השבוע אנו קוראים את פרשת כי תבוא, הפרשה השביעית בספר דברים, הנקראת תמיד בסמוך לראש השנה. אולי אין זה מקרי. דווקא רגע לפני שאנחנו נכנסים לשנה חדשה, הפרשה מזמינה אותנו לעצור ולשאול לא רק מה קרה לנו, אלא גם איך אנחנו מספרים לעצמנו את מה שקרה לנו.
הפרשה נפתחת במצוות הביכורים. אדם מגיע לארץ, עובד את אדמתו, מגדל פירות, וכשהפרי הראשון מבשיל הוא אינו פשוט קוטף ואוכל אותו. הוא לוקח את הפרי הראשון, עולה איתו ומספר סיפור, סיפור מפתיע.
לפני הפרי- הדרך
האדם עומד עם סל הביכורים בידיו ואומר:
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה… וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים… וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה…" (דברים כ"ו, ה-ט). ורק לאחר שהוא מספר את כל הדרך, הוא אומר:
"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה…" (דברים כ"ו, י').
כלומר, התורה אינה מבקשת מאיתנו לראות רק את הפרי. היא מבקשת לזכור את הדרך שהובילה אליו. הביכורים אינם רק תוצרת חקלאית; הם הופכים את ההצלחה של ההווה לחלק מסיפור גדול יותר: היו נדודים, קושי, עבדות וגאולה- ורק עכשיו יש אדמה, בית קבע, פרי ושפע.
חז"ל נתנו לטקסט הזה מעמד מיוחד. במשנה נאמר על סיפור יציאת מצרים: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ'ארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה כולה" (פסחים פרק י', משנה ד'). כלומר, דווקא הסיפור שמופיע בפרשת הביכורים הפך לאחד היסודות של סיפור הזיכרון הלאומי בליל הסדר.
יש כאן רעיון עמוק: הדרך שבה אנחנו מספרים את הסיפור שלנו משפיעה על הדרך שבה אנחנו חווים את ההווה. התורה אינה מבקשת למחוק את הקושי. להפך- היא מצווה להתחיל דווקא ממנו. אבל היא גם אינה מאפשרת לו להיות כל הסיפור. הסיפור עובר מ"אובד", דרך "וירד", "וירעו" ו"ויענונו", אל "ויוציאנו", "ויביאנו" ולבסוף– "ושמחת בכל הטוב".
זו אינה הכחשה של הכאב, אלא היכולת להחזיק את התמונה כולה.
אולי משום כך טקס הביכורים הוא גם תרגיל של עצירה בתוך השפע. דווקא ברגע שבו האדם יכול לומר "אני עשיתי, אני השגתי, אני הצלחתי", הוא נדרש לזכור את הדרך, את מי שהיה לפניו ואת כל מה שאפשר את הרגע הזה. הוא מכיר בטוב, מודה עליו ואינו לוקח אותו כמובן מאליו.
איזה סיפור אנחנו מספרים על השנה שעברה?
וכאן קשה שלא לחשוב על ראש השנה המתקרב.
בסוף שנה, כמו בחיים בכלל, אנחנו נוטים לזכור בעיקר את מה שלא הסתדר: מה אבד, מה כאב, מי איכזב, מה לא הצלחנו לעשות ומה עדיין רחוק מאיתנו. אבל פרשת כי תבוא מציעה דרך אחרת להתבונן לאחור. לא להתעלם מהכישלונות ולא לצבוע הכול בוורוד, אלא לשאול:
מה עברנו? מה למדנו? מי היה שם בשבילנו? מה הצלחנו למרות הכול? מה צמח מתוך התקופה הזו? ומה אנחנו רוצים לקחת איתנו הלאה?
העובדות אינן בהכרח משתנות. הסיפור שאנחנו מספרים עליהן משתנה. אדם יכול לומר לעצמו: "זו הייתה שנה של אובדן וכישלון, ואני מתקשה להתרומם ממנה."
והוא יכול לומר: "זו הייתה שנה קשה. היו בה אובדן וכאב, אבל עברתי אותה. גיליתי כוחות שלא ידעתי שיש בי, פגשתי אנשים שהיו שם בשבילי, למדתי משהו על עצמי- ומתוך כל זה אני ממשיך הלאה."
הקושי לא נעלם. אבל הוא גם אינו הפרק היחיד בסיפור.
ואכן, גם חברה מספרת לעצמה סיפור
כלומר, הדבר נכון לא רק לאדם הפרטי. גם חברה, קהילה ומדינה מספרות לעצמן סיפור כל הזמן. במציאות הישראלית של השנים האחרונות הסיפור הלאומי שלנו מלא בכאב: מלחמה, אובדן, חטופים, פצועים, משפחות שנעקרו מבתיהן, מחלוקות עמוקות וחוסר ודאות. אסור לטשטש את הכאב הזה.
אבל האם הוא כל הסיפור?
לצד הכאב יש גם סיפור על אנשים שקמים בכל בוקר ופועלים. על מי שמתגייסים, מתנדבים, מארחים, מטפלים, תורמים, מחזיקים משפחות, מסייעים למי שנפגע וממשיכים לבנות ולתקן.
השאלה היא לא אם הכאב קיים- הוא קיים! השאלה היא האם גם את הכוחות שקמים בתוכנו אנחנו יודעים לראות, לספר ולזכור. כי כאשר מספרים שוב ושוב רק את סיפור השבר, קל להתחיל לחשוב שאנחנו חברה שבורה. אבל כאשר אנחנו מסוגלים להחזיק יחד את השבר ואת הכוחות שצמחו בתוכו, נוצר סיפור שלם יותר: חברה שעוברת משבר, אך אינה מוותרת על היכולת שלה להתאושש, לתקן ולצמוח.
ואז מגיעה התוכחה
אולי מכאן אפשר להבין גם את החלק הקשה כל כך של הפרשה- פרשת התוכחה. מיד לאחר הברכות מופיעה רשימה ארוכה וכואבת של קללות. במשך דורות ניסו פרשנים וחכמים להבין מדוע התורה בוחרת לתאר בפירוט כזה את האפשרות של הידרדרות. אפשר לראות בתוכחה גם הזמנה לעצירה ולהתבוננות: לפני שממשיכים אל העתיד, יש צורך להסתכל ביושר גם על המקומות שבהם דברים עלולים להשתבש. לא כדי להישאר בפחד, אלא כדי לזהות, ללמוד ולבחור אחרת.
הברכה והתוכחה יחד מלמדות שאי אפשר לבנות עתיד טוב יותר בלי להיות מוכנים להסתכל ביושרה על הדרך שעברנו, על הטוב שבה ועל המחירים של הבחירות שלנו. דווקא משום כך פרשת כי תבוא מתאימה כל כך לימים שלפני ראש השנה.
לא רק מה קרה- אלא גם מה נעשה עם מה שקרה?
אולי זו השאלה המרכזית שהפרשה משאירה לנו. אין לנו שליטה מלאה על כל מה שקורה בחיינו. איננו בוחרים את כל הנסיבות, את כל האנשים שאנו פוגשים, את כל האובדנים ואת כל המשברים. אבל יש לנו השפעה על האופן שבו נפרש אותם, על מה שנלמד מהם ועל מה שנעשה איתם.
הביכורים מלמדים אותנו לעצור בתוך ההווה ולהביט לאחור.
התוכחה מלמדת אותנו להביט ביושר גם במקומות שבהם לא הצלחנו.
והברכה מזכירה לנו שהמטרה אינה להישאר בעבר, אלא להיכנס ממנו אל העתיד אחרת.
אולי לכן, לקראת השנה החדשה, אחת השאלות החשובות אינה רק:
"מה אני מאחל לעצמי?"
אלא:
"איזה סיפור אני בוחר לספר על השנה שעברה- ואיזה סיפור אני רוצה להתחיל לכתוב בשנה החדשה?"
כי לפעמים שינוי אינו מתחיל בכך שהמציאות משתנה. הוא מתחיל בכך שאנחנו לומדים להתבונן בה אחרת: לא להתכחש לכאב, אבל גם לא לתת לו למחוק את הטוב; לא לשכוח את מה שאבד, אבל גם לזכור את מה שנבנה; לא להתעלם מהטעויות, אבל גם לא לשכוח את הכוחות שעמדו לצדנו.
פרשת כי תבוא מזכירה לנו שהפרי שאנו מחזיקים היום הוא תמיד תוצאה של דרך ארוכה.
ובתקופה של מלחמה, מחלוקות, פחד וחוסר ודאות, אולי זו בדיוק ההזמנה שלנו: לשאול האם הסיפור שלנו מורכב רק ממה שאבד ונשבר, או שאנחנו מסוגלים לראות גם את הדרך, את האנשים, את הכוחות ואת מה שצמח מתוך המשבר.
כי כשאנחנו עוצרים, מכירים בדרך, מודים על מה שיש ולומדים ממה שהיה- אנחנו כבר מתחילים לכתוב את הפרק הבא.
שבת שלום 🙏🏼
לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.