קטגוריה: בלוג

השבוע הפרשה מתארת מציאות מורכבת בבית משפחת יעקב אבינו. רחל אימנו נפטרה בפרשה הקודמת, ויוסף נותר יתום. אביו יעקב מכין לו כותנת פסים ומעניק לו יחס מיוחד אך גם גוער בו בעקבות חלומותיו ופרשנותם. אחיו כועסים ומקנאים ליוסף וכמעט מביאים למותו. האחים משליכים את יוסף לבור כפשרה. לבסוף, הוא נמכר לישמעאלים ומורד מצריימה. האחים מתייעצים ביניהם ומחליטים לומר לאביהם, יעקב, כי חיה רעה טרפה את יוסף וכהוכחה לכך הם מביאים לו את כותנתו של יוסף מגואלת בדם. בתגובה- יעקב אביהם- " וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם",  הוא מתאבל קשות על יוסף.

מעניין לראות כי הפרשה פותחת- " (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב…" (בראשית לז), מסביר ד"ר צבי שמעון, "מילת המפתח בארגון ספר בראשית היא המילה תולדות. היא מסמנת תחילה של יחידה (עיינו, למשל, בבראשית ב:ד; ה:א; ו:ט וכו'). תולדות בעברית של ימינו אנו רגילים לפרש את המילה במשמעות של סיפור או היסטוריה – כגון "תולדות עם ישראל". אך פירוש המילה בספר בראשית (לפי הרשב"ם על בראשית לז:ב) הוא בנים, צאצאים של. לפי פירוש זה, למשל, כשכתוב "אלה תולדות תרח" הכוונה לבנים של תרח כולל אברם (בינתיים ללא אות "ה" בשם)."

ואכן, מיד לאחר פסוק זה מתוארים חייו של יעקב באמצעות בניו. נראה כי בבואת חייו של אדם משתקפת מתוך מציאות החיים של בני משפחתו. מציאות של משפחה היא זו שיוצרת את תולדות החיים. יעקב שהתעמת בהצלחה עם אחיו עשיו, עם דודו, לבן, ואפילו עם מלאך ה' ממאן להתנחם על יוסף בנו, מדוע?

מסביר הרב אלכס גליקסברג, ״בתולדות החיים של הפרט והכלל יש שני סוגים של התמודדויות. האחת – החוצה, השניה – פנימה. יעקב מתמודד ויכול לחזית החיצונית, ומתקשה מול החזית הפנימית בתוך הבית. בהתמודדות החוצה הדברים יותר קלים, בדרך כלל ההתמודדות נבחנית באופן שכלי. בהתמודדות פנימה הדברים מורכבים כי הם נבחנים גם באופן רגשי. הצד הרגשי עם הצד השכלי יחדיו מתקשים להוביל לפיתרון מוחלט וחד-מימדי. יעקב בהתמודדות פנימה בתוך המשפחה נקרע בין שני עולמות אלו ואינו יכול להתמודד עם רגש האהבה לבנו העלם יוסף מול ניתוח חלום יוסף שבא מעולם השכל כפי שמבטא אותו יעקב בעצמו: " מה החלום אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה ?!… ויקנאו בו אחיו…"
ממשיך הרב גליקסברג, "סיפור משפחת בני יעקב כפי שמופיע בפרשתנו, אינו מניח את דעתנו. הסיפור המורכב של מכירת יוסף והרקע שלה. למרות שיש בסיפור משמעות ומסר לדורות, הוא קשה. הן שכלית והן רגשית. ממה הכל התחיל ?!
בשער הסיפור נאמר: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (ל"ז, ד'). יעקב איננו מגיב למציאות המרה שבין בניו, והוא רק שומר את הדבר בלבבו, כי תגובה מילולית לא תמיד מביאה מזור בכנפיה. יעקב בוחר בעשייה מקרבת בין האחים, והוא שולח את יוסף ל"חפש" את אחיו הנמצאים מחוץ לבית: "ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך … והשיבני דבר … " (ל"ז, י"ד).  הכל מתחיל שלא מסוגלים לדבר גם על "שלום" הזולת, על צדדי השלמות של האחר. בדרך כלל רווח החיפוש אחר חסרונותיו של הזולת לעומת שלמותי שלי, שבהם העין הרעה שלטת ועשויה היא לחולל שנאת-אחים. העשייה אותה יעקב מבקש מיוסף היא, ללכת "לחפש" את "שלום" אחיו. אהבת-אחים יכולה להתרחש כאשר אני מחפש את התכונות השלמות של הזולת ולא את חסרונותיו. בסופו של יום, בכל אחת ואחד מתוכנו יש מכלול של דברים, ועל העין הטובה לתור כל העת ולחפש את המקומות השלמים של הזולת. יעקב הבין שיש לחנך לראיית הטוב, לדיבור של שלום בין האחים, לדיבור המחפש את צדדי השלמות של האחר."

יוסף "בעל החלומות", כך מכונה בנו האהוב של יעקב. הנער שמתחיל מהמקום הנמוך ביותר בחייו לטפס לאט לאט, בדרך לשינוי מעמדו והכרה בכישוריו. יוסף שהחל בהלשנה על אחיו וסיים כשהוא דואג לכל מחסורם. שוב ההתמודדות שלנו עם הפנימיות והחיצוניות ביומיום.

מוסיף הרב אוריאל גנזל, "להתגייסות מלאה לקיומם של אידאלים נשגבים עלול להיות מחיר משפחתי. מיעקב למדנו כי יש להשקיע במשפחה גם אם מימושן של חלק מהמטרות בחיים עלול להידחות מעט. משפחתו של יעקב שרדה אתגרים קשים שהיו עלולים לפרקה, ובסופם נותרה מאוחדת, מבלי שאיש נדחה ממנה.
שאלת היחס הראוי בין התגייסות למען שליחות אישית וציבורית לבין השקעה בבניין משפחה לתפארת מעסיקה רבים. לעיתים קרובות המציאות דוחקת באדם לתת מעצמו עד שמבלי משים הוא משלם על כך מחיר משפחתי כבד. מיעקב למדנו כי איזון ראוי ביניהם מוביל לבנין עדי עד."

אחרי הכל, החיים שלנו משקפים את הבחירות שלנו, וזה אמור לעודד אותנו כי זה אומר שיש פה כוח אופטימי לשינוי. הפרשה מלמדת אותנו על חשיבות ההכרה במשפחה שלנו כחלק אינטגרלי ומשמעותי בעיצוב דמותנו וזהותנו. במהלך חיינו, אנחנו יכולים לשנות את מה שהכנסנו לתוך "תיבת חיינו", את סדרי העדיפויות שלנו, ואת אופן ההתנהלות שלנו. אנחנו יכולים לבחור לייצר שינוי בכל מרחב בחיינו- בבית, במערכות היחסים, בניהול הקריירה/ העבודה, מקום מגורים, קהילה ועוד. לרוב, השינוי יהיה מאתגר וידרוש מאתנו משאבים רבים ,יחד עם זאת משמעותו- פתיחת אפשרות ליצירת איזון ראוי לחיים משמעותיים וממומשים. מי ייתן ונצליח לבנות בנין לעדי עד. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️🏠

השבוע בפרשה אברהם אבינו מטיל על עבדו את השליחות החשובה של מציאת שידוך לבנו יצחק. הוא פונה אל עבדו, זקן ביתו, שמנהל את כל רכושו, עבד במעמד בכיר, ואומר לו- " שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי. (ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. (ד) כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק." (בראשית כד) מעניין להבחין כי שמו של אליעזר, עבד אברהם, איננו מוזכר כלל בפרשה אלא במדרשים. תגובתו הראשונית של העבד היא הבעת חשש שמא לא יצליח במשימתו: "ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת…"

סיפור שליחותו של אליעזר מופיע פעמיים בפרשה. בפעם הראשונה כשאברהם מטיל עליו את השליחות, ובהמשך אותו פרק, כשהעבד מספר למשפחתה של רבקה את השתלשלות האירועים. חז"ל דרשו על כפילות זו כי "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים".

רבקה, כמו בתסריט, עושה בדיוק את מה שאומר עבד אברהם שיהיה הסימן המזהה לכלה המיועדת. היא משקה אותו ואת גמליו וכנראה עושה זאת באדיבות ונועם. למעשה, רבקה לא רק מציעה לשאוב מים לגמלים אלא מגדילה לעשות ועושה הרבה מעבר למה שציפה עבד אברהם, היא מוסיפה ואומרת- "עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת". ההבדל בין להשקות גמלים ובין להשקות אותם לרוויה הוא עצום, לאור תכונתם הייחודית של הגמלים המאפשרת להם לא לשתות במשך שבוע ויותר, ומצד שני כשהם מגיעים למקור מים הם מסוגלים לשתות כמות עצומה של מים, עד כשליש ממשקל גופם! רבקה לא רק שעמדה במבחן אלא עברה אותו בהצטיינות יתירה.
ועם זאת תגובתו של העבד היא- "(כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ–לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא. " (בראשית כד).
מה פירוש 'משתאה'?  לפני רגע העבד פנה אל ה' בבקשה שישלח לו סימן להצלחת שליחותו, בדמות נערה טובה הכולל אמירה של: "שתה וגם גמליך אשקה", וכהרף עין – זה בדיוק מה שקרה. אז מדוע העבד משתאה וחש צורך שעליו לברר בנוסף אם היא ממשפחת אברהם? והתשובה כנראה כי הכל קרה כל כך מהר, ואף מעבר לציפיות, עד שהוא מתקשה לדבר, שלרגע יתכן וזה אפילו ערער את בטחונו של העבד. נראה שהעבד היה זקוק לחיזוק נוסף, והוא- שרבקה תהא ממשפחתו של אברהם, שהיא אכן הכלה המיועדת, ועל כן הוא שואל אותה- "בת מי את".

אותו מוטיב חוזר שוב כשעבד אברהם משחזר את הלך האירועים בפני משפחתה של רבקה והוא אף משנה את דברי אברהם 'מארצי' (גיאוגרפית, 'אור כשדים', הבית שבו גדל אברהם) 'מולדתי' (תרבותית),  ל-  "(לח) אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי." הרב איתמר אלדר מבהיר-  
"העבד מודע לכך, שעליו להיזהר בדבריו אל משפחתה של רבקה, בעיקר בנימוק שהוא נותן לבקשתו לקחת את בתם אל יצחק לארץ כנען… מגמתו של העבד היא לכלול את גורם המשפחה במסגרת התנאים לבדיקה, ואף להציבו כגורם מרכזי בהכרעה שאכן השידוך מוכתב 'משמיים'. לכן בדבריו למשפחה אומר העבד, שרק לאחר שהתברר לו שהיא בת משפחה, ובכך נתמלא התנאי שהציב אברהם (לפי דבריו 'המשופצים'), הוכח שזו יד הגורל, ואז הניח עליה את הנזם והצמידים… בסופו של דבר נראה שמגמתו של העבד צלחה בידו, ואכן בעיני משפחתה של רבקה נתפס עניין זה כיד הגורל… שהרי "מה' יצא הדבר" – מדובר ביד הגורל, שאיתה אין להתווכח."

בשורה התחתונה, אין ספק שעבד אברהם מלמד אותנו שיעור חשוב- האמונה של האדם לגבי יכולתו לבצע משימה משפיעה באופן ניכר על מימושה. מסוגלות עצמית גבוהה מובילה אותנו להשקיע מאמצים בביצוע המשימה גם לנוכח קשיים ומכשולים. ובו בזמן, יש מצבים בהם אנחנו מאוד ממוקדים ומכוונים, והאירועים קולחים והמטרה מושגת במהירות ללא כל מכשול. אלא שאז משהו מתערער בנו, ואנו שואלים את עצמנו, הייתכן? מה שיוביל אותנו לחפש אישורים נוספים שלא בהכרח נדרשים.

בהמשך הפרשה, בזכות אמונתו והתמקדותו של עבד אברהם בשליחותו, הספקות וההיסוסים שלו הוסרו כליל, בפרט לאחר שפגש והתארח בבית המשפחה. מעניין לראות שבעת שמשפחתה של רבקה שואלת לדעתה, האם תצטרף אל העבד ותלך לחייה החדשים, תשובתה של רבקה מציפה שוב את הציווי "לך לך", שקיבל אברהם, וללא היסוס וללא לבטים עונה רבקה באותו הלך רוח- "אלך".

מסביר הרב ניצן ברגר-
"כולנו שליחים בעולם הזה. כל אדם נולד עם תפקיד, ייעוד ושליחות מסוימת שעליו למלא בעולם הזה ומשימת חיינו היא לגלות מהי השליחות המיוחדת לכל אחד מאיתנו ולנסות ולשאוף למלא אותה על הצד הטוב ביותר. כך לגבי עצמנו, כך לגבי ילדינו וסביבתנו.
מאליעזר עבד אברהם למדנו שכל עוד אדם מקבל שליחות ויש לו היסוסים ("אולי זה לא יצליח", "גדול עליי", "מה יקרה אם…"), סיכוייו לחזור בידיים ריקות ממילוי שליחותו גדולים מאוד. אולם כאשר אדם מקבל שליחות או משימה כלשהי, ולמרות הידיעה שהיא קשה ומאתגרת, הוא יוצא אליה באמונה גדולה, יש לו סיכוי רב להצלחת השליחות.
שליחותו של עבד אברהם אכן הצליחה וכאשר יצחק יוצא "לשוח בשדה" לפנות ערב (עפ"י חז"ל – להתפלל תפילת מנחה), הוא נושא עיניו ורואה את שיירת הגמלים שעליה מגיעה רבקה. שנזכה כולנו למלא את שליחותנו בשלמות ועל הצד הטוב ביותר!"

במילים אחרות, לגיטימי שיהיו לנו היסוסים והתלבטויות אך כשאנו יוצאים למסע, כפי שעבד אברהם עשה, ויש לנו אמונה איתנה בהצלחת השליחות, למרות אותם ספקות, הסיכוי להצלחת השליחות רב יותר. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת🚶🏻‍♂️💞🚶🏻‍♀️

בפרשה הקודמת בראנו עולם, ובפרשה הזו אנו כבר הורסים את העולם שנברא. בפרשת נח השבוע, התרחשה קטסטרופה גלובלית, אולי הגדולה ביותר בחיי האנושות, התרחש המבול שהשמיד את רב העולם.  מתואר לנו כיצד דור המבול היו מאוד מושחתים, והאגואיזם היה כל כך עצום שהכל בטבע התהפך. בני הדור במעשיהם השחיתו את הטבע, והשפע הפך לפשע, המים שמחיים את הכל הפכו למים שממתים את הכל.

בבראשית פרק ו׳- מתואר כיצד ה’ מתנחם בקיומו של נח אך מאוכזב מהתנהלות שאר בני האדם. "וירא ה׳ כי רע האדם… מכל האדם אשר על פני האדמה…השחית כל בשר את דרכו… מלאה כל הארץ חמס",  ובנרטיב הזה כבר אין נחמה כפי שתוארה קודם לכן. נראה כי עולם הטבע איננו זקוק כלל לאדם, בטח כשהוא משחית את דרכו. בהבאת המבול יש שימור לעולם בתוך תיבה, בית.
מסביר הרב בני לאו- נח ובעלי החיים שעולים לתיבה הם שימור ה-DNA של הבריאה ליצירת העולם מחדש. נשאלת השאלה מדוע לא מייצר ה׳, כמו בפעם הראשונה, בהבל פיו, עולם חדש? מדוע הבחירה בשימור ה-DNA של נח ומשפחתו? האדם הוא נזר הבריאה אבל אם הוא משחית הכל, אז כלום בעצם לא קיים, מה שמכוון אותנו לברר מה טפל ומה עיקר.

מוסיף על כך הרב חיים נבון – “הטרגדיה של דור המבול מלמדת אותנו שהמשפחה היא המוסד היקר מכל, וגם השברירי מכל. בסוף פרשת בראשית ובתחילת פרשת נח אנו רואים את הטרגדיה הגדולה בתולדות האנושות: התפוררות ההרמוניה הבסיסית של העולם הנברא… יחסי משפחה בריאים אינם נתון יסוד מובן מאליו, אלא הישג עילאי של החברה האנושית בתפארתה.”
שבריריות שהחלה עוד בגן עדן עם אדם וחווה, המשיכה עם קין והבל ומשם רק הלכה והדרדרה עד 'מלאה הארץ חמס.' בריאת העולם החלה בציפיות רבות ולוותה בברכות ובהוראות לבעלי החיים ולאדם. אך נזר הבריאה האלוהית, בני האדם, אינם מצליחים להקים חברה שוויונית מתפקדת. בני האדם מתקשים בפיתוח המוסר והמצפון, התנהגותם החברתית והמוסרית לוקה בחסר. בעוד העולם שברא אלוהים היה מושלם והרמוני, נשאלת השאלה היכן היה הכשל שהוציא מכלל שליטה את בני האדם ואת התנהגותם.

מסבירה ד"ר גילי זיוון- “"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"(בראשית, ו, ה-ו).  
אולי כבר התרגלנו להאנשה (אַנְתְּרוֹפוֹמוֹרְפִיזְם) של האל בסיפורי בראשית, אבל הפעם חורג הפסוק מהעניין הסגנוני ומודיע לנו כי אלוהים, בורא עולם בכבודו ובעצמו, מתחרט!  היצירה שהוא ברא בועטת בבוראה. מה קרה? הוא טעה במינון? הוא לא ידע מה הוא בורא? עכשיו הוא מגלה ש"כל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ" של יציר כפיו" רַק רַע כָּל הַיּוֹם"? 
נדמה לי שכאן נלמד עיקרון מכונן בתפיסה המוסרית של המקרא. עיקרון שמלווה את סיפורי המקרא כולם, מסיפור אדם וחוה בגן עדן ועד נביאים אחרונים, וזהו עיקרון הבחירה החופשית. האדם חופשי לבחור, ואולי זהו צלם האל שבו. לעתים בחירותיו מעציבות את אלוקים ואלוקים מתחרט על היד החופשית שהוא נתן לאדם, אבל אלו כללי המשחק.
בסיפור המבול אלוקים מבקש למחוק את החרפה ולהציל רק משפחה אחת וכמה נציגים של החי, אבל מעתה והלאה גם התערבות כזו איננה בארסנל התגובות של האל. כפי שייאמר במפורש בפרק ח, פסוק כא: וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם… וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".
ככל שנתקדם בסיפורי התנך כך תלך פעילותו הישירה של האל ותצטמצם. כמו הורים שבנם כבר בגר והחלטותיו בידיו, הוא יביט בעצב מן הצד (או למי שמעדיף "מן השמים") וייתן לאדם להכריע האם לרחם או להתאכזר, האם לתמוך או לחמוס.”

במילים אחרות, ה׳ איננו מצטער שברא את האדם לכן, הוא משמר את ה-DNA של נח שהיה צדיק בדורו, ואת קפסולת התיבה. המטרה לאפשר לאדם לתקן את עצמו, את דרכיו. "(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט), 'דם' ביטוי לנפש, לחיים. התכלית היא שדרוג התוכנה של האדם, תיקון מלשון התקן התוכנה שלו ושדרוגה.
הקבלה מבהירה לנו כי לאדם יש יכולת אדירה לייצר שינויים בשמים, בעולמות עליונים, דרך פעולתיו ומעשיו בעולמות התחתונים, כאן בעולמנו, האדם יכול לשנות את המציאות, זוהי יכולת אנושית עצומה. נראה שזה היה חטאם של אנשי דור המבול, הם לא היו מוכנים לקבל את האפשרות שהמבול אכן מתקרב, ובמקום שהדבר יוביל אותם לחשבון נפש ותיקון, הוא התקבל על ידם כאתגר שהם בטוחים שיצליחו לעמוד בו.

בהמשך הפרשה, גם בדור הפלגה, לכאורה נראה כי יש יוזמה לבניית ויצירת פרויקט משותף, מגדל בבל, שמאחד את כולם. אך אחרי הטרגדיה של דור המבול שבו נצטוו נח ובני ביתו- "… וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ" (בראשית ח, יז),  בעצם מעשה דור הפלגה היה ההפך מהציווי הזה, מפני שהם חששו "…פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ." (בראשית יא)
דור הפלגה עסק רק בחומר- "… וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: " (בראשית יא) ללא כל חיבור לנפש ורוח. ואכן, התיקון יגיע בהמשך עם אברהם אבינו, למעשה כבר בפרשה הבאה, 'לך לך'.

מתאר לנו הרבי מליובאוויטש זצ"ל כמה שנים לאחר השואה:
"כשאנו בוחנים את מטרת הקמת העיר והמגדל, אנו רואים כי בוני המגדל היו מעוניינים במטרה אחת בלבד, פרסום ושימור שמם, האדרה עצמית בלבד. הם היו מאוחדים למטרה אחת, אך לא הייתה זו מטרה נעלית ומרוממת אלא מטרה חומרנית שהייתה ממוקדת בעצמם בלבד.
אחדות שכזו, סופה להתרסק. אם אין לבני האדם אידיאל נעלה ורוחני, אם האנשים פועלים מסיבות אנוכיות בלבד, לא רק שהדבר לא יאחד אותם אלא בסופו של דבר אף יגרום להם לפירוד גדול יותר כפי שאירע במגדל בבל.
"כך גם אנו" סיים הרבי את דבריו. "אנו נמצאים בדור שבונה את העולם מחדש אחר החורבן האיום שהמיטה השואה עלינו. עלינו להתאחד, עלינו לבנות מחדש, אך אנו חייבים ליצוק את הרוחניות ואת האלוקות בתוך הבניה מחדש, אחרת לא תהיה זו אחדות אמיתית."

רובנו מחפשים את האזורים שבהם נוח לנו, לעיתים אף עושים הנחות למצב, לסביבה, לנו. יתכן שזו הסיבה שנח נותר באזור הנוחות, עשה כפי שצווה ולא פנה- לציבור שישנה את דרכו, ולא לה' בבקשה לחוס על העולם. הבחירה לחיות באזור הנוחות עלתה לנח ביוקר, המבול לעולמי עד יקרא- "מי נח", ויזכר שרק הוא ומשפחתו ניצלו. מסתבר שגם איחוד למטרה חומרנית בלבד ללא התייחסות רחבה להשלכות, לביטוים ערכיים, ואיכפתיות עם רגש לזולת סופו לקרוס, כי אחיזה רק בחומר לא שורדת. לנח אולי היה נח אבל המסר הוא ברור- עלינו לצאת מאזור הנוחות ולזכור שכולנו ערבים זה לזה.

שבת שלום💞🌊

הפרשה השבוע פותחת ומתארת לנו כי- "(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: … (כח)… עַד-עוֹלָם–לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." (דברים כט). הפירוט שניתן לנו מבהיר כי דברי הברית מכוונים לא רק אל ה"נצבים היום כולכם" אלא גם אל ממשיכי הדרך, גם לאלו שעוד לא נולדו. איך יוצרים את המחויבות הזו בהווה וגם בעתיד, אצל הדורות הבאים? מדרש מפורסם משווה בין מספר המצוות לבין איבריו של אדם. כשם שהגוף הוא מערכת אורגנית אחת, שלכל חלק וחלק שבה תפקיד ייחודי שמתקשר לשאר החלקים כדי להוציא לפועל ישות אחת שלמה, כך גם המצוות. בשבוע שעבר פרשת 'כי תבוא' הבהירה לנו כי קיום המצוות הינו תנאי הכרחי לקבלת הברכות. הברכה שורה בעצם קיום המצווה, ויחד עם זאת יש גם את הקללות והבחירה היא בידנו. והשבוע, בפרשת 'ניצבים' שוב מחדדים לנו את הבחירה שבידנו- "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." השאלה כיצד עלינו לקיים מצוות בכדי שנחווה שאכן בחרנו בחירה מודעת בחיים? ובנוסף, שאכן הצלחנו להנחיל את המחויבות גם לדורות הבאים?

מתייחס לכך ד"ר דרור ארליך- "לפסוק, "(טז) הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ." (דברים כו) כותב רש"י, בהשראת מדרש תנחומא, את המילים האלה: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". לאמור, החוקים והמשפטים אמנם אינם משתנים או מתחדשים כשלעצמם, אבל התודעה של האדם ביחס אליהם, ובכלל, כן משתנה. ראוי לו אם כן לאדם, טוען רש"י, שמדי יום ביומו יביא אל קיום המצוות שלו תודעה טרייה ורעננה, מבט חדש ונלהב, כאילו התוודע אליהן היום בפעם הראשונה בחייו. זוהי תודעה דתית הפוכה מההתייחסות אל קיום המצוות כ"מצוות אנשים מלומדה", שיש בה איכויות של רגילות, אוטומטיות, שעמום ולעתים אף ניוון.

עוד במאה ה-19 ,רש"ר הירש בפירושו לתורה מצביע אף הוא על החיוניות של 'תודעת המתחיל' בעבודת הא-ל: אשר אנוכי מצווך היום … דבר ה' יהיה בעיניך חדש בכל עת, חדש כאור היום המקדם את פניך, חדש כנשימה שאתה נושם אל קרבך. כל יום יהא בעיניך כאילו נצטווית עליו 'היום', כל יום תשווה אותו לנגדך מחדש, תעיין בו מחדש ותלמד את תוכנו לתפקידי החיים של כל יום חדש. קיום תפקיד חיינו אין לו אויב גדול יותר מניוון האדישות שבקיום, מאובדן הרעננות של ההכרה והרצון. גם בדברים הפואטיים האלה של רש"ר הירש מובלט מוטיב ההעמקה: מבט בעיניים חדשות מאפשר למידה והבנה טובה יותר של דבר ה', וכתוצאה מכך גם התאמה נכונה יותר שלו למצבי החיים המשתנים, לתנאים ולנסיבות המתחדשים בכל יום. לעומת זאת, כאשר לא מביאים מבט חדש ורענן, עולה באופן טבעי אדישות מנוונת; אדישות, שהיא האויב המושבע של מסע החיים האנושיים לעבר השגת תכליתם… חדש כמו הנשימה שאני חווה ברגע הזה, שאינה דומה לאף נשימה אחרת שחוויתי או שאחווה. לאמור, טיפוחה של תודעת המתחיל מתאפשר על ידי הבאת תשומת הלב אל החוויה ברגע ההווה."

יחד עם זאת, השגה זו של התבוננות מחודשת שתואמת את הרגע בו אנו מצויים וחיים איננה טבעית לנו ולכן, היא כרוכה במאמץ ובעבודה עצמית. היא כרוכה בתרגולים מנטליים בכדי שנצליח לבסס ולטפח את 'תודעת המתחיל'.  תרגולים אלו תומכים בהבאת גישה מנטלית זו גם אל עולמו הדתי של האדם.

ועל כך הוסיף הרב יחיאל מיכאל יוספי, אז מה בעצם מונע מאתנו לראות את הברכה המתחדשת? או לחילופין כפי שמופיע בפרשות האחרונות, הבחירה שיש לנו בין הברכות לקללות, בין רע לטוב, בין החיים למוות, היכן הקושי? תשובה- הרב מיכי יוספי מסביר, כשאנו אוחזים בדברים שכבר אין לנו בהם צורך אנו מבזבזים אנרגיות ומקום.
אחיזה היא מלשון אחזקה בכוח.
כשאנו אוחזים בדברים שלא מועילים ולא מטיבים איתנו, אנו מונעים מעצמנו את ההזדמנות לקבל את ההתחדשות המיוחלת. האחיזה יכולה להיות ברגש ובזכרונות שלא שוכחים המעוררים בנו כאב, כעס, תסכול וכו'. חשוב שנבין שכשאנו לא משחררים את הטינה והכעס אנו פוגעים קודם כל בעצמנו. מחזק הרב יוספי, שכעת, בחודש אלול, יש לנו הזדמנות לתרגל את השחרור מהאחיזות המיותרות, ולממש את ההזמנה להתחדשות. וזו הברכה האלוקית שקיבלנו- היכולת לבחור, להבין שתודעת הקורבן היא שמונעת מאתנו להתחדש.
אז מהי ההזמנה?
תשובה- לזכור את הטוב, ולא לתת משקל כה כבד לכל אותם זכרונות מכאיבים שמעכבים. הכאב עשה את תפקידו ושליחותו ועתה אנו רוצים לצאת לדרך חדשה וליישם אותה בפועל.  חשוב להבין שהאחיזה שלנו יכולה להיות גם בעצמים, בבגדים ובחפצים שכבר לא רלוונטים עבורנו, שסיימו את תפקידם, והשחרור שלהם יפנה מקום לחידוש, והפניית האנרגיות שלנו לעשייה מתחדשת ומקדמת.

בנוסף, עשייה חיובית בשמחה ובמאור פנים יאפשרו לנו לעשות שינוי לטובה. רבי נחמן מברסלב כבר הבהיר שהשמחה היא שמחזקת את מערכת החיסון. כשאנו בעצבות, נקרא "מוחין בקטנות", התודעה שלנו מצטמצמת, בעוד השמחה מאפשרת גילוי של שפע, הרחבת התודעה, כדבריו של הרב- "גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר... וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש." אחרי הכל, אנו מגיבים אל הצורה שבה התקבלנו, ובחודש אלול בידנו הבחירה להיות שליחי הבורא ולהפיץ שמחה. אנו בעצם מקבלים הזמנה לשים לב להסחות הדעת שסביבנו, כמו- אגו, דעות קדומות, דאגות מיותרות, חוסר השקט, עצבות, כעס, חסמים, מנגנוני הגנה ועוד. ההזמנה מתזכרת אותנו שרוב הזמן אנו עסוקים בחיצוניות של הדברים, ודווקא הפנימיות, היא סוד הדברים. כלומר, בפנימיות יש הארה, ולכן, עבודה פנימית יכולה לשנות את חיינו לטובה. הרב יוספי מחדד שלרוב אנו במרדף אחר צבירת ידע, והבנה. יחד עם זאת, מה שחשוב זה לזכור ליישם את מה שהבנו, לבחון מה ניתן לעשות בפועל עם ההבנה שצברנו. מה התכל'ס בכדי שיהיה יישום ללמידה ונחווה תוצאות טובות ומטיבות.

לסיכום, אומר הרב הלל מרצבך-  "העיקר במצווה אינו המעשה החיצוני אלא הכוונה המלווה אותה. שכן כותב המדרש (בראשית רבה מד א ד"ה אחר הדברים): "לא נתנו המצות אלא לצרף {לזכך} בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף".
משמע מדברי המדרש שעיקר מטרת המצווות הוא לזכך אותנו, ולקרב אותנו אל ה'. וככל שאדם שמח יותר במצווה הוא מקיים את מטרת המצווה. על כך כותבת הגמרא (חגיגה ט ע"ב): "רחמנא ליבא בעי" {ה' רוצה את הלב}…
אנו כעת בימי חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי", ימים של העצמת הקשר עם ה', ימים של בירור הרצון שלנו מול ה'. חשוב שננסה להעצים את האהבה שלנו אליו מתוך שנחוש את השמחה שלנו בקיום מצוותיו."

בסופו של דבר, קיום תורה ומצוות בשמחה משרת אותנו, בכך שמאפשר לנו לראות ולהוקיר את הטוב שבחיינו, לפתח את הרגש לזולת, ולקבל את עצמנו ואת הסביבה במאור פנים, וכך גם להעבירם הלאה לדורות הבאים. שנצליח לשחרר את האחיזה מכל אותם דברים שמעכבים אותנו, ולהתחדש בקיים ובחדש.

מאחלת לכולנו שנה טובה, שנה מעולה, שנה של בריאות, הצלחה, עשייה מקדמת, מימוש, נחת ואהבה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

הפרשה השבוע כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר מכל חמשת חומשי התורה. המצוות שמופיעות בפרשה עוסקות בקשת רחבה של החיים – דינים הקשורים למלחמה, מסחר הוגן, דיני פסולי חיתון, חובת קיום נדרים, השבת אבדה ועוד. בחרתי להתמקד במצוות שבין איש לאישה, קידושין וגירושין. כמגשרת למשפחות הנמצאות בהליך גישור לגירושין, אין ספק שמדובר בתהליכים מורכבים וטעונים רגשית. זוגות עם ילדים שבוחרים לא ללכת למאבק משפטי ועם כל האתגר הכרוך מגיעים עם רצון לסיים את הקשר בגירושין בגישור. תפקיד המגשר לעזור להורים להגדיר טוב יותר את צרכיהם, לראות את התמונה הרחבה וארוכת הטווח, ולהגיע מבחירה להסכמות שיתאימו ויטיבו עם הילדים ולשני בני הזוג.  
זהו הליך מכבד בסביבה נעימה יותר לצד האפשרות לדון גם בנושאים הנחשבים "קטנים" יותר או נושאים המייחדים את התא המשפחתי שלרוב לא יעלו בדיונים בבית המשפט. המגשר איננו מקבל החלטות עבור הזוג, אלא משמש כמנחה לבני הזוג להבין מה הכי טוב לטווח הרחוק עבורם ועבור הילדים, כדי להתגרש באופן הוגן בדרכי שלום ונועם ללא בירוקרטיה מיותרת וללא הוצאות כספיות מיותרות. הנטייה לרוב היא התבצרות בעמדות נגדיות והאשמות שמקורן באי הבנה, תסכול וכעס.

הרב שניאור אשכנזי עוסק בשאלת השאלות הקשורה בפרשת כי תצא- איך להביא שלום בית לנישואין, וגם מדוע התורה מאפשרת לנו להתגרש אם בעצם עדיף שנישאר נשואים?
מעניין שהפרשה פותחת ב- " (י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ;" (דברים כא)  לא תלחם אלא תצא למלחמה, מסביר הרב שניאור אשכנזי שהאתגר הרוחני של הדור הזה הינו 'שלום בית', והשאלה היא כיצד הופכים את הבית למקום של אהבה ושמחה?
נישואים משמעותם התעלות על האגו, והיכולת להרגיש מישהו אחר. אין כאב גדול, מסביר הרב, מגירושין אז מדוע מתירה התורה גירושין? התורה מבינה שעדיף להיות חכם ולא צודק, ושלא ניתן להכריח אנשים לחיות יחד. ודווקא עצם הגירושין- נועדו לבצר את הנישואים, להטמיע בנו את ההבנה שאם לא נעבוד ונשקיע במערכת הקשר הזוגי אז נגזור על עצמנו פרידה, הגירושין גורמים לנו להתאמץ, ולהשקיע בכדי לייצר חיים של עונג והנאה, ממש כמו מחלקת "שימור לקוחות" בחברות עסקיות.
בליקוטי שיחות ט/144 אומר בפירוש הרבי מליוובאויטש זצ"ל ש-"בעניין הגירושים אנו מוצאים שני קצוות הפוכים. העניין של קידושין הוא 'והיו לבשר אחד', ואילו עניין הגירושין הוא 'כריתות', דבר הכורת בינו לבינה, ובכל זאת דיני קידושין נלמדים מדיני הגירושים:"

במילים אחרות, הגירושים נותנים כוח לקידושין, לבצר ולבנות את הקידושין. ולכן, מדיני הגירושין אנו לומדים את דיני הקידושין; הידיעה שיש אופציות אחרות, הידיעה שעלינו להתאמץ, והידיעה שלא נחיה לנצח יחד, גורמים לנו להפוך את הבית לא רק למקום שבו מגדלים ילדים, אלא למקום שנעים לחזור אליו, למקום שיש בו שותפות, מקום שהוא לא ברור מאליו. זהו מקום שצריכים להתאמץ מאוד מאוד כדי להיות ראוים לחיות בו.
מבהיר הרב אליהו כי טוב (איש וביתו 68-62), "שמא תאמר עשוי הוא היתר הגירושין לרופף את ברית הנישואין ולהפריד בין הדבקים? אין הדבר כן, אלא כל נתיבותיה שלום, אפילו זה שדומה בעיניך כאילו יש בו פירוד – לא ניתן אלא לשלום הבריות ולמען שלמות המשפחה. היתר הגירושין עושה את הדבק ביניהם שיהיה דבק טוב מרצון ולא מאונס, לידע כי חירותם לא ניטלה מהם …"

אנחנו, המגשרים, משתדלים להבהיר לזוגות שמגיעים לגישור גירושין שבבית המשפט הנטייה לנהל מלחמה אבל בחדר הגישור מגייסים את כל הכוחות והאנרגיות עם כל האתגר שבזה בכדי לסיים את הנישואין באופן מכבד ומקדם כי הורים הם יישארו לתמיד, והתקשורת ביניהם תשפיע על איכות ההורות שלהם.

מוסיף הרב אלישע אבינר, "מדוע הבשורה הגדולה של נישואין "כדת משה וישראל" תופיע בתורה דווקא בהקשרים של כשלים ותקלות בבנין הבית בישראל? היכן הם הקידושין המובילים להקמת בית שהאהבה, האושר, ההערכה ההדדית, שיתוף הפעולה, הקבלה והנאמנות שוררים בו? היכן הוא התיאור של "כי יקח איש אשה… ושרתה ביניהם השכינה, מתוך אהבה ואחוה ושלום ורעות"? מדוע כך בחרה התורה להציג בפנינו את מוסד הנישואין, על בדרך השלילה? היכן מסתתר לו אידיאל הנישואין? נדמה שהתשובה לשאלות אלה היא שבעיני התורה חיי נישואין תקינים ומאושרים הם המצב הטבעי. זהו המצב הנורמאלי, הפשוט, הבסיסי או בשפת המחשב: ברירת המחדל… התורה מתארת רק את הנישואין בגרסה המשברית. כמובן שאין להסיק מכאן שנישואין מאושרים יבואו בלא מאמץ ובלא השקעה. אין צמיחה בעולם שאיננה זקוקה להשקעה. ישנם פרחים ושיחים שצמיחתם היא טבעית, אולם גם אלה לא יפרחו אם לא ישקו וזיבלו אותם. כך גם חיי המשפחה. אלו זקוקים להשקיה וזיבול, וכל זה למרות שהצלחתם היא טבעית. ושמא ישאל השואל: הרי בימינו התרבו המשברים, התרבו החריגים, עד שקשה להכריע מה חריג ומה טבעי, האם מוסד הנישואין הוא המצב הטבעי, או אולי דווקא פירוקו? התשובה לשאלה זו היא שהשינוי איננו נובע מכך שח"ו התורה איננה עדכנית לדורנו, אלא בכך שהחברה המודרנית נטשה את אורח החיים הטבעי. הן החברה והן היחיד חשופים כיום לאין-סוף גירויים שונים ומשונים והללו מפירים את האיזון הפנימי הטבעי. במקום שאין בו יציבות, שאין בו קביעות ושלווה פנימית, הרי שהדבר משפיע גם על חוסנה של המשפחה, על יחסיהם של האיש ואישה ויחסי הורים וילדים. מכאן שאין להתפלא על כך שהמשברים רק הלכו והתרבו."

אני מניחה שמי שמטפל בזוגות, או מגשר בהליך גירושין חווה עוצמות רגשיות של כאב, תסכול וכעס שלא מאפשר לזוגות פניות ואת היכולת לראות את הפוטנציאל שעדיין מצוי לשינוי או שדרוג מערכת הקשר הזוגית שאחרת לא הייתה פגיעות וביטוי רגשות כה עז. לרוב, הזוגות מגיעים עם מטענים שצברו במהלך השנים, ללא כלים להתמודדות מקדמת, והפרשנות האישית, הסובייקטיבית הביאה בסופו של דבר לריחוק ולפירוד ביניהם. הלוואי וניתן היה לקחת את האגו המצוי בכולנו להודות לו ולנעול אותו בחדר, כך שתהא פניות מלאה לפעול מתוך רצון אמיתי ומזוכך שמאפשר גם לראות ולהרגיש את האחר, מבלי להצטדק, ולהיות שיפוטי. פשוט להקשיב ולהבין היכן מצוי בן/בת הזוג, ולאן הביאה אותו הפרשנות שלו. ובמקביל, לתקשר לבן/בת הזוג את הרצון האמיתי שבליבנו ללא חשש מדחייה או כישלון. זוהי צומת אקוטית שבה בני הזוג יוכלו לבחור אם לעשות את העבודה, וההשקעה הנדרשת לתיקון, לשינוי, כמובן עם ליווי אנשי המקצוע הנדרשים, ולא למהר ולשבור כלים. ויתכן שזו הסיבה שהפרשה מסיימת, במצווה של בני זוג להקדיש לפחות שנה אחת לביסוס הקשר הזוגי בכדי שיצליחו להפוך את הקשר ביניהם לטבעי, וליצור תקשורת טובה ומטיבה שתהווה בסיס איתן ויציב כך שתתמיד השמחה בביתם לאורך ימים ושנים. נישואים זו עבודה, ובמקומות שיש צורך בעזרה מקצועית עדיף להקדים ולהיעזר בה בכדי למלא את ארגז הכלים שלנו, ולזכור ששכרה לגמרי בצידה. בהצלחה.

שבת שלום💞

פרשת השבוע "עקב"  ממשיכה את הסקירה על העבר של אירועי המדבר, וכן את ההכנות לכניסה לארץ ישראל. רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מרגיע את עם ישראל מהחששות שלהם, מבקש מהם שישמרו על האמונה, ויאמצו לעצמם מנהגים שונים משאר עמי האזור בכדי שיצליחו לשמור על ייחודיותם.
ועתה, משה רבנו בנאומו אליהם מזקק להם את עיקרי הדברים בכדי שיטמיעו אותם בליבם ובמעשיהם. אחרי כל התלאות, ולפני פרידתו מהם, הוא שואל אותם, מה היסוד של כל התורה ? מה הן הנחות היסוד והשקפות העולם שה' מבקש ללמד אותם?

מסביר, יוגב גלב, עובד סוציאלי-
"האם יעלה על הדעת שהמצוות ייתפסו כניסיון לשחד את הא-ל?  וודאי שהמצוות הן לטובתנו… הגישה היהודית מציגה את ה' כעניו לעומת האלילים השתלטניים, ולעומתו את ישראל כענווים ונדרשים לעבודה. גישה זו באה לידי ביטוי מעמיק בהדגשתו של הרמב"ם את מידת הענווה, כמידה היחידה שיש לנהוג בה באופן קיצוני. היא משמשת את "בניין האב" להשקפת היהדות, ובכך היא מעצבת את האופי והצבע שתקבלנה המצוות כולן! …

לכן, מסתבר שאין די בחקיקת חוקים ובאכיפתם, גם אלוהים לא מסתפק בחוקים ודורש מאתנו- "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד" (דברים י'). כל עוד לבנו ערל ולא מוסרי, לא יסייעו לנו חוקים שנחוקק לחברה צודקת ומתוקנת יותר. רק אם נתבונן בלבנו פנימה, נדע להבחין אם אנו פועלים בכיוון או סוטים מדרך הישר והמוסר. ורק אם נחנך את ילדינו לזהות את המוסר הפנימי ולאמצו כמצפן, חוקים רבים ישארו בגדר תזכורת חיצונית. אחרי הכל, בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין. הפרשה אומרת לנו כי בכל יום עלינו להגיע לתוך ליבנו, כי שם שוכן המוסר הטבעי.

פרופסור אסא כשר מפרט-
"משה בא להפיג את הקושי. בלשונו הציורית הוא מצביע על מידות שכל אדם אכן יכול לדבוק בהן וגם מן הראוי שיעשה זאת: "אֲשֶׁר לא יִשָּׂא פָנִים וְלא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶֹה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִֹמְלָה" (יז-יח). אלה הן מידות לא במובן הפשוט של מרכיבי הדמות האלוהית. מפני שאין לנו דמות אלוהית, מפני שכל דמות שיש לנו היא מסכה, אביזר של עבודה זרה, בנמצא או באפשר. אלה הן מידות במובן אחר. אלה הן מידות שאדם המאמץ אותן לעצמו פועל כראוי, ברוח התורה והמצוות.
ובעקבות היראה והעבודה והדבקות, באה תודעת השייכות וההזדהות: "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כל מה שחייל עושה בצבא, בשם הצבא הוא עושה, ובשם המדינה שזה הצבא שלה. במעשיו הוא מבטא שייכות והזדהות. אדם מישראל המעצב את חייו במתכונת היראה והעבודה והדבקות, יבטא במעשיו את השייכות למי שהוא עומד בפניו ביראה ובעבודה, את ההזדהות עם מי שהוא עומד בפניו בדבקות.
וראוי להדגיש: משה רבנו לא מדגים את הדבקות בקרבנות ועבודת המשכן. הוא מדגים אותה בצדק ובחמלה, מפני שבהם באה לידי ביטוי צרוף תודעה אמתית של יראה ודבקות, שייכות והזדהות."

מי ייתן ונצליח לממש את אותם עיקרי דברים שמעביר משה בנאומו לבני ישראל בענווה והוקרה תוך דבקות ברוח התורה והמצוות, כלומר, לא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לדאוג ליתום ולאלמנה, לאהוב ולדאוג לגר, לשונה ולאחר. בניגוד לעבודת אלילות, עבודת ה' והדבקות בו, באמצעות התורה והמצוות, נועדו עבורנו, עבור האדם ומידותיו. במילים אחרות, הדבקות במידות טובות ומוסריות באמצעות המצוות מסייעות לכל אחד ואחת מאתנו להקים "בית טוב", חברה וקהילה הנשענים על ענווה, ערכי רוח ומסורת יציבים ונצחים, שנמשכים מהעבר אל העתיד דרך מציאות ההוויה, ומתוך האיזון הנכון והראוי שבין עולם החומר לעולם הרוח.

שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שבת מבורכת💗

פרשת השבוע "ואתחנן" והפטרתה "נחמו" נקראים תמיד לאחר צום ט' באב, ובשבת הקרובה גם נחגוג את טו באב. בפרק ה' בפרשה אנו נפגשים בפעם השנייה עם עשרת הדיברות. רוב הדיברות, מתייחסות להתנהגות בן אדם לחברו, והן לכאורה מובנות מאליהן בכינון סדר חברתי. ובכל זאת, שני לוחות הברית מקבל משה בהר סיני, לשניהם חשיבות זהה במימוש התורה השלמה, בלוח האחד מצוות בין האדם למקום ומצוות כיבוד הורים, ובלוח השני מצוות שבין אדם לחברו. הם אינם מצויים על לוח אחד, כי אנו מצווים לקיים את כל המצוות הללו בשווה. מסביר הרב דוד מנחם, "התבוננות בסדר הפנימי של הלוחות יגלה לנו דבר חשוב שיש לאדם השלם והוא- מחשבה, דיבור ומעשה. בלוח הראשון- מתחילים מהמחשבות, 'אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ', בהמשך יש את מצוות הדיבור- ' (י) לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:', ולבסוף מצוות עשה, '(יא) שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ,' '(טו) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ'. אומנם בלוח השני גם כן מופיעים המחשבה, דיבור ומעשה אך הפעם בסדר הפוך. ראשית המעשה- "(טז) לֹא תִרְצָח, וְלֹא תִנְאָף; וְלֹא תִגְנֹב", עלינו לסור מרע. ורק אז ממשיכים ללמד אותנו גם איך לדבר- "וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא." לא תתן עדות שקר על חברך בבית המשפט, ולבסוף- המחשבה, "(יז) וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (דברים ה'). נשאלת השאלה מדוע הסדר של מחשבה, דיבור, מעשה, הפוך במצוות שבין אדם לחברו?"

במצוות שבין אדם לחברו טבעי לנו להיות ב-Doing, הצד המעשי. זה מצב שמקבל הרבה תשומת לב מהחברה מפני שזה נחשב לחיובי ויעיל מאוד בהשגת מטרות, דברים ויעדים. אכן, ההשפעה ותפקיד העשייה התבטא אף במעמד הר סיני, מעמד מתן תורה, כשעם ישראל ענה- ראשית 'נעשה' ואחכ, 'נשמע'. המטרה היא להכניס ערך ומשמעות לחיינו באמצעות עשייה והשגה. כמו כן, המעשים חשובים בכדי שנהיה עסוקים, שנהיה בדרך ליעד, עם אג'נדה ברורה לגבי הכל. בעוד במצוות שבין אדם למקום יותר טבעי לנו להיות במצב של Being, מצב שמחזיר אותנו לקיום הפשוט שלנו. מצב שבו אנו מתבוננים פנימה לעצמנו, ומערבים מודעות מוגברת לקיום שלנו.

מאיה אנג'לו, המשוררת והסופרת, אמרה פעם כי " אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש."  שורש המעשים שלנו מצוי ברצונות ובמחשבות שלנו, אך יש לזכור שהעולם בו אנו חיים הינו עולם העשייה, העולם החומרי והגשמי. כלומר, להיות אדם טוב למשל, משמעותו לעשות מעשים טובים ולסור מרע. אח"כ יש מקום לדבר ולהעמיק בזה, מה שיוביל אותנו בסופו של דבר גם לברור ודיוק המחשבות שלנו. נוצרנו כך שמעשינו משפיעים על רגשותינו, למשל, אם נרצה להרגיש חמלה, אפשרי להתחיל במחשבות מלאות חמלה. יחד עם זאת, מטרתנו תושג בפועל, ביעילות ובמהירות רבה יותר, אם נעשה מעשה, נתרום צדקה לנזקקים, נסייע לקשישים, נתנדב בעמותות למטרות שונות וכו'. דוגמא נוספת זו הדרך הטובה ביותר בכדי להרגיש אהבה- פשוט להתנהג בצורה אוהבת – איך? והתשובה- לתת.

רוב האנשים מאמינים שאהבה מובילה לנתינה, אך למעשה, הנתינה היא שמובילה לאהבה, כפי שכתב הרב אליהו דסלר, בספרו מכתב מאליהו:
"הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו כי חלק מעצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם"

בעוד שרובנו מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין: נתינה מובילה לאהבה! נתינה אמיתית, מסביר גם אריך פרום, נעשית מתוך מחשבה על האחר והיא כוללת ארבעה מרכיבים- אכפתיות, אחריות כבוד וידע. "ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו" תוהה אריך פרום, וממשיך וטוען כי רוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של האדם, אך אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה בפועל.
מסתבר שככל שנותנים יותר, אוהבים יותר. "אהבה היא התנהגות". מערכת יחסים משגשגת כששני הצדדים מחויבים להתנהגות אוהבת זה כלפי זו, המתבטאת בנתינה מתמשכת ובלתי מותנית. אין די באמירת "אני אוהב/ת אותך" – עלינו להפגין זאת.

בשבת הקרובה נחגוג את טו באב, חג האהבה. חמישה עשר באב הוא חג בציר הכרמים והמחולות, חג האיחוד בין כל שבטי ישראל וחג האהבה, שבו באו זוגות רבים בברית הנישואין.  יום האהבה החל בתאריך העברי ט"ו באב הוא סמל לא רק לאהבה שבין גבר לאישה אלא גם ליום בו כולנו, חברים, מתנהלים בדרכי נועם ושלום וחשים מאוחדים. חמישה עשר באב, המכונה בקיצור ט"ו באב, מצוין כיום הפיוס והאהבה בישראל. מסיים הרב דוד מנחם ומבהיר כי תחילה עלינו להיות אנשים טובים, בני אדם טובים בינם לחברם, ורק אחכ, לשאול, לברר ולדייק את המחשבות שיובילו לחיבור ודיוק בדיבור ובמעשים שלנו.
אומנם בשבת נציין את חג האהבה אך בידנו לחגוג כל יום ולהתאמן בלאהוב, אהבת חינם, להתנהג מאהבה. מה שכנראה מסביר גם את סוף הפרשה עם הציווי של תפילת 'שמע ישראל', "(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ׃" (דברים ו'). אהבה היא מצב פעיל – אנחנו פשוט יכולים ליצור אותה. ב"אמנות האהבה" טוען פרום כי האהבה על סוגיה השונים – אהבה רומנטית וארוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף האהבה העצמית – היא התשובה היחידה לקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמו בין בני האדם. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת💞🙋🏻‍♀️

מוקדש באהבה לעילוי נשמתו של הילד היקר שנפטר הבוקר, גל חיים בן פזית ציפורה, יהי זכרו ברוך🙏🏻❤️

לסיכום היום הזה-

יום ירושלים שנקבע על ידי הכנסת כיום חג לאומי הנחגג בכ"ח באייר מציין את איחוד העיר ירושלים תחת ריבונות ישראלית, לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים בכ"ח תשכ"ז. יש המכנים את היום יום שחרור ירושלים, יום חרות ירושלים, או יום איחוד ירושלים. במקביל מציינים היום גם את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. 

חלק מהכותרות של היום מבטאות את הפער עמו אנו נאלצים לחיות, מצד אחד ריבונות ויום מאוד מרגש ומשמח מצד שני התמודדות עם אלימות וטרור מתמשך-
"לקראת חגיגות יום ירושלים: המפכ"ל החליט שלא לאפשר ליהודים לעלות היום להר הבית . תגובות זועמות בימין בשל החלטתו של שבתאי: "כניעת לאלימות ולטרור הפלשתיני" • מאות צעירים פלשתינים התעמתו הלילה עם כוחות הביטחון בשער שכם ובשייח' ג'ראח • בפסגת זאב פרצה לפנות בוקר שריפה גדולה שהתלקחה מבקבוקי תבערה • קריאות במסגדים בירושלים: "בואו להציל את שייח ג'ראח""
"אחרי יום של מהומות קשות בהר הבית וברחבי ירושלים, ובצל התנגדות שב"כ וצה"ל לקיום המצעד – הוחלט כי מסלול מצעד הדגלים המסורתי ישונה ולא יעבור בשער שכם. בעימותים נפצעו היום 21 שוטרים, ועשרות פלסטינים."
"ניסיון הלינץ בנהג בירושלים… נהג יהודי הותקף באבנים בשער האריות. הנהג ניסה להימלט, סטה עם רכבו – ופגע במעקה מבטון. עשרות התגודדו ליד רכבו ורגמו אותו באבנים, שוטר שהגיע למקום הרחיק את המתפרעים כשירה באוויר. הנהג לוואלה!: "ראיתי את הרצח בעיניים ", בנוסף "מפגיעת אבנים נפגעה היום קל גם תינוקת בת שבעה חודשים."

משתפת אתכם שהנהג היקר והאהוב הוא אחיין שלי, שגר בירושלים. אין ספק, זהו ארוע מטלטל ומעורר אימה ותסכול. ההסלמה היום הגיעה עד לאזעקות שנשמעו הערב בירושלים בעקבות ירי טילים לעברה ולסביבותיה. לכל אלו ששוהים כמוני מחוץ לירושלים הצטיירה תמונה מדאיגה ומלחיצה במיוחד, לשמחתי אחותי שהיא מורת דרך בירושלים הרגיעה אותי והר הבית אכן עדיין בידנו:-) והחיים גם בירושלים עדיין מתנהלים כסדרם עם כל האתגרים. ואכן, בסביבות 19:00 הערב הכותרת הייתה- "המשטרה החליטה לאפשר את המשך קיום האירועים."

יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמציאות היומיומית של השלכת אבנים ואלימות של המון זועם שמאבד כל שליטה, זוהי התנהלות שדורשת ללא כל עוררין מציאת מענה ראוי שישים קץ לאלימות הזו שקוראת תיגר בכדי להבטיח את הגנתם של התושבים ובטחונם בכל רחבי הארץ. אז לכבוד יום ירושלים משתפת בקישור לסרטון אופטימי, מרגש, מחזק ומחבר שראיתי באתר התנ"ך הממלכתי.

בשורות טובות, ומי ייתן ויבוא שלום עלינו ועל כל ישראל. אמכי"ר

https://edu.929.org.il/enrichment/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%94-%D7%99%D7%97%D7%93%D7%99%D7%95/