לא במקרה כותב משה רבינו את דבריו לעם ישראל בשירה. טקסט המתנגן במוסיקה קל יותר לזכור אותו ולהטמיע אותו בתוך הנשמה, פשוט כי זה מרגש ונוגע. תאכלס, קל לנו יותר לזכור שירים מאשר נאומים. השירים נטמעים ונחרטים לנו בזיכרון לזמן ממושך, לרוב המנגינה וגם המילים.
ועל כך כתב יורם טהרלב-
"ידוע כי בני האדם זוכרים שירים בקלות רבה והם נחרתים בזיכרון לשנים רבות, בעוד שדברי פרוזה ונאומים הופכים לאבק פורח. ואמר על כך רבי לוי יצחק מברדיטשב: השירים והפזמונים נכתבו על ידי אנשים בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך הורטבו יפה יפה בדמעותיהם של ישראל ונעשו סליחות. ואכן, גם השירה של משה הפכה לתורה. והכתוב בפרשת ויילך מערב בין השירה לתורה, ללמדנו שאינן אלא דבר אחד. ומשה אכן מלמד את העם לשיר את התורה: "(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (דברים לא')
ומאז למדו בני בניהם של ישראל כי יש לשיר את התורה ולא לקראה! ועשו את טעמי המקרא שאינם אלא תווי הנגינה ההופכים את התורה לשירה, ומבטיחים כי גם הבורים ועמי הארצות יידעו לשיר את התורה אפילו כאשר אינם מבינים את מילותיה."
משה רבינו העניק לנו שתי שירות גדולות –שירת הים ואת שירת האזינו, את נאומו האחרון לעם ישראל הוא מסיים בשירה. הרב אמנון בזק מסכם-
" כוחה של שירה הוא הצד החווייתי הטבוע בה, שיש בו כדי לשוב ולהזכיר לאדם נשכחות, בייחוד בשעות משבר. צירופה של ה'שירה' ל'תורה' הוא הערבות לכך שאכן "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", ודברי ה' לא ימושו מפי זרענו וזרע זרענו עד עולם."