יום ירושלים שנקבע על ידי הכנסת כיום חג לאומי הנחגג בכ"ח באייר מציין את איחוד העיר ירושלים תחת ריבונות ישראלית, לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים בכ"ח תשכ"ז. יש המכנים את היום יום שחרור ירושלים, יום חרות ירושלים, או יום איחוד ירושלים. במקביל מציינים היום גם את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.
חלק מהכותרות של היום מבטאות את הפער עמו אנו נאלצים לחיות, מצד אחד ריבונות ויום מאוד מרגש ומשמח מצד שני התמודדות עם אלימות וטרור מתמשך- "לקראת חגיגות יום ירושלים: המפכ"ל החליט שלא לאפשר ליהודים לעלות היום להר הבית . תגובות זועמות בימין בשל החלטתו של שבתאי: "כניעת לאלימות ולטרור הפלשתיני" • מאות צעירים פלשתינים התעמתו הלילה עם כוחות הביטחון בשער שכם ובשייח' ג'ראח • בפסגת זאב פרצה לפנות בוקר שריפה גדולה שהתלקחה מבקבוקי תבערה • קריאות במסגדים בירושלים: "בואו להציל את שייח ג'ראח"" "אחרי יום של מהומות קשות בהר הבית וברחבי ירושלים, ובצל התנגדות שב"כ וצה"ל לקיום המצעד – הוחלט כי מסלול מצעד הדגלים המסורתי ישונה ולא יעבור בשער שכם. בעימותים נפצעו היום 21 שוטרים, ועשרות פלסטינים." "ניסיון הלינץ בנהג בירושלים… נהג יהודי הותקף באבנים בשער האריות. הנהג ניסה להימלט, סטה עם רכבו – ופגע במעקה מבטון. עשרות התגודדו ליד רכבו ורגמו אותו באבנים, שוטר שהגיע למקום הרחיק את המתפרעים כשירה באוויר. הנהג לוואלה!: "ראיתי את הרצח בעיניים ", בנוסף "מפגיעת אבנים נפגעה היום קל גם תינוקת בת שבעה חודשים."
משתפת אתכם שהנהג היקר והאהוב הוא אחיין שלי, שגר בירושלים. אין ספק, זהו ארוע מטלטל ומעורר אימה ותסכול. ההסלמה היום הגיעה עד לאזעקות שנשמעו הערב בירושלים בעקבות ירי טילים לעברה ולסביבותיה. לכל אלו ששוהים כמוני מחוץ לירושלים הצטיירה תמונה מדאיגה ומלחיצה במיוחד, לשמחתי אחותי שהיא מורת דרך בירושלים הרגיעה אותי והר הבית אכן עדיין בידנו:-) והחיים גם בירושלים עדיין מתנהלים כסדרם עם כל האתגרים. ואכן, בסביבות 19:00 הערב הכותרת הייתה- "המשטרה החליטה לאפשר את המשך קיום האירועים."
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמציאות היומיומית של השלכת אבנים ואלימות של המון זועם שמאבד כל שליטה, זוהי התנהלות שדורשת ללא כל עוררין מציאת מענה ראוי שישים קץ לאלימות הזו שקוראת תיגר בכדי להבטיח את הגנתם של התושבים ובטחונם בכל רחבי הארץ. אז לכבוד יום ירושלים משתפת בקישור לסרטון אופטימי, מרגש, מחזק ומחבר שראיתי באתר התנ"ך הממלכתי.
בשורות טובות, ומי ייתן ויבוא שלום עלינו ועל כל ישראל. אמכי"ר
בימים אלו עד לחג השבועות, אנו מצויים ב- "ימי הספירה", ספירת העומר. הערב נחגוג את ל"ג בעומר, היום ה-33 לספירת העומר. זהו היום שבו רבים מפסיקים עם מנהגי האבלות שנהוגים בימי ספירת העומר, היום שבו פסקה המגפה שבה מתו 24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא שלא נהגו בכבוד זה לזה. ספירת העומר הינם 50 ימים של עבודה יום יומית ממוקדת על המידות שלנו, (החסד, הגבורה, ההתגברות, ההודייה וכו'). אנחנו חיים בעולם גשמי (הגוף) ומעשי, והאתגר הוא למצוא את האיזון עם העולם הרוחני, העולם שבו אנו בחיבור עם הנפש שלנו. אפילו רבי שמעון בר יוחאי שחי בתקופת השלטון הרומי לפני כ-2,000 שנה והיה אחד מתלמידיו של רבי עקיבא, הבין, הפנים ובזכות הרצון, ההתמדה ואישיותו הייחודית זכינו לגילויה של תורת הנסתר. הרשב"י שנאלץ להתחבא עם בנו במערה 12 שנים בעקבות הרדיפה העיקשת אחריו, כשהוא ובנו מנותקים לחלוטין מהוויות העולם היו עוסקים הם רק בלימוד תורה. כשהתבטלה הגזרה והם יצאו מהמערה, הם ראו איכרים עובדים בשדה, ולאחר שנות התעלות רוחנית במערה לא יכול היה רבי שמעון לסבול מראה של יהודים, שכביכול מבזבזים את זמנם בדברים גשמיים, במקום לעסוק בלימוד התורה, והוא הכריז- "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!" ומייד, מעוצמת קדושתו הרוחנית, נשרפו וחלפו מן העולם כל אותם איכרים שעליהם הביט.
"באותו זמן יצאה בת קול מהשמים וקראה- "להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם!"
והשניים חזרו אל המערה ושהו בה שנים-עשר חודשים נוספים, בכדי ללמוד טוב יותר כיצד לשלוט בכוחותיהם הרוחניים, ויותר מזה להיטיב עימם. ולאחר שנה, נשמעה בת קול שנייה שאמרה: "צאו ממערתכם".
רבי שמעון ובנו יצאו אל העולם, שוב ראו אנשים עוסקים בחיי העולם הזה. הם אמנם הצטערו, אבל שלטו ברגשותיהם, והפעם רבי שמעון אף ניהל שיח עם זקן שרץ עם שני ענפים של הדס, ותגובתו לבנו הייתה- "ראה כמה חביבות מצוות על ישראל". הרשב"י לימד אותנו כי יש פנימיות כשהכל נראה חיצוני, כלומר, יש נעלם וחבוי כשהכל נראה כל כך חשוף, וע"כ גם את החומר ניתן לקדש. התבוננותם של רבי שמעון בר- יוחאי ובנו על המציאות השתנתה לראייה חיובית על עם ישראל, ראייה שמצליחה לרפא ולחבר בין החומר לרוח.
מבהיר הרב שרגא סימונס- "רבי אבא תלמידו, שקיבל עליו את המשימה לכתוב את דבריו של רבי שמעון, סיפר: "ולא הרימותי ראשי, שהאור היה כל כך גדול שלא יכולתי להסתכל… כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שהתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו…" ובסופו של היום, לאחר שנסתלקה האש, ראה רבי אבא את רבי שמעון, שנפטר מהעולם." כשהוא שוכב על ימינו, מעוטף [בטלית] ופניו שוחקות." שואל ועונה הרב סימונס- "מדוע הקיפו את רבי שמעון אש ואור? משום שהתורה הושוותה לאש (ומכאן השם "אש התורה"). אש היא דבר פיזי שהופך חומר לאנרגיה. כך גם התורה מלמדת אותנו, כיצד להפוך את העולם החומרי לאנרגיה רוחנית ובעצם, גם יצירתו הקבלית של רבי שמעון, "הזוהר" – נקראת על שם קרינתו של האור."
כשחושבים על זה, המקום בביתנו שבו אנו מבעירים אש נקרא- "אח", מחדד הרב אלכס גליקסברג, "האש מצרפת ומחברת את כל הגופים הבוערים ללהבה אחת חמה וגבוהה. להבות האש בל"ג בעומר מבשרות על היותינו "אחים", גופים מחוברים הנוהגים כבוד זה בזה, ומאירים ביחד אור גדול של בשורת האחדות והערבות זה לזה."
כלומר, האש יכולה להיות מכלה, שורפת, ומנתקת. ולכן, ל"ג בעומר ורבי שמעון בר יוחאי מזכירים לנו באמצעות האש שאת החלומות עלינו להגשים בפועל, במעשים, ואת לימוד התורה על כל רבדיה עלינו להוציא לאור ולהאירה ביומיום בביטויים של- עזרה הדדית, אהבת חינם, כבוד זה לזה, להצטמצם ולפנות מקום, בהפיכת האש, אש התורה, למקום מקרב, מחבר, מתקן, מדייק ומפיח חיים.
בהמשך לפרשה הקודמת השבוע הציוויים וההכנות הנדרשות בהעלאת הקורבנות מופנים לכוהנים. הכוהן הוא המתווך בין האדם לה'. הוא זה שלוקח ממנו את העולה, בקיא בהלכות הטקס, ומבצע את הפולחן וההקרבה. גם השבוע מוזכרים סוגי הקורבנות השונים ומשמעותן. קרבנות עולָה כשמן כן הן – עולה כליל לה'. קרבנות השלמים – להפך, הן הקרבנות ש"פותחות שולחן" לכולם, למזבח, לכוהן ולבעלים. כולם נהנים מקרבן השלמים. לעומת זאת, קורבן חטאת היחיד נאכלת על ידי הכוהנים המקריבים, כחלק מתהליך הכפרה. כשקורבן חטאת כוהן וחטאת הקהל שהן נדירות יותר, לא נאכלות, ככתוב, "וְכָל-חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ–לֹא תֵאָכֵל; בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (פס' כג).
הרב והפסיכותרפיסט יהושע אנגלמן מסביר, "רבים מחוקי התורה מבטאים וקובעים כהלכה את התחושות הטבעיות של בני אדם. אשם ושלמים – הם שני הקרבנות שדיניהם מפורשים בפרק זה. אולי לא בכדי נסמכו זה לזה. קרבן אשם, שאדם מביא כדי לכפר על חטאו כמפורש בפרק ה, נאכל על ידי הכוהן המקריב אותו, ואילו קרבן השלמים, שאדם מביא כנדבה מרצונו החופשי, נאכל על ידי האדם שמביא אותו. אשם ושלמים הפכים כמעט. אשמה, מלשון שממה, הוא אחד הרגשות הקשים במגוון הרגשות האנושיים; מהתחושות הקשות ביותר שמלווים חייו של אדם. הבאת אשם והשארתו אצל הכוהנים הוא ביטוי לתחושות שמרגיש החוטא. המביא לא ירצה לאכול מהקרבן, על כן אוכלים אותו הכוהנים. המרגיש אשמה לא רוצה ליהנות מהחטא שלו מכיוון שהקרבן היא "מזכרת עוון" (במדבר ה, טו). החוטא רוצה לרחוץ ידיו מהמעשה שלו, מתחושות השממה שנשארו בפנים לאחר שחטא. משתומם הוא על מעשהו, כיצד עשה זאת? המום, נגעל הוא ממגע בבשר הקרבן המסמל והמגלם את אשמתו. השלמים באים כנדבה מהאדם המביע "תודה" או שמביאוֹ בגלל "נדר או נדבה". הוא מרגיש מלאות בנפשו, שפע שקיבל ורוצה לשתף בו אחרים כדי לאכול הכול במשך הזמן שניתן לו לאכלו. בעבורו הקרבן מגלם את הטוב שחש בעולמו, עולם שהוא רוצה לבלוע ולהפנים… המביא אשם הולך לבדו למקדש, המביא שלמים מביא עמו חבריו. אולי אכילת קרבנות זרה לנו, אבל הגועל מעצמנו או לַחֲלופין השובע והמלאות שאנחנו חשים כלפי עצמנו-גופנו-נפשנו, עדיין מועברים ליחס שלנו לאוכל: דחייה או קבלה. כיום, חסר לנו מאוד הממד של הבאה לקודש את כל התחושות האלו."
במילים אחרות, מה הקשר בין הרגשות שאנו חווים לאכילה? תשובה- לדעתי הקשר נעוץ באכילה רגשית, אכילה שאיננה נובעת מרעב אלא מצורך רגשי. אכילה רגשית היא כלי שאנחנו משתמשים בו כדי לנסות להפיג מצבים רגשיים שליליים שעולים בנו, כמו- עצב, כעס, בדידות, דיכאון, לחץ, עצבנות ועייפות. האכילה גורמת להרגשה טובה יותר, ובמידה מסוימת גם מרחיקה את התחושות הבלתי נעימות. במקרא נפגשנו עם התופעה הזו עוד בימי האבות, כשיעקב הציע לעשיו, אחיו, לאכול מנזיד העדשים לאחר ששב מהצייד בעוד שמתואר לנו בפירוש כי עשיו היה עייף ולא הוזכר כלל כי היה רעב. עשיו היה מוכן למכור את הבכורה שלו בעבור אותו נזיד עדשים. כלומר, אכילה רגשית מתרחשת כשמשתמשים באוכל כדי "לטשטש" תחושות של אשמה, עצב, בדידות, כעס, עייפות או מתח בעקבות יום קשה בעבודה, פרידה מבן/בת הזוג, תקופת מבחנים לחוצה וכד' – סיבות לגמרי רגשיות שמובילות אותנו פעמים רבות "לחפש" מה לאכול, בתקווה שאותו אוכל יפיג מצוקה ורגשות לא נעימים שעולים בנו. זו תחושה של ריקנות שבין אם במודע או לאו, אנו מאמינים שאוכל כבר ימלא אותה, וזה אומנם עובד אך רק לזמן קצר כי אחרי הכל, אנו ממלאים חסר רגשי-רוחני במילוי גשמי פיסי ללא ממד של קודש הראוי לתחושות אלו. כבר בשנים שבהן האישיות שלנו מתחילה להתגבש, יש לא מעט רגעים שבהם אוכל מהווה מענה לנחמה. מה שאומר, שבהמשך כשאנחנו כבר מבוגרים וזקוקים לנחמה או הקלה, המוח שלנו כבר מתוכנת לחפש אותן במזון.
יתכן שזו הסיבה שנאמר לנו בפרשה- "(ו) אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה." (ויקרא ו') זוהי קריאה לכולנו להבין שהאש לא תכבה, היא החיות שבנו. אש ששולחת אותנו לברר באיזו תודעה אנו מצויים? האם אנו מחוברים לתחושות הפנימיות, הדיבור ולמעשים שלנו? המזבח הוא האדם, אך ההקרבה עצמה איננה מספקת, עלינו לעורר את החמימות, ההתעוררות וההתלהבות של אש הבערה שבנו. כלומר, היום הבית שלנו הוא המשכן, וכשאנו אוכלים השולחן הוא המזבח, והשראת הקדושה בהם תלויה במחשבות, בדיבור ובעשייה שלנו בכל רגע נתון. החיבור ליושרה, לנקיות ולחמלה שבנו, וההבנה מהיכן אנו מונעים ופועלים הם שיצליחו להביא ולצרף לתחושות ולפעולות שלנו את מימד הקדושה, את השראת השכינה בנו ובביתנו. ממש בקרוב נשב כולנו לחגוג את ליל הסדר, את היציאה ממצרים, מעבדות לחירות המתבטאת גם בתיקון האכילה והדיבור. כפי שמתאר חומש ויקרא את טקס הקורבנות כך אנו מוצאים גם במצווה של אכילת קרבן הפסח והאפיקומן שנאכל כזכר לפסח. זהו היחס בין האכילה בפה ובין פה-סח, תיקון האכילה ותיקון הדיבור. בפסח יש לנו 4 מצוות אכילה: בשר קרבן הפסח, מצה מן החיטה, ירק של מרור ושתיית 4 כוסות יין (בהלכה שתיה נקראת גם אכילה), ומעניין להבחין כי הסימן הראשון שבו אנו פותחים את ליל הסדר הינו-"קדש" ראשית עלינו לקדש, לא להסתער, להוקיר תודה ולזכור מאיפה באנו, לברר היכן אנו מונחים, כך שנדע גם לאן אנו הולכים.
השבוע, פרשת תצווה שהיא המשך ישיר לבניית המשכן- ההוראות לעבודה במשכן, ולכוהנים העובדים בה. בשבוע של פרשת תצווה חל גם פורים. מה הקשר בין הפרשה לחג הפורים?
כולנו יודעים שבפורים יש עיסוק בבגדי המלכות, בנראות, בתחפושות, ובמצג שווא ומצג אמת. במקביל, בפרשה אנו למדים על חשיבות ומשמעות בגדי הכוהנים. מסביר הרב משה שיינפלד- "אחד הדברים המבטאים ביותר את ההבדל המהותי בין בני אדם לבעלי חיים הוא הבגד. בני אדם לובשים בגדים, ואילו בעלי חיים מהלכים בכסות הטבעית שלהם. כיצד מבטאים הבגדים את ההבדל שבין בני אדם לבעלי חיים? הבגד מסמל את "יכולת הכיסוי" של השכל על הגוף. כלומר: בין הגוף והשכל שורר מתח תמידי – הגוף נמשך לעניינים רבים שהשכל מנסה להימנע מהם, ואילו השכל מנסה להטיל מרות על הגוף, אולם לא תמיד מציית הגוף להוראותיו. הבגדים מזכירים לאדם: יש לך יכולת לכסות ולרסן את כוחות גופך. יש לך זכות בחירה בין טוב לרע. הבגד החיצוני מבטא את המעלה הפנימית המיוחדת שהמין האנושי זכה לה – יתרון היכולת השכלית על פני הדחף הגופני. לעומת זאת, בעלי החיים אינם עוטים מלבוש על גופם, משום שכוחות הגוף מקיפים את כל ישותם. אין להם מערכת מוסרית מודעת…".
ע"פ הסוד, הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר"י מסביר כי הגוף הוא למעשה הלבוש לנשמה הבלתי נראית, שהיא האדם עצמו, מהותו.
בפרשת תצווה יש למעלה מארבעים פסוקים שמוקדשים לתיאור בגדי הכהונה. מטרת הבגדים מפורשת בתורה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת." (שמות כ',ב') פרשנים שונים מסבירים שהבגדים מטרתם לסייע לכוהנים בעבודתם, להזכיר להם את חשיבות תפקידם ואת החובה להתכוון, ולהתמקד בעת עבודתם, ובו בעת לשקף את חשיבות שליחותם גם בעיני הבריות. בסופו של דבר, הבגד עושה את האדם- פנימה והחוצה. האישיות והפנימיות שלנו מתגלה החוצה באמצעות הבגדים. אכן, אנו זקוקים לבגד בכדי לשמור על המודעות המלאה של תפקידנו, הדימוי שלנו, וכדי שהסביבה תדע מה יש לנו לומר. יחד עם זאת, יש לזכור שקיים גם מצג שווא, עליו מספרת לנו המגילה. אנשים שהבגד שלהם איננו מבטא דבר מאישיותם, אנשים הלבושים בבגדי תפארה אך ריקים מתוכן, סוג של תחפושת שאינה מעידה כלל על פנימיותו של אותו אדם.
בפרשה מתואר לנו כי כהן רגיל (הדיוט) לובש בעת עבודתו בבית המקדש ארבעה בגדים, וכהן גדול שמונה. באפוד ובחושן ישנם אבנים טובות שעליהן כתובות שמות בני ישראל. כלומר, הכהן הגדול נושא את בני ישראל על ליבו "(כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, עַל-לִבּוֹ–בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ: לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-יְהוָה, תָּמִיד." (שמות כ"ח), ועם כל תפארת והדרת לבושו, מעמדו וערכו קיימים רק בזכות היותו שליחם של כלל ישראל; כן, הכהן הוא משרת ציבור. לכן, מסתבר שיש בנוסף ציווי בפרשה המבהיר מי יכול להכין את בגדי הכהן- "(ג) וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי." (שמות כח') כלומר, מכיני המלבושים, החייטים, חייבים להיות 'חכמי-לב'. מה זה אומר חכמי-לב? שהרי הלב והמוח הן שתי מערכות שונות בתפקיד ובתפקוד שלהן. התלות ההדדית שלהם האחת בשנייה, היא המשמעותית והחשובה ביותר בגוף האדם. אני זוכרת שהבן שלי היה בגן הוא שאל אותי- " אמא, מה יותר חשוב הלב או המח?" אם כן, להכנת בגדי הכהן נדרשת תכונה ייחודית זו של חכמת הלב. מסביר הרב מרדכי מלכא, "…משכן חכמתו הוא במוח ולא בלב, אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו אחרת שיש שילוב של הלב לתואר של חכם לב כי יסוד החכמה של התורה הקדושה מתחילה בלב ולא בשכל… אין חכם בלי לב טוב כי דרך ארץ קדמה לתורה ובלי מידות טובות לעולם לא יכול להיות גדול בתורה, אולי יהיה לו ידיעות כמחשב, אבל אינה תורה הקדושה אשר מאצילה ומעדנת את האדם ומיישרת את דרכו והנהגתו עם הבריות…".
גם מגילת אסתר כאמור עמוסה בבגדים ובמלבושים. הבגדים מהווים תפאורה מתחלפת לדרמות המתרחשות ורומזים לנו להתבונן ולשים לב להתרחשויות. הגיבורים מתלבשים בהתאם לתחושתם, מעמדם ומצבם, ואף לובשים לבוש שממחיש את מצבם הרגשי. מרדכי קורע את בגדיו ולובש שק ואפר כדי לבטא את צערו הפנימי. אסתר שנחרדת ממעשיו, שולחת בגדים להלבישו, ומרדכי מסרב לקבל אותם. אסתר המלכה, נדרשת לצאת בשליחות בכדי להציל את עמה, שליחות המחייבת אומץ ומסירות נפש. גם היא לובשת בגדי מלכות בכניסתה ל"קודש", כשם שעושה הכוהן הגדול- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מגילת אסתר ה', א'). היא מתכסה בבגדים ייחודיים המזכירים לה את עמה ואת השליחות אותה עומדת לבצע. בדומה לכוהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים ביום המקודש ביותר ומסכן את חייו עבור עם ישראל, כך אסתר מוכנה להסתכן ולהקריב עצמה בשביל עמה. מרדכי ואסתר מתלבשים באופן שמשקף את מהותם – היותם שליחים של עם ישראל, ולכן הלבוש משתנה בהתאם למצב. הבגדים המפוארים של המן המוזכרים במגילה הינם בגדים של אגו, של חיפוש ורדיפה אחר כבוד המשקפים מצג שווא. "(ז) וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ: אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. (ח) יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ" (מגילת אסתר ו') יש אנשים שמחפשים הכרה וכבוד ללא כל כיסוי. ממש כמו בבגדי המלך החדשים, בגדים ריקים מתוכן ממשי.
הבגדים נועדים לתודעה הפנימית, כמו תזכורת קבועה בליבם של הכוהנים. לזכור ולכבד את היותם שליחי ציבור ובו בזמן לקבוע את התודעה הסביבתית כלפי עבודתם. מעניין לראות את הדמיון המופלא שבין תיאור בגדי מרדכי לבגדי הכהן-
מסתבר, שהבגדים שאנו נבחר ונקפיד ללבוש בכוחם וביכולתם לגלות לנו ולסביבה את הפנימיות שלנו. בקרוב, אומנם במהדורה מצומצמת מהרגיל, נלבש תחפושות ונשים מסכות. האם יהיה זה בכדי להחצין משהו פנימי, כן ואמיתי? לכאורה הנוהג להתחפש וללבוש מסיכות בפורים מצביע על משמעות הפוכה, ההסתתרות שלנו מאחורי מסיכות ותחפושות, אך נראה כי המסכות בפורים דווקא מטרתם להסתיר את המסכות הרגילות שמסתירות אותנו, ולאפשר לעצמנו לפחות פעם אחת בשנה להיות ממש אנו עצמנו.
עצמו עיניים ודמיינו את ההודעה הבאה- 'לאור התקופה המאתגרת והשלכותיה של הקורונה, אנו פונים לכולם, ומעדכנים כי- משרדי העירייה יהיו פתוחים 24 שעות ביממה ומופעלים על ידי מתנדבים, בכדי לקלוט מכם כל תרומה …"מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…" נתינה מהלב, כל אחד ע"פ לבבו ייתן, למען כל אותם משפחות ואנשים שנפגעו וזקוקים עתה לתמיכתכם כדי להתאושש ולהתרומם….' ואכן מסתבר, יש היענות מרגשת, עם ישראל כולו מתגייס, ממש כמו במצב של מלחמה שבה מורגשת הסולידריות והרצון לתרום, לתת, ולתמוך באופן מיוחד. במקביל, כל מקבלי הסיוע והעזרה מעידים- "(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. (ו) וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא." (שמות לו') במילים אחרות, קיבלנו די והותר, אין צורך בתרומות נוספות.'
אז מה היה פה? בני ישראל שהיו עבדים במצרים, במצב של תלות גמורה והלם, זוכים- לצאת ממצרים, להיות במעמד מתן תורה, ומצווים בפירוט החוקים שבין אדם לחברו, בפרשה הקודמת, פרשת משפטים. והשבוע, בפרשת תרומה נוצרת תפנית משמעותית מתוך שינוי התודעה מלקבל- ללתת. בני ישראל לוקחים אחריות ומקבלים תפקיד אקטיבי, מעורב, ושותף בהקמת המשכן וכליו באמצעות מימוש ערך הנתינה. תהליך של העצמה ממקום של נזקק למקום מעצים ומשפיע בשמחה, עם מוטיבציה ובהתלהבות. ככתוב- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. (ג) וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן …(ו) שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; …(ז) אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן (ח) וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם." (שמות כה').
מדוע כתוב בפרשה "ויקחו-לי תרומה" ולא "תנו", "תאספו" וכו', מסביר הרב שניאור אשכנזי שמשימת החודש, חודש אדר, היא מתנות לאביונים, והפרשה מסבירה לנו שכשאנו נותנים אנחנו בעצם לוקחים יותר ממה שאנו נותנים. שהרי מעשה טוב תמיד נשאר קניינו הנצחי של האדם. הנתינה היא ההזדמנות לחוות שאנו נזקקים, ולכן יש בנתינה סיפוק פנימי שממלא את האדם. נתינה בחינם בלי לבקש חזרה היא שפותחת ומקרבת לבבות. זוהי תזכורת חשובה שהיופי והייחודיות שלנו כבני אנוש היא היכולת להרגיש את החסר של הזולת, ובמקביל לוותר על משהו משלנו למענו. שימו לב שהמילה 'לקח', בסדר שונה של האותיות משמעותה 'חלק', כלומר, עצם ההשתתפות שלנו בפעילות, במעשה, במילה טובה ובפרגון הופכים אותנו להיות חלק מהדבר, ויוצרים שייכות.
יחד עם זאת בהמשך, בפרשת ויקהל תוך כדי שעם ישראל מתגלה בגדלות נתינתו למען בניית המשכן, ותורם בשמחה ובהתלהבות את תכשיטי הזהב שלהם ורכושם, מתרחש מפנה מעניין. משה מעביר מסר לעם שיחדלו כי אין צורך בתרומות נוספות. התרומות שנאספו מספיקות לבניית המשכן. תפיסה כלכלית לא שגרתית גם במושגים של ימינו, לקופת המשכן נאספו כסף ותרומות רק מה שצריך וכמה שצריך. אומר על כך הרב נחמיה רענן- " …ה"שפת אמת" עונה שעיקר התרומה אינו בנתינה לה', אלא בלקיחה שהאדם לוקח מעצמו: ההפרשה שהאדם מפריש מעצמו עבור המשכן מתוך שמחה היא התכלית של התרומה. על ידי הלקיחה וההפרשה שלוקח האדם מעצמו, הוא מרומם ומקדש את הדבר המופרש והופך אותו לתרומה לה'. " כלומר, לא מדובר בהצבת מטרה כמותית אלא בעצם ההירתמות לנתינה והחיבור למשימה. שימו לב שחז"ל גזרו מהשם תרומ"ה שורש חדש, בו הם צירפו את האות המוספית ת' ויצרו את השורש תר"ם – וממנו בהטייה: תורמים, יתרום, תרמו (במקום המצופה על פי התורה "מרימים", "ירים", "הרימו"). כלומר, מסתבר שעל ידי שימוש בשורש התנייני, חז"ל הבדילו את שם העצם- 'תרומה' ל- שתי משמעויות, "הרים"- שזו משמעותה הפיזית, לבין "תרם"- שמשמעותה 'הרמה רוחנית', כלומר, כל נתינה וולנטארית.
הפרשות בשבועות אלו מתקשרות למצוות הנהוגות בפורים. בחג הפורים נהוגות ארבע מצוות ,4 ממי"ם – 1.) מקרא מגילת אסתר 2.) משלוח מנות איש לרעהו 3.) מתנות לאביונים ו-4.) משתה ושמחה : סעודת החג . כותב הרמב"ם בספרו "היד החזקה" – " מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח (משלוח) מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות . "וגרים (רמב"ם ,הלכות מגילה וחנוכה , פרק ב הלכה יז) והמסר המתמשך הוא ברור- כחברה מוטלת עלינו האחריות לדאוג למחסורם של אלו שאין להם, ולספק את צורכיהם, ובפורים על אחת כמה וכמה. כל אחד ואחת על פי יכולתו וליבו.
שואל הרב יעקב פילבר- "מדוע התנתה התורה בנתינת התרומה לבנין המשכן את נדבת הלב יותר מכל שאר המצוות? והסיבה היא שחלקו האמיתי של האדם בתרומה אינו הכסף והזהב שהוא נותן… אלא חלקו האמיתי של האדם הוא הצורה שבה הוא נותן את תרומתו, המשכן אינו יכול להבנות, וקל וחומר שהשכינה לא תוכל לשרות בו, אלא רק בציבור שהמשפט והצדק הם התשתית החברתית שלו. על כן, עוד קודם בנין המשכן יש להסדיר את כללי המשפט, לשפר את יחסי האדם לחברו, לתקן את העוולות החברתיות, ואז גם הממון שממנו יבנה המשכן יהיה כולו מן המותר ולא מן האסור. ורק אז בנתונים אלו אפשר שתשכון השכינה בבית שנבנה לשמה…"
וזו כנראה גם הסיבה מדוע כתוב השבוע- "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם."ולא בתוכו, מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- "…התשובה היא שהשכינה שורה לא בבניין אלא בבוֹניו; לא במקום החומרי אלא בלב האדם." אז רגע לפני שבת וגם קצת לפני פורים, נסיים בעצימת עיניים רגעית ונדמיין- איך כולנו נראה, עוד בימינו, כשנתרום בשמחה, בטבעיות והבנה שכולנו בסופו של דבר זקוקים אחד לרעהו, ונגיע למצב שבו נתבקש לחדול כי תרמנו די והותר. כנראה שאז נטמיע שכל אחד ואחת מאתנו הינו חלק מרקמה אנושית אחת חיה וכן, כולנו זקוקים לחסד.
שבת שלום💞
כולנו זקוקים לחסד/נתן זך "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע. לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל.
כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום.
כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך. צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך, שמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם.
שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם… בואי ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום.
כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח. כדי שיהיה לנו טוב, שיהיה לנו כח.
"(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו') בני ישראל התמודדו עם מאבק יומיומי של הישרדות, עבודה קשה, סיפוק צרכיהם הפיזיים הבסיסים ביותר, אכילה, שתייה, שינה וכו'. הם חוו עבדות הדורשת מאמץ פיסי לספק את צרכי קיומם, וויתור על השגה של יכולות רוחניות ואקדמיות. לא נותר מקום בחייהם לרוח ותקווה, ובטח להגשמה עצמית. גם היום, בעולם המודרני, ובפרט לאור הנגיף שמשתולל בעולם כולו כבר כשנה, אנשים רבים חווים מאבק הישרדותי, עסוקים בלקיים את עצמם ולרוב באופן שלא מביא לידי ביטוי את היכולות והכישורים שלהם. נוסיף לזה את העובדה שעומדים אנו בפני בחירות רביעיות בתוך שנתיים, ולא נראית הנהגה ראויה שבאמת ובתמים רואה לנגד עיניה את טובת הציבור, האם בעת שכזו ניתן לשמוע דברי עידוד ולהפנים הבטחות לעתיד וורוד יותר?
בחיים של הישרדות פיזית מאתגר ממש לייצר מקום לתקווה, ומקום למנהיגים שמבטיחים עתיד טוב יותר. בחיים כאלו אין לנו את הפנאי הנפשי, הרגשי לתקווה. העיסוק בעיקר הוא לצוף מעל פני המים. התקווה מובילה ושולחת אותנו לנסות לשנות את המציאות, והשינוי דורש הקדשת אנרגייה ומשאבים שממילא חסרים לנו. נראה כי התקווה והחלום הם זכויות יתר ובונוס בחיים של עבדות והישרדות.
הכשרת הלבבות לשחרור עם ישראל ממצרים התנהל במספר ערוצים – ערוץ משה-פרעה, ערוץ משה- בני ישראל, ערוץ משה – ה', וערוץ משה עם עצמו. איזו משימה מאתגרת יותר? במילים אחרות, שליחות משה היא לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל, ובמקביל להכין את בני ישראל ולהכשירם להשתחרר אחרי שנים כה רבות מכבלי העבדות, ולא לשמר את הקיים והפחד מהשינוי.
בני ישראל הכורעים תחת נטל העבודה ואימת השלטון המצרי, בקושי מצליחים לנשום מרוב מאמץ, וכאמור למי יש פנאי ואמונה להבטחות עתידיות, ומורשת עתיקה; הם מבקשים רק רגע לשבת ולהסדיר נשימה. אבל נראה כי משה לוקח באופן אישי את אי ההקשבה של בני ישראל- "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו', יב'). ה' בתגובתו איננו מתייחס כלל לסיבה שמעלה משה אלא ממשיך את תיאור המורשת והבטחת ה' לאבותנו, הדהוד המסר החוזר שה' יוציא את בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות, ובעצם תגובת העם איננה אישית למשה.
כשאנו בהישרדות המחשבות מציפות לנו את הראש. אנחנו ישנים טרודים, קמים עייפים, כועסים על המנהלים על הקולגות בעבודה, ועל כל מי שסביבנו. יכולת הקשבה לקויה והדרך קצרה לקוצר הרוח שסוגר אותנו.
השבוע המאבק בין משה לפרעה מתחיל, שבע מכות מככבות בפרשה. בחסידות מסבירים כי בכל אחד מאתנו יש גם את ה”משה” וגם את ה”פרעה”, ואת שניהם אנו מקיימים בתוכנו. ר’ שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד” (1812-1745) שכתב את ספר ה”תניא”, מסביר שהמלחמה העיקרית מצויה בעיקרה בלב שלנו, בין שני כוחות שבנפשנו: הנפש הבהמית והנפש האלוקית. לכן, עלינו לעסוק בחינוך, במוסר ובאהבת האדם כדי שהחלק הטוב והאלוקי שבנו ינהיג אותנו. איך עושים את זה?
ענווה. היא הביטוי לידיעת מקומי בבריאה; על משה נאמר שהיה העניו מכל אדם. הענווה היא ידיעת הגבול והסופיות והכרת מגבלותיי כאדם. בפרשת וארא מבקש ה' ממשה לרדת למצרים ולתבוע מפרעה לשחרר את עם ישראל. ומשה חוזר ואומר לה' שאין ביכולתו לבצע את המשימה כי ערל שפתיים הוא וכבד פה.
במילים אחרות, כיצד יעביר משה את דברי ה' לעם ללא כישורי דיבור ראויים?
כל אחד ואחת מאתנו לפני צאתנו לדרך מרגישים כי איננו כשירים למסע אליו יועדנו, וע"כ אנו בבחינת "ערל שפתיים". ולמרות זאת, עלינו להתחיל את המסע ולצאת לדרך גם כשחסרים לנו או לא חשפנו עדיין חלק מהכלים הנדרשים, ב- הורות, צבא, הוראה, פוליטיקה ובכל מרחב אחר. ה' אומר למשה- "וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (שמות ד’ טו). זו כנראה המשמעות של לעשות מקום בתוכנו לאלוקות, לדעת להיות גם ככלי ריק, עניים, מחוסרי כל בכדי שנצליח לקבל, להרפות, לעשות מקום לאחרים, לראות אותם, ולהרגיש את הצרכים של הסביבה שלנו.
יש רגע בחיים שבו האסימונים יורדים, ואנחנו מבינים שרק ענווה יכולה להתמודד עם האגו שלנו שמנהל אותנו ומתחפש לרוב ליצר הטוב. הרמב"ן מסביר- " שורש מידת הענווה ביראת שמים ובגדלות הלב ולא בשפלות הנפש… ענווה אין פירושה כפיפת קומה, הרכנת הראש ועיניים מושפלות על הקרקע".
בספר אורחות צדיקים בשער הענווה יש הסבר כי הענווה מקנה סובלנות שמביאה שלום, הענווה בורחת מן הגדולה והכבוד, והאדם שמח בחלקו, ומסיים ב- "ובזה ישקוט לבו מטרדות העולם הזה, ומתוך כך לבו פנוי לתורה לחכמה ולעבודת הקדוש ברוך הוא. " כלומר, במצב נפשי שבו אני טרוד, וקצר רוח ככל שאני מצליח לעשות יותר מקום בתוכי לאלוקות כך אני מצליח להיות פחות משועבד לאגו שבי שבאופן עקבי משתדל לנהל אותי ומונע ממני את הבחירה החופשית. צמצום האני האגואיסטי, ההבנה שכל מציאות האדם היא חלק מתוך אותה הרמוניה גדולה שהוא נתון בתוכה, בתוך העולם כולו.
שבת מבורכת💞
לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל
השבוע סיפור יעקב ובניו והסכסוכים המשפחתיים שמובילים לפירוק ופירוד המשפחה. שתיקת יעקב אבינו מאפשרת לביטויי השנאה להידרדר משתיקה עוינת עד להתנכלות קיצונית. חשבתי על כנס הגישורים ה-13 שהתקיים השבוע ושעסק באופן בו עולם הגישור והדיאלוג בקהילה מהווה מענה לאתגרים שאנו חווים בתקופה האחרונה בפרט וביתר שאת. הגישור הינו כלי מדהים להתמודדות עם המשברים ה- רפואיים, כלכליים, מדיניים חברתיים וכו'. המשבר החברתי למשל מלווה בשסעים, בביטויי גזענות ובמשבר אמון, ולגישור יש מענה לכך בדרכי נועם, שלום והסכמת הצדדים. בתקווה שההבנה ותודעת הציבור והפרט תתרחב לשימוש שכיח יותרבכליי הגישור שהינם עוצמתיים מאד בכל הנושא של פתרון קונפליקטים ויחסים משפחתיים.
כמעט ואין משפחה בה לא קיימים סכסוכים משפחתיים. יחד עם ההכרה בכך שסכסוכים בכלל וסכסוכים במשפחה בפרט הם חלק אינטגרלי מחיים אנושיים, ניתן בהחלט למנוע הדרדרות והקצנה של הסכסוך. נראה כי משחר בריאתו של העולם, קין והבל, רועי אברהם ורועי לוט, יעקב ועשו, רחל ולאה ועוד,היה צורך במו"מ ישיר בין הצדדים, בכדי ללבן את נושא הסכסוך ולהבין טוב יותר את הצרכים והרצונות של כל אחד מהצדדים המעורבים. אנשים המעורבים בסכסוכים משפחתיים, חווים תחושות של ייאוש, חוסר אונים וכעס, והרבה מהסכסוכים המשפחתיים הם בעלי היסטוריה ארוכת שנים של משברים ויחסים עכורים, כשתחושת החוויה האישית של כל אחד מהצדדים היא שהכל כבר מוצה וחסר סיכוי. חבר שלנו שישב שבעה השבוע על אימו שיתף אותנו שאמו ואחותו לא דיברו ולא היו בקשר ב-40 שנים האחרונות לחייה, והוא כבר לא בטוח שהוא זוכר למה…
הפרשה שלנו פותחת בתיאור יוסף שמביא דיבתם רעה של האחים אל אביהם. יוסף מדבר על אחיו ולא אליהם. במקביל, יעקב אבינו מעצים את האיבה שמתחילה לרחוש בין בניו בהכנת כותנת הפסים רק ליוסף בנו האהוב. האם כותנת הפסים היא זו שהורידה את האחים מהפסים? יעקב איננו חש, לפחות ע"פ הפשט במרירות ובקנאת האחים ביוסף. נראה כי יעקב מכונס בתוך עצמו. לאחר שיוסף פותר את חלומותיו לאחיו הוא רק מחריף את המצב ונראה שיוסף גדל כאילו העולם כולל סובב סביבו וגם הוא איננו חש בקנאה העצומה של אחיו כלפיו, ותחושתם כי נוכחותו והתנהלותו מייצרת התנשאות ואפלייה. יעקב אביהם, מתעלם מכל נורות הסכנה ושולח את יוסף לחפש אחר אחיו הרועים בשכם. על הפסוק "וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" (לז ד) שתיקתם הרועמת של האחים מביאה לשנאתם העיוורת, ולכן הם גם לא זוכים לשמוע את קריאתו של יוסף אליהם ממרחקים- "את אחי אנכי מבקש.." וגם לא כשהיה סמוך אליהם בעת שזעק לעזרה מהבור אליו הם השליכו אותו. שיא הניכור התבטא באותה העת כשהתיישבו לאכול וזעקות יוסף ברקע, ובהמשך כששלחו את כותנת הפסים, מושא קנאתם, טבולה בדם לאביהם וגזרו עליו ימים רבים של אבל וכאב.
העולם מלא בהורים וילדים מכל הסוגים, הצבעים והמינים, וכולנו יכולים לבזבז שעות בריב קולני על זמן הצפייה במסך, או על בקשת סיוע במטלות הבית. בכל מקום בו יש חיים מסתבר יש גם מריבות וקנאה ויחסים מורכבים בין אחים, ועדיין, אפשר להפחית את המריבות ואפשר אפילו לצמוח מתוכן. אנו נוטים להתייחס לריב כאל סיטואציה שלילית לחלוטין, אבל למעשה מריבות הן חלק מרקמת החיים של כולנו. הן לא נעימות, אבל יש להן תפקיד, וכשמדובר במריבות בין אחים התפקיד שלהן משמעותי במיוחד, הן חלק מאבני הבניין. המריבות מכינות את הילדים לחיים, עד כמה הם מוכנים לוותר ועל מה הם רוצים להתעקש, מה יקרה אם הם ימשיכו להציק ומה יקרה אם יגיבו על הצקה מתמשכת. זוהי הזדמנות שמלמדת אותם להקשיב לעצמם, לנהל אינטראקציות, לדעת להילחם על דעתם ועל הדברים החשובים להם ולגלות, לפעמים בדרך הקשה, מתי כדאי להתפשר. במערכות יחסים בריאות אנחנו לעתים- מובילים ולעתים מובלים, לעתים- קרובים ולעתים מעט מתרחקים – זוהי הזרימה הטבעית ואת זה בדיוק ילדנו מתרגלים בהתנהלותם זה לצד זה בחיי היומיום.
עלינו לזכור שהתפקיד שלנו הוא לא להיות שופטים ובוררים אלא הורים קשובים, מכילים ומכוונים, סוג של מגשרים. להתעקש שכל אחד יספר על התחושות, המעשים והרגשות שלו ולא יגלוש לדיווח על מעשיו של האחר, למקד כל ילד בצד שלו בסיפור. להיזהר שלא לקבוע עמדה אוטומטית שנובעת מההיכרות שלנו והמגירות שכבר מיקמנו בהם את ילדנו, לא מהשערות מוקדמות ואו התרשמות ראשונית. וכמו מגשר טוב, לדחוף אותם לכיוון של מציאת פתרון בעיות והימנעות מתוויות שליליות.
בנוסף, בכדי לא להחמיר את המצב אנחנו לא נשווה! ההשוואה בין ההישגים, הציונים, ההצלחות/כשלונות וההתנהגות של האחים/אחיות מרעילה את הסביבה, בסופו של דבר, עלינו לזכור שכל ילד הוא עולם ומלואו ולהשוות אותו רק לעצמו.
כולנו בפוטנציאל מגשרים, וגם כשאנחנו לא מתערבים עלינו להיות נוכחים – מוכנים להקשיב ולהכיל, לשקף להם את המצב ולהציע להם מצע בטוח שעליו הם יכולים להמשיך ולהתפתח. יחד עם זאת, במקרים של יחסי כוחות לא שווים בטח באופן קיצוני ושל יכולת לפגיעה או השפלה, מחובתנו להבהיר גבולות ברורים. אומנם התפקיד שלנו, ההורים, הוא להקשיב לילדנו, לכוון אותם, אבל לא לתת להם פתרונות מוכנים ולא לספוג את תוצאות מעשיהם במקומם, או בקיצור – לא להיות "הורות הליקופטר" ו- "לסדר להם את החיים".
יעקב אבינו לא היה הורה שגישר לילדיו, וחלק מההשלכות לכך התבטאו בזריקת יוסף לבור ומכירתו ע"י אחיו, בהשבת כותנת הפסים קרועה וספוגה בדם, בפירוד שנוצר בין האחים, ובין יעקב לילדיו. האבות והאמהות שלנו מבהירים לנו שבעצם אפשר גם אחרת. לאהבת הורה יש כוח עצום. אהבת הורה יכולה להצמיח את נפש הילד כמו שהסתייגות של הורה יכולה לחולל בה נזקים קשים.
להורים השפעה מכרעת על התפתחות ועיצוב אישיות ילדיהם אולי יותר מכל גורם אחר שאליו הם נחשפים במהלך תקופת התבגרותם. לא ניתן להגיש בקשה ולעבור טסט בכדי לקבל רשיון להיות הורה, ויותר מזה, הורות איננה מבחן חד פעמי. אנו נבחנים יום יום, שעה שעה לעשות כמיטב יכולתנו. עלינו ההורים מוטלת החובה והאחריות לבחור את דרכנו והתנהגותנו אל מול ילדינו למען פיתוחם האישי והמשך הקמת דורות ערכיים ומוסריים.
העדפת ילד מסוים על פני האחרים שמה במרכז את צורכי ההורה ולא את צורכי הילד. בהרבה מקרים היא באה לתת אישור או חיזוק להורה או למלא חלל בלבו, כמו כנראה במקרה של יעקב ויוסף. יתכן שיעקב כשהתבונן ביוסף הוא בעצם ראה את רחל, ואת עצמו. חז"ל ביקרו את יעקב על יחסו ליוסף, וקבעו כלל משמעותי ביחס לילדים: "לעולם לא ישנה אדם בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (=צמר נקי), שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים"(תלמוד בבלי, שבת י, ע"ב).
מאחלת לכולנו שנפתח את היכולת הגישורית שבנו, את התקשורת הבינאישית החיובית, הרגישות לאחר והאמפטיה, ההשתדלות לפשר בין הצדדים ולבקש שלום בין איש לרעהו בכדי שנצליח להפוך את העימות לעמית, ואת המחלוקת לחלק בלתי נפרד מהשלם.
ברוח חג החנוכה מאחלת לכולנו שנצליח להפיץ ולהשפיע אור באמצעות הכוחות האלוקיים האדירים שטמונים בנו. אמכי"ר. חג חנוכה שמח ושבת שלום💞🕎
מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל
בעוד כמה שעות נחגוג את ראש השנה. יום ההולדת לאדם הראשון, היום בו הוא נברא. אומנם הפרשה הבאה בספר דברים היא פרשת 'האזינו' אבל קוראים אותה בשבת שלפני יום כיפור. מסביר הרב אילעאי עופרן- "הפרקים שבחרו חז"ל לקרוא בראש השנה הם פרקי "אמהות בוכות" – הגר – הבוכה על ישמעאל בנה, חנה – הבוכה על בנה שטרם נולד ורחל – המבכה על בניה. ה"אם הבוכה" היא דמות האדם העומד מול אלוהיו, טעון ברגשותיו הקמאיים הכנים ביותר. רגשות אלו פורצים ממנו באופן בלתי נשלט כמעט. זהו אופן אחד של עמידה מול האל ביום הדין. רק מאוחר יותר הוכנס ליום זה המודל ההפוך – מודל "האב העוקד" – זה הכובש את יצריו הטבעיים ואת נטיות לבו ומתעלם כליל מכל נטייה אנושית בעמדו לפני אלוהיו".
כידוע ראש השנה הוא היום הראשון בעשרת ימי תשובה, שהם זמן של תשובה, סליחה ומחילה, והתפילות בראש השנה מבטאות את תוכנו של החג. לכן, גם ההכנות לחג בחודש אלול מכשירות את הלבבות לתשובה וכבר לפני ראש השנה אנו אומרים "סליחות", וממשיכים באמירת הסליחות גם בשבוע שאחרי ראש השנה מה שמקשר אותנו עם יום כיפור.
"ראש השנה" אינו נזכר בשם זה בתורה, והתורה מזכירה את החג פעמיים בהקשר של תרועה: א. בספר ויקרא: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶש" (פרק כ"ג, פסוק כ"ד). ב. בספר במדבר:"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (פרק כ"ט, פסוק א'). והמצווה היא תקיעה בשופר כי בזמן תקיעת השופר בוחן האדם את מעשיו, את חייו, וחושב איך לשפר אותם. תקיעת השופר נעשית לרוב כשהאדם מצוי בציבור גדול של אנשים, אך ההתבוננות היא תוכו-פנימה.
נאמר בתהילים: "תקעו בחודש שופר". "בחודש – חדשו מעשיכם, שופר – שפרו מעשיכם" (ויקרא רבה כט, ה). על פי הכתוב בתורה, ישנה מצווה אחת בלבד השייכת לראש השנה והיא תקיעת שופר: "יום תרועה יהיה לכם".
הרמב“ם בהלכות תשובה (ג,ד) אומר שתקיעת שופר בראש השנה יש בה רמז ל – "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלה השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.“ אז מהי בעצם ה'תשובה'?
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, "על התשובה" כותב– "תשובה בעיני הרמבם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה, בהכרת האדם כי ניטלה תכלית מחייו, בהרגשה של בדידות. דרכו של תהליך זה ארוכה עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למטמורפוזה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי.."
והרש"ר הירש מוסיף על כך (ויקרא ה,ה)- " מצוות וידוי נזכרת כמעט תמיד רק בלשון התפעל: 'התודה'. לא לאדם-בעיקרו של דבר אף לא לה', שהוא מכיר את החטא, ואינו זקוק לוידוי- אלא "לעצמו" יודה החוטא על חטאו, לעצמו יודה שהוא חטא! הודאת החוטא בפני עצמו היא הצעד הראשון לשיפור מעשיו; והן אין אדם רשאי להקריב קרבן, אלא אם כן קיבל על עצמו לתקן את דרכיו." הווידוי של האדם משקף תהליך פנימי ועמוק.
רק אנחנו יכולים לבחור לשנות את המציאות. תשובה הינו רעיון שצריך ללוות אותנו כל השנה, ולכן, עלינו לזכור שראש השנה, יום כיפור וסוכות הינם רק הכלי, האמצעי לעורר אותנו לבחון את המחשבות, הדיבור והמעשים שלנו מחדש, כי העיקר היא כוונת הלב והרצון שלנו לשנות את דרכנו.
שתהא לכולנו שנה בריאה עם בשורות טובות ומטיבות ושנצליח לשוב לשורש נשמתנו. אמכי"ר.
הכל מהתחלה? קוהלת כתב ש-"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קוהלת א, ט), זוהי החזרה הנצחית שמחייבת את שני הקצוות- ההתחלה והסוף. השאלה היא האם למדנו כבר מהניסיון? האדם בקוהלת חי ללא אשליות ועם ההבנה שאנו חיים בעולם של אי וודאות יחד עם כל החזרתיות, כלומר, האדם פוגש אינסוף של קונפליקטים בחייו. בחודשים האחרונים כשהוירוס הנודע ממשיך להתפשט לכל עבר וממאן לעזוב, כולנו חווים את האי וודאות בכל עוצמתה. רבים מוטרדים מעתידתם הכלכלי, הבריאותי, הנפשי וכו', והתקופה מבלבלת ומאתגרת, מה יהיה בשנה החדשה שקרבה ובאה? אומר הרב דניאל יוסף אפשטיין שקוהלת מבהיר לנו שבעולם של אי וודאות אנו יכולים לבחור ב- יאוש, כי לא ניתן להשיג אמת מוחלטת אחת, וזוהי מציאות שבה החזק מנצח ומוביל. מציאות שיכולה להביא לאיבוד אמונה כללי. או לחילופין- אפשר לבחור להאמין שאין אמת מוחלטת וחד משמעית, והעוגן היחיד שמצוי הוא הזולת. זוהי אמת אמפירית מתוך הניסיון שלנו ושל אחרים, ההבנה שיש אמיתות פרגמטית שנלמדת מתוך ניסיון החיים שלנו. מהי נקודת-המבט האנושית בתוך העולם? בימים אלו אנו מקבלים תזכורת שבתוך הנפש של כל אחד ואחת מאתנו מתחולל קרב פנימי- מצד אחד היאוש, הציניות, העדר ואובדן ערכים, מצד שני ההבנה שאנו לא באמת זקוקים לאמת המוחלטת כדי לעשות טוב בעולם. ניסיון החיים שלנו יחד עם הכוחות שקיבלנו הם שיסייעו בידנו להטות את הכף. אחרי הכל, לא מתפקידנו לפתור את הבעיות של העולם ולגלם דמויות של גיבורי על, כפי שכבר נאמר במשנה- "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר…" לגמרי תזכורת לשיעור בגבולות היכולת האנושית וכח השפעתה. ועם זאת, למרות כל האתגרים המצויים מסתבר שאנו עדיין יכולים לפעול ולהשפיע הרבה טוב. נראה שקוהלת וויתר על האוטופיה והמילים הגבוהות, והמסר שלו אלינו שאסור לנו להיכנע לייאוש, אדרבא, עלינו להיאבק בו ולא ליפול לאדישות ולשיתוק רגשי. עלינו להיפגש עם הזולת וגם לאפשר לאנשים לגעת בנו, ועם כל ההגבלות כמו הסגר שקרב ובא, המפגש עם הסביבה הוא תמיד אפשרי. קוהלת קורא לנו לייחס חשיבות עליונה למה שנדמה לנו פחות ערך כי כל מחווה קטנה היא משמעותית. זהו שיעור בענווה, ללמוד לשחרר את עצמנו מהאמונה הכוזבת של אמת מוחלטת וקשוחה, ולראות ולהרגיש גם את הניצוצות של אמת. קוהלת בהחלט יכול לסייע לנו בתקופה זו שבה אנו שואלים מה עם כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו בשנים שעברו, שיתכן שרק את חלקן קיימנו, וגם לא בהכרח במלואן? האם להמשיך ולהשלים משימות בהן התחלנו? להתחיל משימות חדשות? חברה שיתפה אותי שאי הסדר בביתה מוציא אותה משלוותה אבל היא לא מצליחה לגייס כוחות למיין ולהוציא מהבית את כל אותם פריטים מיותרים שמשרים תחושה של עומס ומחנק… מה לגבי ההחמצות שלנו, והחסרונות שלנו, והבעיות המציקות לנו – איך להתבונן ולהתמודד? איך נזקק את הרצונות שלנו בתהליך התשובה בימים אלו? ע"פ תורתו של בעל התניא- בידו של כל אדם לבחור את דרכו, את מעשיו, את הדברים שהוא משמיע והמחשבות שהוא חושב. זוהי בחירה שעולה מתוך מאבק בין ניגודים פנימיים וצריכה להתבצע כל רגע מחדש. כשבני האדם מנצחים את המאבק הנפשי, מכריעים את הנטיות בנפש, ומצליחים לחיות את הרגע, להיות נוכחים הם למעשה מתעלים מעל הטבע, מנווטים את המסע שלהם, ובכוח עבודת המידות מאפשרים את תהליך התשובה שיביא את השינוי. הרב קוק מסביר ש- "התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות, אל מקור החיים וההוויה העליונה בשלמותם… כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה." במילים אחרות, התשובה היא השיבה חזרה אל עצמנו. השגרה, המטלות, המחויבויות וכו' גורמים לנו לשכוח את עצמנו, במישור אישי, לאומי ואנושי, והקריאה היא לחזור למקוריות, לעצמיות שלנו. זוהי מהותה של התשובה. התשובה היא דחף פנימי שיש ביקום כולו שקורא לנו בימים אלו באמצעות השופר לשיפור ולתיקון, וכמו שיש חזרה בתשובה פרטית יש תשובה כללית. לעולם כולו. העולם כולו, החברה האנושית, המוסר, הערכים והתרבות- כולם עוברים תהליך של תשובה, של תיקון ושל עילוי ממצב אחד למצב גבוה ושלם יותר. שנתברך בשנה של בריאות, ברור וזיכוך הרצונות שלנו, שנצליח לחיות בנחת ואמונה בטוב גם בעולם של אי וודאות, שנהיה פתוחים לתגליות, לאפשרויות, ושנדע לממש אותם עם כל היכולות והמתנות שכבר מזמן גילינו שיש בנו. אמכי"ר שנה טובה ושבת מבורכת🍎🍯🍏
השיעור מוקדש – לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
היום י"ז בתמוז, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולנסות ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, החסר באהבת חינם למשל. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.
מסביר הרב ישראל אלתר, "חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז, נקודת הפתיחה של שלושת השבועות המכונים "ימי בין המיצרים", ימי הפורענות, שבסופם חל צום תשעה באב-
הראשון, צבא רומי פרץ את חומות ירושלים לאחר מצור שנמשך שלוש שנים. הרעב הקשה ששרר בעיר הכריע את תושביה והם לא היו יכולים לעמוד בפני עוצמת החיל שעמד מולם. התלמוד הבבלי מספר לנו סיפור מזעזע: היו שלושה עשירים בירושלים ולהם מאגרי אוכל ועצים שהיו יכולים להחזיק את אנשי העיר למשך עשרים ואחת שנים. אך לאן נעלמו מאגרים אלו? הם נשרפו. חכמי ישראל רצו לסיים את המצור עוד בתחילתו וביקשו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים, אך בעיר היו בריונים שסירבו לכך 'נצא ונעשה מלחמה איתם' אמרו. 'אבל אין לנו סיכוי', ענו החכמים. מששמעו זאת הבריונים שרפו את מחסני האוכל במטרה ליצור מצב דחק שיגרום לעם לצאת למלחמה. אבל אנשי העיר לא יצאו, מה שגרם לרעב שהוביל בסופו של דבר לפריצת חומות ירושלים.
הדבר השני שאירע הוא שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. בספר התודעה מביא את הדעה שמדובר בנציב רומאי בשם סטפנוס, וכך כותב יוספוס פלאוויוס: "בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחרי השודדים לתפסם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש…"
האירוע השלישי היה העמדת צלם בהיכל, הוצב פסל בתוך בית המקדש. על מנת לנסות להמחיש את המשמעות של העניין הבה נדמיין לעצמנו צבא זר שהשתלט על מדינת ישראל ובתוך מליאת הכנסת הציב צלב הקרס גדול לראווה. דמיינו את הזעזוע, שאת הנפש, החלחלה ומאידך גיסא הפחד מפני העתיד הצפוי ליושבי הארץ.
הדבר הרביעי שהתרחש היה שבירת לוחות הברית הראשונים. לאחר מתן תורה, לאחר שאלוהים דיבר עם עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, עלה משה רבינו להר סיני ושהה שם למשך ארבעים יום. לקראת סוף יום הארבעים, שש שעות לפני שמשה יורד מההר, בנו עם ישראל את עגל הזהב והחלו לעבוד אותו. כאשר משה ירד מן ההר וראה זאת השליך מידיו את לוחות הברית ושבר אותן.
האירוע האחרון היה ביטול קורבן התמיד. בבית המקדש היו שתי קורבנות שהוקרבו יום יום ללא הפסקה, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הרוטינה, השגרה, יכולה להיות אפורה ומשעממת אבל רק באמצעותה אנו יכולים להתקדם ולבנות בניינים גדולים ויציבים. ברגע שנשברה השגרה, ברגע שהעולם המסודר אותו יצרנו לעצמנו מזדעזע, איננו מי שהיינו קודם לכן. ברגע שבטל התמיד, העולם היהודי כבר לא היה אותו הדבר. מושגים שנלקחו כמובנים מאליהם התפוררו ונמוגו והחורבן הפך לממשי.
כשחושבים על זה צום י"ז בתמוז די מוזר. אנו צמים על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים על ידי הרומאים לאחר שלש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אבל זה לא הגיוני, הרי בעוד כשלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית! מדוע שלא נאחד את שני הצומות יחד, הרי הם חלק מאותו תהליך? אלא שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים… אך ירושלים ניצלה.
בעוד בימי בית שני, המקום שהיווה להם עוגן רוחני ולבסוף גם עוגן פיסי, העיר שביטאה את החיבור בין אלוקים לבין האדם, נפלה בידי האויב. האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה הנוראה שנכשלנו, שעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן תימשך. בתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, בי"ז בתמוז אנו צמים עלינו, על חורבן העם.
יחד עם זאת, יש לזכור את דברי הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" – לעתיד לבוא יהפכו הצומות לימי ששון ושמחה." אמן כן יהי רצון.
