פרשת בהעלותך- האם העם משפיע על ההנהגה? האם היהדות היא דת או לאום?

השבוע בחרתי לכתוב על שני נושאים וע"כ לפניכם שני חלקים… אז מה בעצם הקשר ביניהם?

חלק א'-

אחרי כתשעה פרקים של התארגנות לקראת המסע לארץ ישראל, ניתן האות וזה קורה, בשנה השנייה ב-כ׳ באייר: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי" (במדבר, ח', יא-יב). ממש לפי התכניות, דגל אחר דגל. נראה שבפרשה  השבוע יש קובץ של אירועים יחודים, רוחניים וגבוהים יחד עם קובץ אירועים ארציים, וחומריים. הפרשה מתחילה בהדלקת המנורה העשויה כולה זהב ומקשה אחת, והקדשת הלווים במשכן, ממשיכה עם חגיגת פסח שני, יצירת שתי חצוצרות כסף ותיאור מפורט של סדר ההליכה במסע במדבר. אלא שאז מתרחש מפנה שבו עם ישראל מתלונן, מתאונן רע באוזני ה', שמבעיר בהם אש בתגובה. לאחר מכן,  מתאווה האספסוף לבשר ובוכה למשה מי יאכילם? הפעם, ה' מציף את העם בכמויות של שלו. והעם שלוקח כמויות אדירות מהשלו, נענש על התאווה זו, ורבים מהעם מתים. הפרשה מסיימת  בצרעת של מרים. לכאורה נראה שהאירועים אינם קשורים זה לזה, ויש פה מעין סקירה היסטורית.
למעשה, מסביר הרב אלכס גליקסברג, " תחילת הפרשה – אירועי שיא של קדושה… סוף הפרשה – אירועי שפל של תבערה, מוות והצרעת של מרים בסופם. אהרן ומרים – שני מנהיגים באירועים הפוכים בקצוות של הפרשה.
כיצד ניתן להבין את שני קצוות אלו של פרשתנו ?!"
אירוע בתוך אירוע. במהלך אירוע שבו העם מתאווה לבשר, יש אירוע משמעותי שבו אלדד ומידד מתנבאים. יהושע משרת משה מבקש לכלוא אותם. לעומתו משה עונה לו בשאלה רטורית: "המקנא אתה לי ומי יתן כל העם נביאים, כי יתן ה' רוחו עליהם" (י"א, כ"ט).
אומר הרב גליקסברג, "בפסוק זה טמונה התשובה לשאלתנו. הפרשה מלמדת אותנו על יחסי הגומלין בין העם למנהיגיו. יחסים אלו הם  שיצרו את הקצוות בפרשתנו. אהרן הכהן, באירוע שיא של הדלקת הנרות הפותח את פרשתנו, מקבל את כוחו להפיץ אור לכלל ישראל מתוך העם, שהרי המשכן הוקם בידי העם על בסיס של רצון טוב, תרומה והתנדבות הלב. אהרן יכול להשפיע על העם מכח זה שהעם נמצא במקום ערכי גבוה. אולם, למרבה הצער, כאשר יש מציאות הפוכה שבה העם נמצא במקום ערכי נמוך של תאווה וכאילו תלונה, כי העם חסר את מידת הכרת הטוב, ההשפעה על המנהיגות היא בהתאם. מרים המנהיגה מושפעת אף היא ומדברת על משה ונענשת בצרעת. מרים קיבלה לגיטימציה מדברי משה עצמו באירוע הנבואה של אלדד ומידד. משה טוען שכולם יכולים להיות נביאים, לא רק הוא…
בסוף הפרשה נסגר המעגל בין שלושת האחים המנהיגים. ה' קורא לשלושתם לאהל מועד לישר הדורים, ואומר להם: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו . . . " (י"ב, ז'-ח'). מנהיגותו של משה בלתי מעורערת והיא מוחלטת. בניגוד למנהיגות של אהרן ומרים, שהיא אכן מושפעת ממצבו של העם. מנהיגותם באירועי שיא ומנהיגותם באירועי שפל, תלויה במקום הערכי שבו נמצא העם (כך ניתן גם להסביר את מעורבותו של אהרן בחטא העגל – אירוע שפל, ומנהיגותה של מרים בשירת הים – אירוע שיא).״

נהוג לומר על משה "ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון, הרמב"ם) לא קם כמשה", אכן מנהיגים משכמם ומעלה, וכנראה גם יחידי סגולה. יחד עם זאת, ניכרת ההשפעה של המקום בו מצוי העם על הנהגתם של המנהיגים, אהרון ומרים. יתכן וזו קריאה לכולנו, שכל אותן מחאות, הפגנות וכו' בבלפור או בכל מקום אחר, המבטאים רצון וכמיהה לשינוי הינן חשובות ומשמעותיות. מה שנקרא- דרישה למנהיגות ראויה ומובילה מתוך דוגמא אישית כשטובת העם לנגד עיני המנהיג, עם זאת יש פה גם קריאה לכל אחד ואחת מאתנו, לבחון, ולדרוש מעצמנו את אותו קוד התנהגות, מוסריות וערכיות שאנו דורשים מההנהגה, מה שאמור להתבטא מהדברים הכי קטנים, כמו הנסיעה שלנו בכביש, מידת גילויי האדיבות, הנדיבות, והסובלנות, היכולת לכבד את האחר בפרט כשהוא שונה מאתנו, הנכונות לסייע ולתמוך, מידת ההכלה והאותנטיות ועוד. סיסמאות, האצלת סמכויות, והעברת הסמכויות והאחריות לאחרים הן לרוב מקלות ומשחררות אותנו מהחלק שלנו במחויבות ובערבות ההדדית.

חלק ב'-
מה שלוקח אותנו למצוות עשיית החצוצרות בפרשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, 'עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י', א-ב)
הרב סולוביצ'יק מבחין בין שתי דרכים שנוצרות בהן קהילות, ואומות. האחת מתרחשת כשאנשים עומדים בפני אויב משותף, והם מתלכדים לצורך הגנה הדדית. קבוצה שנוצרת כך בלשון התורה נקראת- "מחנה", התארגנות הגנתית. לעומתה, הדרך השנייה הינה התאגדות של אנשים מתוך שותפות לחזון, לשאיפה, למערכת ערכים. וזוהי בלשון התורה, "עֵדה". המילה עדה  מסביר הרב קשורה למילה עֵד, מלשון 'מעידה' על רעיון. התאגדות יצירתית. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר כי אנשים מתקבצים לעדה כדי לעשות את מה שאי אפשר לעשות כיחידים. עדה אמיתית היא חברה הבנויה סביב מפעל משותף, סביב תפיסת טוב-משותף אחת.

מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"העם היהודי מלוכד בשתי הדרכים הללו גם יחד. אבותינו נעשו מחנה כבר במצרים: מרור השעבוד הדביקם זה לזה. הם נבדלו מסביבתם. הם לא היו מצרים. הם היו עברים, אנשים מן העֵבֶר האחר. מאז ואילך, בגלגולי גלויותיהם וקורותיהם, ידעו היהודים כי המציאות גזרה עליהם קיום משותף. אנו חולקים היסטוריה שלעיתים קרובות מדי כתובה בדיו של דמע. הרב סולוביצ'יק קורא לזה "ברית גורל".
יש לתופעה זו גם פנים חיוביות. היא מעוררת את רגש ההשתייכות לסיפורנו המשותף ומגבירה מאוד את עוצמתו. אנחנו מרגישים שהמשותף בינינו רב מן המפריד:… יש אומות המכילות דתות רבות, ויש דתות המתפשטות על פני אומות רבות, אך רק ביהדות מתקיימת חפיפה בין הדת לאומה.
השלכות הדבר מרחיקות לכת. לאורך כמעט אלפיים שנה היו היהודים פזורים מקצה העולם ועד קצהו, ובכל זאת ראו את עצמם כאומה, וכך גם אחרים ראו אותם: האומה הגלובלית הראשונה בעולם. הגורם המלכד אומה זו לא היה סמיכות גיאוגרפית, ולא שום דבר אחר הנלווה בדרך כלל אל הלאומיות. היהודים השתמשו בחיי היומיום בשפות דיבור שונות. רש"י דיבר צרפתית, והרמב"ם – ערבית. רש"י חי בתרבות נוצרית, והרמב"ם בקרב מוסלמים. גם הגורלות לא היו זהים. בשעה שיהודי ספרד נהנו מתור הזהב, היהודים שחיו צפונה משם נטבחו בידי הצלבנים. ואילו במאה ה-15 יהודי ספרד נרדפו עד צוואר וגורשו, ואילו בפולין נהנו היהודים מאביב נדיר של סובלנות. הגורם שליכד את היהודים בכל מאות השנים הללו היה אמונתם המשותפת. האמנציפציה, שיווין הזכויות, ועליית האנטישמיות הגזענית שבאה בעקבותיה, גרמו ליהודים רבים לאבד את אמונתם. אולם האירועים למן שלהי המאה ה-19 – רדיפות, פוגרומים, השואה, תקומת מדינת ישראל סמוך לאחר מכן ועמידתה המתמשכת במלחמות ובטרור – כל אלה הידקו את הכרת ברית הגורל. וכך, כאשר יהודים נבדלו בגורלם, הייעוד, הלוא הוא האמונה, איחד אותם; וכאשר החלו להיבדל אלו מאלו באמונתם ובהכרת ייעודם, בא הגורל ואיחדם. זוהי האירוניה של ההיסטוריה היהודית – או שמא זהו אופייה המושגח-מלמעלה.
בשתי מאות-השנים האחרונות התבקעה והתפקעה היהדות לעדות שונות: אורתודוקסים ורפורמים, דתיים וחילונים, ועוד שלל חלוקות המפוררות את העולם היהודי לתת-תרבויות שאינן מתקשרות אלו עם אלו. אלא שבעיתות משבר אנחנו עדיין מסוגלים להיענות לקריאתה של האחרית המשותפת, ביודענו שהגורל היהודי אינו נוטה להתחלק.; בפרפראזה על שירו הידוע של ג'ון דאן, שום יהודי אינו אי. עבותות של זיכרון משותף קושרות בינינו, ומפעם לפעם אף מצליחות לחדש בנו את תחושת הייעוד המשותף.
שניוּת זו זכתה לביטויה הראשון בפרשת בהעלותך, במצוות החצוצרות המשלבת עדה ומחנה: "וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת". יש וקריאת החצוצרות מדברת אל רגש האמונה שלנו. אנחנו עמו של הקדוש ברוך הוא, שליחיו ושגריריו, ומוטל עלינו להעיד על שכינתו בעולם במעשים של ריפוי ובחיים של קדושה. ויש שקריאת החצוצרה היא קריאתו של הגורל: חרבם של שונאי ישראל, הרואים בעצמם בני אברהם וטוענים כי הם יורשיו ולא אנחנו, מתהפכת כפעם בפעם מעל ראשם של היהודים בישראל או בתפוצות.
צלילי צמד חצוצרות הכסף, היודעים להיות קריאות ייעוד לעדה וקריאות גורל למחנה, מעידים כי היהדות והיהודים מהות אחת הם. גם כאשר קווי השבר בין יהודי ליהודי מעמיקים, עודנו משפחה אחת של היסטוריה ושל אמונה. בפרפראזה על שורת הסיום מאותו שיר של ג'ון דאן – אל נשאל למי צלצלו החצוצרות; הן מצלצלות וקוראות לנו."

מזכיר לי את הראיון של בנט לפני כשבועיים בתחנת אל ג'זירה. המראיין פנה אליו ושאל, "במהלך מבצע חומות מגן, עדיין אין למדינת ישראל ממשלה חדשה, הקולות והזרמים מרובים ושונים ונראה שאין קול מכריע, האם זה לא משפיע ומהווה בעיה לישראל בהתמודדות במלחמה?" בנט בתשובתו היה נחרץ- "אכן עדיין אין ממשלה אך לבל יטעה או יתבלבל גורם כלשהו, בעתות שכאלה, עם ישראל מלוכד, אין לזה קשר למפלגות של ימין או שמאל, הממשלה הנוכחית מגובה, וכשמאות רקטות משוגרות על ישראל" אומר נפתלי בנט "כולנו ניצבים מאוחדים איש לא יפלג אותנו ונשיב מלחמה."

אז מה הקשר בין שני החלקים?

והתשובה- הקריאה של החצוצרות (כמו השופר שמעיר אותנו לחשבון נפש ממש בקרוב:-)) אל כולנו כ"עדה" וכ"מחנה" היא קריאה לאחריות אישית מתוך ייעוד ומתוך גורל משותף, שפינו וליבנו יהיו שווים, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם." (משלי כז', יט) כלומר, עלינו להטמיע שהמקום הערכי בו אנו, העם, מצויים משפיע ומזין את ההנהגה שלנו. היהדות היא דת ואומה גם יחד, משפחה אחת של היסטוריה, עבותות של זיכרון משותף ואמונה. והמסע שלנו היא יצירת האיזון בין הרוחניות והחומריות בשוטף, איזון שמייצר חברה שיש בה ערבות, רגישות, ערכיות, אכפתיות והכלה.

שבת שלום💞