פרשת אמור היא הפרשה השמינית בספר ויקרא. היא עוסקת בדינים שונים, ופעם ראשונה שמופיעים בתנ"ך רשימת חגי ישראל שאנו חוגגים מדי שנה. הפרשה מפרטת את כל המועדות החל מפסח ועד לסוכות ואת עיקר המצוות שבהן- קורבן פסח, אכילת מצות, הנפת העומר וספירת העומר, תקיעת שופר, צום יום כיפור, סוכה וארבעת המינים. בנוסף, בחלקה השני של הפרשה מובא החיוב לשבות ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל.
בחלקה הראשון, הפרשה עוסקת בהלכות הכוהנים וקדושתם. הכוהנים בגלל מעמדם ועבודתם בבית המקדש מחויבים יותר לדיני הקדושה, דיני טהרה, ועוד יותר חייב בכך הכוהן הגדול. גם בחיי האישות – איסור על כהן לשאת אישה גרושה, ולכהן גדול אף אישה אלמנה, וגם בחיי היום יום – שמירה מיוחדת בטהרה ולא לטמא את הקודשים, וגם בעבודת בית המקדש – להקפיד ולראות את הקורבנות המובאים שאין בהם פגמים. הדין הבא לאחר מכן הוא כללי בדיני הקורבנות.
סיום פרשת אמור מתאר נושאים נוספים בעבודת המשכן: הדלקת המנורה, ולחם הפנים.
בסוף הפרשה מסופר על שני אנשים שבמהלך מריבה ביניהם קילל אחד מהם את שם ה'. הוא הובא לפני משה לדין, ועל פי הוראת ה' הוציאו את האיש המקלל מחוץ למחנה, ורגמו אותו באבנים.