תגית: מצוות

Photo by Jon Tyson on Unsplash

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל טרם כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה 74 מצוות מתוך 613, תרי"ג, המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי, "הלכות מלחמה", דיני ירושה, דיני עבודה, וממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי. והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
זוהי הפרשה עם הכי הרבה מצוות. מדוע אנו זקוקים לכל כך הרבה הנחיות, וציווים בכל מרחבי החיים?
כשבוחנים את משמעותה של המילה “מצוה” על פי הקבלה, נראה כי עניין הציווי נעדר ממנה. רבי שמעון בר יוחאי מכנה בזוהר את תרי”ג (613) ה’מצוות’ שבתורה כ’עצות’ שניתנו לנו, כאמצעי עזר להביא את נשמתנו לשלמות.

מסביר הרב יוסף דוויק, "המצוות מאפשרות לנו למצות את הפוטנציאל שלנו. אחד האתגרים העיקריים לחיים של קיום מצוות הוא שלעתים קרובות אנחנו שוכחים שהמצוות מגיעות אלינו מאותו מקור כמו כל אירועי החיים. כל מה שאנו חווים בחיים, לא משנה כמה כואב, יש בו פוטנציאל ללמד אותנו להיות מי שאנחנו יכולים להיות – המצוות אינן שונות.
אנו עלולים לא להבין כיצד כל מצווה ומצווה יכולה להשפיע עלינו, וזו הסיבה שרבים מחכמינו התייחסו אל המצוות כלא מובנות. אפילו אלה שניסו למצוא את הסיבות שמאחורי המצוות כינו אותם טעמי המצוות, שניתן לתרגם כסיבות למצוות במקום למהות של המצוות עצמן. נלמד מכך שהבנה בשכל יכולה אולי להוסיף תבלין לקיום המצוות שלנו, אך המהות היא העשייה. כפי שאמרנו לעיל, מצוות הן הזדמנות לקשר, כלים להתפתחות עצמית. אם אנחנו עושים אפילו מצווה אחת מתוך אהבה, עם טהרת כוונה וללא מניע חיצוני, אז הבנו את העניין…"

למעשה, המצוות מעצבות אותנו ומסייעות לנו לרסן את היצרים והתאוות, ובכך משפיעות על הבחירות והמעשים שלנו. המצוות פועלות בנפשנו פנימה, ולרוב באמצעות פעולה, מעשה, ארציות. בכל הקשור למערכות היחסים שלנו עם הסביבה ועם עצמנו המצוות מחייבות אותנו להתנהל ממקום מוסרי וערכי גם 'אם לא ממש בא לנו.'

מוסיף ד"ר עמיחי כהן כי הרמב"ם טען שעלינו להתנהל כל רגע בחיינו מתוך תודעת הליכה על חבל דק בהקשר לכך שלכל צעד שלנו יש השלכות כבירות שכלל לא נראות לעין. אנו 'ישנים' מסביר רמב"ם (איננו רואים את התהום). איננו במצב תודעתי המאפשר לנו לראות את המציאות בהקשר המלא שלה. איננו מזהים את גלי ההשלכות, ואלו יכולים להיות גלים עצומים בהיקפם ובעוצמתם.
מרחיב הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל בספרו "לרפא עולם שבור, "באמצע ׳הלכות תשובה׳ שלו משמיע הרמב״ם הצהרה מיוחדת. הוא עושה זאת לאחר שדיבר על מאזן החיים. לכל אחד מאיתנו, הוא אומר, יש מעלות וחסרונות, מעשים טובים ומעשים רעים… אנחנו נידונים על פי המאזן ביניהם… זו פסקה מרתקת… אומר הרמב״ם ומוסיף שמעשה אחד יכול לשנות חיים, להציל עולם. כיצד? מעשינו יוצרים גלים עצומים של השפעה – רוחנית ופסיכולוגית – שלרובם אין אנו מודעים כלל… יש, אם כן, אמת שלא כל הזמן אנו יכולים לדעת אותה או לפעול על פיה, אף שכל הזמן או לפחות רובו היא נכונה. מה שאנו עושים משפיע על אחרים, ואינו יכול שלא להשפיע עליהם. אנחנו יכולים להציע להם נחמה, או להתנכר להם ולהותיר להם לחוש בודדים ובלתי ראויים. אנחנו יכולים להביך אותם, ויכולים לגרום להם להרגיש שייכות. חיוך יכול לרומם את רוחו של אדם יום שלם. הערה צולפנית עלולה להותיר צלקת שלא תסור חיים שלמים. מילת עידוד יכולה לפתוח בפני מישהו אפשרות, מקור אנרגיה, שלא הייתה לו קודם לכן. מרגעים חולפים כגון אלה עשויה כל תמונת העולם שלנו. במגעינו היומיומיים אנו מותירים חותם בחייהם של אחרים."

לפי דעתו של הרמב"ם, בפתיחה לפרקי טעמי המצוות, מטרת מצוות התורה היא להביא לתיקון החברה האנושית, תיקון ושלמות הנפש, והן תיקון ושלמות הגוף של הפרט ושל הכלל. דבר זה בא לידי ביטוי הן ברמה הפיזית, כלומר תיקון הסדר החברתי על ידי מניעת פשיעה, מעשי עוול וכדומה, והן במובן הרוחני, כלומר להביא לכך שבני האדם יגיעו לשלמותם הנפשית. "במילים אחרות, לפי תפיסת הרמב"ם התורה משמשת הן כמעין מערכת משפטית לשמירת הסדר בחברה, מניעת הפשע וכדומה, והן כאמצעי להתעלות רוחנית של בני האדם המשחררת אותם מהשעבוד לתאוות וליצרים הנובעים מהגוף החומרי…
הרמב"ם מסביר כי …השלמות הנפשית של האדם היא מצב ארעי, ובאותה מידה שאדם רכש את שלמותו, כך הוא עלול כמו כן לאבד אותה. לפיכך, המשך קיום המצוות מהווה לגבי האדם השלם מעין "חגורת בטיחות" ששומרת על המשך שלמותו הרוחנית, וזאת על ידי שהיא מונעת ממנו לחזור שוב אל יצריו ותאוותיו… בכל הנוגע לשמירת האדם מלהגרר אחר יצריו ותאוותיו, דווקא כאשר הוא נמצא בחדרי חדרים, יש לקיום המצוות אפקט חזק יותר, הואיל וכאשר הוא נמצא בחברת בני אדם אחרים הוא שומר את המצוות בין היתר מסיבות חברתיות, אולם כאשר הוא לבדו הוא עומד בפני מבחן חזק יותר ועליו להשתמש בכל כוחותיו הרוחניים כדי "להכניע את יצרו… למעשה, לעולם לא ניתן לדעת בברור אם אדם הגיע לשלמותו, שהרי תמיד קיים הספק שהוא עדיין לא הגיע אליה, לפיכך העצה הטובה ביותר תמיד היא לדבוק בקיום המצוות."

וכך מסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67', "חזון יהודי הוא חלק אורגני של הדת היהודית. את החזון ביטאו נביאי ישראל, שתבעו מעם ישראל לבנות עולם שונה מאוד מהעולם הפגאני. העולם הפגאני סגד לכוח… נביאי ישראל רצו לשנות את העולם. הם ביקשו להפוך עולם שמקנה משמעות דתית לכוח, לעולם שמקנה משמעות דתית לריסון הכוח. כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים, הם רצו לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים." והשבוע בפרשה, אנו לומדים כי כוונת המצוות היא להועיל לנו. המצוות מעוררות את האדם לפתח מידות טובות, לפתח מוסר וערכים.

שבת שלום💞

השבוע הפרשה פותחת בפרשיית הביכורים (כו, א-יא), מדוע היא לא צורפה באופן טבעי לפרשיות החגים שהוזכרו קודם לכן, בפרק טז, בין שבועות לסוכות?
פרי האדמה שאנו מצווים להביא כביכורים לירושלים  מבטא את ראשית היותנו לעם. בעצם הכניסה שלנו לארץ ישראל וההשתקעות בחיי העבודה ובחיי החומר, עלולים  הם להביא לפירוק השותפות הישראלית, ולראיית כל אדם כאדם לעצמו, ללא עבר וללא עתיד משותף. לכן, התורה בפרשייה זו מצווה אותנו לבוא לפני ה' להודות ולהתפלל, ובתפילתו האדם רואה עצמו כחלק מהיסטוריה גדולה ומשותפת ע"י הכרת הטוב והודיה. כמו כן, הפרשה מתארת לנו כי בכדי לזכות בברכות עלינו לקיים את המצוות בשמחה-
"(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ." (דברים כו)

הרב שניאור אשכנזי מרחיב- כשמקיימים מצוות בהידור אבל עם אנחה וצער ללא אנרגיות, אנו נענשים מעצם ההתנהלות הזו שלנו. כנראה שזו הסיבה לכך שאנו כל הזמן בהודיה על כל צעד ושעל מהבוקר עד הערב, "ברוך אתה ה'… ברוך אתה ה'…" מסתבר שהודיה אחת, רק בראש השנה, איננה עושה את העבודה. הכרת הטוב הראשונה מתחילה במצוות הביכורים, בבחירת הפירות הראשונים והמובחרים והעלתם לירושלים, "סלינו על כתפינו" בשמחה ובהתלהבות. נתינת תרומה לכוהנים כביטוי להוקרה על כל הטוב שזכינו בו. כיום למשל, במקום קורבן תודה אנו מגיעים לבית הכנסת בכדי לברך הגומל.

אז מה רעיון של מצוות הביכורים? עד היכן מגיעה מצוות הכרת הטוב?

מבהיר הרב אשכנזי, למעשה, אנחנו חושבים שאנו מודים רק לה' אבל אנו בעצם מודים לכל מי שגמל לנו טובה, ואפילו לדומם, לחפץ, שלא מרגיש ולא מגיב. דוגמא לכך מתבטאת כבר במכת הדם במצרים, כשאהרון הוא זה שמכה על היאור, כי משה שניצל ע"י היאור לא יכה במי שעזר לו.  ובכל זאת שואל הרב, מדוע הנטייה שלנו להתרכז במה שלא עובד ופחות במה שכן השגנו ובטוב שיש לנו? הרי יש לנו כל כך הרבה על מה להודות, ובכל זאת אנו ממוקדים ונואשים מבעיה אחת, שהופכת להיות מוקד העניין. מדוע איננו רואים שהחיים שלנו מלאים בפלאי פלאות, גם אלו שסובלים, עדיין יש הרבה טוב שעוטף (בריאות, אוכל, ילדים, משפחה, בית, חברים וכו'). מסתבר, אומר הרב, שאנו מתוכנתים לא לראות את הטוב שיש לנו, זה לא שאנו שוכחים, או חלילה כפוי טובה, אלא יש כוחות אדירים שכובלים אותנו להתמקד דווקא ברע, במה שמעיק עלינו. למה? מדוע נשקע במקום להמריא?
עונה הרב שניאור אשכנזי,
סיבה ראשונה- היא השרדותית. אנו מתוכנתים לזהות סכנות ולא הצלחות. רוב האנרגיה שלנו מכוונת למצוא סכנות בכדי שנציל את עצמנו. פספוס של הצלחה לא מאיים עלינו כמו פספוס של סכנה שיכול להביא לסוף שלנו. לכן, רוב האנרגיה שלנו מכוונת למצוא ולזהות סכנות. מה לא טוב? מה מאיים עלינו? טרדות כמו, איך נצליח בעוד מספר שנים לרכוש השכלה גבוהה, לקנות בית, לגדל ולחתן ילדים וכו, כל אלו ועוד מאיימים עלינו. במקביל, את העובדה שהיום למשל יש הכנסה מסודרת, קורת גג, וסה"כ טוב, אנו מתקשים לראות ולחוות.

סיבה שנייה- אנו מתוכנתים להתלהב מדברים חדשים. אין לנו את התכונה של לחגוג דברים קיימים. מה שאנו משיגים לא מייצר נחת, וגם אם כן זה לטווח זמן קצר. רכישת טלפון חדש למשל מובילה למחשבה של הרכישה הבאה, מעודכנת ומשודרגת יותר. מדוע נבראנו כך? בכדי שנברא, נתפתח ונתקדם, לא נשב על זרי הדפנה אלא נשאף לעלות מדרגה ולצמוח. הבעיה שהרצון להתקדם עם כל מה שכרוך בו מסיחה את דעתנו ממה שכבר הצלחנו להשיג.

והסיבה השלישית- היא שאנו לא רוצים להכיר טובה, מדוע? כי המילה 'תודה' מקטינה אותי. כשאני אומר תודה, אני בעצם מודה שנזקקתי לעזרה של איש מקצוע, חבר, משפחה וכו'. אני מודה שאני חייב למישהו, וחלק מההצלחה שלי למעשה מיוחסת עכשיו גם למישהו אחר. הדבר שאנחנו הכי שונאים זה להיות חייבים, ולהודות שלא השגנו הכל בעצמנו. האדמור הזקן מוסיף שהמילה 'הודאה' יש לה כפל משמעות בעברית, הודאה מלשון הודיה, הכרת הטוב וגם הודאה מלשון הודאה ב'אשמה', הודאה בכוונה של הכנעה. כל הכרת הטוב כרוכה בהרכנת הראש, הודאה בכך שאנו זקוקים לעזרה ולא יכולים לעשות הכל בעצמינו, זקוקים להכוונה, ומודים בכך שאנו מוגבלים. ולכן, המשמעות היא שבטבעי אדם מוכוון לפספס את הטוב שבחיים שלו; במילים אחרות, לחיות חיים בתחושה שאין לנו, שחסר לנו, שאנחנו צריכים להגיע ליעד הבא בכדי לחוות הצלחה, טוב ונחת.

אז מה עושים בכדי לפתח לנו את הכרת הטוב?
הרב אשכנזי מסביר- עלינו לחגוג את ההצלחות הגדולות, ומתוכן נצליח לשנות את המשקפיים שיאפשרו לנו לראות גם את ההצלחות הקטנות. לכל אחד מאתנו יש רגעים כאלו שאנו מבינים שהחיים שלנו מתנה, כמו חולה שנתרפא. ועלינו לחגוג את הרגעים הללו, לחגוג את ההבנה שהחיים האירו לנו פנים, שהצלחנו, שהחיים טובים אלינו. ומתוך אותם רגעים גדולים ומאירים נצליח לראות גם את הרגעים הקטנים. הם יסייעו לנו להתגבר על הצורך וההסחה לראות את ההישג הבא במקום לראות ולחוות את ההישג הקיים. ההבנה שנטענו והצמחנו פירות זה לא ברור מאליו, וזוהי מהות מצוות הבאת הביכורים. התשומת לב שלנו למה שכבר השגנו היא שתאפשר לנו לראות את כל הטוב שיש לנו, ותפתח בנו את הכרת הטוב וההודיה.

מצוות הביכורים באה לחנך אותנו, כמו גם הברכות השונות לפני אכילה ושתייה, זהו ביטוי הכרת הטוב בעקביות ובשוטף שיכול לשנות לנו את הראש, ולפתח תודעה לכל הרגעים הטובים שמלווים אותנו בכל רגע גם כשהצבנו כבר יעדים חדשים. והציווי לעשות זאת בשמחה הוא זה שיביא למאור פנים, נותן עזרה ראשונה לאחרים, ומביא להרחבת התודעה והוקרת הטוב שבחיינו. וכך גם נתמלא באנרגיות טובות, מחודשות לעשייה טובה מצמיחה ומקדמת.

שבת מבורכת 🙏🏼💞

"גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבליבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש. ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאוד." (שיחות הר"ן, מג, רבי נחמן מברסלב)

השבוע משה רבנו בנאומו האחרון מסביר לבני ישראל כי מצוות התורה הן שיגרמו ויביאו לברכה גדולה לכלל ישראל. מצוות אלו יגרמו לעם ישראל לחיות חיי משפחה וחברה מלאים בתוכן ובמשמעות.
המצוות הן אלו, למשל, שמסייעות לנו להתמודד ולהתגבר על פיתויים שאנו חושקים בהם אך יודעים שהם רעים ואסורים. כוח הפיתוי ברור, המשיכה לנעים, לעונג, הריגוש וסקרון ועוד. בעוד הפיתויים הינם בניגוד למוסר, לדת, לחוק וכו'. ולרוב, יש להם גם מחיר כבד. והמצוות הן אלו שמסייעות לנו לפתח יכולות ריסון ומעצורים.
דוגמא נוספת לצורך הבלתי נמנע של המצוות מופיע בפרק טו בפרשה שלנו, שבו מופיע הפסוק- "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא) כלומר, בחברה תמיד יהיו פערים חברתיים, כלכליים, לא תהיה חברה שהיא נטולת עוני. התורה מציאותית, אומנם קודם לכן, נאמר- "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן", ההכרח בסילוק העוני מהחברה, אך זהו ביטוי לאידיאל היהודי, האוטופיה, החזון שמובילים לחקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. בסופו של דבר, המטרה היא להקטין את האי-שיוויון ולקרב אותנו אל האידיאל. ולכן, מופיעות בפרשה מצוות כמו מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. המצוות הללו מחייבות אותנו להיות חברת רווחה, שמבוססת על צדק חברתי, על תנאי עבודה ותנאי מחיה הוגנים, ועל אחריות חברתית וסולידריות.

מבהיר ד"ר דוד כהן-צמח-
"ניתן להניח כי חוק שמיטת החובות בספר דברים, הוא פועל יוצא מדיני שמיטת הקרקעות הקדומים. שמיטת הקרקעות גרמה להאטה בפעילות הכלכלית, לירידת התפוקה החקלאית ולדלדול משאבים של בעלי משקים זעירים. בשל כך, התגבש הרעיון לשחרר בשנה השביעית, שנת השמיטה, את כל בעלי החוב מחובותיהם וכך להקל עליהם להתקיים בתקופה הקשה."

במילים אחרות, התורה באמצעות המצוות מציגה לאדם ולחברה אפשרות לתקן את עצמה בעיקר כשאנו מעגלים פינות ועושים לביתנו, ואף שוכחים לבדוק מה טוב ומה רע. לכן, מדי שבע שנים אנו מצווים לאתחל את היחסים וההתחייבויות שהמציאות יוצרת. פעם בשבע שנים כל ההתחייבויות בטלות, עוצרים, עושים פסק זמן וכולם מתחילים שוב, שווים ופטורים מחובות. משה מזכיר לבני ישראל שגם כשהם יודעים שעוד שנה יגיע האתחול ותהיה שמיטת חובות, לא להתחמק מהחובה לעזור לאביון כשהוא זקוק לכך.

עם הזמן, כשהחברה הפכה ליותר מתועשת ופחות חקלאית התקין הלל הזקן את ה- 'פרוזבול'. הלל ראה את המציאות, והבין שבמציאות הקיימת עניים רק מפסידים ממצוות שמיטת כספים, ובכדי למזער את הנזק, הוא נאלץ להתקין את הפרוזבול.
מצוות שמיטת כספים נועדה להיטיב עם העניים, כך שפעם בשבע שנים כל החובות שלהם יימחקו. אך החשש היה שבגלל המצוה הזו אנשים בכלל לא ירצו לתת הלוואה לעניים, ולכן ניסחה התורה את הציווי באופן תקיף ביותר- " (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ" (דברים טו). ובכל זאת, למרות כל האיסורים הללו, הלל הזקן ראה שאנשים נמנעים מלהלוות לעניים, גם כשהעני התכוון להחזירן בסוף השמיטה. לכן כאמור התקין הלל הזקן את הפרוזבול, שעל פיו אנשים יוכלו לתת הלוואה לעניים בבטחון שההלוואה אכן תחזור בסופו של דבר.
תקנת ה"פרוזבול" מחדד הרב אורי שרקי, "מאפשרת לאדם לגבות את חובו למרות מצוות שמיטת הכספים, נראית כעוקפת את דברי התורה ומערימה עליהם. אולם למעשה, תקנה זו דווקא משמרת את כוונת התורה. התורה מעוניינת שאנשים ילוו לעניים ויתמכו בהם. כדי שאנשים לא ימנעו מהלוואה, תקנו חכמים את הפרוזבול המעודד הלוואה לנזקקים." הלל הזקן התקין נוסח מסויים שבו האדם מעביר את חובותיו לידי בית הדין, ובית הדין – כגוף ציבורי – אינו מחוייב בשמיטת כספים וע"כ יכול לגבות את אותן חובות. בו בזמן, התורה עדיין מעודדת לתת את ההלוואה ע"פ דין תורה, כלומר, למחוק את כל החובות בסוף שנת שמיטה, כשהפרוזבול היא בחירה בכדי לעודד את מתן ההלוואות. 

אז מה החיבור בין המצוות לברכה?

מסביר המחנך יהושע קליין-
" למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים…
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."

כלומר, הברכה היא בכך שהמצוות הן הוראות איך להוציא את המיטב האנושי שבאדם, את צלם האלוהים שבו, לידי גילוי ומימוש בפועל, ובמקביל איך לבנות סדר חיים שלם על המיטב הזה.
אחרי הכל, המצוות מתייחסות לכל מרחבי החיים האנושיים, ולא לאדם אחד ברגע ספציפי, אלא למכלול חיי האדם וכלל החברה. תכלית המצוות היא להיטיב את האדם במידותיו, דעותיו ויחסיו, ולייצר חברה שבה האדם והכלל פועלים באופן מוסרי ומיטיב, דבר המביא להנכחה בפועל של ה' בעולם. ונראה לי שזה המסר של משה בנאומו לבני ישראל.

שבת שלום💞

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.
פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.
המצווה השנייה, היא תיאור חלוקות בדיני המעשרות הנהוגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. כלומר, מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. לאחר מכן, הם מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבנו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב ושלב מה', משה רבנו מבקש מהעם הנכנס לארץ ישראל להשכיל ולהתמיד בקיום התורה והמצוות, " (ח) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה כ-72 מצוות מתוך 613 המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי; "הלכות מלחמה" ודיני ירושה ממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי, והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
חלק מן החוקים המופיעים בפרשה, כולל:
1.) כיצד יש לנהוג במקרה של אישה שנשבתה במלחמה; ההחלטה והבחירה ביציאה למלחמות השונות של עם ישראל כפרט וככלל צריכה לבוא מתוך שיקול דעת, מוסר ובירור ולא מתוך הסתנוורות.
2.) מצוות השבת אבידה; באופן כללי יש להכריז על כל מציאה ולאף אחד אין רשות לקחתה. רק כשאין סימנים על החפץ, בצורת הנחתו או מקומו – אז חז"ל התירו לקחת אותו.
3.) מצוות שילוח הקן- אין לקחת אפרוחים או ביצים מהקן, בעוד אמם נמצאת עמם.
4.) אדם שבביתו יש גג שאפשר לשהות בו חובה עליו להתקין מעקה בגג. אסור לסכן את אלו השוהים בגג.
5.) איסור הסגרת עבד גוי שברח מאדוניו;
6.) איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו; למנוע את הסבל שנגרם לבעלי חיים שבעליהם החליטו לחסוך בזמן, ורתמו את החמור ואת השור שכוחותיהם שונים לאותה המחרשה.
7.) הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, ע"פ הצורך. גם כאן אסור להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.
8.) "לא תחסום שור בדישו" – בשעה שהבהמה עוסקת בעבודתה יש להתיר את פיה ולאפשר לה לאכול מן התבואה כאוות נפשה.
9.) אדם רעב, ההולך בדרך, ונכנס לכרם שאיננו שלו, יכול לאכול מהענבים עד לשובע, אך אסור לו לשים בכליו ולקחת מן הכרם
10.) בין איש לאישה- דיני גרושים ונשואים
11.) יבום וחליצה – במקרה שאחד האחים מת והשאיר את אשתו בלא ילדים מוטלת החובה על אחד מאחיו ליבם את אלמנתו ולקחתה לאשה. במידה והאח אינו רוצה להינשא לאשת הנפטר, יש תיאור של טקס החליצה הפוטר אותו מהנישואין לאלמנת אחיו.
12.) חובת קיום נדרים
13.) נתינת יחס הוגן לחלשים בחברה, כמו- מתנות עניים – "פאה" – השארת קומץ תבואה שגדלה בקצה השדה, "לקט" – אסור ללקט את אותן שיבולים הנושרות מן היד בזמן הקצירה, אסור להלוות בריבית, אסור להשהות שכר שכיר, אזכור דיני לקיחת משכון, דיוק במידות ומשקלות ועוד.
14.) בסיום הפרשה מוזכרת גם המצווה למחות את זכר עמלק.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת ברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים, המצוות.

בהמשך מפורטים החובות והאיסורים של בני ישראל בבואם לארץ והם כוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן המעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')

  כמו כן, משה רבנו מזהיר את עם ישראל מפני נביאי השקר, הוא מציין בנוסף את- דיני עיר הנידחת (עיר שאנשיה פנו לעבודת אלילים), מנהגי אבלות, ונותן פירוט לגבי החיות המותרות והאסורות באכילה, משה רבנו חוזר על חוקי הכשרות השונים.

הפרשה מסיימת כי על כל יהודי לעלות לרגל לבית המקדש, שלוש פעמים בשנה, פסח, שבועות וסוכות, אלו שלושת הרגלים, ימים של חג, שמחה והבאת קורבנות.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

כסף, כסף ועוד קצת כסף.
קפיטליזם היא שיטה כלכלית חברתית שבסיסה- שוק חופשי, חרות כללית וכלכלית של האזרח. כשהכסף הוא המנוע והמניע להשגת המטרות בשיטת השוק החופשי.
לנראות כוח והשפעה עצומים- אנחנו נמדדים ובאים לידי ביטוי על ידי כמות הכסף שברשותנו, מיקום המגורים, גודל הבית, סוג הרכב, ביגוד, חופשות מסעדות וכ'ו. מה שמביא רבים מאתנו להתבלבל ולחשוב שהמרדף אחר הכסף הוא המטרה בחיים. אנחנו מפתחים תשוקה אליו המתפרשת כאיכות חיים.
האם כסף שווה אושר? ואם כן- כמה כסף מעניק לנו את האושר? מיליון, עשרה מיליון או…. בעצם אף פעם זה לא מספיק, ואז גם האושר תמיד רק נמצא קרוב אבל לא ממש מושג.
הפרשה וההפטרה מעבירים לנו השבוע מסר חשוב- כל העושר הגשמי בעולם, הכסף, הוא רק אמצעי ולא המטרה! בניית המשכן ובית המקדש אינם עבור ה', כי אם עבורנו, ה' שוכן בנו, בכל אחד ואחת מאתנו ובכולנו כעם, כחטיבה אחת, המשכן הוא תזכורת חשובה עבורנו לדרכה של תורה, שלא ניפול לסכנות שבחומריות- גאווה, תחושת עליונות, שיכחת ה' ושיכחת האחר, ושיכרון כוח.
כשפונים אלינו בבקשה לתרום או לתת צדקה, מה זה מעורר בנו? האם אנו בתודעה של שפע- שיש מספיק לכולם ויותר? או אולי בתודעה הישרדותית? האם אנו יודעים לזהות את האמונות, מחשבות ודפוסים שמשרתים ומקדמים אותנו לגבי כסף, ולהיפך?
רק 31 פסוקים מקדישה התורה לסיפור בריאת העולם, בספר בראשית. ובפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר, כולל הוראות מפורטות ומדוקדקות של חומרים, בנייה, מידות, הכנה, והקמה. מדוע העולם כולו מתואר בקצרה? ומדוע המשכן, האוהל הארעי, שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר בכזו אריכות?
אחת הפרשנויות שאהבתי במיוחד מסבירה ש- "באופן כללי, התורה לא מתעכבת על תיאור העולם. לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה שהאדם אמור לעשות בתוכו."
הפרשה הקודמת, משפטים, עסקה במצוות שבין אדם לחברו, בחלקם כללו דיני ממון, צדקה והשגה של כסף ביושרה, ובהגינות. ועתה בפרשת תרומה בכסף זה נבנה המשכן בשותפות ומחויבות של הכלל, מפעל עממי.
כשאנחנו נותנים ומשקיעים במשהו אנחנו מייצרים חיבור, אהבה, אכפתיות, שייכות ומעורבות. אנחנו עוברים להיות פעילים ולא רק משקיפים. בקבלת מתן תורה הצהרנו "נעשה ונשמע" עכשיו עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולפעול. תרומה בכוונה וברצון, להבין שאנו תורמים משהו קודם כל עבור עצמנו, עבור הקשר הפנימי שלנו עם המהות העצמית, עם הנשמה, שהיא הנקודה האלוקית שנמצאת בכל אחד ואחת מאתנו.
וכך פותחת הפרשה- "(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. " (שמות כה) מדוע ויקחו תרומה ולא נתנו תרומה? כי עצם הנתינה היא למעשה לקיחה. תכלס, כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו לא עושים טובה לאף אחד אלא לעצמנו. נתינה היא כמו תכנית חיסכון ארוכת טווח שמצמיחה אותנו.
תרומה לבניית המשכן הארעי ולמשכן שבתוכנו, בנשמתנו, מחייב כוונה ורצון שהופכים אותנו לחלק מזה וכפועל יוצא, חוזר אלינו בעוצמות גדולות יותר.
שמעתי פעם הסבר ש- העני תפקידו לקבל, אכן לרוב אין לו ברירה כי הוא מצוי במצב הישרדותי, אבל לעומתו העשיר תפקידו לתת, כי לו יש ברירה, והגדולה שלו- לזכור לתת. הנתינה של "אדם עשיר" היא בתחומים שונים לא רק עושר בממון- כלכלי, אלא "עושר" גם בשמחה, במקצועיות וכישרון, בהקשבה וכו'.
המשכן היה אמנם מקום של פאר והדר, אבל היה זה רק לצרכינו כבני אדם שהרי הנראות משפיעה עלינו, לא עבור ה'. למעשה המשכן שימש להרבה יותר מזה. פרשת השבוע שלנו נקראת 'פרשת תרומה', מלשון 'התרוממות'. הרעיון שנדע לרומם את עצמנו ואת כל "המתנות" היפות שקבלנו (כישרונות, רכוש, שכל) מעבר לשימושנו הפרטי ולתועלת האישית שלנו. שנממש ונשכיל לעשות בהן שימוש, המועיל גם לסביבה שלנו ובסופו של דבר גם לעולם כולו. רק אז נצליח להביא את המתנות שקיבלנו למימוש הפוטנציאל הטמון בהן. שנדע לתת עם כוונה מהלב ורצון להפוך את הסביבה שלנו לטובה יותר. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.

פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.

המצווה השנייה, היא תיאור של חלוקות בדיני המעשרות הנוהגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, והעם יקבלו אותם במענה של- אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבינו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב מה', ותיאור המחויבות של העם לשמור את המצוות, " ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')