לתחושותיו הקשות של קין ומבהיר לו באופן חד משמעי שהבחירה עדיין בידו, קין יכול לבחור 'להטיב', ולתקן, ויחד עם זאת עליו לשים לב שהחטא (היצר רע) רובץ בפתח ומשתוקק אליו אך עליו למשול בו בכדי להימנע מהחטא. קין בוחר לבסוף לקום ולהרוג את אחיו, הבל. יתכן ויש פה גם הזמנה לנו, ההורים, לשים לב ולתת יותר את הדעת להשלכות של התגובות שלנו. ע"פ הפשט אין מלל רב מה שמזמין פירושים רבים. בסופו של דבר, לכל ילד יש מערכת הורית אישית שהילדים האחרים אינם חשופים לא מכירים ולא מבינים אותה, והאירוע של קין והבל כמו כל אירוע מזמין זוויות שונות של התבוננות, נקודות מחשבה סובייקטיביות, ועלינו לזכור שהמטרה שלנו כהורים היא לחנך ולהיטיב.

בחיק המשפחה פעמים רבות האחים חווים שהיחס שההורים מעניקים איננו שווה, עד כדי תחושה של העדפה וקיפוח. סיפור קין והבל ממחיש לנו שתחושת ההשוואה לא הגיעה מלמעלה, מההורות/אדם וחווה/ה' אלא פרי יצירתו של קין. השאלות- כמה הוא קיבל, לאן היא הגיעה, מי השיג ראשון, איך זה נראה אצלה – רובנו אם לא כולנו משווים את עצמנו לאחרים ברמה היומיומית. אנחנו נוהגים להשוות את המשכורת שלנו, את שעות העבודה, את רמת החיים, את הבתים, את המכוניות של השכנים, את הנשים והבעלים של אלו שאנחנו מבלים איתם, את המותגים שאחרים רוכשים וכו', וכמובן, שהדשא שם כמעט תמיד ירוק יותר.

חשוב להבהיר שלהשוות זה לא הרגל רע. הוא אפילו עוזר להתמקד כשאני רוצה לברר האם אני אדם ישר, חרוץ, משקיען, מיומן וכו'. ההתבוננות באנשים הדומים לנו בגיל, במגדר, במקצוע, בעיסוק, בקטגוריה החברתית, באישיות או בניסיון, מסייעת לנו למקם את עצמנו בסדר החברתי. הבעיה מתחילה כשההשוואה הזו גורמת לנו לקנא באחרים על ההישגים שלהם, ומוחקת לכאורה כל הישג שלנו. וכן, הקנאה מעוורת וגורמת לאדם להפסיק להסתכל על עצמו, על מעשיו ועל הצלחתו האישית מה שפוגע בתפיסת העצמי שלו.

מסבירה יהודית כץ, חוקרת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה החיובית, כי לאון פסטינגר, פסיכולוג חברתי, הגה כבר בשנות החמישים את רעיון ההשוואה החברתית. הוא הסביר שאנו משווים את עצמנו לאחרים כיוון שאין לנו מדד אובייקטיבי אחר להערכה. כדי לבדוק אם אנחנו חכמים, מוכשרים, מצודדים או מצליחים מספיק, אנחנו פוזלים הצדה ובודקים מה קורה בדשא של השכן. כך ניתן לקבל הערכה שלתחושתנו קרובה יותר למציאות. "אני כמעט הכי חכמה בכיתה", "אני משקיעה בילדים שלי יותר מאימהות אחרות", "הוא נראה טוב יותר ממרבית הגברים בשכונה." מחקרים מראים כי השוואה חברתית גורמת לקנאה מוגברת, ביטחון עצמי נמוך ואפילו עשויה לגרום לדיכאון.

מסכמת יהודית כץ, "כשאנו מנסים לשפוט בשאלה הנצחית "האם אני טוב כמו?", אנחנו ממנים את עצמנו לשופטים ולתליינים גם יחד. אנחנו בוחרים את התכונות שאליהן יש להתייחס, ונותנים משקל רב לאלה שנראות לנו בולטות כרגע. לבסוף, כשאנו משווים, אנחנו לא תמיד מסוגלים לשאול את השאלות הנכונות… אם תרצו לחיות חיים מספקים תצטרכו להפנות את האצבע הבוחנת פנימה. ההישענות על הישגיהם של אחרים והגדרת הכישלון או ההצלחה בחייכם על פי סטנדרטים זרים הן מלחמה אבודה. הרי תמיד יהיה מישהו עשיר, חכם, מוצלח או יפה יותר. איננו יכולים להיות טובים כל הזמן ובכל התחומים. שאלו את עצמכם מהם הערכים והשאיפות האישיים שלכם, ולא אלה של הוריכם, חבריכם או הקולגות שלכם. נסו לחשוב איזה סוג אנשים תרצו להיות? מהם הדברים החשובים ביותר עבורכם? איזו מערכת יחסים תרצו לטפח? מה תרצו שאנשים יזכרו מכם? מה מתאים לכם לעשות וליצור? השתמשו בערכיכם הפנימיים כמצפן. אין הדבר אומר לוותר או להיכנע לבינוניות, אלא למקד את האנרגיה בלהיות האדם הטוב ביותר שתוכלו להיות, לאו דווקא האדם הטוב מאחרים. הגרסה הטובה יותר של עצמכם… ההשוואה החברתית הבלתי פוסקת מגיעה מתוך גישה של חסר. אנחנו שוכחים שיש מספיק לכולם." אז זכרו שאנחנו מתחילים עכשיו מבראשית, מההתחלה ובואו נשען ונטפח את ההישגים שלנו.

שבת מבורכת❤️

מה בין פרשת ו'זאת הברכה', סוכות לשמחת תורה- סוף שהוא גם התחלה

Image by Free-Photos from Pixabay

לא תמיד קל לנו לראות דברים מסתיימים, בייחוד כשהם ממושכים ובפרט כשאנו מתרגלים אליהם. בפרשת השבוע בני ישראל חייבים לעמוד מול מציאות חדשה שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, מסיים את תפקידו, ויהושע בן-נון הוא שיורש את מקומו. במקביל, עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש – חיי הנדודים במדבר מסתיימים, פרק הנהגת האחים, משה, אהרון ומרים תם, ועתה עליהם להתכונן למעבר ולהתיישבות בארץ ישראל.

זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. זוהי למעשה תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, מה שמעורר אצלנו את הציפייה, התקווה וההמשכיות.
אנו נמצאים בימים אלו בתפר שבין השנה שהסתיימה, באופן הכי לא צפוי והכי לא שיגרתי, לבין השנה החדשה שתחל, הסיום וההתחלה שיגיעו להשלמה בשמחת תורה. בתורה, נקרא החג הזה בשם 'שְׁמִינִי – עַצֶרֶת', כלומר: היום השמיני של חג הסוכות שבו עושים חגיגת סיום ("עצרת").

מסביר ד"ר דניאל גוטליב-
"… השלמת המעגל הישן ותחילת המעגל החדש של הפרשות יחד עם סוף השנה הקודמת ותחילת השנה הנוכחית ממחישה לנו לא רק את המציאות של חלוף הזמן אלא גם הערך שלו והחשיבות שלו בהתנהלות של החיים שלנו.  אם לא די בדף החדש שאנו פותחים בלוח החדש או בספר החדש בו אנו פותחים בסבב של פרשות השבוע בכדי לעורר את המודעות שלנו לחשיבות של הזמן, הרי שקריאת מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות המחישה לנו בצורה הכי חזקה והכי פואטית את המשמעות של הזמן בחיינו ואת מגוון החוויות והאתגרים המאפיינים והמגדירים את חיינו. כבר בפתיחת המגילה מסב שלמה המלך את תשומת לבנו למהירות חלוף הזמן בחיינו. את הפסוק "הבל הבלים, הכל הבל" ניתן להבין לא כאמירה מדכאת על המשמעות של החיים כי אם אמירה מעוררת לגבי הזמניות של הדברים  – החיים עוברים כמו הבל פיו של האדם הנעלם בשניות ספורות – והצורך לנצל את הזמן המועט אשר ניתן לנו בצורה הכי טובה, ערכית ומועילה. בפרק שלישי המתחיל עם המלים המפורסמות " לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים," שלמה מלמד אותנו כי לא רק שהזמן כל העת חולף, אלא שאנו נדרשים למודעות כי בסופו של דבר, הכל זמני… המודעות לחלוף הזמן אמורה גם לעורר בנו רגישות לאופן שבו אנו מנצלים את הזמן שלנו, לכבוד שאנו מייחסים לזמן של אחרים וגם לרגישות של תזמון המעשים שלנו…"

בימים אלו כשנדמה שלפתע הזמן מצוי בשפע בידנו, כולנו בסגר, וכן, יהיה בסדר, אבל בינתיים לתקופה שאינה מוגדרת- אף אחד לא יודע מתי ואיך זה ייגמר. רבים מאתנו חווים חוסר אונים, חוסר וודאות, כלואים, ושהזמן כאילו עצר אותנו מלכת, ממש "עצרת", ימים שבהם אנו נדרשים לעצור. מצב ההדבקה בשבועות האחרונים החריף ומחייב את כולנו לקחת יותר אחריות אישית. בימים אלו רוב הפעילות שלנו מתכנסת מהבית ומהסוכה ללא אפשרות לארח כפי שהיינו מורגלים באורחים ואושפיזין, במטרה להרבות גם במידת השלום.

לאור המציאות החדשה מי שניזון מכלי-התקשורת מקבל את הרושם, שנפער קרע מוחלט בעם. האמת היא, שכלי-התקשורת, ששמם רומז על קשר וחיבור, פועלים פעמים רבות בנושא זה בכיוון ההפוך. אחרי הכל, הניגוד והעימות הם שיוצרים את העניין. יחד עם זאת, התקשורת היא לא מקור הפילוג וההסתה אבל היא בהחלט יכולה ללבות את הלבבות. ולכן, לא פעם משתמע שהציבור שניזון מהשיח מסביב, מחברי הכנסת, ההנהגה, השכנים, החברים, המשפחה וכלי-התקשורת מקבל תמונה מעוותת של המציאות. נדמה שהכול נלחמים אלה באלה, תוקפים אלה את אלה ושונאים אלה את אלה. אבל אם ניקח נשימה ונתבונן סביב נגלה שהמציאות שונה. למשל, מרגש לגלות שבתקופה האחרונה יש מספר עצום של יוזמות חברתיות שהגיעו מלמטה, מהעם, במגמה לסייע ולתמוך באחרים.
כמובן שאין להתעלם, אנו אומנם חווים את אחד המשברים הלאומיים בתולדותינו, משבר שנובע ממצב בריאותי, מדיני, חברתי ופוליטי מאתגר ממש שתורם גם הוא תרומה ניצחת להידרדרות באמון שרוחש הציבור בישראל.  ועם זאת, דווקא האירועים הקשים שמתחוללים בעת האחרונה הם שפותחים את הלבבות. כולם חשים את האיום של שנאת-אחים ובלב כולנו מפעמת כיום עוד יותר מתמיד תשוקה להנהגה ראויה, להידברות ולאחדות. צריך לזכור רק לסובב בעדינות את המפתח, בכדי שהלבבות ייפתחו לרווחה. ובו בזמן להאמין שניתן להשיג אכיפה מתוך כבוד ומתוך הבנה עמוקה של הקודים של המגזרים והקהילות השונות. וכדאי לזכור שלתקשורת, לרב בבית הכנסת, להורים, לכלל אנשי החינוך יש כוח השפעה משמעותי, ועל כולם לפעול לחיבור ולהפצת הטוב שיש כי הטוב הוא שימשוך אותנו מעלה וקדימה.

הדבר שדרוש לנו היום אינו קרב, אלא קירוב-לבבות. לא עימות, אלא דו-שיח לבבי. לא פריקת מטעני המרירות וחשבונות העבר, אלא פתיחת דף חדש של אחדות יהודית אמיתית. המשותף בינינו מרובה על המפריד. אין בקרבנו שנאה ועוינות אלא חשדנות שנובעת מחוסר-ידיעה, וחוסר אמון. כשנצליח לפתח דו-שיח אמיתי, ייפלו המחיצות ויתגלה הבסיס המשותף האיתן שכולנו עומדים עליו.

התזכורת לתלות שלנו שמספקת לנו המגיפה בייחוד בחג הסוכות הזה, הוא משמעותי. התודעה הזו מאפשרת לנו להתבונן באופן פרופורציונלי וצנוע על המציאות וגם לקבל את האחר וללמוד ממנו. בסוף היום, כל אחד בוחר את דרך התמודדותו האישית.

דברים אלה נכונים לכל רוחב הקשת הישראלית – מיהודים מסורתיים ומאמינים, דרך עולים חדשים ואנשי אקדמיה ועד בני קיבוצים וחברי תנועות השמאל. השבת נחגוג את שמחת תורה, תזכורת לכך שבארון הברית הונחו הלוחות השניים, השלמים, וגם הלוחות המקוריים, השבורים, הם הונחו בו יחדיו. כך גם בארון ליבנו מונחים שני זוגות של לוחות, אחד שבור ואחד שלם. עבודת חיינו היא לנתב ולאזן בין התודעה שעבורנו נברא העולם כולו, שאנחנו מיוחדים ויחידים ובלעדינו העולם לא יכול להתקיים, ובו בזמן לזכור שאנחנו זמניים, אפר ועפר, וזקוקים אחד לרעהו. כך נוצר האיזון בחיינו.

הרב יעקב פישר כותב בספרו החדש- "קול יהודה", המתעד שיחות עם רבו, הרב יהודה עמיטל זצ"ל, "אין שלם יותר מהשבור. מן השכחה יצמח זיכרון-עולם, מן השבר והמשבר תבוא צמיחה ולידה של חיי תורה חדשים ורעננים. אפשר להתחיל מבראשית!"
רק לב האדם יכול להיות שבור ושלם בעת ובעונה אחת. וזו כנראה התכלית, היכולת שלנו, בני האדם, לעשות את הבלתי-אפשרי לממשי. אני מניחה שרבים מאתנו חסרים את המגע ואת הקירבה ועדיין ניתן לאמץ חלופות לפחות לבינתיים- לכתוב, לשוחח, לשתף, ולהתחבר! אנו יכולים לייצר מקורות חדשים שממלאים אותנו ורבים מהם הינם באמצעות ראיית האחר, תמיכה ועזרה. פיתוח הרגש לזולת מזין את שני הצדדים כשאנו קשובים, מחוברים ואיכפתיים. כן, עם כל האתגרים, עדיין, בכל רגע נתון אנו יכולים לגלות את הלב החכם שבנו ולבחור כיצד אנו מממשים את הזמן שברשותנו.

בזכותכם אני מסיימת שנה נוספת של מסע מופלא של לימוד חמשת חומשי התורה, ובמקביל, אנחנו לגמרי בפתחו של מסע מחודש ומשותף של החומש, בפתחה של השנה הרביעית. אני מודה על הזכות, תודה רבה לכל הקוראות והקוראים ולכל המגיבים בכתב ובע"פ לאורך כל השנים. אני מאחלת לכולנו מסע מהנה, מפרה ומצמיח. ושנזכה למצוא את האיזון במרחבים השונים בחיינו ולהתחבר. אמן כן יהי רצון.

מועדים לשמחה❤

השבוע נפטר מקורונה אח של חברה יקרה, מיכי בדוח ז"ל, "הנשר יעיר קנו על גוזלים ירחף יפרש כנפיו יקחו ישאהו על אברתו". השיעור מוקדש לעילוי נשמת מיכאל בן רחל, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

פרשת וזאת הברכה- תקציר

Image by Sarah Richter from Pixabay

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.

בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

המחנך אלכס גליקסברג מפרט, " פרשה זו מזכירה לנו את פרשת "ויחי" החותמת את החומש הראשון "בראשית". החומש הראשון והאחרון נחתמים בברכות לשבטי ישראל: בבראשית – ברכותיו של יעקב, ובדברים – ברכותיו של משה. אלא, שמשמעותם וייעודם של שתי המערכות של הברכות שונות.
המערכת הראשונה של הברכות נאמרת לשבטים מפיו של יעקב אבינו וייעודה הוא לקראת היציאה מגלות מצרים מבית עבדים. מערכת ברכות זו מסתיימת עם מותו של יעקב במצרים בסוף הפרשה והחומש הראשון. המערכה האחרונה של הברכות נאמרת לשבטים מפיו של משה וייעודה הכניסה לארץ ישראל. מערכת ברכות זו מסתיימת בסוף הפרשה והחומש האחרון עם מותו של משה רבנו במדבר.  
בתווך שבין שתי מערכות של ברכות אלו, בין חתימת תקופת האבות ועד חתימת תקופת משה, צומח ומתפתח לו עם. לכן, עורכי ההשוואה בין שתי המערכות, אינם יכולים להתעלם מהאופי של הברכות. יעקב מברך כשההיבט האישי-תכונתי הוא הבולט בברכה כיאה לאב המברך את בניו, לעומת ברכותיו של משה שההיבט הכללי-ציבורי דומיננטי בברכה, מכיוון שהוא מברך שבטים של עם, ולא בנים, עם העומד להיכנס לארץ ישראל ולכונן את ממלכתו."

לאחר הברכות, משה עולה להר נבו ורואה מרחוק את כל הארץ. שם, על ההר במקום לא ידוע, משה מת ונקבר. בני ישראל בוכים ומתאבלים על משה שלושים יום, ויהושע בן נון מקבל את ההנהגה כממשיך דרכו של משה. התורה מסתיימת באמירה שמשה היה גדול הנביאים של עם ישראל, האדם האחרון עלי אדמות שהתראה עם ה', וראה אותו פנים אל פנים. וכך נאמר: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים" (פרק לד' פסוק י).

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼