השנה, המילה "הביתה" נשמעת אחרת.
יש משהו כמעט פרדוקסלי בחג הסוכות. במשך רוב השנה אנחנו משקיעים מאמצים רבים כדי להפוך את הבית שלנו למקום יציב, בטוח וקבוע. ואז, חמישה ימים בלבד אחרי יום הכיפורים, התורה מבקשת מאיתנו לצאת ממנו ולעבור לסוכה- מקום ארעי, פתוח ופגיע.
בשבת הקרובה, 26 בספטמבר, ניכנס אל חג הסוכות ונקרא בתורה את פרשת המועדות, ובה הציווי: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כ"ג, מ"ב–מ"ג).
אבל השנה, למילה "בית" יש משמעות שאי אפשר להתעלם ממנה. זהו חג הסוכות הראשון מאז שובם של החטופים. במשך יותר משנתיים, "לחזור הביתה" לא הייתה רק משאלה. זו הייתה תפילה, מאבק, הבטחה- ולעיתים גם המילה הקשה ביותר לשמוע. בינואר 2026 הוחזרה לישראל גופתו של הלוחם היקר רן גואילי הי"ד, האחרון מבין החטופים שהוחזקו בעזה. לכן, דווקא עכשיו, כשאנחנו מצווים לצאת מהבית אל הסוכה, מתבקש לעצור ולשאול: מהו בעצם בית?
כשהבית הופך לארעי
חז"ל אומרים משפט שנשמע כמעט הפוך מההיגיון: "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" (משנה סוכה ב', ט').
כיצד ייתכן שהסוכה- המבנה הזמני- הופכת ל"קבע", בעוד הבית הקבוע הופך ל"ארעי"? יתכן וחז"ל מבקשים מאיתנו לבחון מחדש מה באמת יוצר תחושת בית. אנחנו רגילים לחשוב על בית דרך קירות, גג, רכוש וכתובת. הסוכה מזכירה לנו שכל אלה חשובים, אבל אינם לבדם יוצרים בית. בית יכול להישאר עומד ובכל זאת להרגיש ריק; ואדם יכול להיות רחוק מביתו זמן רב ולחלום רק על הרגע שבו יוכל לשוב אליו. החוזק של בית אינו נמדד רק בעובי הקירות שלו, אלא יותר באיכות הקשרים שבתוכו.
את זה למדנו היטב בשנים האחרונות. כשאמרנו "להחזיר אותם הביתה", לא התכוונו רק למקום גיאוגרפי. התכוונו למשפחה שמחכה, לחיבוק, לזהות, לשייכות, לביטחון ולתחושה שיש מקום בעולם שבו מחכים לך. אולי משום כך המילה "בית" הפכה בשנים האלה להרבה יותר ממקום גיאוגרפי.
הסוכה מגלה לנו מה הופך מקום לבית
חז"ל מלמדים שדירת הסוכה צריכה להיות "כעין תדורו"– מעין מקום מגוריו של האדם. לכן אנחנו מכניסים אליה את חפצי הבית, אוכלים בה, שותים בה ומבלים בה. (מסכת סוכה כ"ח, ע"ב).
אבל דווקא כשהבית שלנו הופך לסוכה, אנחנו מגלים שהבית אינו רק המבנה. בית הוא המקום שבו מחכים לך. המקום שבו מכירים אותך. ובעיקר- המקום שבו אתה יודע שאתה שייך.
וזו אולי הסיבה שהתורה מדגישה: "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת". לא רק כל אחד בסוכתו שלו, אלא כל ישראל בתוך אותה מסגרת של שייכות. חז"ל לקחו את הפסוק צעד נוסף ואמרו: "מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת" (סוכה כ"ז ע"ב, ב'). אין הכוונה כמובן שנבנה בפועל סוכה אחת לכולנו. זו אמירה על עצם הרעיון: הסוכה שלי יכולה להיות פרטית, אבל היא מזכירה לי שאני חלק מבית גדול יותר- בית שיש בו מקום גם לאחר.
ומכאן מתחבר חג הסוכות גם לקריאת קהלת שאנו קוראים בחג: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד… כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ" (קהלת ד', ט'-י'). רש"י רואה בפסוקים האלה לא רק אמירה על יעילותה של שותפות, אלא על הצורך האנושי בקשר. על הפסוק "טובים השנים מן האחד" הוא כותב: "לפיכך יקנה לו אדם חבר", ומסביר ש"הרבה מלאכה נעשית בשנים, שאין היחיד מתחיל בה לבדו"- יש דברים שאדם זקוק לאחר כדי בכלל לצאת אליהם לדרך.
ועל הפסוק אחריו, "כי אם יפלו האחד יקים את חברו", רש"י מרחיב את הרעיון: כשאדם מתקשה, טועה או אינו מדייק, חברו יכול לעזור לו, להחזיר אותו לדרך ולהעמיד אותו על האמת. כלומר, קשר אמיתי אינו רק שותפות ברגעים שבהם הכול מסתדר; הוא נבחן דווקא ברגע שבו אחד זקוק לאחר. ואולי כאן נמצא חיבור עמוק במיוחד לרעיון של בית: הוא המקום שבו יש מי שעוזר לנו להתחיל, מי שמחזיק אותנו כשקשה, ומי שמושיט יד כשאנחנו נופלים.
במשך חודשים ושנים חיכו משפחות לשובם של יקיריהן. מאחורי המילה "חזרה" היו אנשים שהמתינו, שמרו על התקווה, נאחזו זה בזה ולא ויתרו על הקשר. וכשהחטופים חזרו, זו הייתה כמובן שמחה של פרטים, של משפחות, אבל גם רגע משמעותי ונכסף שנגע בלב של חברה שלמה. החזרה הביתה הזכירה לנו עד כמה אדם זקוק לאחרים כדי לעבור תקופות שבהן הוא עצמו אינו יכול להחזיק הכול.
הטיבה לתאר בכתבתה, עטרה גרמן, במקור ראשון, את אימו של החטוף אלון אהל,עידית:
"אני לא יכולה לשלוט על מה קורה עם אלון בעזה, אני לא יכולה לדעת מתי הוא יחזור הביתה אבל אני כן יכולה לשלוט לאיזה בית הוא יחזור – לאמא ומשפחה חזקה, למשפחה שאוהבת אותו ומכינה את הקרקע לשובו". "אני מצפה שהמדינה תעשה אותו הדבר", הוסיפה עידית, "היא יכולה בהחלט להכתיב לאיזה בית הוא יחזור, בית מאוחד, שמשרה ביטחון, בית שתומך ועוזר לאזרחים שלו, בית שנהיה גאים לחיות בו. אני מצפה מהמדינה שתיקח אחריות ולא תפקיר את בניה, המדינה צריכה להגן עליו ולהחזיר אותו כמה שיותר מהר".
לא רק לחזור הביתה- לבנות בית
וזו אולי השאלה שסוכות מבקש להשאיר איתנו השנה. אחרי שחיכינו כל כך הרבה זמן לשובם של החטופים, ואחרי שהמילה "בית" קיבלה מחדש משמעות של חיבוק, שייכות והמתנה- אולי הגיע הזמן לשאול גם לאיזה בית הם חוזרים, ולאיזה בית אנחנו רוצים שיחזרו ילדינו בעתיד.
האם נצליח ליצור מקום שבו גם בתוך מחלוקת אפשר להרגיש שייכים, שבו מי שנפל אינו נשאר לבד, ושבו בתקופות של אי־ודאות יש על מי להישען? כי הסוכה שאנו בונים השנה אינה רק זכר לסוכות שבהן ישבו אבותינו במדבר. היא יכולה להיות גם תזכורת לאופן שבו אנחנו רוצים לבנות את החיים שלנו כאן. בית הוא המקום שמחכה לך כשאתה חוזר.
ובשנה שבה החטופים חזרו הביתה, אולי זו המשמעות העמוקה במיוחד של חג הסוכות: להודות על השיבה, לזכור את המחיר הכבד שנגבה בדרך, ולהבין שהמשימה שלנו אינה מסתיימת ברגע החזרה. היא ממשיכה עם המחויבות שלנו לבניית בית ראוי מכאן והלאה.
בית שיש בו ביטחון, אבל גם אנושיות.
בית שיש בו מחלוקת, אבל גם שייכות.
בית שיודע לשמוח, אבל אינו שוכח את מי שכאבם עדיין איתנו.
בית שבו, אם אחד נופל- יש מי שמושיט יד.
כי בסופו של דבר, אומנם סוכה היא מבנה ארעי אך בית הוא קשר שאומר: יש לך לאן לחזור, ויש מי שמחכה לך…
ואולי זו הסיבה שהשנה, כשנשב בסוכה ונביט דרך הסכך אל השמים, כדאי שנזכור: בית הוא המקום שאנחנו בוחרים להיות אחד עבור השנייה.
שבת שלום וחג סוכות שמח,
שנה של בריאות, בנייה מחדש, ושנזכה להיות ראויים לבית המשותף שאנחנו בונים כאן 🙏🏼
לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.
