מה בין שביעי של פסח לפרשת 'אחרי מות'? פתאום קם אדם ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת

מחר בערב נחגוג את שביעי של פסח, חג הפסח כולל יום טוב בראשו ויום טוב בסופו, כשבתווך ימי חול המועד. כלומר, שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, שמהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות, אלא הוא היום האחרון של חג הפסח. שביעי של פסח חותם את "יציאת מצרים" הפאסיבית והאקטיבית. לאחר עשר המכות שהשיא שלהן הינו במכת בכורות ויציאת עם ישראל ממצרים, מגיע שביעי של פסח יחד עם המכה האחרונה על המצרים- הטביעה במימי ים סוף. על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף. לכן, על פי מסורת זו נהוג לקרוא ביום שביעי של פסח, את שירת הים. בני ישראל עוזבים את מה שהיה בית עבורם במצרים, ובוחרים ללכת כ-עם לארץ ישראל עם כל האתגרים הכרוכים בכך.

במקביל השבוע, הפרשה עוסקת בתחושת האחריות הקהילתית שמפותחת מאוד בקרב עם ישראל. הרצון להמשיך את שושלת ומסורת העם שלנו תוך הנצחת האידיאלים שלו מהווה כוח מניע חזק ביותר. יש לנו אחריות כלפי עצמנו, כלפי משפחותינו, כלפי בני עמנו, וכל המחויבויות הללו מסוגלות להתקיים בעת ובעונה אחת בשלום ותוך הפרייה הדדית. וכל זאת אנו יכולים ללמוד מהכוהן הגדול שדאג על פי הסדר ככתוב-" וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, יז). ללא ספק, מחוייבויות אלו שולחות את כולנו לקריעת ים סוף פרטית וגם כללית.

הרב יהודה זולדן מסביר-
"שביעי של פסח מביא אותנו אל אחד השיאים ביציאת מצרים: קריעת ים סוף. זהו מעמד מיוחד שבו עומד עם ישראל על גדת ים סוף, לאחר שהמים חזרו למקומם והטביעו את המצרים הרודפים אחריהם כשהם מורידים עמם למצולות את כל מרכבותיהם ורכושם. זהו שלב סיום של פרק משמעותי בהליך הבניין והיצירה של עם ישראל: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג), ולקראת כניסה לפרק חדש- ההליכה במדבר בדרך לארץ ישראל.
הביטוי של אותה רוח מיוחדת מתגלה בהתפרצות הספונטאנית של שירה אחידה שיוצאת מכולם. זוהי שירה נבואית המרוממת את הכל, כשהשמחה והאווירה המיוחדת חוצה גבולות. אנשים פשוטים שקולם לא נשמע מעולם בשיח הכללי, מגיעים לקומות רוחניות נשגבות, ובתיאורים המופלגים של חז"ל: "אפילו עוברים ממעי אימותיהן היו אומרים שירה", ללמדך שהמציאות כולה נסחפה באותה אוירה נעלה.
רגעי השיא הללו, מביאים לא רק להודות על העבר, אלא אף להצביע על בקשות העתיד, על התכלית והייעוד של אותם נסים מיוחדים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלת מכון לשבתך… ה' ימלוך לעולם ועד"- ההגעה לארץ ישראל והמלכתו של הקב"ה למלך על המציאות כולה.
די בתיאור זה בכדי להבין כי ישנם מצבים בהם השגרה, טרדות היום יום, המריבות וחילוקי הדעות, מוסטים לצד, ובמקומם באה רוח גדולה ומעוררת, המניעה פעילות למען הכלל, החברה המדינה. הכל עוזרים מסייעים זה לזה, שמים כתף ותומכים, מוותרים ומשתפים פעולה, כי מה שעומד על הפרק, גדול וחשוב יותר מכל העניינים האישיים והקטנים. סוג של מחיצה שמכסה את התוך הפנימי של הטוב והיפה שבנו נעלמת, ואז מתגלים שורשים בריאים וחזקים מלאי חיים ואנרגיות חיוביות, כוחות של אמונה ונחישות. 
השאלה הגדולה מכל היא איך משמרים ומעצימים את הרוח המרעננת הזו? כיצד מצליחים לקחת את עוצמות חג הפסח ולחזור לשגרה מבלי להיגרר לאפרורית, לפוליטיקה הקטנונית, להכפשות והשנאות הידועות? האם מדובר בגזירה לפיה לא ניתן לשמר לאורך זמן רגעים ומעמדים בעלי פוטנציאל רוחני גבוה? האם האמירה "החיים חזקים מהכל", פירושה שלה ניתן להישאר בפסגה לאורך זמן ואין אפשרות להחיות, ולו  באופן מלאכותי, רגעי חסד גדולים?
גם אם לא נענה לעת עתה על שאלות הללו, וגם אם התשובה עליהן היא שלילית, עדיין חובה עלינו להכיר בעובדה ש"יש לנו את זה"!
לעיתים קרובות נדמה שהחברה שלנו כה מושחתת ורקובה מבפנים, ושרק עניינים חומריים ונהנתנים מרכיבים אותה, עד שאין עוד מקום לאידיאלים. מול חשיבה שכזאת מגיעות השעות הקשות, המיוחדות ומלמדות כי בזמן אמת נחשפים כוחות חבויים אצל כל אחד ואחת כמו גם אצל עם ישראל כולו."

 נראה כי גאולתם של ישראל במכת בכורות ובחג הראשון של פסח היתה גאולה יותר פאסיבית ורוחנית של העם. המצרים המשעבדים הכירו בכוחו של אלוהי ישראל. יחד עם זאת, בני ישראל גם היו זקוקים לגאולה אקטיבית רוחנית וגשמית, בכדי להביא לניתוק מוחלט בינם לבין מצרים. ולכן, היה צורך בקריעת ים סוף, ובביטוי התעוזה והאומץ של עם ישראל כשחצה את הים. ראשיתו של פסח הינה אפוא בגאולה פאסיבית רוחנית וסופו בגאולה אקטיבית רוחנית וגם גשמית.
מה שמקשר אותנו לפרשה השבוע, 'אחרי מות', ב- פרק יח אנו מקבלים תזכורת איך עלינו לנהוג, כפי שהרב יהודה זולדן ציין, "יש לנו את זה", "וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: ולֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כו-כח).
הדימוי של הארץ המקיאה את יושביה מתאר את הקשר הרוחני בין הגאוגרפיה, הפיזי, הגשמי, לתורה, לרוחניות והמוסר. עם ישראל חי במדינת ישראל ומצווה לנהוג על פי קוד מוסרי מחייב. לא הארץ שייכת לעם אלא העם צריך להיות שייך לארץ.
ההתעלות הראשונית שלנו מצויה במרחב הפרטי ביותר – בבית שלנו. פרק יח' בפרשה עוסק באותם מרחבים שבהם אדם יכול לכאורה להתנהג כאוות נפשו וללא ערעור על התנהלותו. אך גם במחוזות המשפחה האינטימית שלנו עלינו לאמץ תודעת ענווה שרואה ומרגישה גם את האחר- אחים, שכנים, חברים וכו' ומפתחת את האחריות הקולקטיבית אחד לרעהו. כשתודעה זו תהיה נוכחת בבית, היא תתפשט גם על פני הארץ כולה. אמן כן יהי רצון.

חג שביעי של פסח שמח ושבת שלום🍷❤️🏘️