בתקופת ספירת העומר אנו נדרשים לעבוד על תיקון המידות שלנו, תיקון מלשון התקנה מחודשת של 'התוכנה' שלנו, לשפר לתוכנה משודרגת וטובה יותר. לפי הקבלה יש לספירת העומר משמעות עמוקה. שבעת השבועות מקבילים לשבע הספירות הקבליות – חסד (נתינה בלי גבול, אהבה וטוב לב), גבורה (התגברות, צמצום, התכנסות, עוז, משמעת), תפארת (רחמים, יופי, הרמוניה, השילוב של חסד וגבורה), נצח (ניצחון, התמדה, נחישות), הוד (ענווה, דבקות), יסוד (בסיס, חיבור, התקשרות) ומלכות (העשייה, כוח הביטוי והביצוע) – וכך גם ימי הספירה. לדוגמה, היום הראשון שבשבוע הראשון של הספירה הוא "חסד שבחסד", היום השני הוא "גבורה שבחסד", היום הראשון שבשבוע השני הוא "חסד שבגבורה" וכן הלאה.. וכמו שאומרים קצרה היריעה, אין זה המקום או הזמן המתאים להאריך בדבר.
בימי ספירת העומר יש מרכיב חגיגי, אבל בחלקם (מתחילת הספירה ועד לל"ג בעומר) יש גם ממד של אבל. והסיבה היא מותם של 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, בימי מרד בר כוכבא. הגמרא מסבירה שהמגפה שהביאה למותם הייתה בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. לאחר פטירתם ההמונית, נותרו לרבי עקיבא רק חמישה תלמידים- רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי ורבי נחמיה.
מנהגי האבלות באותם ימי אבלות שמסתיימים בל"ג בעומר או בל"ד בעומר, יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי וגם היום שבו פסקה המגפה, כוללים איסור להסתפר ולהתגלח (אם כי יש המקלים להתגלח מדי ערב שבת), הימנעות מחתונות, הימנעות משמיעת מוזיקה (אם כי אפשר לשמוע מוזיקה ווקאלית, ללא כלי נגינה) ועוד.
כמובן שבכל אלה אין תכלית אם אנו לא מפנימים ומטמיעים בתוכנו את המסר העיקרי שהוא לנהוג כבוד האחד ברעהו, גם ובפרט כשדעותינו שונות ואף מנוגדות. למרות חילוקי הדעות וההשקפות – אנחנו עם אחד, ולרוב זה נבחן ברגעי הקושי והמצוקה.
היום פקד אותנו אסון כבד, קבוצה של ילדים בני 18 שנספתה בשיטפון בנחל צפית בערבה, זעזוע ואבל כבד שירד על כולנו והזכיר לנו בכאב עצום את היותנו אחד. הלב כואב וקשה לבטא במילים את שאנו מרגישים, "הלם. הנספים בנחל צפית היו צריכים להיות תלמידים שלי בשנה הבאה", כתב אברי גלעד בפייסבוק. "אני מורה במכינה הנהדרת הזאת כבר שבע שנים (כעת בשנת חופש), ובשנה הבאה הייתי עובר איתם את השנה הכי משמעותית בחייהם, שנה של לימוד הארץ, היהדות, נפש האדם, צה"ל, כל מה שמחבר אותנו לכאן. מי היה חושב שבסוף, או בעצם לפני ההתחלה, זה יהיה החיבור". ואני מוסיפה יהי זכרם ברוך, ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים. חוסר האונים שאובדן כזה משאיר אחריו הוא עצום. אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לעשות משהו אבל לא יודעים מה. התחושה החזקה שהלוואי והייתה לנו היכולת לנחם באופן אישי את כל אלו שאיבדו. הלוואי והיינו יודעים לעשות משהו שיכול להועיל במצב כזה…
בפרשה שלנו, 'אֱמֹר' שמעתי השבוע פירוש שאהבתי- במילה הזו מצויים 3 היסודות, אש, מים ורוח כשהיסוד ה-4 שכביכול חסר אדמה מצוי באדם "כי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט'). המילה חוזרת פעמיים בפסוק הראשון של הפרשה, לומר לנו כמה עוצמה וכח יש לאמירה שלנו ולמילה שלנו, כלומר, כל 4 היסודות מצויים בה. הפה שלנו הינו כלי עוצמתי שיכול לרפא, או להרוג, ממש לחרוץ גורלות. חכמינו כבר אמרו "שמוות והחיים ביד הלשון". האמירה שלנו יכולה לעודד או לייאש. מילים יכולות לאחד משפחות, עמים ויבשות, או חלילה, להרוס קשרים ולגרום לחורבן מוחלט. לכן, אנו מחויבים להשתמש בדיבור באופן זהיר ומיומן. הפרשה מגלה שרגעי הגדלות שלנו הם אלה שיכולים להציל אותנו מרגעי הקטנות (שכל כך קל להישאב אליהם) ולהעלות אותנו ממדרגת בהמה למדרגת אדם.
עלינו לדבר דברים שמרפאים, מחזקים, מעודדים ומקדמים. עצם היכולת שלנו לדברר את מה שבפנים שלנו החוצה, את המחשבות והרגשות היא שכבר מאפשרת מזור לנפש, לכן בואו נדבר חיובי על אחרים, ניתן למילים שלנו להשפיע טוב על העולם.
שנצליח לעבוד על תיקון המידות שלנו, להתקדם, לצמוח ולהצמיח חברה של אהבת חינם שיש בה כבוד ויצירת מקום אחד לרעהו, חברה שיודעת לחבק, לנחם ולתמוך. אמכי"ר
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לעילוי נשמתם של תלמידי י"ב והמכינה הקדם צבאית שנסחפו ומתו בנחל צפית בערבה, ולרפואתם המלאה והשלמה של כל הפצועים ושל אבי מאיר בן רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.