ראש השנה- האם אנחנו שומעים את הקולות שסביבנו ובתוכנו?

ראש השנה הוא יום של קול.

התורה אינה מכנה אותו "ראש השנה", אלא "יום תרועה", וגם "זיכרון תרועה"  (במדבר כ"ט, א', וויקרא כ"ג, כ"ד). במרכזו עומד השופר- קול שאינו זקוק למילים. הוא פשוט נשמע. אבל אולי "יום תרועה" אינו רק יום שבו אנחנו משמיעים קול, אלא גם יום שבו אנחנו נקראים לשמוע ולהקשיב. הדבר בולט במיוחד בקריאת התורה של ראש השנה. בפרק כ"א, פסוק י"ז, בספר בראשית אנחנו פוגשים את הגר וישמעאל במדבר. המים נגמרים, הגר מתרחקת, וישמעאל נשאר לבדו. ואז נאמר:
"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר… כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם."
התורה יכולה הייתה לומר בפשטות שאלוהים ראה את מצוקתו של ישמעאל. אבל היא בוחרת במילה "וישמע" וחוזרת עליה: אלוהים שמע את קולו של הנער.
רש"י מפרש את "באשר הוא שם" כך שהאדם נבחן על פי מצבו ומעשיו בהווה. אולי יש כאן תזכורת חשובה גם לנו: לפני שאנחנו ממהרים להגדיר אדם על פי התווית שהצמדנו לו, על פי מה שאנחנו חושבים עליו או מצפים שיהיה, לעצור ולהקשיב לו כפי שהוא עכשיו. (רש"י בראשית כ"א, י"ז).

ואז, מיד בפרק הבא, מגיעה העקדה. אברהם מושיט את ידו אל המאכלת, וברגע האחרון נשמע קול:
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר." (בראשית כ"ב, י"ב). גם כאן, ברגע המכריע, הכול תלוי ביכולת לשמוע.
בפרק כ"א מישהו שומע את קולו של הנער.
בפרק כ"ב מישהו נדרש לשמוע קול שעוצר אותו.
אולי לא במקרה שני הסיפורים האלה נקראים בראש השנה.

קול שלם, קול שבור וקול סוער. גם השופר עצמו מספר סיפור דרך שלושה סוגי קולות:
תקיעה– קול פשוט, ארוך ורציף.
שברים– שלושה קולות שבורים וקצרים.
תרועה– רצף של קולות קצרים ומהירים, הנפלטים בזה אחר זה.

אפשר לשמוע בשלושת קולות השופר תמונה אנושית כמעט:
יש רגעים שבהם אנחנו שלמים, ברורים ויציבים- תקיעה.
יש רגעים שבהם משהו בנו נשבר- שברים.
ויש רגעים שבהם אנחנו נסחפים בתוך סערה, פחד, לחץ וריבוי קולות- תרועה.

אולי זו תזכורת לכך שהחיים אינם קול אחד. יש בהם יציבות ושבר, בהירות וסערה. השאלה היא לא אם נחווה את השברים והסערות, אלא כיצד נקשיב להם וכיצד נבחר להתמודד איתם.
חז"ל קשרו את השופר גם לעקדת יצחק- לשופר של האיל שהוקרב במקום יצחק. כך מתחברים השופר ושני הסיפורים שקוראים בראש השנה סביב רעיון אחד: להקשיב לקול שמבקש שנראה אדם, ולהקשיב לקול שמבקש מאיתנו לעצור.

להקשיב בתוך הרעש

המסר הזה מקבל משמעות מיוחדת בתקופה שבה אנחנו חיים. אנחנו מוקפים בקולות: חדשות, התרעות, רשתות חברתיות, ויכוחים, פחד, כעס, כאב ומחלוקות. הקולות חזקים, מהירים ולעיתים בלתי פוסקים. אבל בתוך כל הרעש, לא תמיד אנחנו באמת מקשיבים.
קל לשמוע את מי שצועק- קשה יותר לשמוע את מי שכואב בשקט.
קל לשמוע עמדה- קשה יותר לשמוע את האדם שמאחוריה.
קל להחליט מי צודק- קשה יותר לעצור ולשאול: מה אני עדיין לא שומע?

ואולי זו משמעות נוספת של "יום תרועה": יום שמזמין אותנו לא רק להשמיע קול, אלא להיות קשובים יותר. כי הקשבה אמיתית אינה רק לשמוע את המילים. היא לנסות להבין מה נמצא מתחת להן- כאב, פחד, צורך, תקווה או בקשה.

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, בעקבות הרמב"ם, ראה בשופר קריאת התעוררות– "…עורו ישנים משנתכם…”: הזמנה לעצור, להתבונן במעשינו ולבחון את הדרך שבה אנחנו חיים (הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל "השופר קורא לנו", לקט איגרות לראש השנה, ה' תשס"ב).

ואולי אפשר להוסיף לכך רובד נוסף: השופר אינו רק קול שאנחנו משמיעים, אלא גם קול שמעורר אותנו להקשיב- למה שלא תמיד נוח לנו לשמוע, למי שנמצא בצד השני, למי שכואב גם כשהכאב שלו שונה משלנו, ובעיקר- לקול שמבקש מאיתנו לעצור לפני שחצינו גבול.

להקשיב- וגם לדעת לעצור

אולי זה החיבור העמוק ביותר בין ישמעאל לעקדה. במדבר, הקול מבקש שיישמע. בהר המוריה, הקול מבקש שאברהם יעצור. אלה שתי יכולות שונות של הקשבה: לשמוע את מי שזקוק לנו, ולשמוע את הרגע שבו אנחנו עצמנו צריכים לעצור. ולכן, בראש השנה, אולי כדאי לשאול את עצמנו לא רק מה אנו רוצים להשיג בשנה הקרובה, אלא גם:
איך אנחנו יכולים להיות קשובים יותר?
כיצד להתחבר לקולות שאנחנו שומעים, ולא רק לשמוע אותם?
וכיצד לשמוע את הקול הפנימי שיזכיר לנו לעצור כשצריך?
אלה שאלות שאינן דורשות מאיתנו להיות מושלמים אלא רק להיות קצת יותר נוכחים, קצת פחות אוטומטיים, וקצת יותר במוכנות להקשיב. אנחנו נכנסים לשנה החדשה לא מפני שהכול שלם. אנחנו מביאים איתנו גם את השברים, את הדאגות, את הכאב ואת מה שעדיין לא פתור. ועם זאת, אנחנו יכולים לבחור כיצד להתמודד איתם.

השופר אינו מבטיח לנו שנה ללא שברים. הוא מזכיר לנו שהחיים כוללים תקיעה, שברים ותרועה- אבל גם שאפשר לחזור אל הקול השלם. אולי זו אחת המתנות של ראש השנה: לעצור לרגע את הרעש, להקשיב, ולבחור כיצד אנחנו רוצים להישמע- ובעיקר, כיצד אנחנו רוצים להקשיב...

שנזכה השנה לשמוע גם את הקולות הברורים וגם את הקולות השבורים; לראות את האדם שמאחורי העמדה; להקשיב למי שכואב גם כשהכאב שלו שונה משלנו; לזהות את הרגע שבו נכון להושיט יד ואת הרגע שבו נכון לעצור.
מי ייתן ומתוך כל הרעש, נצליח לשמוע את הקול האנושי שבתוכנו- ולהקשיב...

שבת שלום 🙏🏼
ושנה טובה, שנה של הקשבה, של רגש לזולת, שנה של בחירה בחיים ושל תקווה🥂🍎🍯🍏

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

 

פרשת במדבר- מדוע ניתנה התורה במדבר?

מדוע ניתנה התורה במדבר?
פרשת במדבר נקראת בשבת האחרונה לפני חג השבועות. האם בכלל יש משמעות וסיבה לכך שדווקא במדבר ניתנה לנו התורה?
הרב דר יונתן זקס מסביר- "המדבר הוא מקום של דממה. אין בו מראות המסיחים את העין, ואין בו רעש סביבתי הממסך את הקולות. נכון, בעת מתן תורה היו בהר חורב ברקים ורעמים וקול שופר ומוסדי הארץ רעדו; אבל כעבור שנים רבות, כשאליהו הנביא הגיע לאותו הר חורב, לאחר העימות שלו עם נביאי הבעל, הוא מצא את ה' לא ברעש ולא באש ולא בסופה אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". ודוק: לא דממה סתם, לא אין־קול, אלא קולה של הדממה, קול קטן ודק ודומם. נראה לי כי קול הדממה הדקה הוא הקול שאפשר לשמוע רק כאשר מקשיבים. בדממת המִדְבָּר אפשר לשמוע את המְדַבֵּר ואת המְדֻבָּר. כדי לשמוע את קול האלוקים דרושה לאדם דממת־קשב בנפש.
הדממה שהיהדות רואה בה ערך היא הדממה הקשובה; וההקשבה היא האמנות העילאית של האמונה. הקשבה פירושה פינוי מקום לאחרים לדבר ולהישמע. …  שפע המשמעויות שיש לפועל "שמע" בעברית המקראית מעבר לשמיעה כפשוטה כולל גם הקשבה, האזנה, שימת לב, הבנה, הפנמה, היענות ומילוי הוראות. הזכרנו אז כי סביב מתן תורה אמרו בני ישראל פעמיים "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" ו"כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" ופעם נוספת "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". לתוספת "נשמע" חשיבות רבה במעשה הדתי. היהדות איננה רק דת של עשייה־ואמירה; היא גם דת של הקשבה. האמונה היא היכולת לשמוע את המוזיקה שמתחת לשכבת הרעש…
מרתק לראות שזיגמונד פרויד, למרות יחסו הביקורתי ליהדות, יצר צורת ריפוי יהודית עד לשַד עצמותיה, הלא היא הפסיכואנליזה. הוא קרא לה "ריפוי בדיבור", אך נכון יותר לומר שזהו ריפוי בהקשבה. כמעט כל שיטות הפסיכותרפיה האפקטיביות כרוכות בהקשבה עמוקה.
האם די הקשבה בעולם היהודי של ימינו? האם אנו, בחיי הנישואים שלנו, מקשיבים באמת לבני זוגנו? וכהורים, האם אנחנו מקשיבים באמת לילדינו? והמנהיגים שבינינו, האם אנו כורים אוזן לפחדים הבלתי־מדוברים של אלו שאנו רוצים להנהיגם? האם אנו מפנימים את כאבם של האנשים המרגישים מודָרים מן הקהילה? ואם איננו מצליחים להקשיב לקולותיהם של בני אדם אחרים – האם אנו יכולים לטעון ברצינות שאנו מקשיבים לקולו של אלוקים?"