כסף, כסף ועוד קצת כסף.
קפיטליזם היא שיטה כלכלית חברתית שבסיסה- שוק חופשי, חרות כללית וכלכלית של האזרח. כשהכסף הוא המנוע והמניע להשגת המטרות בשיטת השוק החופשי.
לנראות כוח והשפעה עצומים- אנחנו נמדדים ובאים לידי ביטוי על ידי כמות הכסף שברשותנו, מיקום המגורים, גודל הבית, סוג הרכב, ביגוד, חופשות מסעדות וכ'ו. מה שמביא רבים מאתנו להתבלבל ולחשוב שהמרדף אחר הכסף הוא המטרה בחיים. אנחנו מפתחים תשוקה אליו המתפרשת כאיכות חיים.
האם כסף שווה אושר? ואם כן- כמה כסף מעניק לנו את האושר? מיליון, עשרה מיליון או…. בעצם אף פעם זה לא מספיק, ואז גם האושר תמיד רק נמצא קרוב אבל לא ממש מושג.
הפרשה וההפטרה מעבירים לנו השבוע מסר חשוב- כל העושר הגשמי בעולם, הכסף, הוא רק אמצעי ולא המטרה! בניית המשכן ובית המקדש אינם עבור ה', כי אם עבורנו, ה' שוכן בנו, בכל אחד ואחת מאתנו ובכולנו כעם, כחטיבה אחת, המשכן הוא תזכורת חשובה עבורנו לדרכה של תורה, שלא ניפול לסכנות שבחומריות- גאווה, תחושת עליונות, שיכחת ה' ושיכחת האחר, ושיכרון כוח.
כשפונים אלינו בבקשה לתרום או לתת צדקה, מה זה מעורר בנו? האם אנו בתודעה של שפע- שיש מספיק לכולם ויותר? או אולי בתודעה הישרדותית? האם אנו יודעים לזהות את האמונות, מחשבות ודפוסים שמשרתים ומקדמים אותנו לגבי כסף, ולהיפך?
רק 31 פסוקים מקדישה התורה לסיפור בריאת העולם, בספר בראשית. ובפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר, כולל הוראות מפורטות ומדוקדקות של חומרים, בנייה, מידות, הכנה, והקמה. מדוע העולם כולו מתואר בקצרה? ומדוע המשכן, האוהל הארעי, שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר בכזו אריכות?
אחת הפרשנויות שאהבתי במיוחד מסבירה ש- "באופן כללי, התורה לא מתעכבת על תיאור העולם. לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה שהאדם אמור לעשות בתוכו."
הפרשה הקודמת, משפטים, עסקה במצוות שבין אדם לחברו, בחלקם כללו דיני ממון, צדקה והשגה של כסף ביושרה, ובהגינות. ועתה בפרשת תרומה בכסף זה נבנה המשכן בשותפות ומחויבות של הכלל, מפעל עממי.
כשאנחנו נותנים ומשקיעים במשהו אנחנו מייצרים חיבור, אהבה, אכפתיות, שייכות ומעורבות. אנחנו עוברים להיות פעילים ולא רק משקיפים. בקבלת מתן תורה הצהרנו "נעשה ונשמע" עכשיו עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולפעול. תרומה בכוונה וברצון, להבין שאנו תורמים משהו קודם כל עבור עצמנו, עבור הקשר הפנימי שלנו עם המהות העצמית, עם הנשמה, שהיא הנקודה האלוקית שנמצאת בכל אחד ואחת מאתנו.
וכך פותחת הפרשה- "(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. " (שמות כה) מדוע ויקחו תרומה ולא נתנו תרומה? כי עצם הנתינה היא למעשה לקיחה. תכלס, כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו לא עושים טובה לאף אחד אלא לעצמנו. נתינה היא כמו תכנית חיסכון ארוכת טווח שמצמיחה אותנו.
תרומה לבניית המשכן הארעי ולמשכן שבתוכנו, בנשמתנו, מחייב כוונה ורצון שהופכים אותנו לחלק מזה וכפועל יוצא, חוזר אלינו בעוצמות גדולות יותר.
שמעתי פעם הסבר ש- העני תפקידו לקבל, אכן לרוב אין לו ברירה כי הוא מצוי במצב הישרדותי, אבל לעומתו העשיר תפקידו לתת, כי לו יש ברירה, והגדולה שלו- לזכור לתת. הנתינה של "אדם עשיר" היא בתחומים שונים לא רק עושר בממון- כלכלי, אלא "עושר" גם בשמחה, במקצועיות וכישרון, בהקשבה וכו'.
המשכן היה אמנם מקום של פאר והדר, אבל היה זה רק לצרכינו כבני אדם שהרי הנראות משפיעה עלינו, לא עבור ה'. למעשה המשכן שימש להרבה יותר מזה. פרשת השבוע שלנו נקראת 'פרשת תרומה', מלשון 'התרוממות'. הרעיון שנדע לרומם את עצמנו ואת כל "המתנות" היפות שקבלנו (כישרונות, רכוש, שכל) מעבר לשימושנו הפרטי ולתועלת האישית שלנו. שנממש ונשכיל לעשות בהן שימוש, המועיל גם לסביבה שלנו ובסופו של דבר גם לעולם כולו. רק אז נצליח להביא את המתנות שקיבלנו למימוש הפוטנציאל הטמון בהן. שנדע לתת עם כוונה מהלב ורצון להפוך את הסביבה שלנו לטובה יותר. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞