פסח- ח-מ-ץ= חייב- מוכרח- צריך

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, שחלה לפי המקרא בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. בשנת 2,448 לבריאת העולם, בחמישה עשר לחודש ניסן, יצאנו ממצרים, יצאנו מהמיצרים שלנו. היציאה שלנו לחירות הייתה תודעתית ופיזית. מחר בערב נסב כולנו לשולחן הסדר עם המשפחות והחברים ונקיים את מצוות "והגדת לבנך…" ובכל זאת, ברגעים אלו אנו עדיין בהכנות אחרונות ועסוקים בניקיונות ובישולים, מה העיניין של ביעור החמץ?

מסבירה איילת השחר אסטרייכר, מייסדת "דרך הטוב", מאמנת רוחנית ורגשית-
"אנו לומדים שפעולת "ביעור החמץ" היא בעצם תוצאה של הבנה מהותית הקשורה לשכל ולהסכמת הלב גם יחד, כאשר נותנים משקל לטוב, "החמץ" שבתוכנו הופך להיות שולי, מיותר ולא רלוונטי בזכות אותה ההתקרבות פנימה. אלא שבחודש ניסן יש אפשרות לעשות נקיון יסודי, טיהור. והטיהור נעשה כבר מעצם ההתבוננות בישרות לב על החלקים בתוכנו שהיינו רוצים לנקות, התבוננות על המחשבות שעוברות בתוכנו למול האחר, וזה עניין ביעור החמץ – ביעור היהירות. אותיות מצה וחמץ דומות הן בהבדל אחד קטן. קו קטן המסמל את הי' של היהירות והופך את ה-ה' ל-ח' ואת המצה לחמץ."

הרבנית ימימה מזרחי מוסיפה כי חמץ הוא קיצור ל- חייב-מוכרח ו-צריך, ולכן העיסוק שלנו הוא בלהבהיר את מציאות חיינו, איך זה מתבאר, ולבסוף לבער את החמץ. זהו השלב שבו יש ביטוי ליכולת השחרור שלנו מעיכובים, היכולת לריפוי והיציאה לחירות. ביטוי לכך הוא במצה שהיא לחם ללא אוויר, נפח והחמצה. כל השנה אנו אוכלים לחם נפוח וכביכול מתנשא, דווקא המצה היא אייקון של צניעות, אמת, פשטות. לכן פסח הוא גם חג של חשבון נפש. הניקיון הינו ניקיון פנימי, ניקיון אבק הגאווה שלנו, הורדת הנפיחות של האגו במגמה להגיע לפנימיות הזכה ולפשטות שבנו- למצה. אני לא יודעת מה איתכם אבל מזל שלפחות פעם בשנה יש תהליך מחייב של מיון, ריענון וניקיון יסודי.
על פי ההלכה, בערב שלפני ליל הסדר צריך לבצע בדיקת חמץ. כלומר, אחרי שכל הבית כבר נקי ומצוחצח, אנו עושים טקס מסודר בו עוברים בבית עם נוצה ונר קטן ומחפשים חתיכות חמץ בכל הפינות והסדקים. אבל הרי כבר ניקינו במשך ימים מרובים, הגענו למקומות בבית ששכחנו מקיומם ובטח מהתוכן שלהם, אז מה העניין? והתשובה היא- ששלב זה של הבדיקה הוא הזדמנות לוודא שלא הולכנו את עצמנו שולל, שלא השארנו חלקים מלוכלכים או מרחבים שבהם אנו ממשיכים בהרגלינו הלא מקדמים. לכן, בשלב זה אף נהוג להחביא חתיכות לחם עטופות בנייר כסף ולמצוא אותן במהלך טקס הבדיקה. והנמשל לכך בחיינו?  לאחר שעשינו עבודה פנימית יסודית, חשוב שגם נעמיד את עצמנו בניסיונות, בסיטואציות מאתגרות, לא להשאר באיזור הנוחות. כך נבדוק כמה יעיל היה חשבון הנפש והניקיון שעשינו, והאם אנו עדיין חוזרים להרגלים הישנים שלנו. מסתבר שכל תהליך ביעור החמץ, כולל הניקיון הפיזי מתרחש ברובו בתודעה.
יתכן וזו אחת הסיבות לתזכורת שאנו מקבלים במהלך קריאת ההגדה, על נוכחות ארבעת הבנים. כי אם נציץ היטב פנימה, נגלה שבכל אחד ואחת מאיתנו נמצאים ארבעת הבנים: יש בנו גם את החכם, שרוצה ללמוד, להשכיל ולהתקדם. יש בנו את הרשע, שכל זה נראה לו כמו אגדה שתכלס מעכבת את האוכל. יש בנו את התם שלא מבין מה הסיפור בכלל. ויש בנו גם את זה שאינו יודע לשאול – לא מתעניין, לא שואל, סוג של 'חי' אך ללא סקרנות וחקירה, אולי כי אין לי אנרגיות להשקיע.

יונה גודמן הוא איש חינוך שמצא קשר בין "והגדת לבנך" ל"את פתח לו" –
"במשפחות רבות מתבגרים ספונים בעולמם, מעדיפים להיות עם עצמם ונמנעים מקשר רגשי או מהותי עם הוריהם. איך משנים את המצב?
הביטוי "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" מוכר לכולנו מההגדה. אך מה פשרו ומה ניתן ללמוד ממנו לחינוך ילדינו? כוונת הביטוי, היא להפנות את תשומת לבנו לכך שיש בתורה תיאור של דו-שיח בן אב לבנו בדבר משמעות יציאת מצרים… למותר לציין כי תורת ישראל הנצחית לא באה ללמדנו רק על אופיים של ילדי המדבר, אלא על אופיים של ילדינו. על כן ראוי שנשאל עצמנו מה ניתן ללמוד מהשונות הקיימת בין ילדינו – למלאכת החינוך שלנו? …הנה מלמדת התורה אותנו כי חינוך הוא מיומנות שיש להתאים לכל ילד. צריך לעמוד על ייחוד אופיו של כל אחד מילדי, ולפתח עבורו תשובות ייחודיות לשאלותיו …למשל, רבים המתבגרים שרגשית הם בבחינת "אינו יודע לשאול" וצמיחתם הערכית-רוחנית נעשית הרחק מידם המכוונת של הוריהם.
רבים ההורים המשלימים עם מצב זה. "הילד לומד, מסדר את החדר ומקובל בחברתו. אם יפנו אלי בתלונות (המורים, השכנים וחלילה המשטרה) אז אצטרך לראות מה עושים איתו. אך בינתיים אין איתו בעיות והשקט מרגיע אותנו". הורים מתרצים את הנתק הרגשי עם בנם בנימוק שזה אופי גיל ההתבגרות, ושבשלב זה בחיים הגיוני שנערים ונערות יעדיפו להיות עם עצמם וחברתם. וכאן, פונה ההגדה (ובעצם התורה) – לא אליהם, אלא אלינו, ההורים. היא מזרזת אותנו להיות בבחינת "את פתח לו". לעמול כדי לפתח ערוצי תקשורת משמעותיים. למצוא זמן ופניות נפשית כדי לאתחל שיחה מיוזמתנו. התורה מזהירה אותנו שבחינוך אין ואקום. היכן שלא עמלים על יצירת שיח משמעותי וטיפוח תכנים חיוביים, עלולים להיכנס תכנים בעיתיים. היכן שלא עמלים על בניית קשר של חיים, הוא לא ייבנה מעצמו…
מה עושים?? הרי הילד לא מספר כלום! לכל שאלה הוא עונה במילה סתמית ("מה היה בבית ספר היום?" "כלום"). אף כאן חז"ל נתנו לנו עצה. תחפש עזרים ואמצעים שיסייעו לפתח שיחה. השב לו "בעבור זה" – עת מונחים לפניכם עזרים, כמו מצות ומרור. לשון אחר, התחל בדיון ובשיחה על דברים שאינם אישיים. שאל לדעתו על המרור של ימינו, על סוגיות מדיניות או ציבוריות. העיקר להתחיל בשיחה. שתף מיוזמתך ("את פתח") בעמדותיך, והוסף בהדרגה גם את רגשותיך. קשר רגשי הוא דבר נבנה, ויש לפעול בהדרגה מבלי להתייאש עת אין הקשר נבנה מיידית ("ניסיתי, אך הוא לא משתף פעולה"). סבלנות והתמדה הם תנאי יסוד כדי להצליח ב"את פתח לו". …עלינו להאמין כי כמו שמתוך שתיקתו – יכול העץ להתנער ולחדש את פריחתו, כך גם צעירים שנראים כשותקים וכמרוחקים יכולים להיפתח ולתת פרי. כך בני אדם בכלל, וכך ילדינו בפרט, אם רק נאמין ונשקיע בהם."

מחר בערב בקוראנו את ההגדה יש לנו הזדמנות להעמיק בשאלות מהותיות לגבי היעד והדרך שלנו כמו גם המסע שיעברו ילדינו, וכיצד אנו יכולים לסייע להם, ולנו בכל שלבי ההתפתחות של ארבעת הבנים שבתוכנו. כתוב בהגדה 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. כלומר, החשיבות לבטא ולספר את התחושות שלנו דרך הדיבור והסיפור הוא רעיון קדום. כשאומרים לספר ביציאת מצרים, מתכוונים לספר את הסיפור כפי שהיה לפני 3,000 שנה, יחד עם זאת, לשזור אותו גם בסיפור שלנו בימינו. מי ייתן והישיבה מחר בערב סביב השולחן תהיה פגישה של פנים בפנים, של דיבור היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. מאחלת לנו פה-סח, פה שידבר וישתף ויחבר אותנו לעצמנו ולסובבים אותנו בשמחה, ובניקיון לב.

חג פסח שמח ושבת שלום❤️🍷🍷❤️