לא תמיד קל לנו לראות דברים מסתיימים, בייחוד כשהם ממושכים ובפרט כשאנו מתרגלים אליהם. בפרשת השבוע בני ישראל חייבים לעמוד מול מציאות חדשה שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, מסיים את תפקידו, ויהושע בן-נון הוא שיורש את מקומו. במקביל, עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש – חיי הנדודים במדבר מסתיימים, פרק הנהגת האחים, משה, אהרון ומרים תם, ועתה עליהם להתכונן למעבר ולהתיישבות בארץ ישראל.
זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. זוהי למעשה תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, מה שמעורר אצלנו את הציפייה, התקווה וההמשכיות.
אנו נמצאים בימים אלו בתפר שבין השנה שהסתיימה, באופן הכי לא צפוי והכי לא שיגרתי, לבין השנה החדשה שתחל, הסיום וההתחלה שיגיעו להשלמה בשמחת תורה. בתורה, נקרא החג הזה בשם 'שְׁמִינִי – עַצֶרֶת', כלומר: היום השמיני של חג הסוכות שבו עושים חגיגת סיום ("עצרת").
מסביר ד"ר דניאל גוטליב-
"… השלמת המעגל הישן ותחילת המעגל החדש של הפרשות יחד עם סוף השנה הקודמת ותחילת השנה הנוכחית ממחישה לנו לא רק את המציאות של חלוף הזמן אלא גם הערך שלו והחשיבות שלו בהתנהלות של החיים שלנו. אם לא די בדף החדש שאנו פותחים בלוח החדש או בספר החדש בו אנו פותחים בסבב של פרשות השבוע בכדי לעורר את המודעות שלנו לחשיבות של הזמן, הרי שקריאת מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות המחישה לנו בצורה הכי חזקה והכי פואטית את המשמעות של הזמן בחיינו ואת מגוון החוויות והאתגרים המאפיינים והמגדירים את חיינו. כבר בפתיחת המגילה מסב שלמה המלך את תשומת לבנו למהירות חלוף הזמן בחיינו. את הפסוק "הבל הבלים, הכל הבל" ניתן להבין לא כאמירה מדכאת על המשמעות של החיים כי אם אמירה מעוררת לגבי הזמניות של הדברים – החיים עוברים כמו הבל פיו של האדם הנעלם בשניות ספורות – והצורך לנצל את הזמן המועט אשר ניתן לנו בצורה הכי טובה, ערכית ומועילה. בפרק שלישי המתחיל עם המלים המפורסמות " לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים," שלמה מלמד אותנו כי לא רק שהזמן כל העת חולף, אלא שאנו נדרשים למודעות כי בסופו של דבר, הכל זמני… המודעות לחלוף הזמן אמורה גם לעורר בנו רגישות לאופן שבו אנו מנצלים את הזמן שלנו, לכבוד שאנו מייחסים לזמן של אחרים וגם לרגישות של תזמון המעשים שלנו…"
בימים אלו כשנדמה שלפתע הזמן מצוי בשפע בידנו, כולנו בסגר, וכן, יהיה בסדר, אבל בינתיים לתקופה שאינה מוגדרת- אף אחד לא יודע מתי ואיך זה ייגמר. רבים מאתנו חווים חוסר אונים, חוסר וודאות, כלואים, ושהזמן כאילו עצר אותנו מלכת, ממש "עצרת", ימים שבהם אנו נדרשים לעצור. מצב ההדבקה בשבועות האחרונים החריף ומחייב את כולנו לקחת יותר אחריות אישית. בימים אלו רוב הפעילות שלנו מתכנסת מהבית ומהסוכה ללא אפשרות לארח כפי שהיינו מורגלים באורחים ואושפיזין, במטרה להרבות גם במידת השלום.
לאור המציאות החדשה מי שניזון מכלי-התקשורת מקבל את הרושם, שנפער קרע מוחלט בעם. האמת היא, שכלי-התקשורת, ששמם רומז על קשר וחיבור, פועלים פעמים רבות בנושא זה בכיוון ההפוך. אחרי הכל, הניגוד והעימות הם שיוצרים את העניין. יחד עם זאת, התקשורת היא לא מקור הפילוג וההסתה אבל היא בהחלט יכולה ללבות את הלבבות. ולכן, לא פעם משתמע שהציבור שניזון מהשיח מסביב, מחברי הכנסת, ההנהגה, השכנים, החברים, המשפחה וכלי-התקשורת מקבל תמונה מעוותת של המציאות. נדמה שהכול נלחמים אלה באלה, תוקפים אלה את אלה ושונאים אלה את אלה. אבל אם ניקח נשימה ונתבונן סביב נגלה שהמציאות שונה. למשל, מרגש לגלות שבתקופה האחרונה יש מספר עצום של יוזמות חברתיות שהגיעו מלמטה, מהעם, במגמה לסייע ולתמוך באחרים.
כמובן שאין להתעלם, אנו אומנם חווים את אחד המשברים הלאומיים בתולדותינו, משבר שנובע ממצב בריאותי, מדיני, חברתי ופוליטי מאתגר ממש שתורם גם הוא תרומה ניצחת להידרדרות באמון שרוחש הציבור בישראל. ועם זאת, דווקא האירועים הקשים שמתחוללים בעת האחרונה הם שפותחים את הלבבות. כולם חשים את האיום של שנאת-אחים ובלב כולנו מפעמת כיום עוד יותר מתמיד תשוקה להנהגה ראויה, להידברות ולאחדות. צריך לזכור רק לסובב בעדינות את המפתח, בכדי שהלבבות ייפתחו לרווחה. ובו בזמן להאמין שניתן להשיג אכיפה מתוך כבוד ומתוך הבנה עמוקה של הקודים של המגזרים והקהילות השונות. וכדאי לזכור שלתקשורת, לרב בבית הכנסת, להורים, לכלל אנשי החינוך יש כוח השפעה משמעותי, ועל כולם לפעול לחיבור ולהפצת הטוב שיש כי הטוב הוא שימשוך אותנו מעלה וקדימה.
הדבר שדרוש לנו היום אינו קרב, אלא קירוב-לבבות. לא עימות, אלא דו-שיח לבבי. לא פריקת מטעני המרירות וחשבונות העבר, אלא פתיחת דף חדש של אחדות יהודית אמיתית. המשותף בינינו מרובה על המפריד. אין בקרבנו שנאה ועוינות אלא חשדנות שנובעת מחוסר-ידיעה, וחוסר אמון. כשנצליח לפתח דו-שיח אמיתי, ייפלו המחיצות ויתגלה הבסיס המשותף האיתן שכולנו עומדים עליו.
התזכורת לתלות שלנו שמספקת לנו המגיפה בייחוד בחג הסוכות הזה, הוא משמעותי. התודעה הזו מאפשרת לנו להתבונן באופן פרופורציונלי וצנוע על המציאות וגם לקבל את האחר וללמוד ממנו. בסוף היום, כל אחד בוחר את דרך התמודדותו האישית.
דברים אלה נכונים לכל רוחב הקשת הישראלית – מיהודים מסורתיים ומאמינים, דרך עולים חדשים ואנשי אקדמיה ועד בני קיבוצים וחברי תנועות השמאל. השבת נחגוג את שמחת תורה, תזכורת לכך שבארון הברית הונחו הלוחות השניים, השלמים, וגם הלוחות המקוריים, השבורים, הם הונחו בו יחדיו. כך גם בארון ליבנו מונחים שני זוגות של לוחות, אחד שבור ואחד שלם. עבודת חיינו היא לנתב ולאזן בין התודעה שעבורנו נברא העולם כולו, שאנחנו מיוחדים ויחידים ובלעדינו העולם לא יכול להתקיים, ובו בזמן לזכור שאנחנו זמניים, אפר ועפר, וזקוקים אחד לרעהו. כך נוצר האיזון בחיינו.
הרב יעקב פישר כותב בספרו החדש- "קול יהודה", המתעד שיחות עם רבו, הרב יהודה עמיטל זצ"ל, "אין שלם יותר מהשבור. מן השכחה יצמח זיכרון-עולם, מן השבר והמשבר תבוא צמיחה ולידה של חיי תורה חדשים ורעננים. אפשר להתחיל מבראשית!"
רק לב האדם יכול להיות שבור ושלם בעת ובעונה אחת. וזו כנראה התכלית, היכולת שלנו, בני האדם, לעשות את הבלתי-אפשרי לממשי. אני מניחה שרבים מאתנו חסרים את המגע ואת הקירבה ועדיין ניתן לאמץ חלופות לפחות לבינתיים- לכתוב, לשוחח, לשתף, ולהתחבר! אנו יכולים לייצר מקורות חדשים שממלאים אותנו ורבים מהם הינם באמצעות ראיית האחר, תמיכה ועזרה. פיתוח הרגש לזולת מזין את שני הצדדים כשאנו קשובים, מחוברים ואיכפתיים. כן, עם כל האתגרים, עדיין, בכל רגע נתון אנו יכולים לגלות את הלב החכם שבנו ולבחור כיצד אנו מממשים את הזמן שברשותנו.
בזכותכם אני מסיימת שנה נוספת של מסע מופלא של לימוד חמשת חומשי התורה, ובמקביל, אנחנו לגמרי בפתחו של מסע מחודש ומשותף של החומש, בפתחה של השנה הרביעית. אני מודה על הזכות, תודה רבה לכל הקוראות והקוראים ולכל המגיבים בכתב ובע"פ לאורך כל השנים. אני מאחלת לכולנו מסע מהנה, מפרה ומצמיח. ושנזכה למצוא את האיזון במרחבים השונים בחיינו ולהתחבר. אמן כן יהי רצון.
מועדים לשמחה❤
השבוע נפטר מקורונה אח של חברה יקרה, מיכי בדוח ז"ל, "הנשר יעיר קנו על גוזלים ירחף יפרש כנפיו יקחו ישאהו על אברתו". השיעור מוקדש לעילוי נשמת מיכאל בן רחל, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
