איפה כתוב בידוד בתורה? בפרשה השבוע, פרשת תזריע, פרק יג' – "(מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, …(מו) … בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ." (ויקרא)
מדוע באה צרעת על האדם? בתלמוד ובמדרש יש רשימה ארוכה של חטאים שבעקבותם עלול האדם להיענש בצרעת- שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות רוח, צרות עין ועוד; אך יותר מכל, הצרעת מזוהה תמיד עם עונש על אמירת לשון הרע כי יש לה השפעה כל כך עצומה ומזיקה עלינו, בני האדם.
פרשתנו מתארת את דיני הצרעת, והפרשה מיד אחריה, 'מצורע', מתארת את דרכי ההיטהרות ממנה. ידוע כי נגע הצרעת המקראי אינו מחלה ככל המחלות, אלא נגע המגיע בעקבות מצבו הרוחני של האדם. חז"ל הסבירו כי הצרעת נובעת מדיבור שאינו ראוי, ´מצורע´ – מלשון ´מוציא רע´. כיום איננו רואים אנשים הנגועים בצרעת. האם זה סימן שמצבנו הרוחני טוב יותר מתקופות קודמות? מה עניין המחלה המקראית צרעת וכיצד התמודדו איתה, ומדוע זה ממש רלוונטי גם להיום?
מסתבר שמיד כאשר מופיעה הצרעת האדם כבר מתחיל במסע שלו אל התיקון והשיפור העצמי. הצרעת היא החצנה של הלכי נפש פנימיים, שלעתים אנו עיוורים מלהבחין בהם לבד, לכן יש צורך בעזרה מהכהן.
למעשה הפרשה מסבירה לנו שבעבר אדם שפגש את חברו ודיבר לשון הרע גם בלי לשים לב, היה מגיע לביתו ורואה כתמי צרעת על קירות ביתו, ואם לא תיקן את דרכיו הוא היה רואה כתמי צרעת בבגדיו. ואם גם זה לא עזר הצרעת הייתה מופיעה על גופו. וזה כבר העיר אותו לעשות תשובה ולהטהר. במילים אחרות, הצרעת, מסביר הרב זמיר כהן- "היא היוותה נורית אזהרה לאדם, ובכך היתה מעוררת אותו לחשבון נפש, מטהרת אותו באמצעות הייסורים הכרוכים בה, ומחייבת אותו לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים ובכך לערוך חשבון נפש ולתקן את דרכיו.
כיום, מה לא נאמר כבר על המגפה שתפסה את כולנו לא מוכנים. אמרו שהיא התחילה במרק עטלפים, שמדובר באיום ביולוגי, שזו קונספירציה, שאסור לפתוח חבילות שמגיעות מסין, שהיא מועברת טיפתית, ואולי גם באוויר… ועוד ועוד
כמובן יחד עם זה מגיעות גם הצעות שונות לסילוק הנגיף, לאכול שום, לקחת ויטמין C, לגלח זקן/שפם, לנקות הכל באלכוהול ועוד, הפחד מסתבר הוא הממציא האנושי היצירתי ביותר.
במקומות של אי וודאות, שההשלכות מחייבות בידוד בכדי למזער את אסון המגיפה, אנו נוטים לחפש שביב תקווה בכל מיני מקומות, ולהיות קשובים ודרוכים לכל ידיעה. הפאניקה בעיצומה וכל עדכון נמדד ברצינות תהומית. כמובן, שבשעה כזו נמצא את אלו שנהנים לזרוע פאניקה וחרדה בציבור, ובמקביל יהיו גם אלו שהסאטירה וההומור ישמשו אותם כעין לוחמה פסיכולוגית כנגד ההפחדה.
מסתבר שבידוד הוא לא המצאה חדשה שננקטת במטרה לנסות לשלוט במגפה, כאמור עוד בימי התנ"ך בודדו את המצורעים במחנה נפרד כדי שלא ידביקו את העם, ומי שהבריא נאלץ לעבור טקסים מיוחדים ע"י הכהן לפני שהורשה לחזור לביתו.
מדהים לראות איך המגפה הזו הכתה בעולם כולו, בכל כך הרבה אנשים ועדיין כל אחד ואחת נפגש עימה באופן שונה וייחודי. המגיפה הזו מפגישה כל אחד ואחת מאתנו עם התמודדויות שונות לגמרי, ולא בהכרח רק עם דברים רעים. פתאום יש לנו את כל הזמן שבעולם, זמן להתכנס, להתנהל ברוגע מבלי למהר למקום כזה או אחר. כל הדברים שתמיד רציתי להגיע אליהם אבל לא הצלחתי להתפנות ומסתבר שעדיין גם בבידוד לא התפנתי עבורם. לפתע מתברר שישנן כנראה סיבות אחרות שהם לא מחסור בזמן ופניות… הבנה ששולחת אותי לעשות ברור פנימי, להתבונן לאן אני הולכת? ולאן אני רוצה להגיע?
שימו לב, דרכי הטיפול בצרעת הן אבחון, הרחקה מן המחנה ואז עוד אבחון אשר בסופו מוכרע אם להמשיך את ההרחקה או להפסיק אותה. מעבר לזה אין הצעת תרופות או טיפול אחר, ובאווירת הקורונה נראה כי עיקר ההרחקה היא למנוע את העברת המחלה לאנשים אחרים.
בד"כ אנו מנסים להסביר מחלות בתהליכים פיזיולוגים בגוף הקשורים בחיידקים ובווירוסים, במערכת חיסונית וכדומה, יחד עם זאת ידוע כי הגוף והנפש שלנו משפיעים אחד על השנייה באופן הדדי. הגוף והנפש עובדים יחדיו, וכשהאחד סובל מהשפעות שליליות גם האחר סובל, לכן כדי לשמור על הבריאות הגופנית והנפשית שלנו עלינו לדאוג לשניהם. כלומר, השורש של כל מחלה הינו רוחני. גם הצרעת שמתבטאת בגוף, תרופתה רוחנית המצריכה בידוד.
השעות שלנו בבידוד מאלצים אותנו לבחון את משמעות חיינו, את מטרתנו בעולם כיצד ואיך אנו פועלים למימושם. היכן מצויים מעגלי ההשתייכות שלנו? אל מי ולמה אנחנו מתגעגעים? היכן אנו עובדים ואיזה נפח תופסת התעסוקה בחיינו? האם אנו מרוצים ממנה? מה עושה לנו ההגדרה 'עובד חיוני' בפרט כשאנו לא מוגדרים חיוניים? השעות המאתגרות הללו מחייבות אותנו להתכנס ולשוחח עם עצמנו והקרובים לנו ממש. כמו המצורעים גם אנחנו עתידים לשוב בתוך זמן מסוים ובאופן הדרגתי לחיים רגילים נורמטיביים, אך היציאה החוצה, הלבדיות, הניתוק ממרכז החיים, נקודת המבט החיצונית על עצמנו המתחייבת מן המצב, הדין, חשבון הנפש והסיכומים הם חלק מתהליך שהאדם חייב לעבור לעיתים, ובשגרה השוטפת אנו לא זוכים לחוות זאת. יוצא שהתורה לא רק מרחיקה ודוחה את המצורע, אלא היא בעצם גם מקרבת, ובעצם שולחת אותו, אל עצמו.
נראה כי תחילת ההתבוננות והעבודה הזו עיקרה בעין טובה ובגובה העיניים. עיקר עבודה זו היא בליבנו ולא רק בפינו. עיקרה של עבודה זו לראות "במעלות חברינו ולא בחסרונם" (כלשון ר' אלימלך מליז'נסק בתפילתו הידועה).
מאחלת לכולנו בריאות הנפש והגוף, שנזכה למנף את שעות הבידוד וההתכנסות להסתכל לליבנו פנימה, לפתח עין טובה, ושנצליח לראות במעלות משפחתינו, חברינו, שכנינו, ובכלל סביבתינו, ולא פחות חשוב שנדע לחבר בלשונינו. ושנצליח לממש את ההזדמנות לדייק את הוויז האישי של כל אחד מאתנו. אמכי"ר.
שבת שלום❤️
יום השואה- סיפור גבורה והתגברות בהמשכים
ב-2018 כתבתי ביום השואה על סיפור גבורתה של לילי קשטיכר, ניצולת שואה מעוררת השראה. מוזמנים לקרוא, זה נמצא בבלוג תחת הכותרת- "יום השואה והגבורה- לילי אליס קשטיכר- כנגד כל הסיכויים."
כשנה מאוחר יותר קיבלתי שיחת טלפון מדניאלה סלה, בתה של לילי קשטיכר. היא חיפשה מידע באינטרנט על אמה וכך הגיעה לבלוג- "דנה בפרשה". כמובן שהתרגשתי, מבחינתי זו הייתה זכות לשמוע על סיפור חייה של לילי ישירות מבתה, דור ההמשך שקם בארץ ישראל למרות ואף על פי התכנית הזדונית של הנאצים. דניאלה סיפרה לי רבות על פועלה ומאמציה לשמר ולהפיץ את סיפורה של אמה הגיבורה ברבים. עד היום דניאלה מצאה תשע נשים שהיו עם אמה לילי שהצילה את יצירות הכתיבה והציורים שלהן מהשואה.
בשבוע שעבר שאלתי את דניאלה אם היא רוצה לכתוב כמה מילים ליום השואה, והיא ללא שהיות הבטיחה מיד שתנסה ותשלח לנו. בינתיים, התברר לי שמשפחתה של דניאלה חוותה טראומה נוראית, באוקטובר האחרון, 2019 נרצחה בתה של דניאלה, מיכל סלה, טרגדיה עצומה. מיכל סלה, נכדתה של לילי קשטיכר, שע"פ התאריך העברי אומרת דניאלה, הן כנראה נולדו באותו היום.
לפניכם דבריה של לילי סלה, בתה הבכורה של דניאלה ואחותה של מיכל-
"סבתי לילי קשטיכר ז"ל שרדה את לאגר C באושוויץ בירקנאו. שם היא חיה כאסירה יהודיה, מורעבת, גלוחת ראש. כל רכושה היה סט אחד של מדים מפוספסים. אחרי ששרדה את הסלקציה של מנגלה בפעם השניה, קועקע מספר על זרועה. ביומנה היא כתבה על ריח המתים. גדרות התיל. על מרק האבנים האפורות שניתן להם כמזון – מזון שאפילו לחיות המשק לא נתנו. היא כתבה על לידה בתוך הלאגר ועל האחווה ההדדית- כיצד האסירות הסתירו יולדת בלאגר, כדי שהנאצים לא ישלחו אותה חיה למשרפות יחד עם הרך הנולד.
לילי היתה צעירה, חזקה, אמיצה, יצירתית ובעלת אמפתיה ותושיה. חברותיה ששרדו כתבו אודות גבורתה, כמי שסיכנה את חייה כדי להציל את נפשן ורוחן, באמצעות פעילות תרבותית שהיא הנהיגה בתוך התופת.
לילי קשטיכר נפטרה בישראל כשאמי היתה רק בת 15. כשאמי הייתה בת 21 היא ילדה אותי וקראה לי על שמה. משחר ילדותי ינקתי סיפורים מעוררי השראה אודותיה. אמי תמיד מהלה את הסיפורים בעצב מכמיר לב: מורשת מפוארת "אוצר בלום" המעלה אבק במחסני יד ושם.
בשנים האחרונות אמי פועלת בנמרצות ובזכותה ייצא לאור בקרוב מחקר מקיף וחשיפה מכובדת של הסיפור. גם אני, מצאתי עצמי נוברת בארכיוני יד ושם. חקרתי וכתבתי שתי עבודות סמינריונית, בניתי אתר אינטרנט לזכרה ואני מלמדת ומרצה עליה מדי שנה.
הנאצים רצחו 52 מקרובי משפחתה של אמי, ילידי יגוסלביה. בעבור סבתא לילי וסבא אברהם כהן ז"ל (שהיה פרטיזן) עצם הישרדותם היא ניצחון. לידת ילדיהם זה ניצחון על ניצחון. נצחון החיים על המוות.
לפני חצי שנה המוות גבר על החיים במשפחתי. אחותי מיכל סלה נשחטה בביתה באכזריות בלתי נתפסת. המחשבות מכרסמות: איך אפשר לשרוד זוועה כזו? איך הורי ישרדו? ילדיי? בתה של מיכל? משימת החיים היא להצליח לא ליפול. לשרוד גם את הזוועות שעוד לפנינו, כי הרוצח חי ואנחנו עדים במשפט. ברביעי הקרוב הרוצח היה אמור למסור לראשונה -סוף סוף- גרסתו על מה שארע שם בליל הזוועות. הבוקר נודע לנו שכל הדיונים בוטלו במצוות שר המשפטים ואין מועד חלופי. מדוע עינוי הדין?
לאחרונה הקמתי עמותה לזיכרה "פורום מיכל סלה" שפועלת להצלת חיים בכלים טכנולוגים. ההרגשה, בין הפגישות והעשייה ההתנדבותית הזו, היא גם תירפוייטית. סוג של התמודדות מרפאה עם האבל והקושי האישי. כל התקדמות מעוררת התרגשות ואף שמחה שמהולה במיכל. מהולה בטוב שמיכל היתה ובמהות חייה -כפי שהיא ראתה אותה- ראיית כל אדם. כי כל אדם הוא עולם ומלואו. הושטת יד תמיד ומתוך כבוד כנה ובגובה העיניים.
גם סבתא לילי היתה כזו. וגם היא אהבה לכתוב ולתעד את חייה ומחשבותיה ביומן אישי. לילי כתבה על אסירה יהודיה יפה ועצובה, שגבה שבור ממכות, מכווצת על רצפת הלאגר בבגד מרוט, כציפור קצוצת כנפיים. לילי ניגשה אליה ועודדה אותה. קראה לה בכף ידה, שקו חייה ארוך. שיום אחד המלחמה תגמר והיא תראה את אהוביה.
לילי אספה ניירות מהפח, הזמנות סורגים ושלטי סימון, שברי עפרונות – וכך ארגנה בקרב האסירות – מנחת תרבות. תחרות ציורים, סיפורים ושירים. הפרס תפוח אדמה שחסכה ממנתה. את היצירות של כולן לילי החביאה על גופה. כדי שאם הנאצים ימצאו, יוציאו להורג רק אותה.
לילי היתה נחושה לשרוד כדי להביא את הניירות, עדות נדירה לזוועות וגם למעשי החסד. לאחר השחרור עלתה ארצה, כשבידיה כ 300 ניירות אותנטיים אותם חילצה בעור שיניה מתוך המוות. פיסות נייר ועליהן יצירות חיות ומרגשות בכתב ידן של עשרות אסירות. צוואתה היתה לספר, לזכור ולא לשכוח.
"מי שיש לה למה, תשרוד כל איך" כתב ניטשה. המוות של מיכל הוא מיותר וחורך. מרפא לצקת לתוכו משמעות. הצלת חיים לא פחות. הצלת הנרצחת הבאה. כשהתינוקת של מיכל תתבגר, היא תכיר את המורשת שהותירו לה אמהות אמהותיה. והיא תחייה את מורשתה של מיכל בחייה ולאחר מותה. היא תחייה את סיפור חייה ותגדל להיות אשה חזקה ומחזקת."
-לקריאה ביומן הזכרונות מאשוויץ ומידע נוסף באתר האינטרנט "גבורתה של לילי קשטיכר".
https://sites.google.com/site/daniela13579asd/
-אתר לזכרה של מיכל סלה-
Michalsela.org.il
כתבה-
לילי בן עמי, נכדתה של לילי קשטיכר ז"ל וגם אחותה של מיכל סלה ז"ל
פרשת שמיני- בין קודש לחול
פרשת שמיני מכילה שתי פרשיות מרכזיות שנראה שלכאורה אין קשר ביניהן. הראשונה היא פרשת חנוכת המשכן הנעשית ביום השמיני באמצעות הקרבת קרבנות שכיפרו וטיהרו את הכוהנים המשמשים במשכן ואת עם ישראל כולו. במהלך האירוע החגיגי מסופר גם על מותם של נדב ואביהוא, ילדיו של אהרון, שמתו כשהקריבו אש זרה בפני ה'. הפרשייה המרכזית השנייה בפרשת שמיני היא עיסוק בדיני מאכלות אסורים.
אז מה בעצם הקשר ביניהן?
בין שתי הפרשיות ובמהלכן יש התייחסות לחשיבותה של ההבחנה בין טומאה לטהרה, בין חול לקודש, בין מה שנאכל ללא נאכל וגם בין המכופר ומה שחסר כפרה. נראה כי מה שמקשר בין כל הפרשיות הוא עיניין ההבחנה. נראה שהדרך הנכונה לעלייה בדרגת הקדושה איננה רק בעת השראת השכינה, אלא היא תלויה גם בעבודת הפרט. השראת השכינה ניתנת לנו מהיותנו חלק מהכלל, כמו בימים אלו כשחגגנו את חג הפסח, חג שניתן לכלל העם כארוע חגיגי המאחד אותנו ומהווה השראה והכוונה לכל אחד ואחת מאתנו להתקדם באופן אישי ופרטי במדרגות הקדושה להתעלות רוחנית אישית.
ניקח לדוגמא את הפרשייה הראשונה, הפרשה שלנו פותחת בפרק שבו צריכה להתחולל הדרמה הגדולה, אחרי הכל, זה היום של אהרן ובניו. שבעת ימי ההכנה נגמרו והגענו ליום השמיני, היום הגדול, יום ההכתרה, ביטוי לסליחה מלאה על חטא העגל. הקרבת הקרבנות מתנהלת בחרדת קודש ובדיוק מופתי.
ואז, נדב ואביהוא שוברים את כללי הטקס ומגישים למזבח אש זרה "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם." (ויקרא י', א)
המעשה של בני אהרן, נדב ואביהוא, מעורר תהייה, יחד עם זאת הוא יוצר את ההבנה שהרצון להתנסות במה שאנחנו מוזהרים מפניו, גדול מאתנו. האם מטרתם הייתה להוסיף על עבודת ה' שלהם, או שמא חטאו לה'? לא ברור. על האש הזרה נכתבו פרשנויות מרובות.
הפעם אתמקד כפי שכבר הזכרנו בערב חג הפסח, בעובדה שכולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ואת הוראות העוצר הנוקשים המחייבים את כולנו להשאר בביתנו. כך התורה מלשון הוראה מחייבת אותנו ובפרט את מי שמשרת בקודש למלא אחר ההוראות ולדייק בהם. בני אהרון שהציתו אש זרה שילמו בחייהם- "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה"(ויקרא י, ב). נראה לי שבתקופה מאתגרת זו שכולנו חווים, אי מילוי ההוראות מסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש. התורה כהוראה מדויקת ומדודה, שכל המוסיף לה, גם בהקריבו לה', גורע, וכל המחסיר מהוראותיה גורע אף הוא. כלומר, העבודה שלנו היא ברמת הכלל אך במקביל גם ברמת הפרט.
מי ייתן ונצליח להבחין בין עיקר לטפל, ועם כל האתגר גם למלא אחר ההוראות בכדי שנצליח להציל נפשות, ובתקווה לבשורות טובות בקרוב. אמכי"ר.
שבת שלום🥰
השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, חגית בת אושרה, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה
שביעי של פסח- קריעת ים סוף!
הציווי הראשון על חג הפסח שמזכיר בתוכו גם את יום שביעי של פסח, מופיע עוד לפני יציאת מצרים, ואף לפני מכת בכורות:
"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).
על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף, ועל פי מסורת זו אנו קוראים ביום שביעי של פסח, את שירת הים. תהליך היציאה של בני ישראל הסתיים בקריעת ים סוף. רק לאחר קריעת הים עומדים בני ישראל כבני חורין, מאמינים בה ויכולים להתקדם לעבר מתן תורה. ממש כמו בלידת תינוק שגם שם עלינו לבקוע את המים לפני שהתינוק נולד.
על פי הקבלה והחסידות, העובדה שהיבשה נראתה בים מבטאת את הגילוי בתוך עולם הכיסוי. יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, כמו אירועים אחרים בתורה הינם בעלי משמעות פנימית נצחית לכל אחד ואחת מאתנו בכל הזמנים. קריעת ים־סוף למשל הינה המעבר והבקיעה ב'ים-סוף' האישי של כל אחד ואחת מאתנו. העניין הוא לא רק לפנות מקום בים בכדי שיהיה ניתן לעבור בו אלא ההפיכה מים ליבשה.
המושגים ׳ים׳ ו׳יבשה׳ הינם ביטוי לשני המצבים הכוללים של המציאות. הים נקרא בלשון הזהר העולם המכוסה, הנסתר, והיבשה נקראת העולם הנגלה.
מסביר הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)- "היבשה היא המציאות שמעל לפני השטח, מציאות גלויה לעין, שהחיים שבה נמצאים על פניה. לעומתה, הים הוא מציאות שמכסה על ההתרחשויות ועל החיים הקיימים בה – הים הוא המסתורין הגדול, שאין הדברים קורים על פניו, אלא בתוכו.
בני האדם מתנהגים בדרך כלל כיצורים של יבשה, ותודעתם עוסקת בעולם הגלוי. החלקים הגבוהים והעליונים באדם, כל מה שנמצא מעל ומעבר לתודעה הפשוטה והרגילה – מיוצג על ידי הים; אלו העולמות המכוסים שבאדם (הפסיכולוגים מדברים רבות על ה'תת-מודע' – החלק הנמוך שבנפש, ולא אליו הכוונה בדיבור על ה'ים'. התפיסה האמיתית של המיסתורין תלויה ב'על-מודע', חלקי הנפש שמעל לתודעה, והם ה'ים' שבאדם.) בדרך כלל רואים אנו רק את הקצה התחתון של הדברים העליונים, את ׳קצה הקרחון׳ שבולט על פני השטח, ובדרך כלל איננו רואים את המתרחש בפנים. כביכול, שקועה מהות האדם בתוך החלל הגדול, בתוך הים הנסתר, ומה שמתגלה לעינינו איננו אלא חלק קטן, שכבה דקה שבה אנו פועלים.
זוהי למעשה הבעיה העיקרית של בני האדם – קיומם העכשווי הוא תמיד קיום של יבשה, ובתוך הקיום הזה נכנסת כל הוייתם: כל מחשבותיהם הן מחשבות של יבשה, של עולם גלוי, וכל ההתייחסות שלהם לחיים היא דרך הגלוי. האדם בטוח שהוא חי ביבשת ענקית, ושאין דבר חוץ ממנה, אבל לאמיתו של דבר הוא חי על אי קטן; עולמו הגלוי של האדם הוא כעין נקודה קטנה של יבשה, המוקפת בים מכל צדדיה.
הידיעה שיש בנו חלק נסתר, עולם מכוסה, שהוא חלק מן ההויה שלנו, היא המפתח שלנו למסתורין שבתוכנו, והיא זו שמאפשרת לנו להגיע אליו. כאשר אנו מגיעים אליו, הגם שאין זו הסביבה הידועה והמוכרת לנו, אנו במובן מסוים חוזרים הביתה, לשורשנו.
עניינה של קריעת הים – גילוי הים והפיכתו ליבשה – הוא להביא לאיחודם של העולמות, כך שהאדם יראה את הצורה השלמה, של עצמו ושל העולם. היכולת לחיות בשני העולמות, בים וביבשה – כמין יצורים אמפיביים – היא המייחדת אותנו כבני אדם, מפני שכפילות מעין זו מצויה גם בתוכנו, בצירוף של גוף ונפש."
בימים אלו כשאנו בביתנו בסגר, בעוצר, עם המשפחה המצומצמת, שוהים יחד באופן אינטנסיבי אנו מקבלים הזדמנות להיחשף, להכיר, ולהתחבר לפנימיות שלנו וגם של יקירנו; גילוי ההבנה שמציאות חיינו, המחשבות, המסקנות, הגישה וכו' נבנית בעיקר מהעולם הגלוי, שהוא רק חלק קטן בעוד שלפנינו מצוי עולם נרחב של העלם. קיבלנו הזדמנות להקדיש את הזמן ולאחד את העולמות הללו. הזדמנות להכיר בפנימיות אחד את השנייה, גם עם אלו הרחוקים מאתנו פיסית באמצעות בזום, טלפון וכד' ולא לפעול על אוטומט ועל מה שנראה לכאורה ברור לעין. אכן, זו קריעה ועבודה אך ללא ספק שכרה בצידה.
הדחף הטבעי שלנו הוא להיות 'אני' נפרד, עצמאי, ולכן אנו נוטים לחיות במציאות הפשוטה והגלויה. ומשמעותה היא למעשה מימוש של החלק המזערי של הוויתנו. קריעת ים סוף היא שמאפשרת לנו לראות את עומקה ופנימיותה של כלל המציאות ולחיות את הוויתנו במלואם.
שנצליח לקרוע את ים סוף ולגלות את הרבדים הנוספים והפנימיים של עצמנו ושל האנשים שבחיינו, ושנצליח לראות את המציאות מתוך האני השלם והמאוחד . אמכי"ר.
חג שמח🌊❤️
שבת חול המועד פסח- חג האביב
ברוח חג הפסח, חג ההתחדשות, חג האביב, "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע…" משתפת אותכם שהשבוע זכיתי לחוויה מיוחדת במינה- אחותי היקרה והגיבורה אחרי שנים של ניסיונות ילדה את ביתה גאיה. האתגר שלנו השבוע גם בעקבות הנגיף היה להתמודד עם הלידה שהחלה עם צירים משמעותיים ותכופים כבר בשבת בבוקר, והסתיימה עם השחרור שלנו מבית החולים איכילוב רק ביום רביעי, ערב פסח. זו הייתה חוויה אינטנסיבית, ממושכת שבסופה זכינו לחזור הביתה לחג עם המתנה הגדולה מכל, תינוקת מתוקה, חיים חדשים. אור גדול. וזכינו במקביל לחוות מקרוב, ממש מהשטח, את הצוות הרפואי שעובד במסירות אין קץ, ממש לא מובן מאליו. אני מאחלת לכולנו להנות מרגעי החסד שמזדמנים לחיינו ולהוקיר אותם ואת הסובבים אותנו.
שבת מבורכת ורגועה🤱🏻💓
השנה- הכל בסגר בליל הסדר!
איך זה שיציאת מצרים משפיעה עלינו לדורות? אומנם יצאנו מעבדות לחירות אבל מהי חירות בעצם?
בעוד זמן קצר נסב כולנו לשולחן הסדר אבל הפעם איש איש ומשפחתו המצומצמת. כולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ומיד בהמשך את הוראות העוצר הנוקשים שמחייבים את כולנו ממש להשאר בביתנו.
לעיתים נראה שדווקא מי שמקיים וממלא הוראות, מצוות, אין לו חירות כי הוא לא עושה את מה ש'הוא' רוצה מתי ש'הוא' רוצה. אבל אם נחשוב על זה לרגע- ממלא ההוראות, ומקיים המצוות בעצם לא משועבד לכל תאוותיו, והוא אפילו מתגבר ולא הולך אחרי יצרו. חירות היא בעצם 'חופש' מכל שעבוד חיצוני זר.
המחנך צביקה מנדל כותב-
״אם כן, מסביר הרב קוק ״חירותנו היא לדעת להקשיב לעצמנו, למה שיש בתוכנו, לאמת שטבע ה' בתוך כל אחד מעם ישראל ביציאת מצרים. הטבע הפנימי העמוק והאמיתי של כל אחד מעם ישראל הוא התורה והאמונה בהקב"ה. את חירות הנפש הזו ניתן לקנות רק אחרי שאכן מבערים את כל מה שמושך אותנו מבחוץ, מהעולם הגשמי, ללכת אחריו, וזהו ביעור החמץ האמיתי- סילוק כל ההסתרים החיצוניים שמפריעים לגלות את האמת הפנימית.
לפעמים אכן קשה לנו לדעת מי אנחנו ולכן יש לנו את התורה והמצוות שמגלים לנו מי אנחנו באמת. כתוב בתורה לגבי לוחות הברית "והמכתב, מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" (פרשת כי תשא) ואמרו חז"ל "אל תקרא חרות אלא חירות"- התורה אכן חקוקה לא רק על הלוחות אלא בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל ואותה אמת שקיימת בתוכנו היא חירותנו האמיתית. בביעור חמץ נתכוון לסלק גם את יצר הרע ואת מה שמושך אותנו מבחוץ וגורם לנו שלא להיות בני חורין, שלא להיות עצמנו ולהכיר את האמת האלוקית שחקק ה' בנו ביציאת מצרים. ״
החירות תאפשר לכולנו לממש את הערבות ההדדית, להגן ולשמור אחד על רעהו. לשמור על משפחתנו מקרוב ובו בזמן מרחוק, דווקא ע״י שמירת מרחק! זה לא הזמן להקל ראש ובטח לא לעגל פינות, הפעם אנחנו יכולים לסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש.
הסגר שנראה שנפל עלינו בעצם מכנס אותנו פנימה לתא המשפחתי המצומצם שלנו, ונותן לנו הזדמנות להתחבר לאמת הפנימית שלנו עם האנשים שהכי קרובים לנו, וכך לייצר בסיס חזק, אמיתי ויציב שאיתו נוכל לצאת בהמשך ולחבור לקהילה ולשאר המעגלים שבחיינו.
במילים אחרות, החירות, היא זו שתאפשר לנו לקחת אחריות על חיינו וחיי הסובבים אותנו, ולמגר את הנגיף.
החירות באמצעות הסגר יכולה לסייע לנו להשתחרר מכל אותם מיצרים שמעכבים אותנו, ולצאת יחד בחיבור מחודש, פנימי, חזק ואמיתי יותר ממצרים.
חג פסח בריא ושמח💝
פרשת צו- צו השעה!
השבוע כולנו מקבלים ׳צו׳ אך הפנייה הפעם היא למנהיגים הרוחניים שלנו. שוב עולה נושא הקרבת הקורבנות, אבל הפעם הפנייה היא לכוהנים תוך התייחסות לפרטים והדיוק שבהעלאת קורבנות. פנייה ממש רלוונטית בפרט בימים אלו, לאור הבחירות בפעם ה-3 השנה ואתגר המגפה שכולנו נאלצים להתמודד עם השלכותיה. העם זקוק יותר מתמיד למנהיגות איתנה, מגובשת שתאחד אותו רגע לפני חג הפסח, חג החירות, חג שהוא ביטוי מובהק למעבר שלנו מפרטים לאומה. כן, השבוע אנו מקבלים 'צו' שהזמן מחייב, הכרח שנוצר בעקבות התנאים המיוחדים; זהו צו השעה המחייב אותנו להיחלץ האחד לעזרת חברו.
נושא הקרבת הקורבנות במהותו הינו קריאה לערבות הדדית שהיא ביטוי לקבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד. כפי שחז"ל הטיבו לנסח: "כל ישראל ערבים זה בזה". מדהים שבעצם הקרבן שמשמעותו הקרבה ונתינה, הוא זה שמביא לתוצאה הפוכה, מביא לקרבה ולקבלה.
מסביר אלכס גליקסברג- "על המילה "צו" אומר רש"י בראש הפרשה בשם המדרש: "אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות". הדברים טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז?!
התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש. לכל אורך תהליך משיחת אהרן ובניו לכהונה, שבא לידי ביטוי בכל פרק ח' החותם את הפרשה, התורה מציינת לנו שהתהליך שאותו עברו אהרן ובניו היה תהליך זהה אחד לאחד ללא שום אבחנה ביניהם. ביחד עוברים תהליך של חניכה: נמשחים בשמן, מלבישים בגדים ומקריבים קרבן. בו זמנית האב אהרן עם ארבעת ילדיו נמשחים למנהיגים רוחניים של העם. אין משמעות לגיל, אין משמעות למעמד. כל אחד מהם יכול ומסוגל. המילים שמבטאות את סיבת השוויון הם: "לשרת בקודש". זה המכנה המשותף. הוא מבטל פערי גילאים ומעמדות. הם לא באים לשם עצמם – הם באים בשביל אחרים, לממש את הצו האלוקי מיד ולדורות ולממש את רצון העם. הם הגשר, הם הצינור לא פחות ולא יותר.
אכן, בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה". "ויעש אהרן ובניו" – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד !
עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש"י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי "לשרת בקודש". היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד. היא תתממש על ידי חניכה בין-דורית מתוך שוויון הזדמנויות לנכונות המאמץ והרצון לשרת בקודש "יומם ולילה, שבעת ימים" ולעמוד נכון אל מול מאווי הרוח "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה"."
למעשה, לכל דור ודור יש את הציווי שלו לברר מהו צורך השעה ולפעול בהתאם. מה שנקרא- לקחת את המושכות לידיים, ולמלא את הציווי ולא להמתין. כל אחד ואחת מאתנו יעשה את המיטב כפי יכולתו לראות את זולתו ולבטא את מנהיגותו בפרט עתה בסגר שכולנו נאלצים לחוות. אנו מתמודדים עם חוסר וודאות לגבי עתידנו – ואיננו יודעים מה יהיה בהמשך ולכמה זמן תמשיך המציאות הזו, אבל אנחנו כן יודעים שלפחות לכמה שבועות הקרובים נהיה במצב לא שגרתי של חופשה כפויה ובלי מסגרות לילדים. המתח והדאגות שמצטברים מובנים יחד עם זאת איך ננהיג את עצמנו ואת סביבתנו בתוך המציאות הקיימת- זה מה שיעשה את ההבדל. כוחות רבים להם אנו זקוקים ניתן לקבל דווקא מהתמקדות בצרכים של האחר ובמתן תמיכה וסיוע כמובן במסגרת ההוראות שניתנות.
מי ייתן ונצליח להיות מודל והשראה להתמודדויות המאתגרות שעולות ונצליח לקחת אחריות בהנהגת האנרגיה שאנו מפיקים מתוכנו ובהתאם ההשפעה על סביבתנו. אמכי"ר.
שבת הגדול מבורכת❤️
פרשת ויקרא- בימים אלו אני תוהה מהם הקורבנות שאנו מקריבים?
חומש ויקרא הידוע בכינויו "תורת כהנים", עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש, והקשרו מעורר תהייה לגבי הבידוד שאנו חווים בימים אלו. כל נושא הקרבנות הוא כנראה עניין מבלבל. מסתבר שקל לבלבל בין קִרבה לקרבן, קל ללכת על טוטליוּת אמונית ולא לעצור רגע לבדק בית. מה פתאום לעצור, אין זמן וכמעט תמיד כולנו במירוץ להספיק עוד. השבוע פתחנו בחומש ויקרא שנותן לכולנו הזמנה אישית לבדוק את יחסי הקִרבה והקרבנות עם משפחתנו, חברינו, מעסיקנו, ילדינו, ארצנו ואפילו עולמנו. יש קרבנות שהם מנחה, עולה, חטאת ועוד ועוד, ויש קרבנות שהם אש זרה. והאתגר הוא להבדיל ביניהם ולהבין את מהותם.
בימים אלו, בצל הקורונה כולנו חווים את הדרישה להקריב מהנוחות והשגרה המוכרת לנו; בתי כנסת, איצדיונים, בתי ספר, מקומות עבודה, שדות תעופה, מסעדות, חנויות, בתי קולנוע ועוד סגורים. השתקה כמעט מוחלטת של המשק מלבד מה שמוגדר 'חיוני'. הקורונה התפשטה לכל נדבכי החיים ועצרה את רוב הפעילויות האנושיות שנעשות בתוך הבית ומחוצה לו. מה שנקרא- המגפה הכי אנטי-סוציאלית ואפילו אנטי כלכלית שהכרנו במאה השנים האחרונות ועדיין אין לדעת כיצד האנושות תצא ממנה בעידן של 'אחרי קורונה'.
אומר הרב ד"ר יונתן זקס-
"קורבנות הם ביטוי של אהבה- חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה, והדבר נכון בתחומי חיים רבים: בזוגיות, בהורות – ובמלחמה למען הכלל. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש"
הרב זקס ממשיך –
"הקרבתם של בעלי חיים הוא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. עוד בימי הבית הראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ובפרט – כלפי אלה שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים.
בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב״ה, בשמו הם דיברו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.
הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו קלות הצליחו חכמינו למצוא להם תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה.
אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקרבנות מייצגים… כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה… לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאהוּב. לאהוֹב פירושו לתת. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.
הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם." כך גם כל מערך הרפואה בימים אלו המסכן את בריאותו למעננו.
מוסיף הרב זקס- "כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
זו הסיבה שבימי התנ״ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶֹיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶֹךָ״ (דברים ו', ה').
בדתות אחרות הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד – מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות הדחף היה אהבה. שם העצם ״קורבן״ והפועל ״להקריב״ מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר״ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות."
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס-
"אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. "
אז אילו קורבנות אנו נקראים להקריב בתקופה זו?
נראה שהקריאה שאנו מקבלים היא ללמוד להרפות ולשחרר, להבין שאין לנו שליטה על המצב. להתנתק מהתקשורת, ללמוד לסנן עיקר מהטפל, לקבל פרופורציות ראויות. לחזק את הקשר עם בני הבית וחברים, כן- להשקיע במערכות היחסים שלנו את מלוא תשומת הלב, ואם כבר אנו מצויים בחופשה כפויה אז יאלל'ה בואו ננצל ונמנף את הזמן שקיבלנו במתנה- ללמוד, לקרוא, להשלים משימות שדחינו אינסוף, לצפות בסרטים, שיחות וכתיבה, בקיצור, זוהי הזמנה להנות, ולמצות את הזמן הביתי ברוגע ובנחת. וזה כולל כמובן הענקת התמיכה, והפירגון זה לזה. הרי ברור שיום אחד נסתכל על כל זה לאחור בתהייה אם ידענו לנצל את ההזדמנות שניתנה לנו, ומה מכל הקורבנות שהקרבנו נטמע בנו גם לטווח הרחוק? קורבנות שיהפכו אותנו לאנשים טובים עוד יותר.
שבת שלום❤
פרשת ויקהל פקודי- לב חכם
בימים אלו, כשהקורונה מככבת אנו מקבלים כבר בפרשה הקודמת, כי תשא, כלי להתמודדות עם המשבר המתקשר להנחיות הברורות שניתנו לעם ישראל בבניית המשכן- "(ו) …וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה…" (שמות לא').
שואל הרב הלל מרצבך-
"למה במשכן חיפשו את הלב? בפרשתנו מוזכר 14 פעמים המילה "לב". לצורך בניית המשכן חיפש ה' אנשים מיוחדים (שמות לה, י): "וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'". מה זה חכם לב? זה שהוא מרגיש שהוא יודע מה לעשות זה מספיק? האם היית נותן לרופא לעשות לך ניתוח בלב, אם הוא רק מרגיש שהוא יצליח? לכאורה, היה מתאים יותר שרק אומנים מקצוענים שידועים לטוות, שיש לו תואר ראשון בתחום, יבוא לטוות במשכן! לא כל חכם לב!
בשביל עניינים טכניים צריך אנשי מקצוע. לא למדנים ולא צדיקים! אז למה במשכן זה היה אחרת?
מסתבר שאת המשכן בנו אחרת- אמנם זה נכון שכדי לבנות צריך אנשי מקצוע, ואיננו מזלזלים באנשי מקצוע. אך לצורך בניית המשכן זה לא מספיק! כדי לבנות את המשכן, מרכז הקדושה של העולם, לא מספיקה החכמה חייבים: "חכמת לב"… רוב התובנות השכליות שלנו בחיינו נשארות בעולם הידיעה. עיקר העבודה שלנו זה להפנים את הידיעות שלנו אל הלב… לחיות אותם… הידיעה לא יורדת אל הלב, אנחנו לא חיים את המסר הזה מספיק! יש לנו פעמים רבות ניתוק בין השכל ללב. בין התובנה ליישום שלה בחיים. והעבודה היא לחבר את בין השכל ללב!… גדולי ישראל לא היו גדולים מתוך ידיעתם הרבה, אלא בכך שהיו חכמי לב. הפנימו את המסרים של התורה אל ליבם… חשוב להרגיש שהשכל גם פועל נכון "חכמת לב". "
שכל ללא רגש יכול להוות סכנה אנושית. לפעמים בשם התורה ויראת השמים מתנהגים באופן לא מוסרי, הרב קוק בספרו אורות הקודש (ח"ג מוסר ויראת אלוקים, פסקה יא) כותב על כך:
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולד ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה". יראת שמים שמנוגדת להרגשה הטבעית של האדם היא פסולה ומסוכנת. אנו זקוקים לשכל ולב שמתקדמים יחדיו כל הזמן."
מוסיף הרב הלל, "התורה אומרת לנו, אינני מחפשת גאונים, אינני מחפשת רק רגשניים. אלא אנשים היודעים לחבר בין השכל ללב… כשאדם חי מתוך חיבור בין השכל ללב, כך הוא מגיב באופן טבעי."
בדרך כלל בשפת הדימויים, מצורף הלב אל הרגש. החכמה מצורפת בשפה הדימויים אל הראש, הראש והלב אף מופיעים כניגודים. מה פשר 'חכמת הלב'? עונה ד"ר משה מאיר – "חומרי הגלם להקמת המשכן היו התרומות. כל איש ואישה הביאו את אשר נדבם ליבם. שוו לעצמכם את ערימות הבדים והתכשיטים, מכל הבליל הזה היה צריך להקים משכן. מעבר ליכולות האמנותיות, צריך היה כאן יכולת של אינטגרציה, של הפיכת מכלול רב גוני וסוגי לאחדות אמנותית תוך כדי נתינת מקום לכל מתנה ומתנה. לפעמים צריך היה להפעיל שיקולים מורכבים, למשל – האם לזרוק לפח תרומה חסרת ערך או להתעקש למצוא לה מקום במשכן או בכליו כדי לא לפגוע בתורם או בתורמת. לזאת יקרא – 'חכמת הלב'.
החיים דורשים מאיתנו כל מיני מיומנויות, כישורים מקצועיים המתפתחים עם למידה וניסיון ארוכי שנים. אבל בלי חכמת הלב, חכמת הצירוף של אדם לאדם, המשכן לא יעמוד, הוא יקרוס ויתמוטט. רק חכמת הלב תבטיח את האיזון הנכון בין האיכות המרבית ובין החיבור האנושי של המוצר אל הלבבות."
שנמצא בנו את האמונה העמוקה ביכולת ובמסוגלות העצמית שלנו לעבור בהצלחה גם את משבר הקורונה, ושנצליח למצוא את האיזון שבין השכל לרגש. אמכי"ר
שבת מבורכת🏡
פרשת ויקהל פקודי- בידוד או עידוד?
בשבוע שעבר, בפרשת "כי תשא" סיימנו בתיקון חטא העגל; משה יורד כשהלוחות השניים שהכין ארבעים יום ולילה בידו, ועור פניו קורן, עד כדי כך שבני ישראל חוששים לגשת אליו. פניו הקורנות של משה ממשיכות ללוות אותנו גם השבוע לפרשת ויקהל-פקודי, ולאורן מתחילה פרשת בניית המשכן שפותחת במילה 'ויקהל' -"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פרשת ויקהל מביאה עמה רגע מיוחד בו בני ישראל מתחילים את תהליך הפיכתם מקהל של אינדיבידואלים לקהילה שהינה ישות אחת.
בעת שכזו כשאלפי ישראלים נמצאים בבידוד ביתי, ובכלל עם המלצה כוללת לסגר ביתי, ובנוסף מוקד מד"א שמקבל מדי יום אלפי פניות, של אזרחים הדורשים פראמדיק שיגיע לבדיקת נוכחות הנגיף, אנו מצויים במציאות מורכבת ומאתגרת, ועם כל חוסר ההבנה והאי וודאות, כולנו מחפשים נתיבי שפיות וממלאי מצברים כדי להפוך את הלימונים ללימונדה ככל שניתן.
אומנם יש הוראות ברורות ממשרד הבריאות ומהממשל לשמור על מרחק אחד מרעהו, מרחק פיסי, יחד עם זאת, דווקא הקושי הזה שהוציא אותנו לסוג של חופשה כפויה, סוג של פסק זמן מכל מה שאנחנו מכירים ושלא חשבנו שהוא אפשרי, קיבלנו בעצם תזכורת לאומית ובינלאומית לכך שאנו לא רק אינדיווידואלים אלא קהילה שנבחנת עתה בביטויי הערבות ההדדית שלה למרות ואף על פי האתגרים שהמציאות מציבה לנו.
לאחרונה שיתפה ר', מהיישוב ענב, שנדבקה מבעלה בקורונה, וחשפה בפייסבוק את האיומים על חייהם –
"במהלך 48 השעות האחרונות אני סופגת טלפונים אנונימיים, איומים על חיי וטענות קשות מצד אנשים שאני לא מכירה , ופה ממתקן הבידוד בבית החולים ובשארית כוחותיי אחרי התופת שאנחנו עוברים, אני מבקשת להעביר פה מסר אחד חד וברור לעם ישראל: לא הקורונה תהרוג אותנו. כי אם הלשון הרע.
תנו לי לספר לכם מי זה בעלי. בעלי נהג אמבולנס מזה 10 שנים. כל כולו נתינה ללא הבדלי גזע דת מין. מאז ומעולם פעל למען בריאות הציבור והנחיות משרד הבריאות הינם נר לרגלנו בבית.
עכשיו תראו, אין לי ציפייה מהעיתונות שלא תעשה שימוש באיזה כותרת צהובה מפוצצת כזו שתזכה אותי במטר ברכות מטוקבקיסטים… באמת שלא. אבל כן יש לי ציפייה מכם. עם ישראל. שיפעיל דקה שיקול דעת. שינשום רגע בתוך כל הפניקה חסרת הפרופורציה הזו שנכנסנו אליה מבלי שנבחין בין רע לטוב. מבלי שנלמד זכות.
עם ישראל יקר ואהוב שלי, האם עולה בדעתכם כי אדם שאובחן חולה קורונה ידביק במכוון אנשים?? עזבו אנשים- את דמו ובשרו – משפחתו הקרובה? מה קורה לנו? האם ירדנו מהפסים לגמרי? האם ההיסטריה הופכת אותנו כבר למטומטמים לגמרי?
אז הי כולם, אני אומרת לכם בגאווה: אני אישתו של האיש שיתכן והוביל חולה קורונה ללא כל מיגון כי זה המחיר שהוא משלם מזה שנים, כדי להגן ולשמור על עם ישראל. והיום, הוא ומשפחתו משלמים מחיר כפול בגלל השליחות שבחר.
ואנחנו עדיין שלמים על המחיר הזה, כי ביום שבעלי בחר בשליחות הזו ידענו כי זו השליחות של כולנו. למען עם ישראל. והעיקר, והעיקר. לא לפחד כלל. והאמת והשלום אהבו…"
פרשת ויקהל פקודי היא פרשת ´צו פיוס´ אנו רואים כיצד לאחר המשבר הנורא של חטא העגל הקב"ה משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם, כך מסביר הרב יובל שרלו, עלינו לפעול ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משברים, ולגלות בנו את היכולת לחבר ולפייס. במציאות הנוכחית של מתח עצום, תסכול ואי וודאות שכולנו חווים אומרת לנו הפרשה השבוע יש לנו הזדמנות להתפנות ולבנות את המשכן, את ביתנו. כלומר, גם אחרי שבר נורא וגדול, ואחרי כל אותם חילופי דברים קשים בין משה לה' מבהירה לנו הפרשה כי ניתן להתפייס ולזכות בעולם טוב יותר. זהו צו פיוס, ההשלמה מחדש להשראת השלום והאהבה.
הפרשה נותנת לנו מבט מאוד מיוחד ומעורר תקווה שמבהיר לנו כי ההבדל בין קהל לקהילה הינו דק ועדין – בקהל ישנם אנשים העומדים יחד ומקשבים אבל הם עדיין ישויות אינדיבידואליות. לעומת זאת, קהילה כבר הופכת לגוף עצמאי, לכוח מניע בפניי עצמו, לישות אחת. זה נכון כזוג, כיחידה משפחתית, כקהילה, כעם ובכלל. מי ייתן ונצליח לעבור את המשבר הנוכחי מתוך ערבות הדדית, וביטוי היכולת לפייס ולחבר עם כל האתגרים הנלווים בימים אלו. אמכי"ר.
הרבה בריאות ושבת שלום🥰